משנה, אבות, פרק א, משנה ח – בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(ח)
יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם.
יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר: אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין.
וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ,
יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים.
וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ,
יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין,
כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין:

יְהוּדָה
בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח

מסכת חגיגה דף טז/ב

גמרא תנו רבנן שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך (הראשונים)
היו נשיאים ושניים להם אבות בית דין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים יהודה בן טבאי אב בית דין ושמעון בן שטח נשיא מאן תנא להא דתָּנוּ רַבָּנָן,
אָמַר יְהוּדָה בֶן טֵבָאי: אֶרְאֶה בְנֶחָמָה,
אִם לֹא הָרַגְתִּי עֵד זוֹמֵם –
לְהוֹצִיא מִלִּבָּן שֶׁל צְדּוֹקִים,
שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין הָעֵדִים זוֹמְמִים –
נֶהֱרָגִין,
עַד שֶׁיֵּהָרֵג הַנִּידוֹן.
אָמַר [לוֹ]
שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אֶרְאֶה בְנֶחָמָה,
אִם לֹא שָׁפַכְתָּ דָּם נָקִי,
שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין הָעֵדִים זוֹמְמִים נֶהֶרָגִין –
עַד שֶׁיִּזּוֹמוּ שְׁנֵיהֶם,
וְאֵין לוֹקִין –
עַד שֶׁיִזוֹמוּ שְׁנֵיהֶם,
וְאֵין מְשַׁלְמִין מָמוֹן –
עַד שֶׁיִּזּוֹמוּ שְׁנֵיהֶם.
מִיָד קִבֵּל עָלָיו יְהוּדָה בֶן טֵבָאי שֶׁאֵינוֹ מוֹרֶה הֲלָכָה,
אֶלָּא בִפְנֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח.
(אמרו)
כָּל יָמָיו שֶׁל יְהוּדָה בֶן טֵבָּאי הָיָה מִשְׁתַּטֵחַ עַל קִבְרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָרוּג,
וְהָיָה קוֹלוֹ נִשְׁמַע,
סְבוּרִין הָעָם לוֹמַר: קוֹלוֹ שֶׁל (מת)
[הָרוּג]
הוּא ! אָמַר לָהֶם: קוֹלִי הוּא !
תֵּדְעוּ,
שֶׁלְמָּחָָר הוּא מֵת –
וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמַע.
אָמַר לוֹ רַב אַחָא בְרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: מִמַאי ?
דִּילְמָא פִּיוּסֵיהּ פַּיְיסֵיהּ ?
אוֹ בְדִינַא תַּבְעֵיהּ ?:

רש"י

עד זומם –
שלא הוזם אלא הוא לבדו: עד שיהרג הנדון –
קודם הזמה,
ואחר כך הוזמו,
שהיו דורשין: נפש בנפש האמור בעדים זוממין,
אמרו להן חכמים: והלא כבר נאמר: כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים,
ולמה נאמר: נפש בנפש ? שאין נהרגין – עד שיגמר הדין של נידון קודם שהוזמו: ואין לוקין –
אם העידוהו שחייב מלקות,
בכולהו גרסינן עד שיזומו שניהן,
ובמסכת מכות יליף לה מקראי: והנה עד שקר העד. ואמר מר: כל מקום שנאמר: עד. הרי כאן שנים: אלא בפני שמעון –
שאם יטעה ילמדהו: היינו דקא מורה הלכה בפני שמעון –
דמדקאמר: מיד קיבל כו',
שמע מינה דעד השתא אורי בפניו: ומאי קיבל –
לאו דעד השתא הורה,
דודאי לא הורה בפניו מימיו,
וכשהרגו לעד זומם לא היה שמעון שם: לא מצטריפנא –
לישב בדין אלא בהדי שמעון:

תוספות

אראה בנחמה –
לישנא קלילא הוי דשבועה בלשון קצר. כלומר: לא יוכל לראות בנחמות ציון אם לא עשה זה. ודומה לו: אקפח את בני. שהלכה זו מקופחת בישראל דרבי טרפון בשמעתא דמרדעת בפ"ק דשבת (דף יז.
ושם)
ודוגמא מצינו לשון המקרא ואולם חי אני וימלא כבוד ה'
וגו'
אם יראו וגו'
(במדבר יד):

אם לא הרגתי עד זומם –
תימה: אמאי לא מקשינן הכא, השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן כדפריך בגיטין (דף ז.
ושם)
ובחוין (דף ה:
ושם)
?! וי"ל: דלא שייך לאקשויי רק גבי דבר אכילה – דגנאי הוא לצדיק דאוכל דבר איסור. אבל דבר היתר בשעת האיסור – לא פריך. ולהכי לא פריך בר"ה (דף כא.)
דאמר: כמה בסים תבשילא דבבל בצומא רבא דמערבא. ובערבי פסחים (פסחים קו: ושם)
ברב ירמיה בר אבא דאישתלי וטעים קודם הבדלה, אע"ג דמיתתו באסכרא, דאין דבר מגונה כל כך אכילת היתר בשעת האיסור:

למחר הוא מת –
הא דלא נקט שאינני שם אין קולו נשמע, משום שהיו אומרים לו: דאינו צועק אלא בשעה שישנו שם ! אבל השתא מדנקט מת, שיהא גביה אז היה לו לצעוק:

אב ב"ד מי קא מורה בפני נשיא –
הוראה לדין. ובירושלמי אמר, מאן דאמר: יהודה בן טבאי נשיא עובדא דאלכסנדריא, מסייע ליה דבני ירושלים בעון מנינא נשיא ולא קבלו עילוי, ערק ואזל לאלכסנדריא והיו בני ירושלים כותבין: מירושלם הגדולה לאלכסנדריא הקטנה, עד מתי אחי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה עליו ? ומאן דתני: שמעון בן שטח נשיא עובדא דאשקלון, מסייע ליה ומייתי כולא עובדא שתלה פ'
נשים מכשפניות, ובסנהדרין (דף מד🙂
הביאו רש"י בנימוקו:

לא מצטריפנא –
לנטות אחרי רבים כדי לבטל דברי שמעון בן שטח:

המאירי

אף על פי שאב בית דין היה מתמנה עם הנשיא, צריך היה לחלוק כבוד לנשיא, ואינו מורה הוראות בפניו ! וזה שאמרו בגמרא, על דעת האומר: ששמעון בן שטח נשיא, ויהודה בן טבאי אב בית דין, קבל עליו יהודה בן טבאי שלא להורות אלא בפני שמעון בן שטח. והיאך יורה הוא בפניו והוא נשיא [והלא נשיא היה]
?! לא להורות הוא לפניו היה אומר, אלא להצטרף עמו ! כלומר: שלא יורה אלא עמו, שתהא הוראה יוצאה על ידי שניהם:

תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף יא/א

אנן תנינן: יהודה בן טבאי נשיא, ושמעון בן שטח אב בית דין. אית תניי תני ומחלף, מאן דאמר יהודה בן טבאי נשיא עובדא דאלכסנדרייא מסייע ליה יהודה בן טבאי הוון בני ירושלם בעון ממניתיה נשיא בירושלם ערק ואזל ליה לאלכסנדריאה והיו בני ירושלם כותבין מירושלם הגדולה לאלכסנדריאה הקטנה עד מתי ארוסי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה עליו ?! פירש מיתי גו אילפא אמר: דבורה מרתא דביתא דקבלתן, מה הוות חסירה ? א"ל חד מן תלמידוי: רבי, עיינה הוות שברה ! א"ל: הא תרתיי גבך, חדא דחשדתני, וחדא דאיתסכלת בה, מה אמרית ? יאייא בריוא לא אמרית, אלא בעובדא ! וכעס עלוי ואזל. מ"ד: שמעון בן שטח נשיא, עובדא דאשקלון מסייע ליה

חדושי הר"ן על חולין דף ז ע/א

בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם.
ואם תאמר: והרי רבי ישמעאל מגדולי ישראל היה, וקרא והטה כדאיתא בפרק קמא דשבת.
(י"ב ב')
ובמסכת מכות (ה'
ב')
נמי אמר לו ר'
שמעון בן שטח ליהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, והודה לו יהודה בן טבאי. וביבמות (צ"ו ב')
נמי אמרינן: גבי ר'
אליעזר – קרעו ספר תורה בחמתן. קרעו ס"ד ?! אלא נקרעה ספר תורה בחמתן, והיה שם זקן אחד ואמר להם: תמה אני אם לא יהיה בית הכנסת זה בית ע"א ?! יש לומר: דכי אמרינן אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, הני מילי כשאין פושעין בדבר, אבל גדולי ישראל הללו ר'
ישמעאל ור'
אליעזר וחביריו פשעו בדבר. דרבי ישמעאל היה לו לחוש לדברי חביריו להחמיר,
ורבי אליעזר וחביריו מתוך שבאו לכלל כעס באו לכלל חטא,
ודר'
יהודה בן טבאי שהרג עד זומם, אפשר שאותו האיש מחוייב היה לשמים וזמנו הקב"ה יהודה בן טבאי לפגיעה,
כי ההוא מעשה דרשב"א דבריש פרק הפועלים דקטליה לההוא גברא והיה לבו נוקפו ויצא קול וא"ל: רבי אל ירע בעיניך, הוא ובנו באו על נערה מאורסה ביום הכפורים:

אַל
תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין

אבות דרבי נתן פרק עשירי

(ב)
אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין כיצד ? מלמד: שאם באת לבית המדרש ושמעת דבר או הלכה אל תבהל ברוחך להשיב, אלא הוי יושב ושואל: באיזה טעם אמרו [דבר זה ומאיזה ענין היה להם דין זה אומר הלכה שאל להם תחלה עיקר הדין והלכה בזמן]
ששאלוני ? ובזמן ששני בעלי דינין באין לפניך לדין, אחד עני וא'
עשיר. אל תאמר: היאך אזכה את העני ואחייב את העשיר ? והיאך (אזכה את העשיר ואחייב את העני ואם אחייב את העני נמצא עני אויבי ואם אזכה את העני נמצא העשיר אויבי ואל תאמר היאך)
אטול ממונו של זה ואתן לזה ?
והתורה אמרה:
(דברים א)
לא תכירו פנים במשפט.
(היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר)
כקטן כגדול תשמעון ? שלא יהא אדם אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך.
(א"ר יהודה: שמעתי, שאם רצו להושיב שניהם כאחד – מושיבין, ואין זה אסור.
אי זה אסור ? שלא יהא אחד יושב ואחד עומד.
[אלא מה ת"ל כקטן כגדול ?
] יהא עליך דין קטן כדין גדול.
[דין]
של פרוטה כדין של מאה מנה:

רמב"ם פירוש המשניות

עורכי הדיינין.
הם אנשים שלומדים הטענות והדינין, עד שיהיו בקיאים בני אדם בדיניהם, שהם מחברים שאלות ותשובות. כשיאמר הדיין: כך, ענה: כך. וכשיטעון בעל הדין: כך, תהיה תשובתך: כך. כאילו הם עורכי הדין ובעלי הדין לפניהם, ולזה קראום עורכי הדיינין,
כאילו ערכו הדינין לפניהם. והזהירם מהדמות להם,
רצה לומר: ללמד אחד מבעלי הדין טענה שתועילהו ויאמר לו: אמור כך. או תכחש על דרך כך וכך. ואע"פ שידע בו שהוא העשוק ושחבירו טוען עליו שקר,
לפי מה שהוא חושב באמת, עם כל זה אין מותר לו שילמדהו טענה שתצילהו ותועילהו כלל:

רע"ב

כאותן אנשים שעורכים ומסדרים טענות בעלי הדין לפני הדיינים.
שאסור לאדם לגלות דינו לאחד מבעלי הדין, ולומר לו: עשה כך בשביל שתזכה בדינך, ואע"פ שיודע שהדין עמו.
פ"א: כעורכי הדיינין – כגדולי הדיינים.
ובתלמיד היושב לפני רבו מדבר, שלא יעשה עצמו כגדולי הדיינים, לדבר לפני רבו כפוסק את הדין.
עורכי לשון ערכאות של פרסיים (גיטין ט'
י')
ערכאות של בית דוד.
ומפי אחרים שמעתי: אל תעש עצמך כגדולי הדיינים – לכוף בעלי דינים שיבואו לדון לפניך:

תוי"ט

(ח)
אל תעש עצמך כעורכי הדיינים –
פירש הר"ב כאותן האנשים שעורכים ומסדרין טענות בעלי הדין לפני הדיינים שאסור לאדם לגלות דינו לאחד מבעלי הדין ולומר לו: עשה כך וכו'.
ואע"פ שתחלת דבריו נראין שמפרש עורכי דיינין שהם עצמן מסדרין כך לפני הדיינים.
וכך פירש"י בפרק בתרא דסוטה דף מ"ז [ע"ב]
לוחשי לחישות – מתלחשים עם הדיינים, לפתוח להם פתח בזכותו של זה, ובחובתו של זה.
ע"כ.
וכפירש"י בפרק ד'
דכתובות דף נ"ב.
אבל מסוף דבריו אתה למד שגם תחלת דבריו שעורכין ומסדרין טענות בעלי הדין לפני הדיינים.
לא שהם מטעימים בעצמם לפני הדיינים, אלא ע"י שמגלין לבעל דין לומר לו: עשה כך ! הרי זה כאילו הם טוענים בפני הדיינים.
וכך פירש"י בכאן.
גם בפ"כ דשבת דף קל"ט.
וז"ל הרמב"ם: עורכי הדיינים הם אנשים שלומדים הטענות והדינין עד שיהיו בקיאים בני אדם בדיניהם, שהם מחברים שאלות כשיאמר הדיין כך.
ענה כך.
וכשיטעון בעל הדין כך.
תהיה תשובתך כך.
כאילו הם עורכי הדין ובעלי הדין לפניהם.
ולזה קוראים עורכי הדיינים כאילו ערכו הדינין לפניהם ע"כ.
ולפי זה מלת עורכי מושכת שתי מלות הדינין לפני ואינה נסמכת למלת הדיינים בלבד.

ובספר לב אבות כתב ששמע דהכי פירושו שהוא כעורך הדיינים עצמן כי הדין שפסקו הדיינים לזכות לזה הוא בסבת מה שסידר זה טענותיו וא"כ זה עורך את הדיינים לדון דין זה.
ע"כ.
וכתב במדרש שמואל בשם הר"ר מתתיה היצהרי וז"ל לא סלקא דעתך שיטעון לבעל דין דברי און ומרמה שאלה הם רשעים גמורים.
אלא אפי'
דברי אמת.
וישתנה הדין בעבור מה שיעשה כההיא דפרק נערה שנתפתתה [דף נ"ב]
בדין רפואה שאין לה קצבה שהיא כמזונות ונפרעין מנכסי הבעל ויעץ להם רבי יוחנן קוצו לה מידי לרפואה כדי שיהיה דבר שיש לה קצבה.
ע"כ.
ויצא לי מזה פירוש דברי הר"ב שכתב ולומר לו עשה כך וה"ל למימר תהא טוען כך כדברי הרמב"ם.

אלא שדעתי דלהשיאו עצה לעשות מעשה כההוא דר'
יוחנן וכן עוד לר"נ בפרק הכותב דף פ"ו שהשיא עצה למחול לכתובתה.
אבל ללמדו סדור דבריו וטענותיו כל שאין בו שקר אפשר דלהר"ב אין להתחסד ולהשמט מזה.
אבל ודאי דלהרמב"ם אינו כן אלא דאף סדור דברים בעלמא נמי אסור.
וז"ל הר"ר יונה הובא במדרש שמואל לא דבר כאן במלמד טענות של שקר לחברו.
כי אדם כזה הוא רשע גמור ועבירה גדולה היא זו.
והכא במילי דחסידותא עסקינן.
אלא במי שמסדר לו טענותיו שבפיו ומטעים אותם.
ועורך לפני הדיינים ומגלה לו את הדין.
ואמר שאין ראוי לעשות כן כי יחשדוהו.
ע"כ.
ומדברי כולם למדנו דהיינו דאמר התנא כעורכי בכ"ף שאילו אמר אל תעש עצמך עורך הדיינים.
היה במשמע שהעריכה אסורה מצד הדין ואיננה.
ועוד נ"ל בדקדוק עצמך שאמר התנא ולא שנה בלשון קצרה אל תהיה וכו'
משום ההוא דר"י דאמרינן בגמ'
דלהכי יהיב עצה שהיה קרובו וסבר מבשרך אל תתעלם.
אחר כך נתחרט ואמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינים.
דסבר אדם חשוב שאני.

ושמעינן מהכא דאילו לא היה אדם חשוב.
יפה היה עושה משום מבשרך אל תתעלם.
והיינו דקאמר התנא אל תעש עצמך כלומר כפי עצמך שאתה אדם חשוב.
אל תעשה אותך כעורכי אבל זולת זה משרי שרי.
ולפי זה אפי'
שלא לקרובו שרי כשאינו אדם חשוב והאדאמר רבי יוחנן משום מבשרך היינו דאי לאו הכי למה לו לעשות כן להפסיד שכנגדו דמאי חזא דדמא דהאי סומק טפי.
וכן אזהרת התנ אלא בא אלא על אדם חשוב מדדייק למתני עצמך.
אבל כשאינו אדם חשוב אפילו מדת חסידות אין כאן כיון שאינו מלמדו לטעון שקר.
אלא דלמדנו מרבי יוחנן שאמר משום מבשרך אל תתעלם.
דאי לאו הכי היה מתעלם ולא מצד חסידות אלא דמה לו להרויח לזה.
ולהפסיד לזה.
ואם הוא קרובו ואינו אדם חשוב יקיים נמי ומבשרך אל תתעלם.
כך נראה בעיני.
[אבל לשון רש"י אדם חשוב שאני שלומדים הימנו ויש שיעשו אף שלא לקרובים.
ע"כ.
א"כ כל שלא לקרובים הוא בכלל האזהרה דאל תעש וכו']:

המאירי

(ח)
יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר: אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין.
אמר: אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, והם אותם שמסדרים הטענות לתובע אן לנחבע, ולא סוף דבר שהזהיר זה מאותו אלא אף (משאר)
[לשאר]
בני אדם, וכמו שמצינו לר'
יוחנן כתובות נ"ב ב'
שלמד טענה אחת לאחד מקרוביו ונתחרט ואמר: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין. שהרי כל מי שהוא עושה כן מלמד לבריות לשקר ולהכחיש האמת ונמצא גורם לו תקלה ועוון ולפי זה ראוי לקרות הדינין ביו"ד אחת לבד, והוא שם כתיבה מילת דינין היא במקום טענות, ורוב העולם קוראים דיינים בשם התואר, כלומר: כדיינים הפחותים העושים כך, אף על פי שממונים להיות נחתך הדין על פיהם.

ויש מפרשים אותו על הסופרים כאלו אמר הסופר הדיינין, והוא שהיה להם לדיינין שני סופרים, אחד כותב טענות המזכים, ואחד כותב טענות המחייבים, ונמצא זה מסדר טענותיו כפי כחו וכן זה לכשנגדו. ויש מפ'
שעל הדיין הוא אומר כן, ואפי'
שנדמה לו על הא'
שהוא זכאי לא יהא הוא מחזיק בטענתו יותר מדאי וכ"ש שלא יוסיף בה, שמא דמיונו מכזב לו ונמצא גורם לעוות את הדין, וזהו שסמך לו: וכשיהיו בעלי הדין עומדים כו'
יהיו בעיניך כרשעים. כלומר, שלא תאמר בלבך: פלוני חסיד הוא ואינו משקר ! שכל שאתה משקיע מחשבתך בכך אין אתה רואה לו חובה. ולפיכך השקיע במחשבתך שאפשר כטענתו של תובע, וחברו מכחש לו שלא כדין. וכן דאפשר כטענתו של נתבע וחברו תובעו שלא כדין, ונמצאו שניהם בעיניך כרשעים, עד שמתוך כך תדקדק בהם ותחקור בדבריהם כראוי.

ואמר אח"כ: וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאים שקבלו עליהם כו'. כלומר: שהם קבלו הדין ועשו כמו שגזרת להם מן הדין. ואחר שכן הוא, יש לך לדון שכל אחד ואחד כשהיה בא לדון היה סבור בלבו שטענתו היא צודקת ולא במרד ובמעל, וכשראה ההפך מרבה הדיין חוזר (הדיין)
ונשמע לו, ואז הדיין המזקק לשבועה ונשבע ונפטר דמ"מ אחד מהם שקר, עכ"פ מ"מ החזיקם כצדיקים אחר שהם מקבלים את הדין.

ויש גורסים כמו כו'
כלומר שקבלו מאליהן מתחילה וב[ב]רייתא פי'
בענין אל תעש [עצמך]
כעורכי הדיינים דרמז בענין שהוא למד אצל רבו, שלא יהא רדוף להמשך אחר דעתו כאדם שבא לערוך דין עם חבירו שמחז(י)ר להשיב לפי זכותו אם אמת אם שקר, לא יתבונן בעצמו היאך ראוי לפ'
את הדבר אם כדעתו אם כדעת חבירו, ויודה על האמת. ולשון הברייתא היא אבות דר"נ פ"י: אל תעש עצמך כעורכי הדיינים, כיצד ? אם באת לבית המדרש ושמעת טעם או הלכה אל תבהל להשיב, אלא הוי יושב ושואל באיזה טעם אמרו:

מסכת כתובות דף נב/ב

תנו רבנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומין, וצריכה רפואה – הרי היא כמזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: רפואה שיש לה קצבה – נתרפאת מכתובתה, שאין לה קצבה – הרי היא כמזונות. אמר רבי יוחנן: עשו הקזת דם בארץ ישראל – כרפואה שאין לה קצבה.

קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא, אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: איזילו קוצו ליה מידי לרופא. אמר רבי יוחנן: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין ! מעיקרא מאי סבר, ולבסוף מאי סבר ? מעיקרא סבר: ומבשרך לא תתעלם, ולבסוף סבר: אדם חשוב שאני:

רש"י כתובות דף נב/ב

קוצו ליה מידי לרופא –
שיקבל עליו רפואתה עולמית בכך וכך: כעורכי הדיינין –
אוהב אחד מבעלי דינין, ומטעים זכיותיו לדיין, ועורך [הדין לפני]
הדיינין לזכותו – מיקרי עורכי הדיינין. שעורך את הדיינין להפוך לבם לטובתו של זה: מעיקרא –
כשהשיא עצה: ולבסוף –
כשנתחרט:

ריטב"א

עשינו עצמינו כעורכי הדיינים.
גרסינן בירושלמי, ולא כן תנינן: אל תעש עצמך כעורכי דיינים –אסור לגלות דינו ליחיד.
אימר: ידע רבי יוחנן דאתתא כשרה, ובגין דכן גלי לה. אמר רבי מתנא: בגין דלית דינא עמיה אמרינן לה מלתא,
וכתב
הר"ם
ז"ל:
מהאי
ירושלמי שמעינן דהיכא דאי שתיק מחייב,
אסור
לגלות דינו,
כי
היכי דלפטר מדינא בטענתיה.
אבל
אי לא מסדר טענתא אלא דינא הוא דמחוי
[ליה],
מצי
מחוי ליה. והא דתלמודא דילן נמי לא הוה דינא עמיה דהא לא קייץ (ליה), ורבי יוחנן הוא דאמר לקריביה: זיל קוץ.
[ומש"ה]
אית ביה משום: עורכי הדיינים כשאינו קרובו.
[א"נ בקרובו]
כשזה אדם חשוב [ושמעינן מינה: דכל שהוא קרובו ולא הוה האי אדם חשוב]
מותר לגלות לו דינא, אע"ג דלית ליה דינא עמיה, אלא בטענה דאגמריה [דלא ליגמריה]
שקרא:

המאירי

כבר ביארנו בלקתה שהבעל חייב לרפאתה. ולענין הבעל אין בו חלוק בין רפואה שאין לה קיצבא, לרפואה שיש לה קיצבא. אבל אלמנה שהיא ניזונת מנכסי יתומים מכח תנאי בית דין, כמו שיתבאר במשניות של פרק זה לענין רפואה מיהא כל שחלתה האלמנה אם היא צריכה לרפואה שאין לה קצבא, הרי היא כמזונות ויורשים חייבים בה. שכל רפואה שאין לה קצבא דומה היא למזונות. אבל כל רפואה שיש לה קצבא, אינה דומה למזרנות ואין יורשים חייבים בה, אלא מתרפאת מכתבתה.

ומכל מקום יראה שכל שנטלה כתבתה לצורך רפואה לא הפסידה מזונותיה בנטילת כתבתה. והקזת דם במקום שאין המקיזים מצויים – הרי היא כרפואה שאין לה קצבא, שמתוך שאינם מצויים כשמזדמן להם נותנין יתר ממה שהם רגילים. ורבותי כתבו לחלק בין רפואה שאין לה קצבא לרפואה שיש לה קצבא אף בבעל. וגדולי המפרשים נסתפקו בה במסכת בבא בתרא דף קמ"ד ע"ב ואין הדברים נראין לי, הואיל ושמועה זו לא נאמרה אלא באלמנה, אלא שבתלמוד המערב שבתשיעי של בתרא מצאתיה כדבריהם שאמרו שם: קריבתיה דר'
שמעון בר אבא חלשה עיינה, אתת גבי ר'
יוחנן אמר: אין קציץ – מן פורניך, אי לא קציץ – בעליך יהיב ליך. וכן אמרו שם: בעלה בעי דליקוץ, והיא לא בעיא, לבעל שומעין:

תלמיד
חכם אין ראוי לו ליתן עצה אף לקרוביו כדי
להפסיד לבריות. וכמו שאמרו כאן על ר'
יוחנן: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין. ומכל מקום במקום שאין הפסד אלא שמירת נזק של קרוביו ראוי לו ליתן עצה בכך, ואין חשש בדבר. והוא שאמרו בסוף הפרק נ"ד ב'
על ר'
יוחנן עצמו שנתן עצה לקרוביו שיאמרו לאביהם שיהא מיחד קרקע למזונות אשתו מחשש שהיו מתיראין עליה שתהא מפסדת מזונות:

שיטה מקובצת

הוו להו איתת אבא.
היו מפרנסין אשת אביהן.
קוצו לה מידי לרופא כי היכי דתהוי רפואה שיש לה קצבה ומתרפאה מכתובתה.
כעורכי הדיינין כדיין שמסדר ומלמד לבעל דין לטעון לפניו.
רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ותלמידי הר"י ז"ל כתבו כעורכי הדיינין פירוש כשאחד מבעלי הדינין יש לו אוהב מטעים לו זכותו לדיין ועורך הדין לפני הדיין כדי לזכותו ואותם האנשים נקראים עורכי הדיינין על שם שעורכין הדין לטובתו של זה.
ע"כ.
וכן פרש"י ז"ל בפירושנו:

גרסינן בירושלמי ולא כן תנינן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין ומר ר'
חגי אסור לגלות דינו ליחיד אימר ידע ר'
יוחנן דאיתתא כשרה הות בגין כך גלי לה אמר ר'
מתנא בגין דלית דינא עמיה אמרינן לה מילתא וכתב הרב בעל העטור ז"ל מהאי ירושלמי שמעינן דהיכא דאי שתיק מחייב אסור לגלות דינו כי היכי דלפטר מדינא בטענתיה אבל אי לא מסדר טענתא אלא דינא הוא דמחוי ליה מצי מחוי ליה והא דגמ'
דילן נמי לא הוה דינא עמיה דהא לא קייץ ור'
יוחנן הוא דאמר לקריביה זיל קוץ ומ"ה אית ביה משום עורכי הדיינין כשאינו קרובו א"נ בקרובו כשזה אדם חשוב ושמעינן מינה דכל שהוא קרובו ולא הוה האי אדם חשוב מותר לגלות לו דינא ואע"ג דלית דינא עמיה אלא בטענה דאגמריה והוא דלא ליגמריה שקרא.
הריטב"א ז"ל:

וכתבו רבינו שרירא ורב האיי ז"ל בתשובה וז"ל וששאלת אמאי אמר ר'
יוחנן הכי והלא ראש ישיבה הוא וכל הדינין על פיו נפסקין כיון דדינא כרשב"ג באלמנה אם צריכה רפואה שיש לה קצבה מתרפאה מכתובתה וכו'
והני לא קריב להו לדינא ולא דן ר'
יוחנן ביניהן ואי שתיק ולא אמר להו מידי הוה שקלא מנכסי המת להתרפא בהדי מזונות ומשום דאגמרינן מילתא דא חסרוה דתיהוי רפואתה מכתובתה נתחדש דכי הא מילתא דאגמרינן טענתא המשיא עצה לזה לחסר את זה מעשה עורכי הדיינין הוא ותנן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין ולא דינא הוא דדן ר'
יוחנן ביניהון ומעיקרא לא איכוון ר'
יוחנן למעבד מאי דמחרט מיניה ולמיהוי כעורכי הדיינין אלא סבר ומבשרך לא תתעלם הני קריביה כיון דאית ליה אורחא לארווחינון לא ליעלם לבסוף איחרט ודמיא מעשה כעורכי הדיינין ודומיא מעשה דרב נחמן בהכותב דאסבר עצה לההיא קריבתיה דמחלה לכתובתה דאמה לגבי אבוה ויחרט אמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ומעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם.
ע"כ:

תלמוד ירושלמי מסכת בבא בתרא דף כח/ב (הלכה ד')

תני רשב"ג אומר: כל מכה שיש לה קיצה –
מתרפא מכתובתה, שאין לה קיצה – מתרפא מן הנכסים.
כהדא קריבתיה דר'
שמעון בר ווא הוות חששה עיינה, אתת גבי ר'
יוחנן, אמר לה: קציץ הוא אהין אסייך, אין קציץ – מן פרניך.
אין לא קציץ – בעליך יהיב ליך.
ולא כן תנינן: אל תעשה עצמך כערכי הדיינין ? ומדר'
חגיי בשם ר'
יהושע בן לוי: אסור לגלות ליחיד דינו.
אמר: ידע הוה רבי יוחנן דהוא איתא כשירה בגין כן גלי לה.
בעלה בעי הן דקצץ והיא בעייה הן דלא קצץ, למאן שמעין, לא לבעלה ?! אמר ר'
מתנייה: הדא דתימר בהוא דלית דיניה עימיה, ברם בהוא דאית דיניה עימיה א"ל מילתא:

מסכת כתובות דף נד/ב

קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה קמפסדה מזוני, אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: איזילו ואמרו ליה לאבוכון: דנייחד לה ארעא למזונה ! אתו לקמיה דריש לקיש, אמר להו: כל שכן שריבה לה מזונות ! אמרו ליה: והא רבי יוחנן לא אמר הכי ! אמר להו: זילו הבו לה, ואי לא מפיקנא לכו רבי יוחנן מאונייכו ! אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: מה אעשה, שכנגדי חלוק עלי. אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן. אמר:
למזונות
!
ריבה
לה מזונות !
אמר:
במזונות
!
קצץ
לה מזונות:

המאירי

ולענין ביאור מה שאמר ר'
יוחנן למעלה נ"ב ב': עשינו עצמנו כעורכי הדיינין. ועכשו חזר ונתן עצה ולא אמר כן, מפני שזו לא בא להפקיע ממנה את הראוי לה –
אלא לשמרה שלא תפסיד ליתומים. אבל אותה הנזכרת למעלה, נתן עצה להפקיעה – שלא יתחייבו ברפואתה:

מסכת כתובות דף פד/ב

קריביה דרבי יוחנן תפוס פרה דיתמי מסימטא, אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: שפיר תפסתוה.

אתו לקמיה דרבי שמעון בן לקיש, אמר להו: זילו אהדור ! אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: מה אעשה, שכנגדי חלוק עלי.

רש"י

קריביה דר'
יוחנן –
קרוביו: זילו אהדור –
דס"ל כר"ע: דתפיסה דלאחר מיתה, לאו כלום היא: שכנגדי –
שקול כמותי:

וּכְשֶׁיִּהְיוּ
בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ,
יִהְיוּ
בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים

רע"ב

יהיו בעיניך כרשעים –
שלא יטה לבך לאחד מהם לומר: איש פלוני חשוב הוא, ולא יטעון טענת שקר.
שאם אתה אומר כן, אין אתה רואה לו חובה:

תוי"ט

יהיו בעיניך כרשעים –
אבל שניהם כצדיקים לא, שא"כ לא יחפש בטענותיהם וידין כל אחד לכף זכות, ולא ירד לאמיתת הדין.
אבל כששניהם בעיניו כרשעים – יחפש בטענותיהם של כל אחד וברמאות של כל אחד, ובשביל כך ירד לאמתת הדין.
גם יש לומר: דכיון שעכ"פ הא'
מן הבעלי דינין הוא עושה שלא כדין, וכן בעל הדין השני שיש לו דין עמו הרי הוא כמוהו, שכך אמרו:
[שבועות לט.
] לענין שביעה העומדים שם אומרים זה לזה: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו'. ואמרו שם:
[ע"ב ומ"ז ע"ב]
שבועת ה'
תהיה בין שניהם. מלמד: שהשבועה חלה על שניהם.
וכל זה כיון שיש לזה דין עמו.
שניהם נקראו רשעים עד שקבלו את הדין.
ואז שניהם צדיקים.
כי קבלת הדין אחר המחלוקת שהיה להם.
הוא מחמת הצדקות שיש בהם.
דרך חיים:

מסכת שבועות דף לט/א

"וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו",
הָא לָמַדְתָּ: דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתָן,
שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלָּה אוֹתָן.
אִם אָמַר: אֵינִי נִשְׁבָּע –
פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד.
וְאִם אָמַר: הֲרֵינִי נִשְׁבָּע,
הָעוֹמְדִים שָׁם אוֹמְרִים [זֶה לָזֶה]:
(במדבר טז)
"סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה"
[וְגוֹ'].
וּכְשֶׁמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ,
אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ,
אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין,
שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ,
(עליו השלום),
כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל,
אָמַר לָהֶם: דְּעוּ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם,
אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעְתִּי. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים כט)
"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם וְגוֹ'
כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה".
אֵין לִי אֶלָּא אוֹתָם הָעוֹמְדִין עַל הַר סִינַי,
דּוֹרוֹת הַבָּאִים,
וְגֵרִים הָעֲתִידִים לְהִתְגַּיֵּר,
מִנַּיִן ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
(דברים כט)
"וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה".
וְאֵין לִי אֶלָּא מִצְווֹת שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּהַר סִינַי,
מִצְווֹת הָעֲתִידוֹת לְהִתְחַדֵּשׁ,
כְּגוֹן,
מִקְרָא מְגִלָּה,
מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
(אסתר ט)
"קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ",
קִיְּמוּ מַה שֶּׁקִבְּלוּ כְּבָר:

המאירי

אמ'
מתחלה: הריני נשבע עם כל אותן האיומים העומדים לשם, אומרין: סורו נא מעל אהלי האנשלם הרשעים האלה. שהרי אחד מהם רשע בודאי, הואיל ושבועה זו על טענת ודאי היא באה ומשביעין אותו ואומרין לו: הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך, אלא על דעתנו ועל דעת בית דין, שלא יסמוך על תחבולה שהיא אמת, אלא שאינה נכרת, כגון: מעשה האמור בנדרים בקניא דרבא על הדרך שביארנוהו בפרק שלישי:

(רש"י שבועות דף כט/א התם משום קניא דרבא –
לעולם בתר פומיה אזלינן, והא דאיצטריך לן למימר: לא על דעתך, משום דבפומיה יש שבועה ברמאות. כגון: דיהיב ליה קנה ונתן המעות לתוכו והפקידו אצלו, ונשבע שהחזיר לו מעותיו, ולאחר שבועה יחזור ויטלנו. ועובדא הוה קמיה דרבא הכי)

ובמדרש ויקרא רבה אמרו: שמשביעין את האדם בספר תורה ומביאין לפניו נאדות נפוחים. כלומר: הנאד הזה היה מלא גידין ועצמות, ועכשו ריקם מכלום, כך המשביע את חברו לשקר סוף יוצא ריקם, וכל שכן הנשבע לשקר. ובקצת מקומות נהגו על פי גאוניהם להביא שם מטה שנושאין בה את המת ומניחין אותה באמצע הכנסת, ונאדות נפוחים שמקרעין אותם או מתירין קשריהם בשעת השבועה ומפזרין שם אפר מקלה ושקים מוטלין שם על שם: שק ואפר. ושליח צבור מסדר טענת המשביע והנשבע או המחרים ומקבל החרם והלה נשבע. ובטרם אומר שליח צבור: שאם יש אצלו וכו'
ליהוי ההוא גברא בשמתא בחרם בית דין העליון וכו'
ובכל האלות וכו'
ותוקעין בשופרות ומכבין נרות והמקבלים עונין אמן ויי'
יכפר בעד וכו'
וכל ישראל נקיים חוץ מהעובר:

וּכְשֶׁנִּפְטָרִים
מִלְּפָנֶיךָ,
יִהְיוּ
בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין,
כְּשֶׁקִּבְּלוּ
עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין:

רע"ב

כשקבלו עליהם את הדין –
שלא תחשוד החייב לומר גזלן היה זה.
אלא תאמר: שמא טועה היה ולא נתכוין לגזול.
א"נ נתחייב אחד מהם שבועה ונשבע, לא תאמר: לשקר נשבע:

תוי"ט

כשקבלו עליהם את הדין –
כתב הר"ב שלא תחשוד וכו'.
דהוי אמינא כיון דאיכא למחשד.
אין זה בכלל והוי דן את כל האדם לכף זכות.
צריכא:

מסכת סנהדרין דף ז/א

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר,
(ואזיל ד)
[דְּאָזִיל]
מִבֵּי דִּינָא שַׁקְלוּ גְלִימֵיהּ,
לִיזְמַר [זֶמֶר]
וְלֵיזִיל בְּאוֹרְחָא.
אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה,
קְרָא כְּתִיב,
(שמות יח)
"וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם".

רש"י

דמבי דינא שקלוה גלימיה –
מי שנטלו בית דין טליתו לפורעה לאחר: ליזמר וליזיל –
הואיל ודין אמת דנו,

לא הפסיד כלום,
אלא גזילה הוציאו מידו: כל העם הזה –
ביתרו כתיב,
ומשמע: לא שנא זכאי ולא שנא חייב,
כולן במשמע:

ספר עקידת יצחק –
שער סה'

ובמה שאמר: וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין וכו'.
הסכים למה שסיים הכתוב: בצדק תשפוט עמיתך,
שהכוונה שנדינם לכף זכות,
ואחד התובע מה שלא הלוה או שלא הפקיד,
ואחד הכופר מה שיש בידו מהממון,
ראוי לדונם בחזקת כשרות,
ושכל אחד מהם טוען אמת לפי מחשבתו.
מכל מקום כל אלה הם מדות חשובות והרחקה יתירה מהעבירות:

ספר מנורת המאור –
אות (רכז)

וגרסינן נמי בפרק שבועת העדות (ל,
א):
תנו רבנן:
'ועמדו שני האנשים'
(דברים יט,
יז),
מצוה בבעלי דינין שיעמדו.
אמר רבי יהודה:
שמעתי,
שאם רצו בית דין להושיב שניהם מושיבין.
ואיזהו אסור?
שלא יהא אחד עומד ואחד יושב,
אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו:
"קצר דבריך":

אף על פי כן אם אחד מבעלי הדינין הוא חבר,
או אשת חבר,
רשאי הדין לעשות לו הדור בענין שלא יבינהו בעל דינו ולא יסתתמו טענותיו,
כדגרסינן התם,
בפרק שבועת העדות:
רב עולא בריה דרב עלאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן.
שלח ליה רב יוסף לרב נחמן:
עולא חברנו,
עמית בתורה ובמצוות.
אמר:
אמאי שלח לי לחנופי ליה?
הדר אמר:
למשריה תגריה;
אי נמי,
לשודא דדיני:

ואמרינן (שם ל,
ב):
דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן.
אמר היכי אעביד?
איקום מקמה מסתתמין טענתיה דבעל דינה;
לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר.
אמר ליה לשמעיה:
אפרח בר אווזא ושדי עילאי:

ואמרינן (שם):
אמר רבה בר רב הונא:
האי צורבא מרבנן דאית ליה דינא 'בהדי עם הארץ מותבינן ליה [ל]צורבא מרבנן,
ולעם הארץ אמרינן ליה:
תיב.
ואי קאי לית לן בה.
רב בר שבאי הוה ליה דינא קמיה דרב פפא,
אותביה ואותביה נמי לבעל דיניה אתא שלוחא בטש ביה ואוקמיה לעם הארץ ולא אמר ליה רב פפא:
תיב.
והיכי עביד הכי,
והא מסתתמין טענתיה דהאיך?
אמר:
מימר אמר;
איהו קא אותבן,
שלוחא הוא דלא איפייס מינאי:

ואמר רבה בר רב הונא:
צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי,
לא ניקדום צורבא מרבנן וניתוב קמיה דדינא,
משום דמחזי כמאן דמסדר טענתיה.
ולא אמרן,
אלא דלא קביע ליה עידנא,
אבל קביע ליה עידנא לית לן בה:

יהיו בעיניך כזכאין שקבלו עליהם את הדין:

ואמר רבה בר רב הונא:
צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא ביה מילתא למיזל קמיה דינא דזוטר מיניה לא ליזיל.
אמר רב שישא בריה דרבא:
אף אנן נמי תנינן:
מצא שק או קפה או כל דבר שאין דרכו לטול,
הרי זה לא יטול.
והני מילי בממונא,
אבל באסורא,
'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה"
כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב:

רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא,
אתא לקמיה דאמימר אותביה.
אמר ליה רב ארי לאמימר:
והא אמר עולא:
מחלקת בבעלי דינין.
אבל בעדים דברי הכל בעמידה?
אמר לי:ה האי עשה והאי עשה,
ועשה דכבוד תורה עדיף:

וצריך להחמיץ את הדין קדם שיחתכנו,
כדגרסינן התם,
בריש פרקא קמא דבות:
הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה.
וגרסינל נמי בפרקא קמא דסנהדרין (ז,
ב):
דרש בר קפרא:
מנא הא מילתא דאמרו רבנן "הוו מתונין בדין"?
דכתיב:

'לא תעלה במעלות על מזבחי'
וגו'
(שמות כ,
לג)וסמיך ליה:
'ואלה המשפטים'
(שם כא,
א):

וכשהדין יהא כונתו לשם שמים ויהיו בעלי דינין שוין בלבו ויפשפש לברר הדין על בריו,
בית דין של מעלה יסיעוהו להוציא הדין לאמתו ויהא שכרו משלם: