משנה, אבות, פרק א, משנה י – בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(י)
שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם.
שְׁמַעְיָה אוֹמֵר,
אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה,
וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת,
וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:

שְׁמַעְיָה
וְאַבְטַלְיוֹן

ספר קול מבשר ח"ב –
אבות

אב טליון –
אב ומורה לתלמידים הקטנים במדריגה ממנו.
טליון –
לשון קטנים הוא,
[כמו,
כד הוינא טליא].

רמב"ם פירוש המשניות –
מסכת עדיות פרק א'
משנה ג'

(ג)
שמעיה ואבטליון.
הם רבותיהם של שמאי והלל כמו שמבואר באבות,
והיו גרים ונשאר בשפתם לעגי שפת העובדי כוכבים,
והיו אומרים אין במקום הין,
והלל היה אומר כן מלא אין כמו ששמע מהם,
והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל: חייב אדם לומר בלשון רבו. ויש מי שקורא מלא הן מלא הין,
ואומר שהשינוי כאילו הוא בין הן להין,
והקריאה הראשונה הוא שלמדתי מאבא מורי ז"ל, שלמד מפי רבו, ורבו מפי רבו ז"ל. וההין הוא שלשת קבין וזהו חצי סאה, ולוג רובע הקב,
לפי שהקב ד'
לוגין.

רע"ב על מסכת עדיות פרק א'
משנה ג'

שחייב אדם לומר בל'
רבו –
כלו': הין אין לשון משנה, אלא לשון תורה, אלא כך שמע מרבותיו שמעיה ואבטליון.
ורמב"ם קבל מאביו ז"ל שמפני שהיו שמעיה ואבטליון גרי צדק לא היו יכולין להוציא מפיהן מלת הין והיו אומרים אין במקום הין.
כדרך בני אדם עד היום שאינם יכולים לחתוך באותיות (אחה"ע)
והיה הלל גם הוא אומר אין כמו שהיו רבותיו שמעיה ואבטליון גרי צדק אומרים:

רע"ב

(י)
שמעיה ואבטליון –
גרי צדק היו ומבני בניו של סנחריב היו. ושמעתי שמפני שהיה אבטליון אב ב"ד נקרא בשם זה שפירושו אב לקטנים.
כי טליא בלשון ארמי קטן.
כמו אר"י כד הוינא טליא כשהייתי קטן.
לייתו טליא וטליותא.
יביאו קטן וקטנה.
אף כאן אבטליון אביהן של יתומים קטנים:

תוי"ט

(י)
שמעיה ואבטליון –
פירש הר"ב גרי צדק היו.
וכך כתב הרמב"ם בהקדמתו לחבור משנה תורה. ומשמע: שהם בעצמם היו גרי צדק, ולא יתכן ! כיון שהיו נשיא ואב בית דין כדפירש הר"ב במשנה ד', ואין גר כשר לדון, כדפירש הר"ב במשנה ב'
פרק ד'
דסנהדרין [כל שכן להיות אב בית דין כדתנן במשנה ד'
פרק קמא דהוריות].
וזה לשון רבינו ליווא בספר דרך חיים: שמעיה ואבטליון, אמרו שהיו מקהל גרים.
וכן מוכח בגיטין [דף נ"ז ע"ב]
ויומא [דף ע"א ע"ב].
אבל אין הפירוש שהם עצמם היו גרים.
שא"כ איך אפשר למנותן נשיא ואב בית דין.
אלא שבאו מן גרים ובודאי אמן מישראל היו, ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב בית דין.
אבל יש שפירשו כי הם עצמם גרים היו בודאי זה טעות גמור.
ע"כ:

מסכת גיטין דף נז/ב

מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב –
לִמְּדוּ תּוֹרָה בָּרַבִּים,
וּמַאן נִינְהוּ ?
שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיון.

מסכת יומא דף עא/ב

וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו וְכוּ'.
תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד,
שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
הֲווּ קָא אָזְלֵי כוּלֵּי עָלְמָא בַתְרֵיהּ,
כַּד חָזְיוּהּ לִשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן דְּהֲווּ קָא אַתּוּ,
שָׁבְקוּהוּ לְדִידֵיהּ וַאֲזַלוּ לְבָתַר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.
לְסוֹף אַתּוּ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן לְאִפְּטוּרֵי מִנֵּיהּ דְּכֹהֵן גָּדוֹל,
אֲמַר לְהוֹן: יֵיתוּן בְּנֵי עַמְמִין לִשְׁלָם.
אָמְרוּ לֵיהּ: יֵיתוּן בְּנֵי עַמְמִין לִשְׁלָם –
דְּעָבְדֵי עוּבָדָא דְאַהֲרֹן,
וְלָא לֵיתוּ בְנֵי אַהֲרֹן לִשְׁלָם –
דְּלָא עָבְדֵי עוּבָדָא דְאַהֲרֹן:

רש"י

לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה –
ליטול רשות ממנו,
ולפרוש לצד ביתן: ייתון בני

עממין לשלם –
לשון גנאי הוא,
לפי שבאו מבני בניו של סנחריב,
כדאמרינן במסכת גיטין (נז,
ב): דעבדי עובדא דאהרן –
רודפי שלום: דלא עבד עובדא דאהרן –
שהוניתנו אונאת דברים,
ואמר מר (בבא מציעא נח,
ב)
לא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה)
באונאת דברים הכתוב מדבר,
אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך:

ריטב"א

ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדא דאהרן. פי': קשה בעיניהם שקראם בני עממיא, לפי שהיו גרים. והוא לא נתכוין לכך, שאף ישראל נקראו עממים. כדכתיב: אחריך בנימין בעממיך. אלא
שלא
ספר
בלשון
כבוד
במקום
דאיכא
חשדא:

המאירי

וכן ראוי להם לכבד ת"ח על כל שאר בני אדם, אפי'
מכהן גדול, אם לא היה כהן גדול תלמיד חכם, כמו שאמרו: יקרה היא מפנינים. יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני לפנים. ודרך הערה אמרו כאן על מה שאמרו במשנתינו, שמלוין היו אותו עד ביתו, מעשה בכ"ג אחד שהיה יוצא מבית המקדש … ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדין עובדוהי דאהרן כלומר: שהם קנתרנים ומקנאים על כבוד זולתם, ומספרים בגנות תלמידי חכמים:

שְׁמַעְיָה
אוֹמֵר,
אֱהוֹב
אֶת הַמְּלָאכָה

מסכת סנהדרין דף כט/א

אָמַר לֵיהּ רָבָא,
יַכְלֵי לְמֵימַר,
שֵׁב שְׁנֵי הֲוָה כַּפְנָא,
וְאַבָּבָא דְּאוּמְנָא,
לָא חָלִיף:

רש"י

אמר רבא –
מאי איכפת להו אם לא ירדו גשמים, אמרי בלבם משל הדיוט: שב שני הוה כפנא ואבבא אומנא לא חליף,
על פתח מי שיודע אומנות ובעל מלאכה – לא עבר הרעב:

מסכת קידושין דף כט/א

דתנו רבנן: האב חייב בבנו –
למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות. וי"א: אף להשיטו במים. רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות–
מלמדו ליסטות ! ליסטות ס"ד ? אלא כאילו מלמדו ליסטות:

רש"י

ליסטות ס"ד –
והלא ישב ולא למדו כלום: כאילו מלמדו ליסטות –
דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו, ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות:

אבות דרבי נתן פרק אחד עשר

(א)
שמעיה ואבטליון קבלו מהם שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות.

אהוב את המלאכה. כיצד ? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה, ואל יהי שונא את המלאכה, כשם שהתורה נתנה בברית, כך המלאכה נתנה בברית. שנא':
(שמות כ)
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה'
א–להיך.
ר"ע
אומר:
עתים
שאדם עושה מלאכה ומתנצל מן המיתה,
ועתים
שאין אדם עושה מלאכה ומתחייב מיתה לשמים.
כיצד:
ישב
אדם כל השבוע ולא עשה מלאכה ולע"ש
אין לו מה יאכל,
היו
לו מעות של הקדש בתוך ביתו,
ונטל
מהם ואכל –
מתחייב
מיתה לשמים.
אבל
אם היה פועל והולך בבנין בית המקדש,
אע"פ
שנתנו לו מעות של הקדש בשכרו ונטל מהם
ואכל –
מתנצל
מן המיתה.

רבי דוסתאי אומר: מניין שאם לא עשה מלאכה כל ששה ? שיעשה כל שבעה. הרי שישב כל ימות השבת ולא עשה מלאכה, ולערב שבת אין לו מה שיאכל, הלך ונפל בין הגייסות ותפשוהו ואחזו אותו בקולר, ועשו בו מלאכה בשבת כל זאת שלא עשה כל ששה.

ר"ש בן אלעזר אומר: אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה ! שנא':
(בראשית ב)
ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשמרה, והדר מכל עץ הגן אכול תאכל.
ר"ט אומר: אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה ! שנאמר:
(שמות כה)
ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם. רבי יהודה בן בתירא אומר: מי שאין לו מלאכה לעשות, מה יעשה ? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה, ילך ויתעסק בה. שנאמר: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ומה תלמוד לומר: ועשית כל מלאכתך ? להביא את מי שיש לו חצרות, או שדות חרבות, ילך ויתעסק בהן. ר'
[טרפון]
אומר:
(אין אדם מת)
אלא מתוך הבטלה !
(שנאמר:
(בראשית מט)
ויגוע ויאסף אל עמיו [רבי יוסי הגלילי אומר:]
הרי שנכפה ונפל על אומן שלו ומת הא אינו מת אלא מתוך הבטלה)
היה עומד על ראש הגג [ועל ראש הבירה ועל ראש הבניין]
[(ועל שפת הנהר)]
ונפל ומת, אינו מת אלא מתוך הבטלה.
(שכן)
שמענו לאנשים. ולנשים מניין ?
שנא':
(שמות לו)
איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ! לטפלים מניין ? שנאמר:
(שם)
ויכלא העם מהביא.
א"ר נתן: בשעה שנתעסק משה במלאכת המשכן לא רצה ליטול עצה מנשיאי ישראל, והיו נשיאי ישראל יושבין ושותקין ואומרים: עכשיו יצטרך לנו משה.
כיון ששמעו שהעבירו קול במחנה. שנאמר: והמלאכה היתה דים. אמרו: אוי לנו שלא היה לנו שותפות במלאכת המשכן, עמדו והוסיפו דבר גדול מעצמם. שנא':
(שמות לה)
והנשיאים הביאו את אבני השהם:

רמב"ם פירוש המשניות

שמעיה ואבטליון קבלו מהם.
שמעיה אומר: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות –
רשות.
זה הוא השלטונות,
ואלו שלש מדות יש בהן: תיקון האמונה והעולם כי בהעדר המלאכה יצר לו ויגזול ויזנה, ובבקשת השררה והרבנות יארעו לו נסיונות בעולם ורעות,
כי מפני שיקנאו בו בני אדם ויחלקו עליו יפסיד אמונתו,
כמו שאמרו: כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור מלמטה נעשה רשע מלמעלה.

רע"ב

אהב את המלאכה –
אפי'
יש לו במה להתפרנס חייב לעסוק במלאכה.
שהבטלה מביאה לידי שיעמום:

תוי"ט

אהוב את המלאכה –
כתב הר"ב: אפילו יש לו במה להתפרנס וכו'
דהשתא אינו עושה המלאכה מפני שכרה אלא לאהבתה בעצמה.
והיינו אהוב דקאמר.
ולא אמר עשה מלאכה.
וכתב הר"ב שהבטלה מביאה לידי שעמום.
הכי אמר רשב"ג במשנה ה'
דפרק ה'
דכתובות [דף נט.
] ואני תמיה דהתם [ס"א ע"ב]
אפסיק הלכתא כרבי אליעזר דאמר שהבטלה מביאה לידי זמה.

המאירי

(י)
שמעיה ואבטליון כו'
שמעיה אומר כו'
אמר תחילה שיאהב את המלאכה. כלומר: שאם הוא צריך לה נוח לו שיזון מעמלו ויהנה מיגיעו ולא יצטרך לזון מן הצדקה או שילסטם את הבריות, ושמא לזה נמשך מה שאמר אח"כ: ושנא את הרבנות. כלו': דאחר
דהוא
צריך
למלאכה
לא
יהא
מדקדק
בנקיות
המלאכה
מצד
גאותו
–
אלא
ירויח
בכל
מה
דאפשר
לו
בכשרות.
כמו
שאמרו
פסחים
קי"ג
א':
פשוט
נבילה
בשוקא
, ולא
תימא
כהנא
אנא
!
גברא
רבא
אנא
!
וזילא
בי
מילתא!

ויש לפרש אהוב את המלאכה אפילו לעשיר. כלומר: שיתעסק באיזה דבר של תועלת ולא יעמוד בטל שהבטלה גורמת לו דברים קשים. ואחר כך הזהירו שישנא את הרבנות, כלומר: שלא יהא עושרו מפתהו לבקש הנצוח והשררות ביותר מדאי שזה יביאהו, ולשנאת רבים עליו לא ירפוהו עד בלעו רוקו. וכן שיבא (ליטול)
[להטיל]
אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים שהוא עון גדול, והוא אמרם ז"ל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור [מלמטה]
נעשה רשע מלמעלה. כלו': דמן הסתם הוא מטיל אימה יתירה שלא לשם שמים ובברייתא באבות דר"נ פי"א אמרו דרך צחות: אפילו אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר: וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. וכן שם אמרו: כשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית. רצה לומר: שהיא בכלל מצוה, והביאוה דרך אסמכתא מדכתיב: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך.

מסכת קידושין דף ל/ב

הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ וְכוּ'],
וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת,
מְנָא לָ ן ?
אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא:
(קהלת ט)
"רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". אִם אִשָּׁה מַמָּשׁ [הִיא]
– כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב לְהַשִּיאוֹ [אִשָּׁה],
כָּךְ חַיָּב לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת.
אִי תּוֹרָה הִיא –
כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה,
כָּךְ חַיָּב לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לְהַשִּׁיטוֹ בַּנָּהָר,
מַאי טַעֲמָא ?
חַיּוּתֵיהּ הִיא.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת –
[מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת.
,לִסְטוּת',
סַלְקָא דַּעְתָּךָ ?
אֶלָּא]
כְּאִלּוּ מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת.
מַאי בֵּינַיְיהוּ ?
אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַגְמְרֵיהּ (נמי)
עִיסְקָא:

רש"י

ראה חיים –
אומנות שתחיה בו עם אשה, מקיש אומנות לאשה: אם אשה –
האמור כאן: אשה ממש היא. כשם שמצינו שחייב אדם להשיאו אשה. כך חייב כו': מאי בינייהו –
מאי קא מוסיף ר'
יהודה ?
עיסקא –
אם למדו סחורה – לת"ק הרי למדו חיים, לרבי יהודה דאתי לטעמא אומנות דוקא, דכמה פעמים שאין לו במה לעשות סחורה, ועומד ומלסטם:

המאירי

כבר ביארנו שהאב חייב ללמד את בנו אמנות וכל שלא עשה כן הוא כאלו מלמדו לסטות שכשהוא גדל מבקש למודו ר"ל מה שהורגל בו ואינו מוצא והולך ומלסטם את הבריות ומכל מקום כל שלמדו תורה אין צריך ללמדו אמנות אחרת שיש תורה יש קמח ולמוד תורה ואמנות לצדדין נשנו ויש מפרשין שחייב בשתיהן ואם למדו בעסק ובפרקמטיא אינו צריך אמנות אחרת:

מסכת כתובות דף ה/א

…ותנא דבי מנשיא: משדכין על התינוקת,
ליארס בשבת. ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות

רש"י

ללמדו אומנות –
מצוה הוא. דכתיב: (קהלת ט)
ראה חיים עם אשה אשר אהבת. למוד אומנות שתחיה הימנו עם התורה, ואמרינן בקידושין: (דף כט)
שאביו חייב ללמדו אומנות:

המאירי

ואף צרכי יחיד כל שיש בו צד מצוה כגון שדוך תינוקות או השתדלות ללמדו ספר או אמנות:

מסכת מכות דף ח/ב

גמ' האב גולה ע"י הבן. והאמרת: יצא האב המכה את בנו, דגמיר ! והאמרת: אף על גב דגמיר, מצוה קעביד, בשוליא דנגרי ! שוליא דנגרי – חיותא היא דלמדיה ! דגמיר אומנותא אחריתי.

רש"י

בשוליא דנגרי –
בלימוד חרש עצים, שאינו מלמדו תורה אלא אומנות, שוליא – יויינד"רינו: חיותיה הוא –
ואף זו מצוה על האב ללמדו. דילפינן לה מקרא בפרק קמא דקדושין (דף ל)
דכתיב: ראה חיים עם אשה אשר אהבת, הקיש אומנות שהוא חיותו לאשה, כשם שאביו חייב להשיאו אשה כדכתיב: וקחו לבניכם נשים, כך חייב ללמדו אומנות:

ריטב"א

שוליא דנגרי חיותא היא.
פי'
ומצוה נמי איכא ללמדו אומנות ופריק דגמיר אומנתא אחריתי דאית ביה לחיותיה:

המאירי

המשנה החמישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני, ואמר: האב גולה על ידי הבן והבן גולה על ידי האב. אמר הר"מ: כשהאב מכה את הבן – שלא ללמדו, ולא מדה טובה, ולא מלאכה שיתפרנס בה, והרגו – הוא גולה ! ואם הכהו על דבר מאלה – אינו גולה ! וזאת הסברא בעצמה ברב הרודה את תלמידו ושליח בית דין:

אמר המאירי: האב גולה על ידי הבן. ר"ל: שאם הרג את בנו בשוגג – גולה. וכן הבן על ידי האב ר"ל: אם הרגו בשוגג. ובאב על הבן מיהא הקשו בגמ': והלא אמרת יצא האב המכה את בנו וכו'. והעלו בענין זה על דעת פסק, שכל שהוא מיסרו בענין לימוד התורה ונתיבותיה, וכן כל מיני חכמה, אפילו למד כל צרכו פטור !
וכל שהוא מיסרו בענין אומנות אחרת – אם לא למד כל צרכו פטור ! שאף לימוד אומנות מצוה הוא. הא
באומנות
אם
למד
כל
צרכו,
והיה
מלמדו
אומנות
אחרת
והרגו
–
חייב.
שלמוד
אומנות
אחר
שיש
לו
אומנות
אחרת
בכדי
חיותו
–
אין
בו
מצוה
!
וכל
שכן
שאם
הרגו
שלא
בשעת
למוד
שום
דבר
–
גולה
!
כגון:
שהיה
מבקע
עצים. אלא שזו לא הוצרך ללמדה, שאלו הוצרך ללמדה, כשהקשה לו: והא אמרת יצא האב וכו', היה לו לתרץ כגון: שהרגו בלא עסק מצוה, אלא שזו לא הוצרכה:

מסכת קידושין דף פב'
ע"א

מִשְׁנָה.
[כָּל שֶׁעֲסָקָיו עִם הַנָּשִׁים,
לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים,
וְלֹא יִלְמֹד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת הַנָּשִׁים].
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה,
וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעֹשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ,
שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת,
שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת,
אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ.
(של אדם… אַבָּא גּוּרְיָין אִישׁ צַדְיָין אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גּוּרְיָא: לֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ;
חַמָּר,
גַּמָּל,
קַדָּר,
סַפָּן,
(ספר),
רוֹעֶה וְחֶנְוָנִי –
שֶׁאֻמָּנוּתָן אֻמָּנוּת לִיסְטִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: הַחַמָּרִים –
רֻבָּן רְשָׁעִים,
וְהַגַּמָּלִים –
רֻבָּן כְּשֵׁרִים,
הַסַּפָּנִים –
רֻבָּן חֲסִידִים.
טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים –
לַגֵּיהִנּוֹם.
וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים –
שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק.

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תּוֹרָה,
שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְּכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא.
וּשְׁאָר כָּל אֻמָּנוּת אֵינָן כֵּן,
כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חֹלִי,
אוֹ לִידֵי זִקְנָה,
אוֹ לִידֵי יִסּוּרִין,
וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ –
הֲרֵי הוּא מֵת בָּרָעָב.
אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן,
אֶלָּא מְשַׁמַּרְתּוֹ מִכָּל רַע בְּנַעֲרוּתוֹ,
וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּזִקְנוּתוֹ…

גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנָן: כָּל שֶׁעֲסָקָיו עִם הַנָּשִׁים סוּרוֹ רָע,
כְּגוֹן: הַצּוֹרְפִים,
וְהַסָּרִיקִין,
וְהַנָּקוֹרוֹת,
וְהָרוֹכְלִין,
וְהַגַּרְדִּיִּים,
וְהַסַּפָּרִים,
וְהַכּוֹבְסִים,
וְהַגָּרָע,
וְהַבַּלָּן,
וְהַבּוּרְסְקִי.
אֵין מַעֲמִידִין מֵהֶם;
לֹא מֶלֶךְ,
וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל.
מַאי טַעֲמָא ?
– לָאו מִשּׁוּם דִּפְסוּלֵי,
אֶלָּא מִשּׁוּם דְּזִיל אוּמָנוּתַיְיהוּ…

דף פב ע"ב תַּנְיָא,
רַבִּי אוֹמֵר:
אֵין לְךָ אֻמָּנוּת שֶׁעוֹבֶרֶת מִן הָעוֹלָם,
אַשְׁרֵי מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בְּאֻמָּנוּת מְעֻלָּה,
אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁרוֹאֶה אֶת (חבירו)
[הוֹרָיו]
בְּאֻמָּנוּת פְּגוּמָה.
אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא בֹּשָּם וּבְלֹא בּוּרְסְקִי.
אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֻמָּנוּתוֹ בֹּשָּם,
וְאוֹי לוֹ מִי שֶׁאֻמָּנוּתוֹ בּוּרְסְקִי… רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה,
וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים לְמִי שֶׁהָעֹשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ,
שֶׁאֵין עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְאֵין עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת,
אֶלָּא לְמִי שֶׁהָעֹשֶׁר שֶׁלּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(חגי ב)
"לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב,
נְאֻם ה'
צְבָאוֹת":

רש"י

ואל יאמר –
בלבו, אומנות זו אינה מעשרת, אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו: חמר גמל ספן קדר –
בעלי קרנות כל אלו אומנות ליסטיות כשלנים בדרכים הם נכנסים ולוקטים עצים מן הכרמים ופירות ועוד שנשכרים לאדם ומעבירין על תנאם: רועה –
בהמות שלו שמעבירן לרעות בשדה אחרים: חנוני –
מלומד באונאה להטיל מים ביין צרורות בחטין: משמו –
של אבא גוריא: החמרים רובן רשעים –
מפני ליסטיות: הגמלין רובן כשרים –
שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום: הספנין רובן חסידים –
שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין: טוב שברופאים לגיהנם –
אינו ירא מן החולי, ומאכלו מאכל בריאים, ואינו משבר לבו למקום, ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא: טוב שבטבחים –
ספיקי טריפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן: אבל התורה אינה כן –
שאף הבא לידי זקנה או ייסורין ואינו יכול לעסוק בה הוא אוכל ממתן שכרה דכתיב: עוד ינובון בשיבה:

גמ': סורו רע –
מנהגו רעה, קרבותו רע להשתדל עמו שיהא סר אליו ובא לביתו: הצורפין –
צורפי זהב העושין לנשים שירין נזמים וטבעות: הסריקים –
סורק בגדים לנשים פלוקיירד"א: הנקורות –
מנקרי ריחים של יד שנשים טוחנות בהם כדתנן בכתובות (דף נט)
אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ואמרינן (שם)
בריחים דידא: והרוכלין –
מוכרין קישוטי בשמים לנשים:
והספרין –
הנשים צריכות להן בשביל בניהם: והגרע –
אומן המקיז דם על שם שמגרע את הדם: הבורסקי –
מעבד להם עורות ללבוש ולנעול: והבלן –
מחמם מרחצאות:…מחטא דתלמיותא –
מחט תלמיית, ברושדיי"ר בלע"ז שהתפירות עשויות תלמים תלמים, שורות שורות כתלמים של מחרישה: שעוברת מן העולם –
שבטילה מן העולם בין שהיא נקיה בין שהיא מאוסה, יש בה צורך ואם לא ילמדנה זה ילמדנה אחר: אשרי מי שרואה את הוריו –
יולדיו ואת ילדיו באומנות נקיה: בשם –
מוכר בשמים: צבי קייץ –
מייבש קציעות בשדה: סבל –
נושא משאות: כל אומניות –
אין להן מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן, אבל תורה מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו אוכל מן הקודמות: שנאמר עוד ינובון בשיבה –
יצמחו צמח ויתייחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו וגו':

תוספות

אלא הכל לפי זכותו –
פירוש: לפי מזלו, דבני וחיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא –
אלא במזלא תליא מילתא(מו"ק):

המאירי

… והבלן והבורסי אמנותם מגונה, ואין מעמידין מהם ולא משום אדם שאמנותו מזולזלת –
לא מלך ולא כהן גדול, לא מפני שהם פסולים, אלא מפני שאמנותם מזולזלת ביותר:

תוספות הרא"ש

אלא הכל לפי זכותו של אדם –
כלומר: לפי מזלו שזכה להיות מזלו טוב,
דאין נראה לפרש לשון זכות ממש, דכמה רשעים זוכים לעולם הזה,
ואין לפרש לפי זכות וקיבול שכר המצוות, ורשע נמי אפשר דעשה מצוה שעל ידה זוכה. דהא אמרי'
במו"ק: חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא,
ומיהו, איכא למימר: דלפעמים המזל משתנה לטוב ע"י זכות, כמו שהאיר המקום צדק ממזרח לאברהם אבינו:

מסכת ערכין דף טז/ב

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁלֹֹּא יִשַׁנֶּה אָדָם (מאומנות)
[מֵאוּמָנוּתוֹ וּמְאוּמָנוּת]
אֲבוֹתָיו ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(מ"א ז)
"וַיִשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִקָח אֶת חִירָם מִצוֹר בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַטֶּה נַפְתַּלי וְאָבִיו אִישׁ צוֹרִי חֹרֶשׁ נְחֹשֵׁת, וַיְמָלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדָּעָת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה בַּנְחֹשֶׁת". וְאָמַר מַר: אַמֵיה מִדְבֵית דָּן (דכתיב)
[וּכְתִיב],
(וְאִתּוֹ אָהֳלִיהָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֶּה דָן (חרש)":

תוספות

(לעיל)
לעולם אל ישנה אדם מאומנות אביו ומאומנות אבותיו –
ומייתי ראיה שאמו היתה מבני דן ולקח לו אומנות אבותיו.

בבלי מסכת ברכות דף ח/א

וְאָמַר רַבִּי חִיָּא [בַּר אַמִי]
מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא: גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעוֹ,
יוֹתֵר מִיּרֵא שָׁמַיִם.
דְּאִלּוּ גַּבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם,
כְּתִיב:
(תהלים קיב)
"אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'"
וְאִלּוּ גַּבֵּי נֶהֱנֶה מִיגִיעוֹ,
כְּתִיב:
(שם קכח)
"יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ",
"אַשְׁרֶיךָ"
– בָּעוֹלָם הַזֶה,
וְ"טוֹב לָךְ"
– לָעוֹלָם הַבָּא.
וּלְגַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם לָא כְּתִיב בֵּיהּ וְטוֹב לָךְ.

פני יהושע

ואמר ר'
חייא משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו כו'. דאילו גבי ירא שמים כתיב: אשרי איש ירא את ה'
כו'.
כן הוא בכל הנוסחאות שלפנינו,
והא דלא מייתי מהאי קרא גופא דכתיב: אשרי כל ירא ה'
ההולך בדרכיו, וסמיך ליה: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. משום דמהאי קרא איכא למימר: דכולה חדא מילתא היא, והא בלא הא – לא סגי ! משא"כ בהאי קרא דכתיב: אשרי איש ירא ה'
במצותיו חפץ מאד. בפשטא דקרא משמע: שמניח חפציו לגמרי מפני חפצי שמים, ממילא דיושב ובטל אפ"ה לא כתיב בו: וטוב לך אלא אשרי לחוד. וכל היעודים דכתיב בתריה היינו בעניני עה"ז: גבור בארץ יהיה זרעו, הון ועושר בביתו, ובזה המזמור: אשרי כל ירא ה'
דאיירי מי שירא ה'
ונהנה ג"כ מיגיע כפיו, אע"פ שע"י כן ממעט מלאכת שמים, אפ"ה כתיב בתריה: אשריך וטוב לך. אשריך –
בעה"ז. וטוב לך – לעה"ב, דבכה"ג הוי חפצי שמים יותר, כדי שלא יצטרך לבריות וק"ל:

מסכת בבא בתרא דף קי/א

"וַיָסוּרוּ שָׁם,
וַיֹאמְרוּ לוֹ: מִי הֶבִיאָךְ הֲלוֹם ?
וּמַה אַתָּה עוֹשֵׂה בָזֶה ?
וּמַה לְךָ פֹּה ?"
(שופטים יח)
אָמְרוּ לוֹ: לָאו מִמֹּשֶׁה קַא אַתִּית ?
דִּכְתִיב בֵּיהּ:
(שמות ג)
"אַל תִּקְרַב הֲלוֹם"
! לָאו מִמֹּשֶׁה קַאֲתִית דִּכְתִיב בֵּיהּ:
(שם דּ)
"מַה זֶּה בְיָדֶךָ"
? לָאו מִמֹּשֶׁה קַאֲתִית דִּכְתִיב בֵּיהּ:
(דברים ה)
"וְאַתָּה פֹּה עֲמוֹד עִמָּדִי"
! וְעַכְשָׁיו תֵעָשֶׂה (כומר)
[כֹּהֵן]
לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים ?
אָמַר לָהֶם: כָּךְ מְקוּבָּלְנִי מִבֵּית אָבִי –
אַבָּא,
לְעוֹלָם יַשְׂכִּיר אָדָם עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה,
וְלֹא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת,
וְהוּא (אינו יודע מאי עבודה זרה)
[סָבַר: לַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ,
וְלֹא הִיא,
אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה]
– עֲבוֹדָה שֶׁזָּרָה (הימנו)
[לוֹ],
כִּדְאָמַר לוֹ רַב לְרַב כָּהֲנָא: נְטוֹשׁ נְבִילָתָא בְשׁוּקָא – וּשְׁקוֹל אַגְרָא. וְלֹא תֵּימָא:
(כהנא אנא)
! וְגַבְרָא רַבָּא אַנָא !
וְזִילָא בֵי מִילְּתָא.

רשב"ם

ישכיר עצמו כו'
– אלא שלא יהא לבו לע"ז: שהיא זרה לו –
הוא חשוב והמלאכה נמבזה ומכוערה, אלא שאין בה איסור: נטוש –
הפשט: וטול אגרא –
כלומר הפשיטנה בשכר בשוק לעין כל, ואין כאן חילול השם כלל, ולא קרינא ביה: ומשניאי אהבו מות. דדרשינן ליה במסכת שבת: (דף קיד)
בתלמידי חכמים שיש רבב על בגדו, אבל לעשות מלאכה להתפרנס אין כאן גנאי: ה"ג: ולא תימא גברא רבא אנא –
ואית דגרסינן נמי: ולא תימא כהנא אנא ! כהן אני וחשוב ! וגנאי לי הדבר:

תוספות

ולא תימא כהנא אנא –
מפרש"ת, ולא תימא: אני רב כהנא שאני חשוב, ולא מפני שהיה כהן דלאו כהן הוה, כדאמרינן בהזרוע: (חולין דף קלב.
ושם ד"ה רב)
רב כהנא הוה אכל בשביל אשתו. ובפ'
אלו עוברין, (פסחים דף מט.
ושם)
אמר רב כהנא: אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי, אמרו לו תלמידיו: והא למקום תורה גלית ! אמר להו: לא גלאי כדגלו אינשי, שגלה ע"י דשמטיה לקועיה דההוא גברא. וכן מפר"ת ההיא דערבי פסחים: (דף קיג.
ושם)
לא תדור במתא דרישא אסי, כלומר: שאתה בעצמך תהיה ראש, ששמך רב אסי, שלא תתבטל מחמת צרכי צבור, ולא כמו שפירש רבינו שמואל: דרישא אסי רופא:

חדושי הר"ן

ולא תימא כהנא אנא.
כלומר: אדם מסוים אני…

המאירי

אף
על פי שראוי לאדם לסלסל את מדותיו,
ושלא
להפחית את עצמו בהם,
ואפילו
הוא עני ביותר,
ראוי
לו להסתיר את דלותו ולצמצם במחיתו,
עד
שלא יפחית את עצמו במלאכה שאין ראויה לו, מ"מ אם נדלדל כל כך עד שדלותו מתפרסם, ולא יכול עוד הצפינו, ישכיר אה עצמו אף בעבודה שהיא זרה לו, ולא יצטרך לבריות. דרך
עצה
אמרו:
פשוט
נבלתא
בשוקא
ושקול
אגרא
–
ולא
תימא:
כהנא
אנא
!
גברא
רבא
אנא
!
וזילא
בי
מילתא:

מסכת חולין דף קה/א

אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲנָא לְהָא מִילְתָא –
חַלָא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא,
דְּאִלּוּ אַבָּא הֲוָה סַיֵיר נִכְסֵיהּ תְּרֵי זִמְנֵי בְּיוֹמָא,
וַאֲנָא לָא סַיָירְנָא אֶלָּא חֲדָא זִימְנָא.
שְׁמוּאֵל לְטַעֲמֵיהּ,
דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מָאן דְּסַיֵיר נִכְסֵיהּ כָּל יוֹמָא (ויומא),
מַשְׁכַּח אִיסְתְּרָא.
אַבַּיֵי הֲוָה סַיֵּיר נִכְסֵיהּ כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא.
יוֹמָא חַד פָּגַע בְּאַרִיסֵיהּ דְּדָרִי פִּתְכָא דְאוּפְיָא,
אָמַר לֵיהּ: הַנֵי לְהֵיכָא ?
אָמַר לֵיהּ: לְבֵי מַר.
אָמַר לֵיה: כְּבָר קְדָמוּךְ רַבָּנָן.
רַב אַסִי הֲוָה סַיֵּיר נִכְסֵיהּ כָּל יוֹמָא,
אָמַר: הֵיכָא נִינְהוּ כָּל הַנֵי אִיסְתְּרֵי דְּמַר שְׁמוּאֵל ?
יוֹמָא חַד חָזָא צִינוֹרָא דְּבִידְקָא בְּאַרְעֵיהּ,
שַׁקְלֵיהּ לִגְלִימֵיהּ,
כַּרְכֵיהּ,
אוֹתְבֵיהּ בְּגַוֵּיהּ,
רָמָא קַלָא,
אַתּוּ אִינְשֵׁי –
סָכְרוּהָ,
(אָמַר:)
אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְכוּלְהוּ אִיסְתְּרֵי דְּמַר שְׁמוּאֵל:

רש"י

סייר –
הולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכות: משכח איסתירא –
מוצא סלע מפני שמתקנם בכל הצריך: פתכא דאופי –
משוי עצים שהיה גונבו: קדמוך –
שאמרו: שיהא אדם רואה נכסיו בכל יום ויראה מה יעשה: צנורא דבדקא –
המים יוצאין חוץ לגדותיהן ובאין לשטוף פירותיו דרך פחת שבשפת האמה: רמא קלא –
הרים קול וצווח:

המאירי

תלמיד
חכם
אף
על
פי
שראוי
לו
להיות
תורתו
קבע
ראוי
לו
להיות
מפנה
שעה
אחת
ביום
ליתן
בה
לב
לעסקיו
ונכסיו. דרך הערה אמרו, אמר שמואל: אנא לגבי הא מילתא חלא בר חמרא אנא, דאלו אבא צייר נכסיה תרי זימני ביומא, ואלו אנא חדא ביומא. וכן אמרו: דצייר נכסיה משכח איסתרי:

מדרש רבה בראשית פרשה עד'
פסקה יב'

ר'
ירמיה אמר: חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. זכות אבות הצילה ממון, שנאמר: לולי א–להי אבי וגו'. ומלאכה הצילה נפשות, את עניי ואת יגיע כפי ראה א–להים וגו':

תוספתא מסכת קדושין פרק א'

(ט)
ר"ג אומר: כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה ? לכרם שמוקף גדר, ולחריץ שהוא מוקף סייג. וכל שאין בידו אומנות, למה הוא דומה ? לכרם שאין מוקף גדר, ולחריץ שאין מוקף סייג. ר'
יוסי אומר [משם]
ר"ג: כל שבידו אומנות, למה הוא דומה ? לאשה שיש לה בעל, בין שהיא מתקשטת ובין שאינה מתקשטת, אין הכל מסתכלין בה, ואם [אין]
מתקשטת [היא]
לא תהא לה מורא.
(בס"א ונראה)
וכל שאין בידו אומנות, למה הוא דומה ? לאשה שאין לה בעל, בין מתקשטת בין שאינה מתקשטת הכל מסתכלין בה, ואם [אין]
מתקשטת [היא לא תהא לה מורא]. ר'
יוסי בר"א אומר משום ר"ג: כל שבידו אומנות, למה הוא דומה ?
לכרם גדור שאין בהמה וחיה נכנסין [לתוכו], ואין עוברין ושבין נכנסין [לתוכו], ואין רואין את מה שבתוכו. וכל שאין בידו אומנות, למה הוא דומה ? לכרם פרוץ שבהמה וחיה נכנסין [לתוכו], ועוברים ושבים נכנסין [לתוכן], ורואין מה שבתוכו:

וּשְׂנָא
אֶת הָרַבָּנוּת

אבות דרבי נתן פרק אחד עשר

(ב)
ושנא את הרבנות. כיצד ? מלמד: שלא יניח אדם עטרה מעצמו בראשו.
אבל אחרים יניחו לו שנאמר:
(משלי כז)
יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך.
אמר רבי עקיבא: כל המגביה עצמו על דברי תורה למה הוא דומה ? לנבלה מושלכת בדרך, כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה והולך. שנא':
(שם ל)
אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה [(א"ל בן עזאי דרשהו מעניינו:)]
אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל תמרים חרובים, ולובש בגדים צואים ויושב ומשמר על פתח של חכמים, כל עובר ושב אומר: שמא שוטה הוא זה ?! לסוף אתה מוצא כל התורה כולה עמו !
(רבי יוסי אומר: רד מטה למעלה ומעלה למטה)
כל
המגביה עצמו על דברי תורה סוף שמשפילין
אותו,
וכל
המשפיל עצמו על דברי תורה סוף שמגביהין
אותו:

רע"ב

ושנא את הרבנות –
ולא תאמר: אדם גדול אני וגנאי לי לעסוק במלאכה.
דא"ל רב לרב כהנא: פשוט נבלתא בשוק וטול אגרא, ולא תימא כהנא אנא ! גברא רבא אנא ! וסניא בי מלתא.

פירוש אחר ושנא את הרבנות.
התרחק מלנהוג שררה על ציבור שהרבנות מקברת את בעליה:

תוי"ט

ושנא את הרבנות –
פירש הר"ב בפי': אחר שהרבנות מקברת את בעליה.
כדאמר מר:
[בפ"ק דסוטה]
[דף י"ג וברכות נ"ה ע"ב]
מפני מה מת יוסף [קודם אחיו]
? מפני שנהג עצמו ברבנות.
רש"י.
[וירחיק עצמו מכח שנאה הפך אהוב המלאכה לפירוש התוי"ט.
נ"ל]:

המאירי

ופי'
ענין שנאת הרבנות על ת"ח – שלא יהא משתבח בעצמו יתר מדאי. והוא שאמרו שם: מלמד שלא יניח אדם עטרה לראשו מעצמו, אבל אחרים יניחו לו. שנאמר: יהללך זר ולא פיך, נכרי (ולא)
[ואל]
שפתיך. ואמר רבי עקיבא: כל המגביה עצמו על דברי תורה דומה לנבילה המושלכת בדרך, כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק הימנה, הה"ד: אם נבלת בהתנשא וגו'
והוא הענין אשר רמזנו בדמיון תורת מי שאינו הגון למטה, שכל בני אדם קצין בו אחר שירד להם בכדי צורכן

מסכת ברכות דף נה'
ע/ב

וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְקַצְּרִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם,
מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרֹא –וְאֵינוֹ קוֹרֵא. וְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ – וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ.
וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בָּרַבָּנוּת.
מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרֹא וְאֵינוֹ קוֹרֵא,
דִּכְתִיב:
(דברים ל)
"כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ".
וְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ,
דִּכְתִיב:
(בראשית יב)
"וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר".
וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בָּרַבָּנוּת,
דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מִפְּנֵי מַה מֵּת יוֹסֵף קֹדֶם אֶחָיו ?
מִפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בָּרַבָּנוּת:

מסכת פסחים דף פז/ב

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹי לָהּ לָרַבָּנוּת שֶׁמְּקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ,
שֶׁאֵין לְךָ כָּל נָבִיא וְנָבִיא שֶׁלֹּא קִפַּח אַרְבָּעָה מְלָכִים בְּיָמָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה א)
"חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם,
בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם,
אָחָז,
יְחִזְקִיּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה":

רש"י

קיפח –
קבר,
האריך ימים מהם,
על ידי שמתנשאים ברבנות הם מתים: זכה לימנות –
כדיליף לקמיה: בימי עוזיהו יותם –
סיפיה דקרא ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל:

המאירי

לעולם יזהר אדם ממדת הגאוה, אפי'
המלך לא ישתמש אלא כפי מה שראוי לו ממנה לפי צורך הנהגתו, כמו ובביארנו בילדותינו במבור התשובה. דרך הערה אמרו: אוי לה לרבנות שמקברת בעליה שאין לך [כל נביא ונביא]
שלא קפח ארבעה מלכים בימיו. שנא': בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו וכו'

בבלי מסכת יומא דף פו/ב

וְהָרָשׁוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ –
עָרוֹם נִכְנַס לָהּ,
וְעָרוֹם יוֹצֵא מִמֶּנָּה.
וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא יְצִיאָה כְבִיאָה.
רַב,
כִּי הֲוָה נָפֵיק לְמֵידַן דִּינָא,
אָמַר הָכִי: בִּצְבוּ נַפְשָׁאִי לִקְטָלָא נַפֵיק,
וּצְבִי בֵיתִי –
לֵית אֲנָא עָבֵיד,
וְרֵיקָן לְבֵיתִי אֵיעוֹל.
(ערום אכנס לה,
וערום אצא ממנה).
וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא בִיאָה כִיצִיאָה.
כִּי הֲוָה חָזֵי אַמְבּוּהָא דְאָזֵיל בַּתְרֵיהּ,
אָמַר הָכִי,
(איוב כ)
"אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ,
וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ,
כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד,
רֹאָיו יֹאמְרוּ,
אַיּוֹ".
מַר זּוּטְרָא (חסידא),
כִּי הַווּ מְכַתְּפֵי לֵיהּ בְּשַׁבְּתָא דְרִיגְלָא,
אָמַר:
(משלי כז)
"כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן"
וְגוֹ':

רש"י

והרשות –
הרבנות: מקברת בעליה –
שנאמר: (שמות א)
וימת יוסף תחילה,
ואחר כך כל אחיו: ולואי שתהא יציאה –
ממנה בלא חטא כביאה: נפיק לדינא –
להיות דן דין:
בצבו נפשיה –
ברצון עצמו: לקטלא אזיל –
לישא עונש חטא,
שמא ישגה בדין,
ועל עצמו אמר כן: וצבו ביתיה לית הוא עביד –
בכל זה לא יעשה צורכי ביתו,
ולא ישתכר כלום בדבר: ולואי שתהא ביאה –
שישוב ויכנס לביתו בלא חטא כיציאה: אמבוהא –
גדודי בני אדם הולכין אחריו לכבודו: אם יעלה לשמים שיאו וגו'
סופו כגללו לנצח יאבד –
וכל זה אמר שלא תזוח דעתו: מכתפי ליה –
זקן היה,
ונושאין אותו באלנקי בכתפיהם בבית המדרש,
שלא להטריח את הציבור לקום מפניו:

מסכת מנחות דף קט/ב

תַּנְיָא,
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה: בַּתְּחִלָּה כָּל הָאוֹמֵר,
עֲלֵה לָהּ,
אֲנִי כּוֹפְתוֹ וְנוֹתְנוֹ לִפְנֵי הָאֲרִי.
וְעַתָּה,
כָּל הָאוֹמֵר לִי לֵירֵד מִמֶּנָּה,
אֲנִי מַטִּיל עָלָיו קוּמְקוּם שֶׁל חַמִּין,
שֶׁהֲרֵי שָׁאוּל בָּרַח מִמֶּנָּה,
וּכְשֶׁעָלָה בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת דָּוִד.

תלמוד ירושלמי מסכת פסחים דף לט/ב

אמר רבי יושוע בן קבסיו: כל ימי הייתי בורח מן השררה, עכשיו שנכנסתי, כל מי שהוא בא ומוציאני – בקומקום הזה אני יורד לו.
מה הקומקו'
הזה כווה ומפציעו מפחם בו, כך אני יורד לו. אמר רבי יוסי בי רבי בון: ח"ו דהוה בעי לה ,אלא דהיה אמר מאן יימר לי דחורן מקדש שם שמיא דכוותי.

מסכת עירובין דף יג/ב

לְלַמְּדְךָ: שֶׁכָּל הַמַּשְׁפִּיל (את)
עַצְמוֹ –
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ,
וְכָל הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמוֹ –
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ.
וְכָל הַמְּחַזֵר אַחַר גְּדֻלָּה –
גְּדוּלָה בוֹרַחַת מִמֶּנּוּ,
וְכָל הַבּוֹרֵחַ מִן הַגְּדוּלָּה –
גְּדוּלָּה מְחַזֶרֶת (עליו)
[אַחֲרָיו].
וְכָל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה –
שָׁעָה דוֹחֲקַתּוֹ.
וְכָל הַנִּדְחֶה מִפְּנֵי הַשָּׁעָה –
שָׁעָה עוֹמֶדֶת רש"י עירובין דף יג/ב

הדוחק את השעה –
מתיגע להעשיר ולהתגדל,
ורואה שאינו מצליח,
ואף על פי כן חוזר והולך למרחקים,
ומכניס עצמו לגבוהות: שעה עומדת לו –
לאחר זמן עתידה לעמוד לו שעה מצלחת:

וְאַל
תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת

אבות דרבי נתן פרק אחד עשר

(ג)
ואל תתוודע לרשות. כיצד ? מלמד: שלא יצא לו לאדם שם ברשות, כיון שיצא לו שם ברשות, סוף נותנין בו עיניהם והורגים אותו, ונוטלין הימנו כל ממונו.
כיצד ? היה חבירו בשוק ואומר: הקב"ה יברכהו לפלוני, היום יצא מתוך ביתו מאה שוורים, מאה רחלים, ומאה עזים, ושמע הימנו סרדיוט אחד והלך ואמר לשר, הלך והקיף את כל ביתו, ונטל ממנו כל ממונו. עליו הכתוב אומר:
(משלי כז)
מברך רעהו בקול גדול – קללה תחשב לו.

דבר אחר:
(אל תתוודע לרשות)
היה חברו יושב בשוק ואמר: הקב"ה יתננו לפלוני, אותו היום הכניס לתוך ביתו כמה כורין של חטים, כמה כורין של שעורים, שמעו ממנו לסטים, ובאו והקיפו את כל ביתו, נטלו ממנו כל ממונו, לשחרית אין לו כלום. עליו הכתוב אומר: מברך רעהו בקול גדול וגו'.

דבר אחר: אל תתוודע לרשות. כיצד ?
מלמד שלא יכוין אדם לומר: אני הוא שר העיר, ואני הוא המשנה מפני שגוזלין לישראל:

(ד)
דבר אחר: אל יכוין אדם ליטול את הרשות, אע"פ שבראשונה פותחין לו פתח הנאה, באחרונה פותחין לו פתח הקשה לו:

רע"ב

ואל תתודע לרשות –
כדי ליטול שררות על ידיה.
א"נ אל תתודע לרשות.
שלא יעבירוך על דעת קונך כמו שאירע לדואג האדומי: לרשות –
השררה
קרויה
רשות,
מפני
שהרשות
בידה
לעשות
כרצונה:

תוי"ט

ואל תתודע לרשות –
פירש הר"ב: כדי ליטול רבנות על ידיה ומסיים רש"י שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן.
וא"כ היא מתני'
ג'
דפרק דלקמן.
וע"ש:

המאירי

ואמר אח"כ: אל תתודע לרשות. ר"ל: שלא ישתדל שיהיו בני המלכות והשולטנות יודעין בו ומכירין אותו, כי לשון
התפעל
על
אחד
מדרכיו
יורה
על
היות
מסבב
האדם
לעצמו
מה
שאיננו
כענין
מתחזק
מתאמץ
מתכבד. ואמר: שמאחר שאינו נודע להם, לא יהא הוא משתדל בכך שהקורבה למלכות תביאהו להתרשל מכל דבר רק לעבודתם, ולהפנות כל ימיו לבטלה, אפי'
שלא יכנס בטורח שימושם – נותנים עליו עיניהם בממונו, והוא שאמרו למטה: שאין מקרבין את האדם אלא להנאתם. וכמ"ש בפרשת המלך: את בניכם יקח ושם לו במרכבתו כו'
ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו כו'. ואת בנותיכם יקח לרקחות כו'
ואת שדותיכם כו'. ובברייתא שם אמרו: לא יתכוין אדם ליטול את הרשות, שאף על פי שבראשונה פותחין לו פתח ומלוין לו קשה היא באחרונה:

מסכת עבודה זרה דף יז/א

"לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב"
(משלי ל)
[מַאי "הַב הַב" ?] (אמר רב חסדא)
אָמַר מַר עוּקְבָא: קוֹל שְׁתֵּי בָנוֹת שֶׁצוֹעֲקוֹת בַּגֵיהִנָּם,
וְאוֹמְרוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה:
"הַב הַב",
וּמַאי נִינְהוּ?
הַמִּינוּת וְהָרָשׁוּת.

רש"י

שצועקות מגיהנם –
על רוב ייסורי גיהנם: מינות –
צועקת: הבא תקרובת לעבודת כוכבים: רשות –
צועקת: הבא ממון ודורונות וארנונא ומס למלך:

מסכת בבא בתרא דף צא/ב

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נְהִירְנָא כַּד הֲווּ אָמְרִין בֵּי מִדְרַשָׁא,
דְּמוֹדִי לְהוֹן –
נַפָל בִּידֵיהוֹן,
דְּמִתְרְחִיץ עֲלֵיהוֹן –
דִּילֵיהּ דִּילְהוֹן:

יד רמ"ה

קסב.
ואמר רבי יוחנן: נהירנא כד הוו אמר בי מדרשא, דמודי להו –
נפיל בידיהון, דמתרחיץ בהון –
דיליה דילהון.
ואאומות העולם קאי:

שיטה מקובצת

דמודה להון נפיל בידיהון.
דמתרחיץ וליהון דיליה דילהון.
פירוש: דמודה לעכו"ם – משבח מעשיהם, מענישו הקב"ה במעשיהם מדה כנגד מדה.
והנשען עליהם, כלומר: שיהנה בממון על ידיהם, או שיצילו ממונו מיד האונסים, סופו שיהא הממון שלהם, שכיון שהיה הוא נשען עליהם שיתרבה ממונו על ידיהם, מענישו הקב"ה בהם ולוקחים ממונו מדה כנגד מדה.