משנה, אבות פרק ג משנה ג, בתוספת מקורות

נושא
הדף:
משנה,
אבות,
פרק
ג,
משנה
ג –
בתוספת
מקורות

מיועד
לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב
שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ג'

(ג)
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה – כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה כח),
כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מְלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם.
אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה – כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(יחזקאל מא),
וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':

שְׁלשָׁה
שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא
אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה
–
כְּאִלּוּ
אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה
כח),
כִּי
כָּל שֻׁלְחָנוֹת מְלְאוּ קִיא צֹאָה
בְּלִי מָקוֹם.

רע"ב

(ג)
וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה –
ובבהמ"ז שמברכים על השלחן יוצאין ידי חובתן.
וחשוב כאלו אמרו עליו דברי תורה.
כך שמעתי:

מִזִּבְחֵי מֵתִים –
תקרובת ע"ג. דכתיב:
(תהלים קו)
ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים:

מְלְאוּ קִיא צֹאָה –
וע"ג קרויה צואה. דכתיב:
(ישעיה ל)
צא תאמר לו:

בְּלִי מָקוֹם –
בשביל שלא הזכירו שמו של המקום ברוך הוא על השלחן:

תוי"ט

(ג)
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ וכו'
– פירש במדרש שמואל בשם לב אבות.
דנקיט שלשה.
דבפסוק שהביא לראיה.
שם מדבר ג"כ משלשה.
והם החכם.
והכהן.
והנביא.
והחסיד ז"ל נתן טעם למה שלשה ? כי שנים יתעסקו בדברים ויהיו נדונים כשוגגים.
אבל כשהם שלשה היה להם לשלישי להזכירם.
הרשב"ם כתב כי נקט שלשה לפי שסתם שלחן איכא שלשה לזימון ע"כ:

וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה –
כתב הר"ב: ובברכת המזון שמברכין על השלחן יוצאין ידי חובתן וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה.
והברכות הן ג'.
כי הטוב ביבנה תקנוה ונמצא שהן כנגד ג'
אמות דלקמן.
ועוד שהם כנגד (אנ"ך)
[תנ"ך]
שכן הראשונה משה תיקנה שעל שמו נקראת התורה. שנאמר:
(מלאכי ג')
זכרו תורת משה.
והשניה יהושע תיקנה.
והוא ראשון לספרי הנביאים.
והשלישית דוד ושלמה תקנוה.
והם ראשונים לספרי הכתובים.

ולאמרי לה כנגד מקרא.
משנה.
תלמוד.
נ"ל לפרש על דרך הנדרש בפ"ב דערובין דף כ"א נשכימה לכרמים.
אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
נראה הפרחה הגפן אלו בעלי מקרא פתח הסמדר אלו בעלי משנה.
הנצו הרמונים.
אלו בעלי תלמוד.
ופירש"י סמדר גדול מפרח.
כך משנה מפורשת יותר מן המקרא.
הנצו הרמונים.
גדלו כל צרכן וכו'.
וכן אתה מוצא באלו השלשה ברכות.
שהשנייה מפורשת יותר מן הראשונה.
שאין בראשונה אלא הזכרת המזון שהש"י זן אותנו ובשניה ארץ טובה שהנחילנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה.
והשלישי מפורשת עוד יותר.
שמתפלל על המזון.
זוננו פרנסנו וכו'.
גם על בנין המקדש שהיא תכלית הנחלת הארץ כי שם נעבוד את ה'.
ואע"פ שהצבתי ציונים להדמות ברכות המזון לדברי תורה (אנ"ך)
[תנ"ך].
אי נמי מקרא משנה תלמוד מכל מקום לא נתיישבה דעתי בפסק הזה לצאת י"ח בכך.
דודאי דרבי שמעון לאו בהכי מיירי.
דאטו ברשיעי עסקינן שאינן מברכין ברכת המזון שהיא מצות עשה מן התורה.
ומילי דאבות.
מילי דחסידות נינהו.
כדאמרינן בפרק המניח (דף ל')
מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות ולשון רש"י ורגילין בני אדם לפטור עצמן בברכת המזון:

מסכת סנהדרין דף קא/א

תָּנוּ רַבָּנָן: הַקּוֹרֵא פָּסוּק שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים,
וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ כְּמִין זֶמֶר,
וְהַקּוֹרֵא פָּסוּק בְּבֵית מִשְׁתָּאוֹת בְּלֹא זְמַּנּוֹ,
מֵבִיא רָעָה לָעוֹלָם,
מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה חוֹגֶרֶת שַׂק וְעוֹמֶדֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֶרֶת לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
עֲשָׂאוּנִי בָּנֶיךָ כְּכִנּוֹר,
שֶׁמְּנַגְּנִים בּוֹ (עובדי כוכבים)
[לֵצִים].
אָמַר לָהּ: בִּתִּי,
בְּשָׁעָה שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין,
בַּמֶּה יִּתְעַסְקוּ ? אָמְרָה לְפָנָיו:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם !
אִם בַּעֲלֵי מִקְרָא הֵם,יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה,וּבַנְּבִיאִים,וּבַכְּתוּבִים; אִם בַּעֲלֵי מִשְׁנָה הֵם, יַעַסְקוּ בַּמִּשְׁנָה,
בַּהֲלָכוֹת וּבַהַגָּדוֹת;
וְאִם בַּעֲלֵי תַּלְמוּד הֵם, יַעַסְקוּ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח –
בְּפֶסַח,
בְּהִלְכוֹת עֲצֶרֶת –
בַּעֲצֶרֶת,
בְּהִלְכוֹת הֶחָג –
בֶּחָג.
הֵעִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲנַנְיָא,
כָּל הַקּוֹרֵא פָּסוּק בִּזְמַנּוֹ,
מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי טו)
"וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב":

רש"י

הכי גרסינן הקורא שיר השירים ועושה אותו כמין זמר –
שקורא בנגינה אחרת שאינו נקוד בה,
ועושה אותה כמין שיר,
אף על פי שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר אסור לעשותו כמין שיר,
אלא בקריאתו: הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו –
במיסב על יינו עושה שחיקותיו בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני המשתה,
אבל אם אומרו בזמנו על המשתה. כגון: שהוא יום טוב ונוטל כוס בידו,
ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מענינו של יום מביא טובה לעולם:

תלמוד ירושלמי מסכת דמאי דף יז/ב

(הלכה ב מתני': המדיר את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות – אוכל עמו בשבת הראשונה, אע"פ שאינו נאמן על המעשרות. בלבד שיאמר לו: מעושרין הן. ובשבת שניי'
אע"פ שהוא נודר ממנו הניי'
לא יאכל – עד שיעשר:

גמ'
ר'
ינאי בי רבי ישמעאל בשם ר'
יוחנן בשבת של פרוטגמייא –
סעודת
נישואי בחור ובתולה – התירו מפני איבה. אמר רבי אבון: כאן התירו טבלים משום דרכי שלום.
רבי חנינא אמר רבי ירמיה בעי: אם מפני דרכי שלום, למה לי: בלבד שיאמר לו מעושרי'
הן ? שאלו בשבת הראשונה ולא בא, השניי'
מהו שתיעשה ראשונה ?)

(יח/א)
אמר
רב חסדא: כאן
שנינו שאסור לחבר שיאכל בסעודה שאין לה
שם.

מסכת פסחים דף מט/א

תַּנְיָא,
רַבִּי שִׁמְעוֹן (בֶּן אֶלְעָזָר)
אוֹמֵר: כָּל סְעוּדָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה,
אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּאי לֵיהָנוֹת מִמֶּנָה. כְּגוֹן מַאי ?
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
כְּגוֹן: בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל,
וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם הָאָרֶץ.
(דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל,
(בת תלמיד חכם לעם הארץ)
אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה.
מַאי הִיא ?
אָמַר רַב חַסְדָּא: אוֹ אַלְמָנָה,
אוֹ גְרוּשָׁה,
אוֹ זֶרַע אֵין לָהּ.
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא,
אוֹ קוֹבְרָהּ,
אוֹ קוֹבַרְתּוֹ,
אוֹ מְבִיאַתּוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת.
אֵינִי ?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר,
יִדְבַּק בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן,
כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתּוֹרָה וּכְהֻנָּה מְעַשַּׁרְתּוֹ ! לָא קַשְׁיָא,
הָא,
בְּתַלְמִיד חָכָם,
הָא,
בְּעַם הָאָרֶץ.)…

תָּנוּ רַבָּנָן: כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְּכָל מָקוֹם,
לְסוֹף מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ,
וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ,
וּמְיַתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו,
וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ מִמֶּנּוּ,
וּמַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו,
וּדְבָרָיו אֵינָן נִשְׁמָעִים,
וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם וְשֵׁם אָבִיו וְשֵׁם רַבּוֹ,
וְגוֹרֵם שֵׁם רַע לוֹ וְלִבְנוֹ וּלְבֶן בְּנוֹ,
עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.
מַאי הִיא ?
אָמַר אַבַּיֵּי,
קָרוּ לֵיהּ:
"בַּר מֵיחַם תַּנּוּרֵי".
רָבָא אָמַר:
"בַּר מְרַקֵּד בֵּי כּוּבֵי".
רַב פָּפָּא אָמַר:
"בַּר מְלַחֵךְ פִּנְכֵּי".
רַב (הונא)
[שְׁמַעְיָה]
אָמַר:
"בַּר מָךְ רָבַע":

רש"י

בת כהן –
צריכה להינשא לכהנים,
ולא לפגום משפחתה להינשא לישראל: ומאלמן את אשתו –
שמבקש לימודו ואי אפשר לו,
וגולה למזונות,
והרי אשתו באלמנות חיות: גוזליו –
יתומין: ותלמודו משתכח –
שאינו עסוק לחזור עליו: ומחלוקות רבות באות עליו –
מחמת ששכח תלמודו,
או הקפות שמקיף מחנונין לסעודותיו: קרו ליה –
לבנו: מרקיד בי כובי –
כדרך הליצנים,
שמשחקין ומרקדין בחנויות להשקותן בשכרן: מלחיך פינכי –
קערות: מך רבע –
מקפל לבושו ורובץ וישן,
דרך המשתכרין,
אינו מספיק לילך לביתו ולשכב על מטתו,
אלא מקפל לבושו תחתיו וישן: מך – כמו: בר חמרא מוך שקיך וגני (תענית ו,
ב):

המאירי

כל סעודה שאינה של מצווה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה ויש סעודת אירוסיו שאינה של מצוה. כגון: בת תלמיד חכם לעם הארץ או בת כהן אף על פי שאינו תלמיד חכם לישראל עם הארץ. ודרך הערה נבאר בהם שאין זיווגם עולה יפה או קוברה או קוברתו קודם זמן, או גרושה או זרע אין לה, ומ"מ בת כהן לישראל תלמיד חכם הדבר נאה ומתקבל, שהכהנים סתמם משתדלים בעסקי שמים ובענייני הוראה, ובנותיהם יודעות בטיב תלמידי חכמים ועל זה אמרו הרוצה להתעשר ידבק בזרעו של אהרן שהרי נאמר עליהם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכבר אמר החכם היושר הכנת העושר:

תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום לסוף מחריב את ביתו מפני שמרגיל עצמו באותם התענוגים ואין לו פנאי להתעסק ולהתעשר עד שיהא בידו להרגילם בביתו והולד לו לכאן ולכאן על משענת כבוד תורה וכדכתיב אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק וגו'
לכן עתה יגלו בראש גולים ונמצא מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו בחייו ומייתם את גוזליו בחיי האב ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות עליו ודבריו אינם נשמעים ונמצא מחלל שם שמים ושם אביו שגדלו ושם רבו שלמדו תורה וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות שמתוך מעלתו רוע הנהגתו מפורסמת ביותר ואינה משתכחת ובפרק ארבע מיתות נ"ב ב'
אמרו למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ בתחלה דומה לו לקיתון של זהב ספר עמו דומה לו לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לו לקיתון של חרס שכיון שנשבר שוב אין לו תקנה:

אֲבָל
שְׁלשָׁה
שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ
עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה
–
כְאִלּוּ
אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם
בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(יחזקאל
מא),
וַיְדַבֵּר
אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי
ה'.

רע"ב

שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'
– מיד כשדבר בדברי תורה נקרא שלחן אשר לפני ה'.
וי"א מראשו של מקרא הוא יוצא.
דכתיב: והמזבח עץ שלש אמות.
אל תקרי אמות אלא אמות.
כמו יש אם למקרא.
שלש כנגד תורה נביאים וכתובים.
ואמרי לה מקרא.
משנה.
וגמרא.
שצריך אדם לדבר בהן על השלחן.
ואז קרוי שלחן אשר לפני ה'.
כך פירש רש"י:

תוי"ט

כאילו אכלו משלחנו של מקום –
שמעלה עליהם כאילו הקריבו קרבנות על דרך מה שארז"ל כהנים משלחן גבוה קא זכו.
מדרש שמואל.
וכינוי מקום להקב"ה.
מפורש בפ"ב משנה ט':

מסכת ברכות דף נד/ב

…וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַאֲרִיכִין יָמָיו [וּשְׁנוֹתָיו]
שֶׁל אָדָם.
וְאֵלּוּ הֵן: הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ,
וְהַמַּאֲרִיךְ בְּשֻׁלְחָנוֹ,
וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא.
הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ –
מַעַלְיוּתָא הִיא ?
וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא,
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
[דף נה]
כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וּמְעַיֵּן בָּהּ,
סוֹף בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(משלי יג)
"תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב",
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק,
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם,
וְאֵלּוּ הֵן,
קִיר נָטוּי,
וְעִיּוּן תְּפִלָּה,
וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ לַשָּׁמַיִם.
הָא לָא קַשְׁיָא,
הָתָם דְּמַאֲרִיךְ וּמְעַיֵּן,
הָכָא דְּמַאֲרִיךְ וְלָא מְעַיֵּין.
וְהֵיכִי עָבִיד ?
מַפִּישׁ בְּרַחֲמֵי.
וּמַאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ,
דִּלְמָא אַתִּי עַנְיָא וְיָהִיב לֵיהּ מִידֵי. דִּכְתִיב:
(יחזקאל מא)
"הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ". וּכְתִיב:
(שם)
"וַיְדַבֵּר אֵלַי,
זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'",
פָּתַח בְּ"מִזְבֵּחַ"
וּמְסַיֵּם בְּ"שֻׁלְחָן" ? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר,
דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם –
מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל,
וְעַכְשָׁיו –
שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו.

רש"י

והמאריך על שלחנו –
שמתוך כך עניים באין ומתפרנסים: והמאריך בבית הכסא –
רפואה היא לו:

מסכת ברכות דף סד/א

וְאָמַר רַבִּי אַבִּין הַלֵּוִי: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ,
כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו שְׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות יח)
"וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹקים",
וְכִי לִפְנֵי הָאֱלֹקים אָכְלוּ ?
וַהֲלֹא לִפְנֵי מֹשֶׁה אָכְלוּ.
אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ,
כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו שְׁכִינָה:

מסכת פסחים דף קיג/ב

(שמונה)
[שִׁבְעָה],
כִּמְנֻדִּין לַשָּׁמַיִם. אֵלּוּ הֵן: מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה,
וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְאֵין לוֹ בָּנִים,
וְאֵינוֹ מְגָרְשָׁהּ,
וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים וְאֵינוֹ מְגַדְּלָם לְתַלְמוּד תּוֹרָה,
וּמִי שֶׁאֵין לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וּבִזְרוֹעוֹ,
וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ,
וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ,
וּמוֹנֵעַ מִנְעָלִים מֵרַגְלָיו.
וְיֵשׁ
אוֹמְרִים:
אַף
מִי שֶׁאֵינוֹ מֵסֵב בַּחֲבוּרָה שֶׁל
מצווה

תלמוד ירושלמי מסכת מועד קטן דף ט/א (פרק ב')

א"ר יוחנן: לויין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החדש.
רבי יוחנן בצפרא הוה נחת לכנישתא (שקידשו בו את החודש) והוה מלקט פירורין ואבל ואמר: יהא חולקי עם אילין דאכלין הכא רומשות.