משנה, אבות פרק ג משנה ה, בתוספת מקורות

נושא
הדף:
משנה,
אבות,
פרק
ג,
משנה
ה –
בתוספת
מקורות

מיועד
לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב
שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ג'

(ה)
רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה – מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.
וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה – נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ:

רַבִּי
נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה

רבי נחוניה בן הקנה תנא בן הדור השני לתנאים.
חי בתקופת בית שני,
נפטר סמוך לחורבן הבית.
מיוחס לו חיבור הפיוט אנא בכח.
רבי נחוניה היה דורש את התורה ב"כלל ופרט",
שיטה שמתמקדת ביחסי הכללים והפרטים המפורשים בכתוב,
ועל פיהם נרמז מה שלא נכתב.
שיטה זו מסר לתלמידו המובהק,
רבי ישמעאל.
שניסח את הברייתא על "שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן".
שיטת המדרש ב"כלל ופרט"
הייתה אופיינית לרבי נחוניה,
ולעומתו דרש נחום איש גם זו,
ובעקבותיו רבי עקיבא תלמידו,
את התורה בשיטה אחרת –
"ריבוי ומיעוט".
שיטת מדרש שמתייחסת אל הפרטים כעצמאיים,
ואינה מחשיבה אותם כפירושו של הכלל.
ההבדל בין שתי השיטות מתבטא בהיקף הדברים אותם לומדים מן הכתוב.
במשנה ובתלמוד הובאו שמועות מועטות בשמו,
ובדורות מאוחרים יותר יוחסו לו חיבורי קבלה שונים.

שמו "נחוניה"
(נחוניא)
הוא קיצור השם "מן חוניה",
ויש משערים שהכינוי "בן הקנה"
אינו על שם אביו שנקרא כן,
אלא על שם השתייכותו למפלגת הקנאים.

רבי נחוניה התגורר בעיירה אמאוס,
שהתפרסמה בימי החשמונאים.
עיירה זו שכנה ביהודה,
על גבול ההר והשפלה.
בעיירה זו היה יישוב יהודי עשיר וגם בעלי מסתורין נמשכו לשם.

בהקדמה לספר הקנה נאמר שהיה בן צוף בן אפרתי ממשפחת רם,
סגנון מליצי הרומז על יחוסו לדוד המלך.
בין צאצאיו נמנה האמורא רבי חנינא קרא.

במדרשים שונים ובספרות ההיכלות מיוחסת לרבי נחוניה ידיעה בתורת הסוד.
בספר היכלות מסופרים סיפורים שונים על פועליו המיוחדים של רבי נחוניה,
לרוב במאבקים עם מלכות רומי ששלטה אז בארץ ישראל.

ספר היכלות פרקים ד'-
ה'

אמר רבי ישמעאל:
אותו היום חמישי בשבת היה,
שבאה שמועה קשה מכרך הגדול של רומי לומר:
תפסו ארבעה האנשים אבירי ישראל.
רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע ורבי אליעזר בן דמה ורבי יהודה בן בבא, ושמונת אלפים תלמידי חכמים מירושלים,
ודרשו פדיון שלהם.
וכיון שראה רבי נחוניא בן הקנה גזירה זו של מעלה עמד והורידני למרכבה ובקשתי מםוריא שר הפנים ואמר לי: עשרה נכתבו ונתנו לסמאל שרה של רומי ואמרו לו:
לך והכחד מאבירי ישראל כל נתח טוב וירך,
להשלים (שמות כ״א ט׳׳ז) וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת.
ובני יעקב גנבו את יוסף אחיהם ומכרוהו מה תהא עליהם ? לכך נתנה רשות לסמאל להכחיד עשרה אבירים תחתיהם להשלים גזירה זו. ושמורה לו להנקם כשיגיע עת שני (ישעיה כז כ״א) יפקוד ה'
על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה באדמה ואז יהיה נשחט הוא וכל שרי המלכות שבמרום,
כגדיים וכבשים של יום הכיפורים.
אמר רבי ישמעאל:
כל התראות הללו וכל התנאים התרו בו והתנו בו בסמאל הרשע,
והוא אומר:
קבלתי עלי ויכחדו עשרת אדירים הללו.
אמר רבי ישמעאל:
מה עשה זהרריא"ל ה'
אלקי ישראל באותה שעה ?
לא הספיק לומר לסופר:
כתוב גזרות ומכות גדולות עזות וקשות נוראות ומבוהלות כבדות ומנוולות על רומי הרשעה,
מפני חמה שנתמלא על סמאל שקיבל עליו כל התנאים הללו.
אלא מיד נטל הוא עצמו הנייר,
וכך כתב:
ליום נקמה שעתיד ושמור לרומי הרשעה,
תעלה ענן אחת ותעמוד למעלה מרומי ותוריד שחין לח ששה חדשים על האדם ועל בהמות ועל הכסף ועל הזהב ועל הפירות ועל כל כלי מתכות,
ואחר כך תעלה לה ענן אחרת ותדחה את חברתה ותעמוד במקומה ששה חדשים אחרים,
ותוריד נגע צרעת וספחת ובהרת וכל מיני נגעים כולם על רומי הרשעה,
עד שיש שעה שיאמר אדם לחבירו הי לך רומי הרשעה היא וכל אשר בה בפרוטה אחת, ויאמר לו:
אין מתבקשת לי !
אמר רבי ישמעאל:
כשבאתי והודעתי עדות זו מלפני כיסא הכבוד,
שמחו כל החברים ועשו אותו היום לפני רבי נחוניא בן הקנה יום משתה ושמחה,
ולא עuר אלא שאמר נשיא בשמחתו:
הכניסו לפנינו כל מיני זמר ונשתה יין בהן,
הואיל ועתיד זהרריא"ל ה'
אלקי ישראל לעשות נקמה ונפלאות ונפלאי נפלאות בה ברומי הרשעה ונגילה בשמחת כנור ועוגב.

משנה מסכת ברכות פרק ד'

(ב)
רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה.
אָמְרוּ לוֹ: מַה מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ ? אָמַר לָהֶם: בִּכְנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תֶאֱרַע תְּקָלָה עַל יָדִי,
וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָיָה עַל חֶלְקִי:

מסכת מגילה דף כח/א

שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה,
בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים ?
אָמַר לָהֶם,
מִיָּמַי לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בִּקְלוֹן חֲבֵרַי,
וְלֹא עָלְתָה עִמִּי קִלְלַת חֲבֵירַי עַל מִטָּתִי,
וּוַתְּרָן הָיִיתִי בְמָמוֹנִי.
לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בִּקְלוֹן חֲבֵירַי,

מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן ה,
ועוד

רבי נחוניה בן הקנה אומר:
"צדקה תרומם גוי"
– אלו ישראל,
"וחסד לאומים חטאת"
– חסד שאומות העולם עושין חטאת הוא לישראל.
ממי אתה למד ?
מן מישע מלך מואב,
שנאמר (מלכים ב ג):
ומישע מלך מואב היה נוקד,
מהו נוקד ?
רועה,
והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר.

מסכת בבא בתרא דף י/ב

תניא,
אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב: צדקה תרומם גוי, וחסד לאומים חטאת …?
נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר: צדקה– תרומם גוי, וחסד לישראל, ולאומים חטאת !
אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם.
לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל, ולעכו"ם חטאת. מכלל דהוא נמי אמר, מאי היא ? דתניא, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם:

כָּל
הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה
–
מַעֲבִירִין
מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ
אֶרֶץ

רמב"ם פירוש המשניות

(ה)
רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה – מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.
וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה – נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ –
עול תורה.
התמדת הקריאה:

ו עֹל מַלְכוּת – טורח המלך וחיילותיו: וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ – טורח הזמן:

אמר כי בשכר לקחו עול התורה יצילהו השם יתברך ויקל מעליו טורח הזמן:

ואמרו: פורק עול תורה שאמר אין תורה מן השמים ואיני סובלה:

ואמרו:
(עירובין נד)
חרות על הלוחות,
חירות על הלוחות,
רצה לומר: החירות מתולדת הזמן ועניני המלכים למי שמקבל ועושה מה שנכתב על הלוחות:

רע"ב

עֹל מַלְכוּת –
משא מלך ושרים: דֶּרֶךְ אֶרֶץ –
עמל וטורח הפרנסה לפי שמלאכתו מתברכת:

תוי"ט

עֹל תּוֹרָה –
התמדת הקריאה.
הרמב"ם: מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ וכו'
– לשון הרמב"ם ואמרו חרות על הלוחות.
חירות על הלוחות ר"ל: החירות מתולדות הזמן.
ועניני המלכים.
למי שמקבל ועושה מה שנכתב על הלוחות.
ע"כ.
וכתב במדרש שמואל בשם הרב מתתיה היצהרי, שהרמב"ם גורס שנאמר:
(שמות ל"ב)
חרות על הלוחות קרי חירות ע"כ.
ונמצא לשון זה בברייתא דשנו חכמים:

המאירי על מסכת אבות פרק ג'
משנה ו'

(ו)
רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה יעבירין כר'
אחר שעול תורה תעביר ממנו עול מלכות, כי המלכות לא תטריחהו לעבודתה, אחר שהוא נותן לבו להתבודדות. וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ ר"ל: התעסקות בענייני העולם, כי חבריו ושכניו וקרוביו יעסקו במלאכתו ויעזרוהו בה עד שלא יצטרך הוא ליבטל ממנה. וזהו שדרשו במקום אחר לקמן פ"ו: חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות ! כלומר: שהחירות משעבוד המלכות והזמן יקרהו בעבור דבר הלוחות …

מסכת כלה פרק שמיני

א"ר יהושע ב"ל: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב מכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו תדיר בתלמוד תורה נקרא: נזוף. שנאמר: נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם. ואומר: והלוחות מעשה אלקים המה, והמכתב מכתב אלקים הוא, חרות, אל תקרי: חרות, אלא: חירות ! שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, וכל הלמד בתלמוד תורה הרי זה מתעלה. שנאמר: וממתנה נחליאל ומנחליאל במות.

מסכת כתובות דף סו/ב

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר,
וְהָיָה יוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם,
וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְהַלְּכִים אַחֲרָיו.
רָאָה רִיבָה אַחַת שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין גְּלַלֵי בְּהֶמְתָּן שֶׁל עַרְבִיִּים.
כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ,
נִתְעַטְּפָה בִּשְׂעָרָהּ וְעָמְדָה לְפָנָיו. אָמְרָה לוֹ" רַבִּי,
פַּרְנְסֵנִי !
אָמַר לָהּ: בַּת מִי אַתְּ ?
אָמְרָה לוֹ: בַּת נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אָנִי.
אָמַר לָהּ: בִּתִּי,
מָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךְ,
הֵיכָן הָלַךְ ?
אָמְרָה לוֹ: רַבִּי,
לָא כְּדֵין מָתְלִין מִתְלָא בִּירוּשָׁלַיִם,
"מְלַח מָמוֹן חַסֵּר".
וְאַמְרֵי לָהּ:
'חֶסֶד' ? וְשֶׁל בֵּית חָמִיךְ הֵיכָן הוּא ?
אָמְרָה לוֹ" בָּא זֶה וְאִבֵּד אֶת זֶה.
אָמְרָה: רַבִּי,
זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתֻבָּתִי ?
אָמַר לָהֶם לְתַלְמִידָיו: זָכוּר אֲנִי,
כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ,
וְהָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ,
אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב מִבֵּית אָבִיהָ,
חוּץ מִשֶּׁל חָמִיהָ.
בָּכָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל,
בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם,
אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם,
וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם,
מוֹסְרָן בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה.
וְלֹא בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה,
אֶלָּא בְּיַד בְּהֶמְתָּן שֶׁל אֻמָּה שְׁפָלָה.
( וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן לֹא עָשָׂה צְדָקָה?
וְהָתַּנְיָא,
אָמְרוּ עָלָיו עַל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן: כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ,
כְּלֵי מֵילַת הָיוּ [דף סז ע"א]
מַצִּיעִין תַּחְתָּיו,
וּבָאִים עֲנִיִּים וּמְקַפְּלִין אוֹתָן מֵאַחֲרָיו.
אִי בָּעִית אֵימָא: לִכְבוֹדוֹ הוּא דְּעָבַד. וְאִי בָעִית אֵימָא: כִּדְבָעִי לֵיהּ לְמֶעְבַּד,
לָא עָבַד. כִּדְאַמְרֵי אִינְשֵׁי: לְפוּם גַּמְלָא שִׁחְנָא ! תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק,
אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה,
אִם לֹא רְאִיתִיהָ שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין טַלְפֵי סוּסִים בְּעַכּוֹ.
קָרָאתִי עָלֶיהָ מִקְרָא זֶה:
(ש"ה א)
"אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַנָּשִׁים,
צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיּוֹתַיִךְ"
וְגוֹ'.
אַל תִּקְרָא 'גְּדִיּוֹתַיִךְ'
אֶלָּא 'גְּוִיּוֹתַיִךְ':
)

מסכת בבא בתרא דף ח/א

(ארב הונא)
[רַב נַחְמָן]
בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא שָׁדָא כַּרְגָּא אַרַבָּנָן,
אָמַר לֵיהּ רַבִּי נָתָן בַּר יִצְחָק: עֲבַרְתְּ אַדְּאוֹרַיְיתָא,
אַדִּנְבִיאֵי,
אַדִּכְּתוּבֵי.
אַדְאוֹרַיְיתָא דִּכְתִיב:
(דברים לג)
"אַף חוֹבֵב עַמִּים כָּל קְדוֹשָׁיו בְּיָדֶךָ".
אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
אֲפִלּוּ בְשָׁעָה שֶׁאַתָּה מְחַבֵּב אֻמּוֹת הָעוֹלָם,
יִהְיוּ "כָּל קְדוֹשָׁיו בְּיָדֶךָ".
"וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ",
תָּנִי רַב יוֹסֵף: אֵלּוֹ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּכַתְּתִין (את)
רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר,
וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמוֹד תּוֹרָה.
"יִשָּא מִדַּבְּרוֹתֶיךָ"
לִישָׂא וְלִיתֵּן בִּדְבָרָיו שֶׁל מָקוֹם.
אַדִּנְבִיאֵי דִּכְתִיב:
(הושע ח)
"גָּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם,
עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָחֵלוּ מְעָט מְמַּשָּא מֶלֶךְ וְשָׂרִים".
אָמַר (רבא)
[עוּלָא],
פָּסוּק זֶה בִלְשׁוֹן אֲרָמִית נֶאֱמַר:
"אִם (כלם יתנו בגוים)
[תְּנוּ כּוּלְּהוּ]
"עַתָּה אֲקַבְּצֵם".
וְאִם מְעַט מֵהֶם –
"וַיָחֵלוּ מִמַּשָּא מֶלֶךְ וְשָׂרִים".
אַדִּכְּתוּבֵי דִּכְתִיב:
(עזרא ז)
"מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִרְמָא עֲלֵיהֶם".
וְאָמַר רָב יְהוּדָה:
,מִנְדָּה'
זוֹ מְנָת הַמֶּלֶךְ.
,בְּלוֹ'
זֶה כֶּסֶף גּוּלְגָּלְתָּא.
,וַהֲלָךְ'
זֶה אַרְנוֹנָא:

רַבִּי פָּתַח אוֹצָרוֹת בִּשְׁנֵי בַּצּוֹרֶת,
וְאָמַר: יִכָּנְסוּ בַעֲלֵי מִקְרָא,
בַּעֲלֵי מִשְׁנָה,
בַּעֲלֵי תַּלְמוּד,
[בַּעֲלֵי הֲלָכָה],
בַּעֲלֵי הַגָּדוֹת, אֲבָל עַמֵּי הָאָרֶץ אַל יִכָּנְסוּ ! דָּחַק יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם וְנִכְנַס.
אָמַר לוֹ: רַבִּי פַּרְנְסֵנִי.
אָמַר לוֹ:
[בְּנִי],
קָרִיתָ ?
אָמַר לוֹ: לָאו.
אָמַר לוֹ: שָׁנִיתָ ?
אָמַר לוֹ: לָאו.
אָמַר לוֹ: אִם כֵּן בַּמֶּה אֲפַרְנֶסְךָ?
אָמַר לוֹ: פַּרְנְסֵנִי כַּכֶּלֶב,
פַּרְנְסֵנִי כַּעוֹרֵב.
פִּרְנְסוֹ.
לְאַחַר שֶׁיָּצָא,
יָתִיב רַבִּי וְקָא מִצְטַעֵר.
אָמַר: אוֹי לִי שֶׁנָּתַתִּי פִּתִּי לְעַם הָאָרֶץ.
אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: שֶׁמָּא יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם תַּלְמִידְךָ הוּא ?
שְׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵיהָנוֹת בִּכְבוֹד תּוֹרָה [מִיָמָיו].
בָּדְקוּ אַחֲרָיו (ומצאו).
אָמַר רַבִּי: יִכָּנְסוּ הַכָּל.
רַבִּי לְטַעְמֵיהּ,
דַּאָמַר רַבִּי: אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ.
כִּי הַהוּא דְּמֵי כְּלִילָא דְּשָׁדוּ אַטְבֶרְיָא,
אַתּוּ לְקַמֵיהּ דְּרַבִּי וְאָמְרוּ לֵיהּ: לִיתְבוּ רַבָּנָן בַּהְדָּן ! אָמַר לְהוּ: לָא ! אָמְרוּ לֵיהּ: עָרוֹקִינָּן ! אָמַר לְהוּ: עֲרוֹקוּ ! עָרַק פַּלְגָא,
דַּלְיוּהּ לְפַלְגָא.
אֲתוּ הַנְהוּ פַלְגָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי,
אָמְרוּ לֵיהּ: לֵיתְבוּ רַבָּנָן בַּהְדָּן ! אָמַר לְהוּ" לָא ! אַמְרוּ לֵיהּ: עָרוּקִינָּן ! אָמַר לְהוּ: עֲרוֹקוּ ! עָרוּק כֻּלְהוֹן,
פָּשׁ [הַהוּא]
כּוֹבֵס,
שַׁדְיוּהּ אַכּוֹבֵס,
עָרַק כּוֹבֵס,
פָּקַע כְּלִילָא.
אָמַר רַבִּי: רְאִיתֶם שֶׁאֵין פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא בִשְׁבִיל עַמֵי הָאָרֶץ:

המאירי

מסים וארנוניות ותשחורות המוטלים על הצבור בין שהוא מס קבוע עליהם, בין שהוא מס שמחדש להם ותובעו עכשיו מהם, אין תלמיד חכם חייב ליתן חלק בהם. וראשי הצבור שמכריחין אותו בכך עוברים על דברי חכמים, ואף רמז לזה בספרי הקדש במה שאמר דריוש על אנשי כנסת הגדולה:
(עזרא ז)
"מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִרְמָא עֲלֵיהֶם".. ודרשו בו: מנדא – זו מנת המלך, בלו – זו כסף גולגולתא, והלך –
זה ארנונא. ומ"מ
יראה לי שלא הוזכרה כאן לפטור תלמיד חכם
אלא למנת המלך והוא הנקרא כרגא,
או
מס הידוע וקבוע על כלל הצבור.
וכן
הדין בכל מיני מסים ותשחורות המוטלים על
הכלל שהצבור חייבים להפקיע חלקם של תלמידי
חכמים בשלהן. אבל
כסף
גלגולת
והוא
הקבוע
בפרט
על
כל
פרט
יפרט.
וכן
ארנונא
והוא
מעשר
בהמתו
ותבואתו.
אין
הדברים
נראין
להיות
האחרים
פורעין
מה
שהוא
מתחייב
בפרט,
ואף
על
פי
שבכולם
נאמר
:לא
שליט
וכו',
דריוש
הוא
שצווה
בכך
ומוחל
להם.
אבל
לא
הוזכרה
כאן
אלא
למנת
המלד
יכד
הדין
בכל
שהוא
מוטל
על
הכלל
וכן
נראה
לי
ברור. אלא
שגדולי המחברים כתבו בקצת חבוריהם שהצבור
חייבים לפרוע בשבילם אף באלו,
והביאו
בשם רבותיהם שעשו מזה מעשה,
והדברים
נראין כמו שכתבנו. ומ"מ
אף
בזו
כתבו
גדולי
הפוסקים
דווקא
בתלמיד
חכם
שאינו
מתעסק
בצרכי
העולם
כלל,
ותורתו
אומנותו
לגמרי,
אבל
שאר
תלמידי
חכמים
שמצרפין
עניני
העולם
עם
למודם
אינם
בכלל
זה
והדברים
נראין:

מסכת סנהדרין דף צד/ב

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
[אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא]: יָבוֹא סַנְחֵרִיב וְסִיעָתוֹ וְיֵעָשֶׂה אֵבוּס לְחִזְקִיָּהוּ וּלְסִיעָתוֹ.
(שם י)
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ,
וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ,
וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן".
אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא: חֻבַּל עוֹל שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי שַׁמְנוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ,
שֶׁהָיָה דּוֹלֵק בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת.
מֶה עָשָׂה ?
נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה,
יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זֶה !
בָּדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע,
וְלֹא מָצְאוּ עַם הָאָרֶץ,
מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפְּרַס,
וְלֹא מָצְאוּ תִּינוֹק וְתִינֹקֶת,
אִישׁ וְאִשָּׁה,
שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִיאִין בְּהִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה.
וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר הוּא אוֹמֵר:
(שם ז)
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן". וְאוֹמֵר:
(שם)
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף,
לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה".
אַף עַל פִּי שֶׁאֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף –
לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה.

רש"י

ויעשה אבוס –
שיהא כלם פגרים,
ויאכילו סוסיהם ובהמתם בתוך עצמות הפגרים כעין אבוס: מגבת ועד אנטיפרס –
מקומות שבסוף התחומים: אף על פי שאלף גפן באלף כסף –
שהן יקרים,
שאין להם רוב כרמים אפילו הכי: לשמיר ולשית יהיה,
שמניחין אותן לאבוד ומביירים אותן והיו עוסקין בתורה:

מסכת עבודה זרה דף ה/א

מֵיתִיבֵי:
"מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אוֹתִי"
וְגוֹ'
(דברים ה).
לְבַטֵּל מֵהֶם מַלְאָךְ הַמָּוֶת אִי אִיפְשָׁר,
שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵירָה,
(לבטל מהם מיתה אי איפשר,
שכבר נקנסה).
הַא לֹא קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תּהֵֶא אוּמָה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעוֹלָם". הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָא,
דְּתַנְיָא,
רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: לֹא קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה,
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֶא מַלְאָךְ הַמָּוֶת (ואומה ולשון)
שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים פּב)
"אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקים אַתֶּם",
וְחִבַּלְתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם –
"אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָֹּׁרִים תִּפּוֹלוּ".
וְרַבִּי יוֹסִי נַמִי הַא כְּתִיב:
"לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעוֹלָם" ? טוֹבָה,
הוּא דְהַוְיָה לָעוֹלָם,
הַא מִיתָה אִיכָּא ?
אָמַר לָךְ: כֵּיוָן דְּלֵיכָּא מִיתָה,
אֵין לְךְ טוֹבָה גְּדוֹלָה מִזוֹ.

רש"י

הא לא קבלו ישראל את התורה –
הוי שומע מכאן שלא קבלוה לקבל שכר היום בעולם הזה ,אלא שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, וזו היא טובה הכתובה כאן למען ייטב להם:

מדרש תהילים מזמור קיט'

בלבי צפנתי אמרתך וגו'.
אין יצר הרע שולט על התורה,
ומי שהתורה בלבו אין יצר הרע שולט בו,
ולא נוגע בו.
וכן הוא אומר:
(משלי ח,
יב) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה. ( רש"י:
שכנתי ערמה –
אצל ערמה,
שכיון שלמד אדם תורה – נכנס בו ערמימות של כל דבר ) ובמקום ששכנתי סביבותי ערמה.
ובערמה אין יצר הרע שולט.
וכן הוא אומר:
(תהלים לז,
לא)
תורת אלקיו בלבו לא תמעד אשוריו.
וכן משה אומר:
(דברים יא,
יח)
ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם.
לכך נאמר,
בלבי צפנתי אמרתך:

תנא דבי אליהו רבה פרק יג'

(עמוס ד)
כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו. מכאן אמרו: שני בני אדם אחד עמל בד"ת, ואחד עמל בדרך ארץ. הרוצה לעמול בדרך ארץ –
נותנים לו שיעמול בדרך ארץ, ועליו הכתוב אומר:
(איוב ה)
כי אדם לעמל יולד. למה"ד ? לנוד שנתמלא מים ונשפך והלך לו, לאחר שעה אין בנאד כלום. והרוצה לעמול בד"ת – נותנין לו שיעמול בד"ת. ועליו הכתוב אומר: נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו. למה"ד ? לאסקופה התחתונה שהכל דשין בה, ולקורה שהכל עוברין עליה, וכאילן שהכל יושבין בצלו, וכנר שעושה מאור עיניים לרבים:

תנא דבי אליהו זוטא פרק טז'

ועוד דבר אחר אמר רבי שמעון בן יוחאי: כל הנותן דברי תורה על לבו –
מעבירין ממנו עוד עשרה דברים קשים. א. הרהורי עבירה.
ב. הרהורי חרב.
ג. הרהורי מלכות.
ד. הרהורי שטות.
ה. הרהורי יצר הרע.
ו. הרהורי זנות.
ז. הרהורי אשה רעה.
ח. הרהורי ע"ז.
ט. הרהורי עול בשר ודם.
י. הרהורי דברים בטלים. שנאמר:
(דברים כח)
תחת אשר לא עבדת את ה'
אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך.
(נ"י: תחת אשר לא עבדתני באהבה –
תעבדני באיבה. תחת אשר לא עבדתני בשמחה מרוב כל – תעבדני ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל. ברעב כיצד וכו')
אשר ישלחנו ה'
בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל, ונתן עול ברזל על צוארך עד השמידו אותך.
ברעב כיצד ? בזמן שאדם עני מבקש מן העשיר טיפה של שכר לשתות, או מבקש ממנו טיפה של חומץ, ואין העשיר מוציאו אל העני ונותן לו, אז העכו"ם באים אחר כך עליו, ומבקשים ממנו יין המשובח שבמדינות.
בעירום ובחוסר כל כיצד ? בזמן שאדם עני מבקש מן העשיר חלוק של פשתן או של צמר ללבוש, ואין העשיר מוציאו אל העני ונותן לו, אז העכו"ם באים אח"כ עליו, ומבקשים ממנו השירים המופלאים. מכאן אמרו: כל מי שמבקשים ממנו מלח או חומץ, ואומר: שאין לו מלח או חומץ בתוך ביתו, ויש לו. קללה זו מקללין אותו בני אדם.

מדרש רבה במדבר פרשה יט'
פסקה כו'

למה ניתנה במדבר ?
כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד, כך המקבל עול תורה פורקין ממנו עול דרך ארץ ! כשם שמדבר אין מעלה ארנון, כך בני תורה בני חורין בעולם הזה.

מדרש רבה שיר השירים פרשה א'
פסקה כא'

א"ר יודן: שמן תורק שמך. שמן מתגדל על כל מי שהוא עוסק בשמנה של תורה, היא דעתיה דרבי יודן. דאמר:
(ישעיה י)
וחובל עול מפני שמן. חובל עולו של סנחריב מפני חזקיהו וסייעתו שיהיו עוסקין בשמנה של תורה.

וְכָל
הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה
–
נוֹתְנִין
עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ

רע"ב

הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה –
האומר :קשה עולה של תורה, ואיני יכול לסובלה:

תוי"ט

וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה –
פירש הר"ב האומר: קשה עולה של תורה, ואיני יכול לסובלה. ולאו דמתחייב בנפשו דלעיל במפנה חמור מנותנין [עליו]
עול דהכא בפורק דודאי דליתא אלא דמתחייב בנפשו דאמרן היינו אם יפגעו בו לסטים או מזיקים מתחייב בנפשו.
ודמו היה נדרש מעצמו.
כמו ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט')
כדפירש"י שם אבל אפשר שלא יארעו כל רע.
אבל הכא נותנין עול וכו'
ולא יוכל מלט משא עולים הללו.
נראה לי:

המאירי

… וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה.
ר"ל: שמאבד זמנו בעסקי העולם ואינו נותן לבו להתבונן בתורה ובדרכיה ובמצותיה נותנין עליו כו':

תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה דף יח/א

שמואל אמר:
(דניאל ח'
יב')
וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע בפשעה של תורה.
וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה.
אימתי ? שישראל משליכין דברי תורה לארץ – המלכות העכו"ם הזאת גוזרת ומצלחת. מ"ט ? ותשלך אמת ארצה – ועשתה והצליחה. ואין אמת אלא תורה. היך מה דאת אמר: אמת קנה ואל תמכר חכמה ומוסר ובינה.
א"ר יודה בר פזי: זנח ישראל טוב – אויב ירדפו. ואין טוב אלא תור'
היך מה דאת אמר: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו:

תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף ו/א

תני ר"ש בן יוחי: אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים. מה טעמא ?
(ירמיה ט)
על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר ? ויאמר ה'
על עזבם את תורתי.

מדרש רבה ויקרא פרשה ל'
פסקה א'

(א)
ולקחתם לכם ביום הראשון. ר'
אבא בר כהנא פתח:
(משלי ח)
קחו מוסרי ואל כסף. קחו מוסרה של תורה ואל כסף.
(ישעיה נה)
למה תשקלו כסף בלא לחם. למה אתם שוקלים כסף לפני עשו בלא לחם ? על שלא שבעתם מלחמה של תורה !
(שם)
ויגיעכם בלא לשבעה. למה אתם יגעים, ואומות העולם שבעים ?! בלא לשבעה ! על שלא שבעתם מיינה של תורה ! דכתיב:
(משלי ט)
ושתו ביין מסכתי. ר'
ברכיה ור'
חייא אבוי בשם ר'
יוסי בן נהוראי אמר, כתיב:
(ירמיה ל)
ופקדתי על כל לוחציו, אפילו על גבאי צדקה, חוץ משכר סופרים ומשנים, שאינן נוטלין אלא שכר בטלה בלבד, אבל שכר דבר אחד מן התורה אין כל בריה יכולה ליתן מתן שכרה. תני:
מראש
השנה נקצצין מזונותיו של אדם,
חוץ
ממה שמוציא בשבתות וימים טובים וראשי
חדשים,
ומה
שהתינוקות מוליכים לבית רבן.
אם
מוסיף –
מוסיפין
לו,
אם
פוחת –
פוחתין
לו.

ילקוט שמעוני שמות –
פרק יט'
– רמז רעד'

ואומר: תחת אשר לא עבדת וגו'
ועבדת את אויביך.
וכבר היה רבי יוחנן בן זכאי עולה למעון יהודה, ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מתחת גללי הסוס. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: ריבה זו מה היא ?
אמרו לו: עברית. סוס זה של מי הוא ?
אמרו לו: של פרש ערבי הוא. אמר להם לתלמידיו: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה, ולא הייתי יודע מה הוא ! אם לא תדעי לך וגו'.
לא רציתם להשתעבד לשמים – הרי אתם משתעבדים לפגומי גוים ערביים.
לא רציתם לשקול שקליכם לשמים בקע לגלגלת – הרי אתם שוקלים חמש עשרה שקלים למלכות אויביכם.
לא רציתם לתקן את הדרכים ואת הרחובות העולין לבית הבחירה – הרי אתם מתקנין את הבורגנין העולין לשלחן מלכים. וכן הוא אומר: תחת אשר לא עבדת וגו'. תחת אשר לא עבדת באהבה – ועבדת את אויביך בשנאה. תחת אשר לא עבדת בשובע – ועבדת את אויביך ברעב ובצמא ובחוסר כל, שנטלה דעת מהן.
דבר אחר: ובחוסר כל וגו'
חסרים בתלמוד תורה.

ילקוט שמעוני שמות –
פרק יז'
– רמז רסג'

אחרים אומרים: אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה, לכך בא השונא עליהם. לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה. שנאמר: ויהי כהכין מלכות רחבעם וכחזקתו, עזב את תורת ה'
וכל ישראל עמו. ומה הוא עונשו של דבר ?
ויהי בשנה החמישית [למלך]
רחבעם עלה שישק מלך מצרים על ירושלים וגו', ויקח את אוצרות בית ה'.

פסיקתא דרב כהנא –
פסקא כז'
אות א'

… תני מראש השנה נקצצין מזונותיו של אדם, חוץ ממה שהוא מוציא בימים טובים ובשבתות ובראשי חדשים, ובחולו
של
מועד, ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן. אם פחת –
פוחתין לו, ואם הוסיף –
מוסיפין לו. ר'
יוחנן הוה מטייל וסליק מן טבריא לציפורי, והוה מסתמיך על כתפיה דר'
חייא בר אבא, מטון חד בית חקל ואמר: דין בית חקל –
הוה דידי וזבינתיה ! מיבעי לעיי באוריתא! מטון חד בית כרם אמר: הדין בית כרם הוה דידי – וזבינתיה !
מבעי מלעי באוריתא! מטון חד בית זיתא ואמר: הדא בית זיתא הוה דידי – וזבינתיה ! מבעי מלעי באוריתא !
שרי ר'
חייא בר אבא בכי, א'
ליה: למה את בכי ? א': בכי אנא דלא שבקא לך לשיבותך כלום ! א'
ליה: חייא ברי, אם קלה היא בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שניתן לששה, וקניתי דבר שניתן לארבעים יום וארבעים לילה, כך כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימים, דכת': כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות לא יז). אבל התורה, לא ניתנה אלא לארבעים יום ולארבעים לילה. הד"ה דכ': ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה (שמות לד כח)
! כד דמך (משנפטר) ר'
יוחנ'
היה דורו קורא עליו: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה (שה"ש ח ז), שאהב ר'
יוחנן את התורה, בוז יבוזו לו (שם), כד דמך אבא בר הושעיה איש טירייה,
ראו מיטתו פורחת באויר, והיה דורו קורא עליו: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב המקום את אבא בר הושעיה איש טירייה, בוז יבוזו לו. כד דמך ר'
לעזר בר שמע', היה דורו קורא עליו: מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן וגו'
(שה"ש ג ו)
מהו מכל אבקת רוכל ?
(שם)
דהוה: קרי, ותני, וקרוב (מלשון:
קרובות /
משורר) פוייטון (פייטן) ודורשן (ודרשן).

תנא דבי אליהו רבה פרק יח'

וכל זמן שישראל עוסקין בתורה ועושין רצון אביהם שבשמים הקב"ה בעצמו נפנה אליהם לברכה. שנאמר:
(תהלים פה)
אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. ואין השקפה אלא לברכה. שנאמר:
(דברים כו)
השקיפה ממעון קדשך וגו'
וברך את עמך וגו'.
וכל זמן שאין ישראל עוסקין בתורה, ואין עושין רצונו של מקום, ח"ו נפנה עליהם לקללה. שנאמר:
(דניאל ח)
ותגדל עד צבא השמים, ותפול ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמסם וגו'. וצבא תנתן על התמיד בפשע, ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה, ואין צבא השמים אלא ישראל. בפשע – זה פשע של תורה. שנאמר: ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה. הא למדת: אם השליכו ישראל ח"ו את ד"ת לארץ – מיד עשתה והצליחה מלכות העכו"ם.
בא וראה שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה. מדת ב"ו קללתו מרובה מברכתו, אבל הקב"ה אינו כן, ברכתו מרובה מקללתו. כשבירך הקב"ה את ישראל ברכן מאל"ף ועד תי"ו, מן: אם בחקתי עד קוממיות (ויקרא כו). וכשקללן: מן וי"ו עד מ"ם, ואם לא תשמעו עד געלה נפשם (שם). כיוצא בדבר אתה אומר:
(דניאל ט)
וכל ישראל עברו את תורתך וסור לבלתי שמוע בקולך, ותתן עלינו האלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה עבד האלקים כי חטאנו לו. מה תלמוד לומר ? אלא ללמדך שעברו עליה מאל"ף ועד תי"ו. בא וראה כמה גדול כח פשעה של תורה, שלא חרבה ירושלים ולא חרב בית המקדש אלא בפשעה של תורה. שנאמר:
(מיכה א)
בפשע יעקב כל זאת. ואין זאת אלא תורה. שנאמר:
(ירמיה ט)
מי האיש החכם ויבן את זאת וגו'
על מה אבדה הארץ ? ויאמר ה'
על עזבם את תורתי וגו':

מדרש אגדת בראשית פרק טו'

[א]
לדוד ה'
אורי וישעי ממי אירא (תהלים כז א). זש"ה: לא תיראום !
(דברים ג כב)
שבשעה שישראל יראים מן המקום –
אף האומות יראים מהן. וכן דוד אומר: ה'
לי לא אירא (תהלים קי"ח ו). כשהוא שלי –
לא אירא. וכשאנו מניחין את יראתו – אף האומות פושעין בהן. שנאמר: זנח ישראל טוב – אויב ירדפו (הושע ח ג).
ומהו טוב ? טוב ה'
לכל (תהלים קמ"ה ט). כשהן יראין ממנו –
הכל יראין מישראל, ואף החיות מתיראין מהן. ממי את למד ? מדניאל ! בשעה שהשליכו אותו לגוב אריות לא הזיקוהו. שנאמר: אלקי שלח מלאכיה [וסגר פום אריותא ולא חבלוני']
(דניאל ו כג). ועדיין אתה אומר בדבר שיש בו נשמה, ומנין שאף מי שאין בו נשמה נתירא ? שנאמר באברהם: אני ה'
אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו ז). אף האש נתיירא מן אברהם!
וכן חנניה מישאל ועזריה נתיירא האש מהם. ואף המים נתייראו מישראל. שנאמר: ובני ישראל הלכו ביבשה וגו'
(שמות טו יט). ואף לעתיד לבוא כן. שנא': כי תעבור במים וגו'
(ישעי'
מג ב). לכך ה'
אורי וישעי וגו'. אף האומות מבקשין לבא תחת כנפי השכינה – בשעה שישראל עושים רצונו של הקב"ה. וכן את מוצא בדוד: וכל הגיתים שש מאות איש אשר באו (ברגליו)
[ברגלו]
מגת (ש"ב טו יח). וכן בשלמה: ויספר שלמה (לכל)
[כל]
האנשים אשר בארץ ישראל (דה"ב ב טז). וכן בימי מרדכי: ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח יז). וכן ישעיה אומר: הן גור יגור אפס מאותי (ישעי'
נד טו). מה הוא הן ? לשון יונית הן – אחד ! אמר הקדוש ברוך הוא: הן גור יגור אפס מאותי – באחריותי. מכאן ואילך כל מי שנתגייר באחריותך, מי גר אתך עליך יפול (שם שם). ומי היה שגר באחריותי ?
אברהם. שנאמר: אחד היה אברהם ויירש את הארץ (יחזקאל לג כא):

ילקוט שמעוני דברים –
פרק כח'
– המשך רמז תתקלח'

משל לבן מלכים שהיה מהלך אחר אביו, והיה מהלך בכל מקום שהיה מהלך אביו,
והיו בני אדם רואים לאביו עמו והיו יראים מפניו. אחר ימים הניח לאביו והיה מהלך לעצמו,
התחילו הבריות מכין אותו. בא לו אצל אביו וא"ל: כך עשית לי ?! א"ל: אתה עשית לעצמך שהנחת אותי. כך ישראל, כיון שעושין רצונו של מקום היו אומות העולם יראים מהם. שנאמר: וראו כל עמי הארץ וגו'. ואומר: שמעו עמים ירגזון,
ויגר מואב. וכן הוא אומר: ונשמע וימס לבבנו. ולא עשו אלא עברו על דבריו ונשתעבדו למלכיות,
התחילו צועקים לפני הקב"ה, אומר להם: אתם גרמתם לעצמכם. שנאמר: תיסרך רעתך ומשובתיך תוכחך, ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה'
אלקיך:

פסיקתא רבתי פרשה כט'

דבר אחר: איכה ישבה בדד, בודד. כל העולם תמיהים עליה: על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי יושב ? ויאמר ה': על עזבם תורתי (ירמיה ט'
י"א וי"ב):

למלך שהיה אוהב את בנו, עשה לו מונייק של זהב ותולה אותו בצוארו, לא עשה אלא הכעיסו, ונטל אביו ממנו את המונייק ועשה לו כבלים ונתנם ברגליו של בנו. כך עשה הקב"ה אותיות של תורה כמוני יקית, ונתנם על צואריהם של ישראל. שנאמר: כי לוית חן הם לראשיך וענקים לגרגרותיך (משלי א'
ט')
תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך (שם ד'
ט'). לא עשו אלא עזבו את התורה. שנאמר: עזבו את תורתי וימאסו בה (ירמיה ו'
י"ט). כתב אותיותיהם פורעניות והביאה עליהם איכה ישבה בדד:

פסיקתא רבתי פרשה לא'

דבר אחר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. אמר רבי אלעזר הקפר: תורתי בידכם והקץ בידי, ושנינו צריכים זה לזה, אם אתם צריכים לי להביא את הקץ, אף אני צריך לכם שתשמרו את תורתי כדי לקרב (בני ביתו)
[בנין ביתי]
ואת ירושלים. וכשם אי איפשר לי מלהשכיח את הקץ שהוא תשכח ימיני, כך אף אתם אין לכם רשות לשכח את התורה שכתב: מימינו אש דת למו (דברים ל"ג ב').