משנה, אבות פרק ג משנה ח בתוספת מקורות

נושא
הדף:
משנה,
אבות,
פרק
ג,
משנה
ח –
בתוספת
מקורות

מיועד
לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב
שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ג'

(ח)
רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד): רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.
יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ ? תַּלְמוּד לוֹמַר:
(שם)
וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ:

רַבִּי
דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי

תנא בדור החמישי,
בסוף המאה השניה לספירה נזכר פעמיים במשנה,
והוא מוסר דברים בשמו של ר'
מאיר (עירובין פרק ה'
משנה ד',
אבות פרק ג'
משנה ח').
מוזכר גם במדרש,
בתוספתא ובירושלמי.
יש סוברים שר'
ינאי אביו הוא התנא שפתגמו מובא באבות פרק ד'
משנה טו'.
(רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר,
אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים.
רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר,
הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם.
וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת,
וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים).

דבריו של רבי ינאי מתובלים במשלים והם מושכים את הלב.
מדבריו בהלכה נשארו רק דברים מועטים.
לעומת זאת נמצאים ממנו כמה מאמרי אגדה ודרשות המוכיחים שהיה בעל אגדה ודרשן.

פסחים דף ח'
ע"ב

אָמַר רַבִּי דוסתאי בְּרַבִּי יַנָּאי:
מִפְּנֵי מָה אֵין חַמֵּי טבריא בִּירוּשָׁלַיִם –
כְּדֵי שֶׁלֹּא יהו עַוְלִי רְגָלִים אוֹמְרִים:
אִלְמָלֱא לֹא עָלֵינוּ אֶלָּא לִרְחֹץ בְּחָמִי טבריא –
דיינו,
וְנִמְצֵאתָ עֲלִיָּה שֶׁלֹּא לְשָׁמָּה.
בבא מסכת בבא בתרא דף י'
ע"א

דָּרַשׁ רַבִּי דוסתאי בְּרַבִּי יַנָּאי:
בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדֹּת הָקָּבָּ"ה מִדָּת בָּשָׁר וְדָם;
מִדָּת בָּשָׁר וְדָם,
אָדָם מֵבִיא דּוֹרוֹן גָּדוֹל לְמֶלֶךְ –
סָפֵק מקבלין אוֹתוֹ הימנו,
סָפֵק אֵין מקבלין אוֹתוֹ הימנו,
[וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מְקַבְּלִים אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ]
– סָפֵק רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ,
סָפֵק אֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ;
וְהַקָּדוֹשׁ בְּרֹךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן,
אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי –
זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שֶׁכִּנָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר:
"אֲנִי בְּצֶדֶק אָחְזָה פָּנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בהקיץ תמונתך".

נדה דף לא'
ע"ב

שֶׁאֵלּוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי דוסתאי בְּרַבִּי יַנָּאי:
מִפְּנֵי מָה אִישׁ מְחַזֵּר עַל אִשָּׁה,
וְאֵין אִשָּׁה מְחַזֶּרֶת עַל אִישׁ ?
– מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבַד לוֹ אֲבֵדָה,
מִי מְחַזֵּר עַל מִי ? בַּעַל אֲבֵדָה מַחֲזִיר עַל אבידתו !

כָּל
הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ
–
מַעֲלֶה
עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב
בְּנַפְשׁוֹ.
שֶׁנֶּאֱמַר
(דברים
ד):
רַק
הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד
פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר
רָאוּ עֵינֶיךָ

רע"ב

(ח)
כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ –
בשביל שלא חזר עליה מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו.
שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו.
ושגגתו עולה זדון.
א"נ: כְּאֵילוּ מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ לפי שאותה משנה היתה משמרתו.
ועכשיו ששכחה אינה משמרתו:

תוי"ט

(ח)
כָּל הַשּׁוֹכֵחַ –
לאתויי אפי'
מחמת עצלות.
וכמו שאפרש בס"ד.
ובמד"ש כתב אפילו מחמת שהוא טרוד למצוא טרף לביתו אפ"ה מתחייב בנפשו.
כי מקרא מלא הוא (תהלים נ"ה)
השלך על ה'
יהבך וגו'
ואין נפטר רק מי שתקפה וכו':

דָּבָר אֶחָד –
שאין לך דבר אחד שאין תלויים בו דברים רבים ולפיכך בדבר אחד ששכח נתקיים פן תשכח את הדברים.
מד"ש.
ול"נ דכתיב השמר לך ושמור כפל דהיינו לתת שמירה לכל דבור:

אבות דרבי נתן פרק ארבעה ועשרים

(ו)
הוּא הָיֹה אוֹמֵר (אֱלִישָׁע בֵּן אבויה): יָכֹל אָדָם לִלְמֹד תּוֹרָה בְּעֶשְׂרִים שָׁנָה וְלִשְׁכֹּחַ בִּשְׁתֵּי שָׁנִים.
כֵּיצַד : יַשֵּׁב שֶׁשֶּׂה חֲדָשִׁים וְאֵין חוֹזֵר לַאֲחֵרָיו, נִמְצָא אוֹמֵר: עַל טָמֵא טָהוֹר וְעַל טָהוֹר טָמֵא.
שָׁנִים עֶשֶׂר חֲדָשִׁים וְלֹא חָזַר לַאֲחֵרָיו, נִמְצָא מַחֲלִיף חֲכָמִים זֶה בְּזֶה.
י"ח חֲדָשִׁים וְלֹא חָזַר לַאֲחֵרָיו, נִמְצָא משכח רָאשֵׁי מסכתותיו.
כ"ד חֲדָשִׁים וְאֵין חוֹזֵר לַאֲחֵרָיו, נִמְצָא משכח רָאשֵׁי פְּרָקִים, וּמִתּוֹךְ שֶׁאָמַר: עַל טָמֵא טָהוֹר וְעַל טָהוֹר טָמֵא, וּמַחֲלִיף חֲכַם בְּחַכַם, ומשכח רָאשֵׁי מסכתותיו וְרָאשֵׁי פְּרָקָיו – סוֹף שֶׁיּוֹשֵׁב ודּוֹמֵם . וְעָלָיו אָמַר שֶׁלָּמָּה:
(מִשֶּׁלִי כַּד)
עַל שָׂדֶה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חַסֵּר לֵב – וְהֵנָּה עָלָה כֻּלּוֹ קמשונים, כַּסּוּ פָּנָיו חרולים וגדֵר אֲבָנָיו נֶהֶרְסָה.
וְכֵיוָן שֶׁנָּפַל כְּותְלוֹ שֶׁל כֶּרֶם – מִיָּד חָרַב כָּל הַכֶּרֶם כֻּלּוֹ :

מסכת יומא דף לח/ב

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמְשַׁכֵּחַ דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ – גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר:
(הושע ד)
"וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹקיךָ,
אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי".
רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדֻלָּתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
("נדמו עמי מבלי הדעת)
"כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּה וָאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי".

ריטב"א

כל המשכח דבר מתלמודו, פירוש: שגורם במזיד לשכוח דבר מתלמודו:

המאירי

לעולם יהא אדם חביב לו תלמוד תורה ויזהר שלא יתייאש ממנו אחר לימודו, שהשכחה מצויה ביותר, וכל שמשכחו דרך עצלה ויאוש נענש עליה. דרך הערה אמרו: ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני…

מסכת מנחות דף צט/ב

וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַמְשַׁכֵּחַ דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ,
עוֹבֵר בְּלָאו. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים ד)
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים".
וּכְדִבְרֵי רַבִּי אַבִּין אָמַר רַב (אילא)
[אִילָעָא]. דְּאָמַר רַב אַבִּין,
אָמַר רַב (אילא)
[אִילָעָא],
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר:
"הִשָּׁמֵר",
"פֶּן",
וְ"אַל",
אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַּעֲשֶׂה.
רָבִינָא אָמַר: עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין,
"הִשָּׁמֶר"
וּ"פֶן".
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין,
"הִשָּׁמֶר לְךָ",
וּ"שְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד",
"פֶּן תִּשְׁכַּח".
יָכוֹל אֲפִלּוּ מַחֲמַת אָנְסוֹ ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
"וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ"
– בִּמְסִירָם מִלִּבּוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
רַבִּי דּוֹסְתָּאִי בְּרַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
"רַק".
רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ: תּוֹרָה נִתְּנָה בְּאַרְבָּעִים יוֹם,
וְנִשְׁמָתוֹ נוֹצְרָה לְאַרְבָּעִים יוֹם,
כָּל הַמְשַׁמֵּר הַתּוֹרָה –
נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת,
וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה –
אֵין נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמָּסַר צִפּוֹר דְּרוֹר לְעַבְדּוֹ.
אָמַר (ליה:)
כִּמְדֻמֶּה אַתָּה,
שֶׁאִם אַתָּה מְאַבְּדָהּ,
אִסָּר אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ בְּדָמֶיהָ ? נִשְׁמָתְךָ אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ:

רש"י

תקפה –
שלא יכול להעמיד גירסתו: רק –
מיעוט הוא: נוצרה בארבעים –
צורת הולד לארבעים יום במסכת נדה (דף ל):

מסכת סנהדרין דף צט/א

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ חוֹזֵר עָלֶיהָ,
דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁזּוֹרֵעַ וְאֵינוֹ קוֹצֵר.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָהּ,
דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁיּוֹלֶדֶת וְקוֹבֶרֶת.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
[שם ע"ב]
זַמֵּר בְּכָל יוֹם,
זַמֵּר בְּכָל יוֹם !
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִימִי: מַאי קְרָא ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי טז)
"נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ,
כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ"
– הוּא עָמֵל בַּמָּקוֹם הַזֶּה,
וְתוֹרָתוֹ עוֹמֶלֶת לוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
[כָּל]
אָדָם לְעָמָל נִבְרָא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(איוב ה)
"כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד". אֵינִי יוֹדֵעַ,
אִם לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא,
אִם לַעֲמַל מְלָאכָה נִבְרָא ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר:
"כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ". הֱוֵי אוֹמֵר: לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא.
וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵעַ,
אִם לַעֲמַל תּוֹרָה,
אִם לַעֲמַל שִׂיחָה ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר:
(יהושע א)
"לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". הֱוֵי אוֹמֵר: לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא ! וְהַיְנוּ דְּאָמַר רָבָא: כּוּלְהוּ גּוּפֵי,
דְּרוּפְתְקִי נִינְהוּ;
טוּבֵיהּ לִדְזָכִי,
וַהֲוֵי דְּרוּפְתְקִי דְּאוֹרַיְתָא.

רש"י

זמר בכל יום –
היה מסדר למודך,
אף על פי שסדור בפיך כזמר,
והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים: נפש עמל עמלה לו –
מפני שעמל בתורה תורה עומלת לו: כי אכף עליו פיהו –
מפני שהוא משים דברים בפיו תמיד כאוכף שעל החמור,
לישנא אחרינא: זמר. כלומר: שעוסק בשירים ובזמירות תדיר תדיר נעשה זמר. כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו: תורה עומלת לו –
שמחזרת עליו,
ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה,
וכל כך למה ? מפני שאכף, שכפף פיהו על דברי תורה: דרופתקי –
טרחנין,
כלומר: כל הגופין לעמל נבראו: טוביה לדזכי –
אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה. לשון אחר: דרפתקי, כיס ארוך שמשימין בו מעות,
כל הגופין נרתקין הם לקבל ולהכניס דברים,
אשריו למי שזכה ונעשה נרתק לתורה:

מסכת ברכות דף מ/א

אָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִי תֵּימָא רַבִּי (חֲנִינָא)
[חִינְנָא]
בַּר פָּפָּא,
בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם.
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם,
כְּלִי רֵיקָן –
מַחֲזִיק,
מָלֵא –
אֵינוֹ מַחֲזִיק.
(ומדת הקדוש ברוך הוא)
[אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן],
מָלֵא –
מַחֲזִיק,
רֵיקָן –
אֵינוֹ מַחֲזִיק,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(שמות טו)
"וַיֹּאמֶר,
אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה'
אֱלֹהֶיךָ",
"אִם שָׁמוֹעַ"
– תִּשְׁמַע,
וְאִם לָאו –
לֹא תִּשְׁמַע.
דָּבָר אַחֵר,
"אִם שָׁמוֹעַ"
– בְּיָשָׁן,
"תִּשְׁמַע"
– בֶּחָדָשׁ,
וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ –
שׁוּב לֹא תִּשְׁמַע:

רש"י ברכות דף מ/א

כלי מלא –
אדם חכם: אם שמוע –
פעם אחת,
סופך שתטה אזן פעם אחרת: אם תשמע בישן –
ששנית ושלשת מה ששמעת אשתקד:

המאירי על מסכת ברכות דף מ/א

לעולם יהא אדם זהיר לחנך את בנו בלמוד בילדותו, שלמודה שבזמן הילדות היא העומדת לדורות, כמאמר החכם שאמר: למוד החכמה בימי הנעורים – כפתוח על האבן. והוא שאמרו: גירסא דינקותא מעלי ! והוא שאמרו: אין הקב"ה נותן חכמה אלא לחכמים. שנ': יהב חכמתא לחכימין. ובכאן אמרו: בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, שמדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק, אבל הקב"ה, מלא – מחזיק, ריקן –
אינו מחזיק. שנאמר: והיה אם שמע תשמע. כלומר: אם שמע – תשמע, ואם אין שמוע – אל תשמע. דבר אחר: אם תשמע בישן – תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך – לא תשמע:

מסכת תענית דף ז/א

…וְאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה בִּשְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ בְּמָיִם,
וּבְיָיִן,
וּבֶחָלָב ?
דִּכְתִיב:
"הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָּיִם". וּכְתִיב:
(ישעיה נה)
"לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ,
וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב". לוֹמַר לְךָ: מַה שְׁלֹשָׁה (מיני)
מַשְׁקִין הַלָּלוּ אֵין מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּפָחוּת שֶׁבַּכֵּלִים,
אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה (עליו).
וְהַיְנוּ דְּאָמְרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ דְּקֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: אֵי,
חָכְמָה מְפֹאָרָה בִכְלִי מְכֹעָר ?
אָמַר לָה:
(בתי,
מלכא)
אָבוּךְ,
(במאי)
רָמִי חַמְרָא (אמרה ליה:)
בְּמָאנֵי דְּפַחְרָא ?
(אמר לה: כולי עלמא במאני דפחרא,
ואבוך במאני דפחרא?).
אָמְרָה לֵיהּ: אֶלָּא בְמַאי נִירְמֵי ?
אָמַר לָהּ: כְּגוֹן אַתּוּן,
דַּחֲשִׁיבִיתוּ רָמוּ בְּמָאנֵי כַּסְפָּא וְדַהֲבָא.
אָזְלָה,
וְאָמְרָה לֵיהּ לְאַבוּהָּ: רָמִי לְחַמְרֵיהּ בְּמָאנֵי דְּדַהֲבָא וְכַסְפָּא,
וְתָקִיף.
אָמַר לָהּ לִבְרַתֵּיהּ: מַאן אָמַר לָךְ הָכִי ?
אָמְרָה לֵיהּ: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא !
(ומאי אמרת ליה ?
הכי והכי אמרי ליה).
[קַרְיוּה (לרבי יהושע בן חנניא)
אָמַר לֵיהּ: אַמַּאי אָמַרְתְּ לָהּ הָכִי ?
אָמַר לֵיה: כִּי הֵיכִי דְּאָמְרָה לִי (איהי הכי)
אָמְרֵי לָה.
וְהָא אִיכָּא דְּשַׁפִּירֵי וּגְמִירֵי ?
[שם ע"ב]
אִי הֲווּ סָנוּ טְפֵי הֲווּ גְּמִירֵי.
דָּבָר אַחֵר: מַה שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ נִפְסָלִים בְּהֵיסַח הַדָּעַת,
אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה [אֵין]
מִשְׁתַּכְּחִין [אֶלָּא]
בְּהֵיסַח הַדָּעַת:

רש"י תענית דף ז/א

שלשה משקים הללו –
מים יין וחלב,
זו התורה שאינו נותן בה כלום ויודעה ולומדה: בפחות שבכלים –
במאני דפחרא: במאני דפחרא –
בדרך שחוק אמר,
ומרמז מה את אומרת לי והלא אביך נותן יין בכלים מכוערין של חרס: ואלא במאי נירמיה –
אם לא בשל חרס,
הא כולי עבדי הכי ותקיף החמיץ: כי היכי דאמרה לי –
אי חכמה מפוארה בכלי מכוער,
הכי אמרי לה דיין משתמר בכלי מכוער אף התורה מתקיימת בי יותר משאילו הייתי נאה: אי הוו סנו –
אותם נאים שהם חכמים: טפי הוו גמירי –
שאי אפשר לנאה להשפיל דעתו,
ובא לידי שכחה: בהיסח הדעת –
שאם לא ישמרם יפה יהו נשפכין או נופל לתוכן דבר מאוס,
ונפסלים מלשתות בדבר קל,
יותר משמן ודבש שמתוך שהן עבים צפה הפסולת למעלה,
ואפשר אדם נוטל העליון וזורקו לחוץ,
והתחתון בר ונקי,
מה שאין כן במשקה צלול,
שאינו עב קליי"ר בלעז: בהיסח הדעת –
אם אינו מחזירם תמיד:

מסכת חגיגה דף טו/א

שָׁאַל אַחֵר אֶת רַבִּי מֵאִיר לְאַחַר שֶׁיָצָא לְתַּרְבּוּת רָעָה. מַאי דִּכְתִיב:
(איוב כח)
"לֹא יַעֲרְכֶנָה זָהָב,
וּזְכוּכִית,
וּתְמוּרָתָה כְּלֵי פָּז" ? אָמַר לֵיהּ: אֵלּוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה –
שֶׁקָּשִּׁים לִקְנוֹתָן –
כִּכְלֵי זָהָב וּכְלֵי פָּז,
וְנוֹחִין לְאַבְּדָן –
כִּכְלֵי זְכוּכִית.

מסכת עירובין דף נד/ב

רַבִּי פְרֵידָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָא דְהֲוָה תַּנִי לֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה זִימְנִי –
וְגָמַר.
זִימְנָא חֲדָא בַעְיוּהָ לְמִלְתָא דְמִצְוָה,
תָּנָא לֵיהּ,
וְלָא גָמַר.
אָמַר לֵיהּ: הָאִידְנָא מַאי שְׁנָא ?
אָמַר לֵיהּ: מֵהַאִי שַׁעְתָּא דְאָמְרוּ לֵיהּ לְמַר,
אִיכָּא מִלְתָא דְמִצְוָה,
(איטרדי)
אַסַחְתִּי לְדַעֲתֵיאִי.
[וְכָל שַׁעְתָא]
אֲמִינָא:
"הַשְׁתָּא קָאִי מַר",
"הַשְׁתָּא קָאִי מַר".
אָמַר לֵיהּ: הָב דַּעְתָּךְ דְּאַתְנִי לָךְ.
[הָדַר]
תָּנָא לֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה זִימְנִי אַחֲרִינִי –
וְגָמַר.
נַפְקָא בַת –
קוֹל וְאָמְרָה לֵיהּ: נִיחָא לָךְ דְּלִיסְפוּ עַל חַיֵיךְ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִי ?
אוֹ דְתִזְכֶּה אַתְּ וְדָרָךְ לְעַלְמָא דְאָתִי ?
אָמַר לֵיהּ: בָּעִינָא דְאֶזְכֶּה אַנָא וְדָרָאִי לְעַלְמָא דְאָתִי.
אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוּ וְזוּ:

רש"י

ארבע מאה זימני –
כל פירקא,
מקמי דליגמר: בעיוה –
לר'
פרידא למלתא דמצוה: נפק בה קול ואמר –
לר'
פרידא:

מסכת נדרים דף לח/א

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בִּתְחִלָּה לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְמֹשֶׁה וּלְזַרְעוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"כְּתָב לְךָ",
"פְּסָל לְךָ",
מַה פְּסָלְתָּן שֶׁלְּךָ יְהֵא,
אַף כְּתִיבָתָן שֶׁלְּךָ יְהֵא.
וּמֹשֶׁה נָהַג בָּהּ טוֹבַת עַיִן,
וּנְתָנָהּ לְיִשְׂרָאֵל,
וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(משלי כב)
"טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ,
כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל".
מַתִּיב רַב חִסְדָּא:
(דברים ד)
"וְאֹתִי צִוָּה ה'
בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים?"
אוֹתִי צִוָּה,
וַאֲנִי לָכֶם.
(שם)
"רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'
אֱלֹקי".
אוֹתִי צִוָּה,
וַאֲנִי לָכֶם.
(שם לא)
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת".
הַשִּׁירָה לְחוּדָהּ.
(שם)
"לְמַעַן תִּהְיֶה לִי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
אֶלָּא פִּלְפּוּלָא בְּעַלְמָא:…אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּתְּחִלָה הָיָה מֹשֶׁה לָמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָהּ,
עַד שֶׁנִּתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות לא)
"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי,
שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים":

ר"ן

מתיב רב חסדא ואותי צוה ה'
בעת ההיא –
אלמא דהשם צוהו ללמד את ישראל, ומפרקינן ואני לכם וקרא ה"ק: ואותי צוה ה'
בעת ההיא, ואני נתתי את לבי ללמד חוקים ומשפטים: למען תהיה לי השירה הזאת לעד –
ואי שירה לבדה קאמר, מאי סהדותא איכא ?
פלפולא בעלמא –
נתן לו למשה, והוא נהג בו טובת עין לישראל:

שיטה מקובצת

בִּתְחִלָּה לֹא נָתְנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְמֹשֶׁה ולזָרְעוּ.
מְאֹד קָשֶׁה הַדָּבָר לְפָרָשׁ אוֹתוֹ כפשטו כִּי וַדַּאי לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ יִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה וְכֹל הַפְּסוּקִים שֶׁכְּתוּבִים עַל מִתַּן תּוֹרָה מְפוֹרָשִׁים בָּאֵר הֵיטֵב, כִּי כַּוָּנַת ה'
לֹא הָיְתָה אֶלָּא כְּדֵי ליתן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל.
אֶלָּא כָּךְ נִרְאֶה לְפָרָשׁ כִּי דַּעַת רַבִּי יוֹסִי בָּר חנינא הִיא בִּתְחִלַּת דְּבָרָיו כְּמוֹ שפִּירש בְּסוֹף לפִּלְפּוּלא בְּעָלְמָא. כְּלוֹמַר: לְהָבִין הַדְּבָרִים הַסּוֹדִיּם וטעמִי הַתּוֹרָה המכוסים וְהָעֲמֻקִים עָמֹק עָמֹק עָמֹק מִי ימצאִם, לֹא נָתַנּוּ לְהָבִין וְלָרֶדֶת בְּסוֹף עומקם אֶלָּא לְמֹשֶׁה שֶׁהָיְתָה מַעֲלָתוֹ גְּדוֹלָה מִמַּעֲלַת כָּל בְּרִיָּה, והפשיט צוּרָתוֹ מִן הַחֹמֶר וְהִשִּׂיג הַשָּׁגָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה, ולזָרְעוּ אַחֲרָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ למַעֲלָתוֹ בִּזְכוּתוֹ נָתַן לָהֶם כְּמוֹ מַתָּנָה הַנִּתָּן לְאָדָם.
אֲבָל פַּשְׁטוּתֵי הַמַּצּוֹת והאזֶהרות הצריכות לְהָמוֹן נָתַנּוּ לְהָבִין לְהָמוֹן שֶׁאִם לֹא יָבִינוּ אֵיךְ יַעֲשׂוּ והַתּוֹרָה לְכֻלָּם נָתְנָה.
וְרָב חִסְדֶא הֵבִין כִּי דַּעַת רַבִּי יוֹסִי בָּר'
חנינא הָיֹה כִּי אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה הַתּוֹרָה לְכֹל יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן לְהָבִין פַּשְׁטוּתֵי הַחֻקִּים וּלְסָמוּךְ עַל דַּעְתָּם בַּהֲכָנַת הַמַּצּוֹת והאזֶהרות אֶלָּא אִם כֵּן יְבָאֵר לָהֶם מָשָׁה בְּעֵת הָעֲשִׂיָהּ כָּזֶה תַּעֲשׂוּ וּמִטַּעַם זֶה (אוֹ)
[אוֹמֵר]
זָרְעוּ הַבָּאִים אַחֲרָיו. כְּגוֹן: הכהנים וְהַלְוִיִּים שֶׁהָיוּ כֻּלָּם זֶרַע אֶחָד וְשֵׁבֶט אֶחָד וּלְפִי שֶׁהָיָה גָּדוֹל הַשֵּׁבֶט נִקְרְאוּ כֻּלָּם זָרְעוּ.
עַל כֵּן הַקָּשָׁה לוֹ לְרַבִּי יוֹסִי בָּר'
חנינא מִן הַכָּתוּב שֶׁאָמַר וְאוֹתִי צִוָּה ה'
בְּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם מַשְׁמָע דבִּשְׁעַת נְתִינַת הַתּוֹרָה צִוָּה לוֹ הַשָּׂם לְלַמְּדָם הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים בָּאֵר הֵיטֵב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ כָּל אֶחָד בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ אֵיךְ יַעֲשֶׂה.
ותירץ דה'
צִוָּה לוֹ לִלְמֹד הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ וּמֹשֶׁה לְמַדָּם מֵעַצְמוֹ בְּלֹא צווי הַ'.
וְעוֹד הַקָּשָׁה מַרְאָה לָמַדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צַוֵּנִי ה'
אלקי, מַשְׁמָע מִפְּשָׁט הַכָּתוּב שה'
צִוָּה לוֹ לְלַמְּדָם בְּסִינִי.
ותירץ כְּתֵרוּץ הָרִאשׁוֹן.
וְעוֹד הַקָּשָׁה: מועַתָּה כָּתְבוּ לָהֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלָמְדָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מַשְׁמָע שֶׁלֹּא הֱיוּ צְרִיכִים עוֹד לזָרְעוֹ כִּי הוּא ילְמַדָּם הַכֹּל בָּאֵר הֵיטִיב.
ותירץ הַשִּׁירָה לחודה.
וְעוֹד הַקָּשָׁה מָסוֹף הַפָּסוּק אֶלָּא לפִּלְפּוּלא בְּעָלְמָא.
עַתָּה גִּילָה לוֹ כִּי עִקָּר דְּבָרָיו דר'
יוֹסִי בָּר חנינא לֹא הָיֹה עַל לָמוּד הַמַּצּוֹת והחקים וְהַמִּשְׁפָּטִים כִּי בַּלִּי סָפֵק מֵאֵת הַשָּׂם נצטוה מָשָׁה לְלַמְּדָם בְּסִינִי וּלְאַחֵר סִינִי עַד שֶׁיָּדְעוּ כֻּלָּם הַמַּצּוֹת הַמַּעֲשִׂיוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים והאזֶהרות שצריכִּין לְיִזְהָר מָהֵן עַד שֶׁיִּהְיֶה כשֶׁלחן עָרוּךְ לִפְנֵיהֶם.
וְדַעַת רַבִּי יוֹסִי בָּר חנינא לֹא הָיְתָה אֶלָּא בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה וטעמִיה וְהֵבַנְתָּ דַּבֵּר מִתּוֹךְ דַּבֵּר שֶׁנִּקְרָא פִּלְפּוּל כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהַשֵּׁם לֹא צִוָּה לוֹ לְגַלּוֹת לָהֶם דְּבָרִים אֵלּוּ כִּי אֵינָן נתנין לְגַלּוֹת אֶלָּא לִשְׂרִידִים אֲשֶׁר ה'
קוֹרֵא וּכְתִיב כְּבָשִׁים ללבושיך דְּבָרִים שֶׁהֵם כבשונו שֶׁל עוֹלָם יִהְיוּ תַּחַת יָדֶיךָ אֲפִלּוּ הֲכִי מָשָׁה לֹא רָצָה לִטֹּל עֲטָרָה זוֹ לְעַצְמוֹ וְגִילָה לָהֶם בְּטוֹבַת עַיִן לראוֹיין לְגַלּוֹת הַדְּבָרִים הַהֵם שֶׁהֵם פִּנּוֹת הַתּוֹרָה וסודותיה.
הרי"ץ זַ"ל:

תלמוד ירושלמי מסכת הוריות דף יח/ב

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל אוֹתָן אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁעָשָׂה מָשָׁה בְּהַר – הָיֹה לָמַד תּוֹרָה וּמְשָׁכְחָה, וּבְסוֹף נתְנָה לוֹ

בְּמַתָּנָה. כָּל כָּךְ לָמָּה ? בַּשְּׁבִיל לְהַחֲזִיר אֶת הטיפשים.

ספרי פרשת עקב פיסקא יב'

כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת.
למה נאמר ? לפי שנ': תשמרון את מצות ה'
אלקיכ'
מגיד הכתוב: שכשם שאדם צריך להזהר בסלעו שלא תאבד – כך יהא אדם צריך להזהר בתלמוד שלא יאבד.
וכן הוא אומר: משלי ב' אם תבקשנה ככסף. מה כסף קשה לקנותו – כך דברי תורה קשים לקנותם.
או מה כסף קשה לאבד – אף דברי תורה קשים לאבדם. ת"ל: איוב כח' לא יערכנה זהב וזכוכית. (חגיגה טו) קשים לקנותם כזהב ונוחים לאבדם ככלי זכוכית ותמורתה כלי פז.

היה ר'
שמעון אומר: דברים ד' רק השמר לך ושמור נפשך מאד. משל למלך שצד צפור ונתנו ביד עבדו. אמר לו: הוי זהיר בציפור זה לבני, אם אתה אבדתו לא תהיה סבור צפור כאיסר אבדתי, אלא כאלו אובדת את נפשך. וכן הוא אומר: שם לב' כי לא דבר רק הוא מכם וגו'. ר'
שמעון בן יוחאי אומר: משל לשני אחים שהיו מסגלים ממון אחר אביהם, אחד מצרף דינר ואוכל, ואחד מצרף דינר ומניחו. זה שמצרף דינר ואוכל נמצא שאין בידו כלום. זה שמצרף דינר ומניחו – נמצא עשיר לאחר זמן, כך תלמידי חכמים, למד ב'
או ג'
דברי'
ביום, ב'
וג'
פרקים בשבת, ב'
וג'
פרשיות, נמצא עשיר לאחר זמן. ועליו נאמר: משלי יג' וקובץ על יד ירבה.

וזה שאומר: היום אני לומד, היום אני שונה, למחר אני שונה, נמצא אין בידו כלום. ועליו הוא אומר: שם י' נרדם בקיץ בן מביש. ואומר: שם כ' מחורף עצל לא יחרוש. ואומר: שם כד' על שדה איש עצל עברתי, זה שקנה שדה כבר.
ועל כרם אדם חסר לב, זה שקנה כרם ואומר: הואיל וקנה שדה וקנה כרם ולא עמל בהם.
מנין שסופו נקרא עצל ?
ת"ל: על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב. ולמה נקרא שמו חסר לב ? על שקנה שדה וכרם ולא עמל בהם.
ומנין שסופו להניח שנים ושלשה דברים ? בפרשה שם: והנה עלה כולו קמשונים.
ומנין שהוא מבקש פתחה של פרש'
ואינו מוצא ? שנ': שם כסו פניו חרולים.
ועוד הוא אומר שם: וגדר אבני'
נהרסה. מתוך שראה שאין עומדת בידו – הוא יושב ומטמא את הטהור ומטהר הטמא ופורץ גדרים של חכמים.
מה עונשו של זה?
בא שלמה ופירש עליו בקבל': קהלת י' ופורץ גדר ישכנו נחש.
הא למדת שכל הפורץ גדרים של חכמים לסוף פורעניות באים עליו.

תנא דבי אליהו רבה פרק א'

אמר להם הקב"ה לישראל, לא כתבתי לכם בתורתי: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א)
? אע"פ שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים – שבת יעשה כולו תורה.
מכאן אמרו: ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש.
ויקרא בתורה וישנה בנביאים ואח"כ ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר: לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט). לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד, לפי שנאמר: ואת כל אלה ידי עשתה וגו'
ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיה סו).
מכאן
אמרו:
שיקרא
אדם שיהא תפוס בידו כדי שלא תשיגנו בושה
וכלימה בשעה שאומרים ל:ו
עמוד וערוך מקרא שקרית,
וערוך
משנה ששנית. וכך הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל: ה'
בוקר תשמע קולי וגו'
(תהילים ה):

מדרש רבה קהלת פרשה ג'
פסקה יג'

ר'
אַבָּהוֹּ אָמַר: זֶה שיפוטה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁאָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה וְשָׁכְחָה. רַבָּנָן דתמן בש"ר יִצְחַק דהכא ור'
טוּבְיָה בש"ר יִצְחַק :לטובתו אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה וְשָׁכַח, שֶׁאֵלּוּ הָיֹה אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה וְלֹא שְׁכַח הָיֹה מִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה שְׁתַּיִם שֶׁלָּשׁ שָׁנִים וְחוֹזֵר וּמִתְעַסֵּק בִּמְלָאכָתוֹ וְלֹא הָיֹה מַשְׁגִּיחַ בָּהּ לְעוֹלָם כָּל יָמָיו אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה וּמִשִּׁכְחָה אֵינוֹ מִזִּיז וְאֵינוֹ מַזִיעַ אֶת עָצְמוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה.

מדרש רבה קהלת פרשה ט'
פסקה י'

זבדי בן לוי הוה מתחמד למיחמי אפוי דר'
יהושע ב"ל, איתחמי ליה בחלמיה, הראהו בני אדם פניהם זקופות ובני אדם פניהם נמוכות. אמר ליה: ומהו כדין ?
א"ל: אלו שפניהם זקופות תלמודן בידן אלו שפניהם נמוכות אין תלמודו בידו.

יָכוֹל
אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ
?
תַּלְמוּד
לוֹמַר:
(שם)
וּפֶן
יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
הָא
אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד
שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ

רע"ב

תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ: שהייתה קשה עליו ומתוך הקושי שבה שכחה:

תוי"ט

(ח)
כל השוכח –
לאתויי אפי'
מחמת עצלות.
וכמו שאפרש בס"ד.
ובמד"ש כתב אפילו מחמת שהוא טרוד למצוא טרף לביתו אפ"ה מתחייב בנפשו.
כי מקרא מלא הוא (תהלים נ"ה)
השלך על ה'
יהבך וגו'
ואין נפטר רק מי שתקפה וכו':

דבר אחד –
שאין לך דבר אחד שאין תלויים בו דברים רבים ולפיכך בדבר אחד ששכח נתקיים פן תשכח את הדברים.
מד"ש.
ול"נ דכתיב השמר לך ושמור כפל דהיינו לתת שמירה לכל דבור:

עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ – כלומר: שישב ויפנה לבו לבטלה ובזה יסירם מלבו, ואע"פ שאינו מתכוין שע"י כך יסורו מלבו.
דהא לא כתיב: פן תסירם אלא פן יסורו.
ומאליהם משמע.
והכי דייק לישנא דמתני'
מדלא קתני יכול אפי'
לא הסירם לפי שלא נתמעט אלא תקפה בלבד.
אבל הסרה דממילא נמי באזהרה דפן יסורו.
כך פי'
בדרך חיים.
ומ"מ צריך לחלק בין הסרה דהכא ע"י שיושב בטל לבין המפנה לבו לבטלה דלעיל [משנה ד']
לאותה גרסא דגרסי'
והמפנה דהוה מלתא באפי נפשה וקתני עלה דמתחייב בנפשו.
ואילו הכא לא קתני אלא מעלה עליו הכתוב כאילו וכו'
ולפיכך אני אומר דג'
חלוקות בדבר חדא שמתכוין להסיר ד"ת מלבו.
ובחלוקה זו לא מיירי תנא דידן ולא ר'
חנינא בן חכינאי.
אבל זה בכלל כל הפורק עול תורה דר'
חנינא בן דוסא.
חלוקה שנייה שאינו מתכוין ומבקש שיסור ד"ת מלבו ושישכחם אבל אילו לא ישכחם הוה ניחא ליה רק שרוצה יותר בבטלה מבעסק התורה ומבקש וחוזר על הבטלה וזהו המפנה לבו דר'
חנינא בן חכינאי וקאמר דמתחייב בנפשו.
והחלוקה השלישית היא שאינו רוצה יותר בבטלה מבד"ת.
אבל כשבא דבר בטלה לידו יושב בטל ומתרשל בזה מלחזור על למודו וחלוקה זו היא דמתני'
דידן שישב ויסירם מלבו דהיינו שע"י שיושב בטל הנה הדברים מוסרים ע"י כן מלבו.
כנ"ל:

המאירי על מסכת אבות פרק ג'
משנה י'

… יכול אפי'
תקפה עליו משנתו כלומר אם שוכח הדברים מחמת אונס או מחמת קושי הענין ודקותו ת"ל ופן יסורו מלבבך אינו מתחייב עד שישב ויסירם מלבו בפשיעתו לסיבת הפסקתו מהם והתעסקו בצורך הזמן בזולת ההכרח:

מסכת ברכות דף ח/ב

כדאָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְנֵיהּ:
… והִזָּהֲרוּ בְּזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אָנְסוֹ. דְּאַמְרִינָן: לוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת (מונחים)
[מֻנָּחוֹת]
בָּאָרוֹן:

רש"י

מחמת אונסו –
שחלה,
או שנטרד בדוחק מזונות,
הזהרו בו לכבדו: שברי לוחות מונחות בארון –
דכתיב (דברים י')
אשר שברת ושמתם בארון אף השברים תשים בארון:

המאירי

זקן ששכח תלמודו מחמת אנסו – מוזהרים אנו שלא לנהוג בו בזיון אלא שנכבדהו כאלו לא שכח. אמרו חכמים: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון:

מדרש משלי פרשה י'

לא ירעיב ה'
נפש צדיק.
זה תלמיד חכם,
שכל זמן שהוא מתעסק בתורה בחיים,
אם נתעלם ממנו פרק אחד או דבר מתלמודו,
אינו נפטר מן העולם עד שבאין מלאכי השרת וסודרין לפניו בשביל שלא יהא לו בושת פנים לפני הקב"ה לעתיד לבא.
לכך נאמר: לא ירעיב ה'
נפש צדיק.