משנה, אבות פרק ג משנה ב, בתוספת מקורות

נושא
הדף:
משנה,
אבות,
פרק
ג,
משנה
ב –
בתוספת
מקורות

מיועד
לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב
שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ג'

(ב)
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת,
שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ,
אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ.

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה,
הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים א),
וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.
אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה,
שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(מלאכי ג),
אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ.
אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם.
מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה,
שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר ? שֶׁנֶּאֱמַר:
(איכה ג),
יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו:

רַבִּי
חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים

שו"ע אורח חיים סימן תקפ'

(א)
אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם ואף על פי שמקצתן בראש חדש, יש מי שאומר שיתענו בו (וטוב שלא להשלים בראש חדש):

(ב)
...
בכ"ה בסיון נהרג רשב"ג ורבי ישמעאל ור'
חנינא סגן הכהנים.
בכ"ז בו נשרף רבי חנינא בן תרדיון וס"ת עמו...

ר'
חנינא (חנניה)
סגן הכהנים,
תנא בדור הראשון.
חי בזמן חורבן בית שני והעיד,
לאחר החורבן,
על מה שראה בבית המקדש.
בנו היה רבי שמעון בן הסגן.
בספר 'יחוסי תנאים ואמוראים'
נכתב שנהרג יחד עם רבן שמעון בן גמליאל הזקן ועם רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול.
יש גורסים שהיה מבין עשרת הרוגי מלכות ונהרג בכ"ה בסיוון.

שימש כסגנו של הכהן הגדול בבית המקדש.
סגן הכוהנים – כלומר:
אחריות על עבודת כל הכוהנים ,
כמו כן הסגן מיועד להחליף את הכהן הגדול במידה וייפסל לעבודת המקדש.
לפיכך היה הסגן השני בחשיבותו לכהן הגדול כפי שמעיד ר'
חנינא בעצמו על כך:

מסכת יומא דף לט/א

אמר רבי חנינא סגן הכהנים:
למה סגן ממונה ?
שאם אירע בו פסול בכהן גדול,
נכנס ומשמש תחתיו.

ריטב"א

שאם יארע פסול בכהן גדול נכנס סגן תחתיו ומשמש. הקשה הר'
אלחנן ז"ל: בבית ראשון שהיה שם כהן משוח מלחמה, למה היה סגן ממונה ? שאם יארע פסול בכהן גדול ישמש משוח מלחמה תחתיו, שהרי משמש בשמנה בגדים ככהן גדול, והוא מצווה על הבתולה, ומוזהר על האלמנה ככהן גדול, וכן לשאר דברים אחרים כדאי'
בהוריו'.
ותיר'
לו ר"י ז"ל: דבמשוח מלחמ'
הי'
צד איבה, כיון שיש עליו דיני כהן גדול במקצת מעכשיו, והוה לי'
כצרה. מה שאין כן בסגן שהוא כאלו הוא ממונה תחתיו בעבודתו:

רש"י

למה סגן מימינו כו'
– שהולך תמיד לימינו,
כך אמרו בשם ר'
יצחק הלוי. ואני שמעתי מרבינו יצחק בר יהודה, למה סגן ממונה ? שאם יארע פסול. אבל כל זמן שלא יארע בו פסול אין הסגן עובד שום עבודה בעולם:

הֱוֵי
מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת,
שֶׁאִלְמָלֵא
מוֹרָאָהּ,
אִישׁ
אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ

רע"ב

(ב)
בשלומה של מלכות –
ואפילו של אומות העולם:

חיים בלעו – דכתיב:
(חבקוק א)
ותעשה אדם כדגי הים –
מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו.
אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע את חבירו:

תוי"ט

(ב)
בשלומה של מלכות –
הוא המלך עם שריו ויועציו, המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ. ולפיכך
לא אמר:
בשלום
המלך.
כך פירשו המפרשים:

מסכת עבודה זרה דף ג/ב

אָמַר רַב יְהוּדָּה אָמַר שְׁמוּאֵל,
מַאי דִּכְתִיב:
(חבקוק א)
"וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם"
וְגוֹ'.
לָמָּה נִמְשְׁלוּ בְנֵי אָדָם לִדְגֵי הַיָם ?
(דף ד/א) … מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם –
הַגָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ (בולעו)
[בּוֹלֵעַ אֶת חֲבֵירוֹ],
אַף בְּנֵי אָדָם –
אִלְמַלֵא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת –
הַגָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ (בולעו)
[בּוֹלֵעַ אֶת חֲבֵירוֹ].
וְהַיְינוּ דִּתְנָן,
רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת,
שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָה –
אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חָיִים בָּלָעוּ:

המאירי

חייב אדם להתפלל על שלומה של מלכות תמיד שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלענו:

מסכת ברכות דף נח/א

רַבִּי שִׁילָא,
נַגְּדֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא,
דְּבָעַל זוֹנָה.
אָזַל אָכַל [בֵּיהּ]
קוּרְצֵיהּ בֵּי מַלְכָּא.
אָמַר: אִיכָּא גַּבְרָא חַד בִּיהוּדָאֵי,
דְּדָאִין דִּינָא בְּלָא הוּרְמָנָא דְּמַלְכָּא.
שָׁדַר עֲלֵיהּ פְּרוּסְתְּקָא.
כִּי אָתָא,
אָמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא נָגַדְתֵּיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא ?
אָמַר לְהוּ: מִשּׁוּם דְּבָעַל חַמְרָא.
אָמְרוּ לֵיהּ,
אִית לָךְ סָהֲדֵי?
אָמַר לְהוּ,
אִין.
אָתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב,
אִתְדָּמִי לְהוּ כְּאִינִישׁ,
וְאַסְהִיד.
אָמְרוּ לֵיהּ: אִי הָכִי,
בַּר קְטָלָא הוּא ! אָמַר [לְהוּ]: אֲנָן,
מִיּוֹמָא דְּגָלִינָן מֵאַרְעִין,
לֵית לָן רְשׁוּתָא לְמִקְטַל,
אַתּוּן,
מַאי דְּבָעִיתוּן,
עֲבִידוּ בֵּיהּ.
עַד דִּמְעַיְנֵי בֵּיהּ בְּדִינָא,
פָּתַח רַבִּי שִׁילָא וְאָמַר:
(דה"א כט)
"לְךָ ה'
הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד,
כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ". אָמְרוּ לֵיהּ: מַאי קָאָמַרְתְּ ?
אָמַר לְהוּ,
הָכִי כאמינה: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דִּיהַב מַלְכוּתָא דְּאַרְעָא,
כְּעֵין מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא,
וִיהַב לְכוּ שׁוּלְטָנָא וְרַחֲמֵי דִּינָא.

אָמְרוּ לֵיהּ: הוֹאִיל וְחַשְׁבִינָן עֲלַיְכוּ יִקְרָא דְּמַלְכוּתָא,
לִידּוֹן הַאי לְכוּלֵי דִּינָא.
יְהָבוּ לֵיהּ קוּלְפָא.
(דפרזלא)
אָמְרוּ לֵיהּ:
(תיב אפיתחא דרומי)
וְדוֹן דִּינָא...

מדרש רבה בראשית פרשה ט'
פסקה יג'

(יג)
אמר רבי שמעון בן לקיש: הנה טוב מאד – זו מלכות שמים. והנה טוב מאד – זו מלכות הרומיים. וכי מלכות הרומיים טוב מאד ?! אתמהא ! אלא, שהיא תובעת דקיון של בריות. שנאמר:
(ישעיה מה)
אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי:

רַבִּי
חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן

רבי חנינא בן תרדיון,
מחשובי התנאים בדור מרד בר כוכבא ולאחריו,
אחד מעשרת הרוגי מלכות ואביה של ברוריה (אשת רבי מאיר).
שימש ראש ישיבה בסיכני (סכנין),
חברו של רבי חלפתא.

מופיע בגמרא כגבאי (גובה)
צדקה נאמן,
עד כדי כך שהפך לסמל של יושר וחוכמה.

מסכת בבא בתרא דף י/ב

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּטָה לְתּוֹךְ אַרְנְקִי שֶׁל צְדָקָה,
אֶלָּא אִם כֵּן מְמוּנֶה עָלֶיהָ כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן.

במקורות אלו מופיע שמו בדפוסים ראשונים "חנניה"
ובגמ'
"חנניא".
בגמרא דפוס וילנא הגרסה היא "חנינא".

מסכת עבודה זרה דף יז/ב

אַתְיוּהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן.
אָמְרוּ לֵיהּ:
(מאי טעמא)
[אַמַּאי]
קָא עַסָקְתּ בַּתּוֹרָה ?
אָמַר לְהוּ: כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'
אֱלֹקי.
מִיָד גָּזְרוּ עָלָיו לִשְׂרֵיפָה,
וְעַל אִשְׁתּוֹ לַהֲרִיגָה,
וְעַל בִּתּוֹ לֵישֵׁב בְּקוּבָּה שֶׁל זוֹנוֹת.
עָלָיו לִשְׂרֵיפָה –
שֶׁהָיָה הוֹגֶה [דף יח)
אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו.
וְהֵיכִי עֲבִיד הַכִי ?
וְהָא תְּנַן אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא ! לְהִתְלַמֵּד עָבַד. דְּתַּנְיָא:
(דברים יח)
"לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת",
אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת.
וְאֶלָא מַאי טַעְמָא אִיעֲנֵשׁ ?
מִשּׁוּם דְּהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּפַרְהֶסְיָא הֲוָה.

וְעַל אִשְׁתּוֹ לַהֲרִיגָה –
דּלָלֹא מִיחָתָה בֵּיהּ. מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה –
נֶעֱנָשׁ עָלָיו.

וְעַל בִּתּוֹ לֵישֶׁב בְּקוּבָּה שֶׁל זוֹנוֹת –
דַּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּעַם אַחַת הָיְתָה בִתּוֹ מְהַלֶּכֶת לִפְנֵי גְּדוֹלֵי רוֹמִי,
אָמְרוּ,
כַּמָּה נָאוֹת פְּסִיעוֹתֶיהָ שֶׁל רִיבָה זֹאת,
מִיָּד דִּקְדְּקָה בִּפְסִיעוֹתֶיהָ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים מט)
"עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻּבֵּנִי"
? עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה –
מְסַבְּבִין אוֹתוֹ בְיוֹם הַדִּין.
וּבִשְׁעַת הוֹצָאַת שְׁלֹשְׁתָּן הִצְדִּיקוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין.
הוּא אָמַר:
(דברים לב)
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֲלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט".
אִשְׁתּוֹ אָמְרָה:
(שם)
"אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".
בִּתּוֹ אָמְרָה:
(ירמיה לב)
"גְּדוֹל הָעֵצָה וְרַב הַעֲלִילִיָה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְנֵי אָדָם".
אָמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים שְׁלֹשָׁה הַצַּדִּיקִים הַלָּלוּ,
שֶׁנִזְדַּמְנוּ לָהֶם שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת שֶׁל צִדּוּק הַדִּין בִּשְׁעַת צִדּוּק הַדִּין:

תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹסִי בֶן קִסְמָא,
הָלַךְ רַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן אֶצְלוֹ לְבַקְּרוֹ. אָמַר לֵיהּ: חֲנִינָא אָחִי,
אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאוּמָה זוֹ מִן הַשָּׁמַיִם הִמְלִיכוּהָ,
שֶׁהִחְרִיבָה אֶת בֵּיתוֹ,
וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלוֹ,
וְהָרְגָה אֶת חֲסִידָיו,
וְאִיבְּדָה אֶת טוֹבָיו,
וַעֲדַיִן הִיא קַיֶימֶת,
וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה,
וּמַקְהִיל קְהִילוֹת בָּרַבִּים,
וְסֵפֶר (תורה)
מוּנַח [לְךָ]
בְּחֵיקֶךָ ?! אָמַר לֵיהּ: מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ ! אָמַר לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר לְךָ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם,
וְאַתָּה אוֹמֵר [לִי:]
מִן הַשָּׁמִים יְרַחֲמוּ ?! תְּמֵהָנִי אִם לֹא יִשְׂרְפוּ אוֹתְךָ וְאֶת סֵפֶר תּוֹרָה בָאֵשׁ.
אָמַר לֵיהּ:
(ר"ח)
[רַבִּי],
מָה אֲנִי לָעוֹלָם הַבָּא ?
אָמַר לֵיהּ: כְּלוּם בָּא מַעֲשֶׂה לְיָדֶךָ ?
אָמַר לֵיהּ" רַבִּי,
מָעוֹת שֶׁל פּוּרִים נִתְחַלְּפוּ לִי בְמָעוֹת שֶׁל צְדָקָה,
וְחִלַּקְתִּים לַעֲנִיִים.
אָמַר לֵיהּ: אִם כֵּן –
מֵחֶלְקֶךָ יְהֵא חֶלְקִי,
וּמִגּוֹרָלְךָ יְהֵא גּוֹרָלִי.

אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעֲטִים עַד שֶׁנִפְטַר רַבִּי יוֹסִי בֶן קִסְמָא,
וְהָלְכוּ כָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי לְקוֹבְרוֹ,
וְהִסְפִּידוּהוּ הֶסְפֵּד גָּדוֹל,
וּבְחַזְרָתָן מָצְאוּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן,
שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה,
וּמַקְהִיל קְהִילוֹת בָּרַבִּים,
וְסֵפֶר תּוֹרָה מוּנָּח לוֹ בְחֵיקוֹ. הֶבִיאוּהוּ וּכְרָכוּהוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה,
וְהִקִיפוּהוּ בַחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת,
וְהֵצִיתוּ בָהֵן אֶת הָאוּר,
וְהֵבִיאוּ סְפוּגִין שֶׁל צֶמֶר,
וּשְׁרָאוּם בְּמָיִם,
וְהִנִּיחוּם עַל לִבּוֹ,
כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּצֶא נִשְׁמָתוֹ מְהֵרָה.
אָמְרָה לוֹ בִתּוֹ: אַבָּא ! אֶרְאֶךָ בְּכָךְ ?
אָמַר לָהּ: אִלְמַלֵא אֲנִי נִשְׂרָפְתִּי לְבַדִּי,
[הָיָה]
קָשֶׁה הַדָּבָר [לִי].
וְעַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי נִשְׂרָף,
וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמִּי,
מִי שֶׁיְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה,
הוּא יְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנִי.

אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי ! מַה אַתָּה רוֹאֶה ?
אָמַר לָהֶן: גְּוִילִין נִשְׂרָפִין וְאוֹתִיוֹתָיו פּוֹרְחוֹת.
אַף אַתָּה פְּתַח פִּיךָ וְתִכָּנֵס בְּךָ הָאֵשׁ.
אָמַר לָהֶם: מוּטָב שֶׁיִטְלֶּנָּה מִי שֶׁנְּתָנָה,
וְאַל יַחְבּוֹל הוּא בְעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ קְלִיסְטַנִירוֹ: רַבִּי ! אִם אֲנִי מַרְבֶּה עָלֶיךָ בְּשַׁלְהֶבֶת,
וְנוֹטֵל סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר מֵעַל לִבְּךָ,
אַתָּה מְבִיאֵנִי לָעוֹלָם הַבָּא ?
אָמַר לֵיהּ: הֵן !
אִישְׁתַּבַּע לִי ! אִישְׁתַּבַּע לוֹ.
מִיָּד הִרְבָּה עָלָיו בְּשַׁלְהֶבֶת וְנָטַל סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר מֵעַל לִבּוֹ,
וְיָצְאתָה נִשְׁמָתוֹ בִמְהֵרָה.
אַף הוּא קָפַץ וְנָפַל לְתוֹךְ הָאוּר.
יָצְאתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: רַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן וּקְלִיסְטְנִירוֹ מְזוּמָּנִים לְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא.
בָּכָה
רַבִּי וְאָמַר:
יֵשׁ
קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְשָׁעָה אַחַת,
וְיֵשׁ
קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְכַמָה שָׁנִים:

בְּרוּרְיָה דְבִיתְהוּ דְרַבִּי מֵאִיר,
בְּרָתֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן הַוָת.
אָמְרָה לֵיהּ: זִילָא בִי מִילְּתָא דְּיַתְבָה אֲחוֹתִי בְקוּבָּה שֶׁל זוֹנוֹת.
שְׁקָל תַּרְקְבָא דְּדִינָרִין,
וְאָזַל וְאָמַר: אִי לֹא אִיתְעֲבִיד בָּהּ אִיסּוּרָא (מתרחיש)
– [מִתְעַבִיד]
נִיסָּא.
וְאִי עַבְדֵת אִיסּוּרָא –
לֹא (מיתרחיש)
[אִיתְעַבִיד]
נִיסָּא.
אָזַל נָקַט נַפְשֵׁיהּ כְּחַד פְּרָשָׁא,
אָמַר לָהּ: הַשָּׁמְעִי לִי ! אָמְרָה לֵיהּ: דְּשַׁתְּנָא אֲנָא.
אָמַר לָהּ: מִתְרַחְנָא לָךְ (אמתין לך עד שיפסוק ליך).
אַמְרָה:
(ומאי נפקא לך מינאי ?)
דְּאִיכָּא נְפִישִׁין דְּשַׁפִּירָן מִינָאי טוּבָא.
אָמַר: שְׁמַע מִינָּא,
לָא אִיתְעַבִיד בָּה אִיסּוּרָא.
[כָּל דְּאַתִי,
אָמְרָה לֵיהּ הַכִי].
אָזַל לְגַבֵּי שׁוֹמֵר דִּידָהּ.
אָמַר לֵיהּ: הֲבָה נִיהַלִי.
אָמַר לֵיהּ: מִסְתָּפִינָא מִמַּלְכוּתָא.
אָמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל תַּרְקְבָא דְּדִינָרֵי,
פָּלְגָא פְלַח וּפָלְגָא לִיהֲוֵי לָךָ.
אָמַר לֵיהּ: וְכִי שַׁלְמִי מַאי אִיעַבִיד ?
אָמַר לֵיהּ,
אֵימַר:
"אֱלָקא דְמֵאִיר עֲנֵנִי".
("אלקא דמאיר ענני").
וּמִיתְצַלְתְּ.
אָמַר לֵיהּ:
[שם ע"ב]
וּמִי יֵימַר דְּהַכִי הוּא ?
אָמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא חַזִית.
הֲווּ הַנְּהוּ כַּלְבֵּי דְּאַכְלִי אִינְשִׁי.
שָׁקַל קְלָא פָּתַק בְּהוּ,
אֲתוּ עָלֵיהּ לְמִיכְלֵיהּ.
אָמַר:
"אֱלָקא דְּמֵאִיר עַנֵנִי".
שַׁבְקוּהּ,
וְיָהַבָה לֵיהּ נִיהַלֵיהּ.
לְסוֹף אִישְׁתַּמְעָא מִלְּתָא בֵי מַלְכָּא,
אַתְיוּהּ,
אַסְּקוּהּ לִזְקִיפָא.
אָמַר:
"אֱלָקא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי",
אַחְתוּהּ,
אָמְרוּ לֵיהּ: מַאי הַאי ?
אָמַר לְהוּ: הַכֵי הֲוָה עוּבְדָא.
חָקְקוּהּ לִדְמוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר אַפִּיתְחָא דְרוֹמָאִי.
אַמְרִי: כָּל דְּחַזְיָיהּ לֵיהּ לִתָפְּסֵי.
יוֹמָא חַד,
חַזְיוּהּ,
רְהַטִי אַבָּתְרֵיהּ,
רְהַט מִקַּמַּיְיהוּ,
וְעָאֵל לְבֵי זוֹנוֹת.
אִיכָּא דְּאַמְרִי: בְּשׁוּלֵי נָכְרִים חֲזָא.
טָמַשׁ בְּהַא וּמַתַק בְּהַא.
וְאִיכָּא דְּאַמְרִי: אַתָא אֵלִיָהוּ,
אִידַּמִי לֵיהּ כְּזוֹנָה,
כְּרַכְתֵּיהּ.
(ואחדתיה)
אַמְרִי: חַס וְשָׁלוֹם,
אִי רַבִּי מֵאִיר הֲוָה –
לָא הֲוָה עַבִיד הַכֵי.
קָם עָרַק,
[אֲתָא]
לְבָבֶל.
אִיכָּא דְּאַמְרִי: מִשּׁוּם הַאי מַעֲשֶׂה. וְאִיכָּא דְּאַמְרִי: מִמַּעֲשֶׂה דִּבְרוּרְיָה:(שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים (קדושין דף פ🙂
'נשים דעתן קלות הן עלייהו',
ואמר לה: "חייך סופך להודות לדבריהם"! וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה, והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית; וכשנודע לה –
חנקה עצמה; וערק רבי מאיר מחמת כסופא).

שְׁנַיִם
שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן
דִּבְרֵי תוֹרָה,
הֲרֵי
זֶה מוֹשַׁב לֵצִים

תוי"ט

הרי זה מושב לצים –
דאין
ליצנות גדולה ממי שאומרים לו:
מנה
זהובים שעה אחת,
וכל
שתמנה יהיה שלך –
והוא
בטל.
הוא
ודאי מתלוצץ מן הזהובים ומבזה אותם.
כן
הבטל
מדברי
תורה,
אחר
שיודע
השכר
הגדול
הזה
אינו
כי
אם
לץ
! וכן אמר החכם: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה.
הרי קרא המבטל מדברי תורה – עולב, כך פי'
במד"ש בשם החסיד ז"ל.
עוד פי'
ומדקדק לשון: וְאֵין בֵּינֵיהֶם וכו'
שהכונה כשיושבים אע"פ שעוסקים בתורה כל אחד ואחד לבדו.
אבל אין ביניהם שאין מתחברים יחד ללמוד בחברה.
ואין זה כ"א שכל אחד מהביל ומתלוצץ בלבו על ידיעת ולמוד חברו, וחושב שאין לו תועלת בחברותו עמו, ולפיכך אין ביניהם ד"ת, ר"ל: שאין לומדים ביחד הרי בודאי לצים יקרא אע"פ שאין פוצה פה ומצפצף.
והרמב"ם כתב ראייתו על שמוֹשַׁב לֵצִים יקרא כל מושב שלא ידברו בו ד"ת, מסוף הפסוק אשר אמר: כי אם בתורת ה'
וגו'
כאילו אמר שמפני שהיה חפצו בתורת ה'
לא ישב במושב לצים, אשר אין בו תורת ה':

מסכת ברכות דף ה/א

אָמַר (ריש לקיש)
[רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ]: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה,
יִסּוּרִין בְּדֵלִין הֵימֶנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(איוב ה)
"וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף".
וְאֵין "עוּף"
אֶלָּא תּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי כג)
"הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ".
וְאֵין "רֶשֶׁף"
אֶלָּא יִסּוּרִין. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים לב)
"וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף".
אָמַר [לֵיהּ]
רַבִּי יוֹחָנָן: הָא –
אֲפִלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִין אוֹתוֹ ! שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות טו)
"וַיֹּאמֶר,
אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה'
אֱלֹקיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה"
וְגוֹ'.
אֶלָּא (אימא)
כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין מְכֹעָרִין וְעוֹכְרִין אוֹתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים לט)
"נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה,
הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב,
וּכְאֵבִי נֶעְכָּר".
וְאֵין "טוֹב"
אֶלָּא תּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי ד)
"כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם"
וְגוֹ'.

רש"י

התעיף עיניך בו –
אם תכפל וסגרת עיניך בתורה היא משתכחת ממך: ובני רשף יגביהו עוף –
העוּף מסלקם ממך: קטב מרירי –
זה שם שד הצהרים במסכת פסחים (דף קי"א ב): ולחומי רשף –
כתיב בין רעב למזיקין,
נדרש לפניו ולאחריו יסורין ומזיקין: אפילו תינוקות של בית רבן יודעים –
שהתורה מגינה,
שלמדין מספר חומש: אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי וגו'. ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב,
כבר למדו: החשיתי מטוב –
מן התורה: וכאבי נעכר –
מכה עכורה:

פני יהושע

אָמַר [לֵיהּ]
רַבִּי יוֹחָנָן: הָא –
אֲפִלּוּ תִּינוֹקוֹת כו'
שֶׁנֶּאֱמַר:
"וַיֹּאמֶר כו'.
ויש לדקדק לכאורה מהאי קרא אכתי לא שמעינן שהיסורין בדילין אלא למי שלומד תורה, ומקיים כל המצות. כדכתיב: והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו. א"כ איצטריך ליה לר"י לאשמעינן דאפילו בשביל עסק התורה לחוד –
יסורים בדילין הימנו. כדכתיב: ובני רשף יגביהו עוף ! ויש ליישב משום דזה הפסוק דוהיה אם שמוע במרה נאמר, קודם שקיבלו התורה והמצות, א"כ על כרחך אי אפשר לפרש האי קרא אלא דקאי אקרא דלעיל מיניה, דכתיב: שם שם לו חק ומשפט. והיינו כמו שדרשו חכמינו ז"ל, דהיינו שבת, דינין, ופרה אדומה. ואפילו דינין דפרה – עדיין לא היו מקיימין אותן בפועל, עד לאחר מתן תורה. אלא שניתן להם במרה, כדי שיתעסקו בהם, כמו שפרש"י להדיא בחומש בפסוק: שם שם לו חק ומשפט. נמצא, דלפי"ז שפיר מדייק ר"י דאפילו בשביל עסק לימוד התורה כתיב: לא אשים עליך. דהיינו: יסורין בדילין הימנו ועדיין צ"ע:

אֶלָּא כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה כו'.
גם בזה יש לתמוה, דלכאורה הך דרשא שייך יותר להקשות דאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שהרי כל הברכות והקללות שבתורת כהנים ובמשנה תורה מענייני יסורין, נאמרו בפירוש אביטול תלמוד תורה. כדכתיב :ואם בחוקתי תלכו ואם בחוקתי תמאסו. ודרשו חכמינו ז"ל: דלענין לימוד התורה איירי. דלענין עשיית המצות כתיבי קראי: ועשיתם אותם, ואם לא תעשו, וכן פרש"י להדיא בחומש,
ויש ליישב דבהנך קראי לא שמעינן אלא היכא דמבטלים תלמוד תורה, ואינן עמלים בה כלל, מה שאין כן ר"י אתא לאשמעינן, שאפילו מי שעוסק בתורה לעתים ידועים, אלא שאפשר לו לעסוק בתורה יותר ואינן עוסק, אפ"ה הקב"ה מביא עליו יסורין. והיינו כדאמרינן בעלמא: כל השח שיחת חולין עובר בשני לאוין. והכי משמע לישנא דר"י דקאמר: כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה ומדייק להאי מילתא שפיר מקרא, דכתיב: הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב,
וּכְאֵבִי נֶעְכָּר. משמע: שאין לו לחשות כלל מדברי תורה,
כן נראה לי:

מסכת קידושין דף מ/ב

כָּל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּפָסוּל לְעֵדוּת...
[דף מא ע"א]
וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ,
דֹּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים א)
"וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב"
– מוֹשָׁבוֹ "מוֹשָׁב לֵצִים":

רש"י

דור –
נדור: שנאמר: ובמושב לצים לא ישב –
וזה שאינו באחד מאלו במה יתעסק אם לא בליצנות ?

יד רמ"ה על מסכת בבא בתרא דף ח/א

ולענין הלכתא (לפרנס מישהו באוכל) אפילו בידוע שהוא עם הארץ חייב לפרנסו,
דבהדיא תנן בסוף הוריות:
(יג א)
ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, מקדם הוא דקדים הא איכא שקיל.
ועוד דלא יהא עם הארץ גרוע מגוי. הא תנן:
(גיטין סא א)
מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. וגרסינן נמי:
(חולין צב א)
בַּעוּן אתכליא רחמין על עליא, דאלמלא עליא – לא קימין אתכליא (יבקשו האשכולות רחמים על העלים,
משום שבלי עלים אין אשכולות).
ודווקא בעם הארץ שאינו לא במקרא ולא במשנה, אלא שישנו בדרך ארץ ובמצות. אבל היכא דידוע דליתיה בדרך ארץ ולא במצות – אסור לפרנסו כל עיקר. דבהדיא תנן:
(קידושין מ ב)
וכל
שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ
אינו מן הישוב,
אלמא
לא בר דעת הוא. וגרסינן בפרק חלק,
(סנהדרין צב א)
א"ר אלעזר: כל מי שאין בו דעה – אסור לרחם עליו. שנאמר: כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עשהו.
וגרסינן נמי התם, א"ר אלעזר: כל הנותן פת למי שאין בו דעה – יסורין באין עליו. שנאמר:
(עובדיה א ז)
לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו:

מסכת סנהדרין דף צט/א

תַּנְיָא,
הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ מְלַמְּדָהּ,
זֶהוּ –
"דְבַר ה'
בָּזָה".
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ עַל הַמִּשְׁנָה.
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק.

אֲבָל
שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם
דִּבְרֵי תוֹרָה,
שְׁכִינָה
שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם

רע"ב

יראי ה'
איש אל רעהו –
הרי כאן שנים:

תוי"ט

שכינה ביניהם –
הפך הליצנים כי הם הכת שאינם רואים פני שכינה.
[כדאמר בסוטה ס"פ אלו נאמרין [דף מ"ב]
אמנם אלו הן להפך, כי הליצנים אפי'
במותם השכינה מתרחקת מהם, כ"ש בחייהם.
ואלו אפי'
בחייהם שכינה שרויה ביניהם.
כ"ש במיתתם.
מד"ש:

מסכת שבת דף סג/א

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַנּוֹחִים זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה,
הַקָּדוֹשׁ בַּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(מלאכי ג)
"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'
אִישׁ אֶל רֵעֶהוּ"
וְגוֹ'.
אֵין 'דִּבּוּר'
אֶלָּא נַחַת. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים מז)
"יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ".

רש"י

הנוחין זה לזה –
נושאין ונותנין בה בנחת רוח,
מתעסקין כדי שילמדו זה מזה: ידבר עמים תחתינו –
ישפיל,
וכל שפלות בנחת, לשון אחר: הנוחין מנהיגין זה את זה להבנתה של הלכה. כמו: לך נחה (שמות לב)
ידבר תרגום של ינהג:

מִנַּיִן
שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק
בַּתּוֹרָה…

רמב"ם פירוש המשניות

אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם.
מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה,
שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר ? שֶׁנֶּאֱמַר:
(איכה ג),
יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו –
ראייתו שמושב לצים יקרא כל מושב שלא ידברו בו דברי תורה מסוף הפסוק אשר אמר: כי אם בתורת ה'
וגו'. כאילו אמר שמפני שהיה חפצו בתורת ה'
– לא ישב במושב לצים, אשר אין בו תורת ה':

מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וכו'.
בפ'
קמא דברכות (דף ו)
אומר בזה הלשון:

מִנַּיִן לאֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה ששכינה עמו ? שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. וכי מאחר דאפי'
אחד, תרי מיבעיא ?! תרי, מכתבי מילייהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבי מיליה ! וכי מאחר דאפילו תרי, תלתא מיבעיא ?! מהו דתימא: דינא שלמא בעלמא הוא, ולא אתיא שכינה, קמ"ל: דדינא
נמי היינו תורה. וכי מאחר דאפילו תלתא, עשרה מיבעיא?!
עשרה, קדמה שכינה ואתיא, תלתא – עד דיתבי:

ופירוש: וידום – מן הדיבור הנסתר, מקול דממה דקה, וממנו פי'
התרגום: וידום אהרן,
ושתיק אהרן.
וראייתו שהוא כמי שקיים כל התורה כולה מאמרו כי נטל עליו.
כאילו נתינת התורה כולו היתה בעבורו לבד:

רע"ב

וְיִדֹּם –
לשון קול דממה דקה, כדרך השונה יחידי שהוא שונה בלחש: כִּי נָטַל עָלָיו –
כאלו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד:

תוי"ט

וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה –
שהיחיד אינו רגיל להוציא ד"ת מפיו ולפיכך לא שייך לומר אצלו ועוסק בדברי תורה כמו שהוא אצל שנים שהם מדברים זה עם זה:

שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר ? שֶׁנֶּאֱמַר:
(איכה ג),
יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו: פירש הר"ב: כאילו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד, וכן פי'
הרמב"ם.
אבל גרסתו כגרסת הספרים שכתוב במד"ש בשם הרמ"ה וכ"כ בדרך חיים די"ס גורסים: מנין שאפי'
אחד שיושב ושונה, שמעלה עליו הכתוב כאילו קיים את התורה כולה ? שנאמר: ישב בדד וידום כי נטל עליו.
ע"כ.
ולגירסת הספר נראה מ"ש מד"ש בשם הרמב"ם שמפרש כי נטל עליו –שהושלך עליו שכר משלם. או הרי הוא כנטל שכרו כבר שמזומן הוא.
ע"כ.
ועיין בפירש"י שאעתיק בסמוך שמפרש פי'
אחר.
וראיתי במד"ש שכתב ל'
הר"ב כמו שהוא לפנינו, ושפירש עוד כי נטל עליו ל'
סכך.
תרגום: וסכות ותטל. כלומר: שהשכינה סוככת עליו להצילו מכל צרה וצוקה להיות צל על ראשו.
ע"כ.
ובספרים שלנו כתוב זה הפירוש בדברי הר"ב בסוף משנה ז'…

אבות דרבי נתן פרק שמיני

(ו)
יחיד יושב ועוסק בתורה שכרו מתקבל במרום. שנאמר:
(איכה ג)
ישב בדד וידום כי נטל עליו.
משלו משל, למה הדבר דומה ? לאחד שהיה לו בן קטן, הניחו ויצא לשוק. עמד ונטל את המגילה והניחה בין ברכיו, והיה יושב והוגה בה, כיון שבא אביו מן השוק, אמר: ראוי בני קטן שהנחתיו ויצאתי לשוק, מה עשה ? מעצמו למד ונטל את המגילה, והניחה בין ברכיו והיה יושב ולומד בה.
הא למדת שאף יחיד שיושב ועוסק בתורה – שכרו מתקבל במרום:

תנא דבי אליהו רבה פרק יח'

… קומי רני בלילה וגו'. מאי שפכי כמים לבך נכח פני ה'
? מכאן אמרו: כל ת"ח שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו. שכאן נאמר: נכח פני ה'. ולהלן הוא אומר: ויחנו אלה נוכח אלה וגו'
(מ"א כ). מה להלן פניהם של אלו 0 נוכח פניהם של אלו, ופניהם של אלו – נוכח פניהם של אלו אף כאן …