משנה, אבות פרק ג משנה ו, בתוספת מקורות

נושא
הדף:
משנה,
אבות,
פרק
ג,
משנה
ו –
בתוספת
מקורות

מיועד
לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב
שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ג'

(ו)
רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה,
שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים פב),
אֱלֹקים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ–ל.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה ? שֶׁנֶּאֱמַר:
(עמוס ט),
וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה ? שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים פב),
בְּקֶרֶב אֱלֹקים יִשְׁפֹּט.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם ? שֶׁנֶּאֱמַר:
(מלאכי ג),
אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'
אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה'
וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד ? שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות כ),
בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

רַבִּי
חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר
חֲנַנְיָה

ת


נא מהדור השלישי לתנאים,
חי בין המאות ה-1
וה-2
לספירה התגורר בציפורי,

שם הנהיג את הציבור.
כמו כן ייתכן וגר בירושלים בסוף ימי הבית השני,

עדות לכך נמצאת במסכת שבת קט"ו ע"א.

מסכת שבת דף קטו/א

אמר רבי יוסי: מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל

בריבי לטבריא, ומצאו שהיה יושב על שלחנו של (יוחנן הנזוף)

[ר'
יוחנן בן ניזוף], ובידו ספר איוב תרגום – והוא קורא בו.

אמר לו: זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד על גבי

מעלה בהר הבית, והביאו לפניו ספר איוב תרגום, ואמר לבנאי:

שקעהו תחת הנדבך ! אף הוא צוה עליו וגנזו. קברי
משפחת חלפתא

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עריבה של טיט כפו עליו. אמר רבי: שתי תשובות בדבר. חדא, וכי טיט בהר הבית מנין ? ועוד וכי מותר לאבדן ביד ? אלא מניחן במקום התורפה והן מרקיבין מאליהן.

רש"י

אבא חלפתא –
אבא של ר'
יוסי,
חלפתא שמו: רבן גמליאל בריבי –
לא שהיה בנו של רבי,
אלא אדם גדול קרי בריבי: רבן גמליאל אבי אביך –
הוא רבן גמליאל הזקן,
ורבן גמליאל שהיה בדורו של חלפתא הוא אבי אביו של רבינו הקדוש: גב מעלה בהר הבית –
שבהר הבית היו מעלות כשהוא הולך וגבוה,
כדתנן במסכת מדות (פרק שני משנה ג): נדבך –
שורת אבני הבנין: טיט בהר הבית מנין –
וכי בטיט היו בונין ?
והלא בטרכסיד היו בונים –
חול וסיד מעורבין,
וטיט לא הוי אלא עפר ומים: התורפה –
גלוי והפקר:

תוספות

ובידו ספר איוב תרגום –
משמע שבימי התנאים כבר נעשה תרגום כתובים. וכן תניא במגילה (דף כא🙂 במגילה ובהלל אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, מה שאין כן בתורה, אף על פי שיונתן לא עשאו, מ"מ שוב נעשה בימי התנאים, ודלא כאומרים דתרגום של כתובים רב יוסף עשאו:

רבי חלפתא היה אביו של רבי יוסי.
חבריו של רבי חלפתא היו רבי יוחנן בן נורי,
רבי עקיבא,
רבי חנינא בן תרדיון ורבי אלעזר בן עזריה.

רמב"ם פירוש המשניות

(ו)
רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה,
שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים פב),
אֱלֹקים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה ? שֶׁנֶּאֱמַר:
(עמוס ט),
וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה ? שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים פב),
בְּקֶרֶב אֱלֹקים יִשְׁפֹּט.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם ? שֶׁנֶּאֱמַר:
(מלאכי ג),
אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'
אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה'
וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד: שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות כ),
בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ –
בעדת א–ל.
הנה ביארנו בתחלת סנהדרין שעדה אינה נופלת על פחות מי',
ושם ביארנו ג"כ שב"ד לא יהיו פחות מג'
והם נקראים אלקים לענין המשפט:

ופי'
אגודה: מה שאוגד אדם בידו אחת, והיד יש בה ה'
אצבעות שבהן יאגוד,
וכלל החמש אצבעות יקרא גם כן אגודה:

רע"ב

(ו)
עֲשָׂרָה שהיו יושבים בדין –
גרסינן: בַּעֲדַת אֵ–ל –
ואין עדה פחותה מעשרה, שנאמר במרגלים:
(במדבר יד)
עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב הרי י':

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה ? שֶׁנֶּאֱמַר: בְּקֶרֶב אֱלֹקים יִשְׁפֹּט –
שלשה דיינים.
ושני בעלי דינים:

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה ? שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ –
האש והאויר והמים שהם שלשה.
על ארץ יסדה.
על יסוד הארץ הם מקיפים.
הרי לך ששלשה קרוין אגודה.
אי נמי: מצינו שלשה קרוין אגודה.
אגודת אזוב שהם שלש קלחים.
ויש ספרים שכתוב בהן ומנין אפילו חמשה ? שנאמר: ואגודתו על ארץ יסדה.
שאדם אוגד בידו אחת שיש בה ה'
אצבעות.
כלל אצבעות שביד קרויין אגודה.
ובראש המקרא הוא אומר: הבונה בשמים מעלותיו.
כלומר: השכינה שהיא בשמים יורדת למטה לארץ כשיש שם אגודה עוסקים בתורה.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה ? שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים פב),
בְּקֶרֶב אֱלֹקים יִשְׁפֹּט.
שהדיינים הם ג':

כי נטל עליו –
לשון סכך.
תרגום וסכות ותטל.
כלומר: שהשכינה סוככת עליו:

תוי"ט

(ו)
עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה –
לשון הר"ב: עשרה שהיו יושבין בדין גרסינן. וכן מצינו עשרה שדנין בדיני ערכין.
כדתנן בריש סנהדרין.
ושנים ואחד כשקבלו עליהם.
אי נמי יחיד מומחה.
ע"ש בפי'
הר"ב.
[ועיין לקמן]:

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה –
ורשב"ם כתב: מנין בלא וי"ו.
וכן כל מנין הכתובים כאן בלא וי"ו הם כתובים במשנה.
מד"ש.
ונ"ל: משום דלא שייך לקשר העניין ולומר: ומנין ?
אלא א"כ היה כבר מונח קיים שכן הוא.
ולא ביקש אלא מנין יש לו סמך מן המקרא בלבד.
אבל כאן אין כאן מונח קיים כלל והוא מבקש למצוא הדין בעצמו שכך הוא.
לכך שייך שפיר טפי למתני מניין בלא וי"ו שאין לו קשור למעלה אלא ענין בפני עצמו הוא:

חֲמִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲגֻדָּתוֹ וכו'
– בתוס'
פרק קמא דסוכה דף י"ג מקיימים גרסא זו.
ועיין לקמן [והא דכתב הר"ב כשיש שם אגודה עוסקים בתורה אע"ג דגרסתו שיושבין בדין.
עסק התורה במכ"ש הוא כמ"ש לקמן בס"ד]:

אֲפִלּוּ שְׁנַיִם וכו'
– ומאחר דאפילו תרי תלתא מבעיא.
מהו דתימא: דינא שלמא בעלמא היא, ולא אתיא שכינה, קמ"ל דדינא נמי היינו תורה.
וכי מאחר דאפי'
תלתא.
עשרה מבעיא.
עשרה קדמה שכינה ואתיא.
תלתא עד דיתבי.
גמרא פ"ק דברכות דף ו'
ואדאתמר התם קאמר לה ולא אתמר התם חמשה.
ובמד"ש כתב דבעשרה נצב.
ר"ל: עומד כביכול והם יושבים.
משא"כ בחמשה דלא כתיב נצב:

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד –
עיין מה שכתבתי במשנה ב'.
גמ'
דברכות השתא חד תרי מבעיא וכו':

שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל הַמָּקוֹם וגו'
– כבר כתבתי לעיל מה שנ"ל בזה דהכא איכא למגרס שנאמר ישב בדד וגו'.
והיינו שנמצא בכאן בפירוש הר"ב כי נטל עליו לשון סכך וכו'
וכן בפירש"י כעדותו של בעל מדרש שמואל.
ולא כדינו אשר דן לגרסו בפירש"י דלעיל.
וכמו שכתבתי שם בס"ד.
ואע"ג דהתוספות מקיימין גרסא ואגודתו בחמשה כמו שכתבתי לעיל והוא ממאי דאתמר בגמ'
פ"ק דברכות דף ו'
מנין לשלשה וכו'
שנאמר בקרב אלהים ישפוט.
ובאותה מימרא עצמה איתא נמי ומנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל מקום וגו'.
מהא ליכא למשמע.
משום דאיכא למימר דאמתניתין ג'
דלעיל אתמר הכי.
וזה נראה יותר לפי'
הר"ב שהרי מפרש דבמתני'
דהכא גרסי'
שיושבין בדין.
וא"כ אחד נמי שיושב ודן מיירי וכדפירש"י לעיל.
והלכך הא דאתמר התם לענין יושב ועוסק בתורה ממתני'
דלעיל הוא.

וקצת קשה התם בגמ'
דהואיל ומתני'
היא מאי קמ"ל כיון דתנינא.
וא"ת ולגרסא זו דאמרן דגרס הכא ישב בדד וידום היכא שייכא בדיין הדן.
לא קשיא דאיהו נמי כששמע הטענות ומעיין בדינם הרי הוא ישב בדד ודומם.
כיון שאין עוד עמו שיוכל להיות מדיין עמו בדין ואדרבה בדיין יחיד הדן.
קרוב הוא יותר שיהיה דומם ומעיין בלבד מאחד שהוא עוסק בתורה שאע"פ שהוא יחידי אפשר וקרוב הוא שהוא גורס בפה לקיים בנפשיה (משלי ד')
כי חיים הם למוצאיהם קרי ביה למוציאיהם [עירובין נ"ד ע"א]
משא"כ לדון שצריך עיון ומחשבה:

מסכת ברכות דף ו/א

תַּנְיָא,
אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת,
אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. שֶׁנֶּאֱמַר:
(מ"א ח)
"לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה"
("אשר עבדך מתפלל לפניך בבית הזה")
בִּמְקוֹם רִנָּה –
שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה.
אָמַר רַבִּין בַּר [רַב]
אַדָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים פב)
"אֱלֹקים נִצָּב בַּעֲדַת א–ֵל".
וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין,
שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
"אֱלֹקים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ–ל".
וּמִנַּיִן לִשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"בְּקֶרֶב אֱלֹקים יִשְׁפֹּט".
וּמִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה,
שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(מלאכי ג)
"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'
אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ,
וַיַּקְשֵׁב ה'
וַיִּשְׁמָע,
וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה'
וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ".
(קדושין פ"א וע"ש מהרשא)
מַאי "וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" ? אָמַר רַב אַשִׁי: אֲפִלּוּ חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ.
וּמִנַּיִן לְאֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה,
שֶׁשְּׁכִינָה עִמּוֹ ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות כ)
"בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי,
אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ (אחד)
[חַד],
תְּרֵי מִיבָּעְיָא ?!
תְּרֵי –
מִיכְתְּבָן מִלַיְיהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת,
חַד –
לָא מִיכְתְּבָן מִילֵיהּ [בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת].
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּרֵי,
תְּלָתָא מִבָּעְיָא ?!
מַהוּ דְּתֵימָא: דִּינָא –
שְׁלָמָא בְּעָלְמָא הוּא,
וְלָא אַתְיָא שְׁכִינָה,
קָא מַשְׁמַע לָן,
דְּדִין נַמִי הַיְינוּ תּוֹרָה.
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּלָתָא,
עֲשָׂרָה מִיבָּעְיָא ?
עֲשָׂרָה –
קָדְמָה שְׁכִינָה וְאַתְיָא,
תְּלָתָא –
עַד דְּיָתְבֵי:

רש"י

במקום רנה –
בבית הכנסת,
ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב: בעדת א–ל –
בבית מועד שלו: ומנין לעשרה וכו'
– עדה קרויה בעשרה,
שנאמר: עד מתי לעדה הרעה הזאת (במדבר י"ד) יצאו כלב ויהושע: בקרב אלקים ישפוט –
ואין בית דין קרוים אלקים אלא בשלשה,
בפרק קמא דסנהדרין (דף ג'
ב): ויקשב ה'
– ממתין להם שם: אשר אזכיר את שמי –
אשר יזכר שמי על מצותי ודברי: אבא אליך –
לשון יחיד הוא: מכתבן מלייהו – כדכתיב: ויכתב ספר זכרון לפניו (סיפא דקרא): קדמה שכינה ואתיא –
קודם שיהיו כל העשרה: נצב בעדת א–ל –
מעיקרא משמע: עד דיתבי – כדכתיב: ישפוט בשעת המשפט:

המאירי

לעולם יזהר אדם שלא לדון ביחידי אפי'
בדברים שרשאי בכך, ולעולם לא ידון אלא בג', שכל שהם ג'
שנים נושאים ונותנים – ואחד בורר ומכריע, ובזה נשמרים מן השגיאה. ונאמר עליהם ששכינה עמהם, וכן לעסוק בתורה. אף על פי שבכל צד נאה ומשובח, אם הם שנים הדבר נאה יותר, שמביניהם יבחן האמת ביותר. ועוד שמתוך שאחד נושא ונותן עם חברו הדברים חקוקים בדמיונם יותר ויותר, והוא שכיון באמרו: שנים מיכתבן מילייהו בספר הזכרונות:

פני יהושע

אמר רבין בר אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת ? שנאמר: אלקים נצב בעדת א–ל כו', ומנין לעשרה שמתפללין כו'.
ויש לדקדק דלכאורה מדקאמר מניין לעשרה שמתפללין ויליף לה מאלקים נצב, א"כ משמע דהא דקאמר מעיקרא מניין שהקב"ה מצוי בבהכ"נ, היינו אפילו שלא בשעת תפלה, או אפילו ליחיד שמתפלל שם. וא"כ היא גופא מנליה לרבי יצחק למדרש קרא להכי ולהכי ? ואף דנראה שרש"י ז"ל הרגיש בזה ומפרש דבהכ"נ משמע, מדכתיב: עדת א–ל. משמע: בית ועד שלו, מ"מ כיון דכתיב: עדת, משמע: דהיינו בעשרה ! אלא דאכתי מצינו למימר דתרתי למעליותא בעינן, דכל היכא שעשרה מתפללין בבהכ"נ – השכינה שרויה ביניהן.
ויש ליישב דודאי פשטא דקרא היינו לענין עשרה שמתפללין, דכל עשרה מיקרי עדת א–ל כדאמרינן נמי בעלמא: כל בי עשרה שכינתא שריא. אלא כיון דמסקינן הכא דעל כרחך הא דאיצטריך קרא לעשרה שמתפללין, היינו לענין דקדמה שכינה ואתיא, וא"כ ממילא מסברא אית לן למימר דבבהכ"נ שהיא בית הועד של הקב"ה, כיון שנבנית לשם קדושת בית הכנסת והזמנה מלתא היא ומתפללין בה תמיד בעשרה כמה פעמים בכל יום, א"כ לא שייך לישנא דקדמה ואתיא, אלא לישנא ששכינה מצויה שם תמיד, ואינה מסתלקת משם כלל,
כן נראה לי וק"ל:

בפרש"י בד"ה: בקרב אלקים ישפוט ואין בי"ד קרוין אלקים אלא בשלשה בפ"ק דסנהדרין.
ואע"ג דאיכא למ"ד התם מדאורייתא חד נמי כשר, ותנן נמי שם בברייתא שאם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי.
אפ"ה לא תיקשי ליה אמימרא דרבי יצחק דהכא כיון דלכ"ע מיהו סתם דין היינו בשלשה כדאמרינן נמי באבות [פרק ד'
משנה ח']
אל תהי דן יחידי ועיין מה שאבאר בסמוך:

בד"ה: אשר אזכיר את שמי אשר יזכר שמי על מצותי ודברי עכ"ל.
ולפי פירושו אין זה ענין ליושב ועוסק בתורה דוקא כיון דבכל המצות שייך לומר כן, וכן במה שפי'
מהרש"א ז"ל דאשר אזכיר את שמי איירי בתורה, דדרך לימודו יש לו רשות להזכיר שמו של הקב"ה נמי קשיא לי דה"ד אי בשם המיוחד אפילו דרך לימודו נמי אסור כדאיתא בפסחים ס"פ אלו עוברין [נ'
ע"א]
דרבא סבר למידרשא בפירקא אמר ליה ההוא סבא לעלם כתיב.
ואי בשאר שמות הדרא קושיא לדוכתיה מאי איריא תורה אפילו תפלה ושאר מצות אנו מזכירין שמו של הקב"ה בברכותיהן.
ולענ"ד היה נראה דודאי פשטא דקרא דאשר אזכיר את שמי לא איירי כלל בדברי תורה אלא בקרבנות דכתיבי ברישא דקרא וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'
ובסיפא דקרא דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי ופי'
הרמב"ן ז"ל בפי'
החומש דהיינו נמי בכל מקום שיקריב קרבנו אלא דהכא בק"ו יליף לה כיון דאפילו ביחיד שהוא מקריב שכינה שרויה שם כדכתיב אבוא אליך בלשון יחיד א"כ כ"ש תלמוד תורה דעדיף מעבודה כדאיתא בכמה דוכתי:

שם בגמרא וכי מאחר דאפילו תרי תלתא מיבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא כו'
קמ"ל כו'.
ולכאורה הוי מצי למימר דאה"נ דדינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה עד דאיכא תלתא משא"כ בתורה אפילו בחד ותרי אלא משום דלקושטא דמילתא קיי"ל דדין היינו תורה כדאיתא פ"ק דשבת (דף י'
ע"א)
בהא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבו כו'
וחליש ליבייהו ע"ש בפי'
רש"י.
דלפירושא קמא משמע להדיא דדין הוי כמו תורה.
ולפירוש השני שם אפשר דעדיף מתורה כיון דאפילו בשעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה ויליף מגז"ש מבוקר עד ערב מש"ה מסיק נמי הכא דדין הוי כמו תורה ואין ה"נ דאפילו ביחיד שכינה שורה אלא דהא דקאמר הכא שלשה שיושבין בדין היינו משום סתם דין היינו בשלשה כדפרישית מהאי משנה דאבות דאל תהא דן יחידי:

ומתוך כך נתיישב לי פי'
הפסוק דקאמר יתרו למשה מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר ועד ערב והשיב לו משה כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים וגו'
והיינו משום דעיקר קושיית יתרו היה שהיה תמה על שהיה משה יושב ודן כל היום עד הערב א"כ תורתך מתי נעשית כדפי'
רש"י על חלש ליבייהו ועל כרחך צ"ל דדין עדיף מתורה וא"כ הקשה לו מדוע אתה יושב לבדך דעל כרחך כיון שהיה דן יחידי היינו משום דיחיד מומחה דן אפילו ביחידי והו"ל כמו שלשה וא"כ אי ס"ד דדין עדיף מתורה תו לא צריך קרא דהשכינה שורה על שלשה שעוסקין בדין כיון דאפילו ביחיד בלא"ה מצינן שפיר למילף בק"ו מתלמוד תורה דיחיד,
אלא דאכתי מצינן למימר דאה"נ דלעיקר השראת שכינה לא צריך קרא לענין דין אלא כי איצטריך קרא היינו לענין דקדמא ואתיא דאדרבה הכי משמע פשטא דקרא אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט והאי נצב אכולה מילתא קאי בין לעשרה שמתפללין ובין ליחיד מומחה או שלשה שעוסקין בדין בתרווייהו שכינה קדמא ואתיא, משא"כ בתורה דלא קדמא ואתיא. אלא דעל זה נמי היה קשה ליתרו: א"כ מדוע אתה יושב וכל העם נצב ? כיון דשכינה קדמא ואתיא, דבשלמא אי אמרינן: דבדין נמי לא קדמא ואתיא – אתי שפיר, דדיינין בישיבה ובעלי דינים בעמידה. דכיון דלא אתיא שכינה בדין עד דיתבי, מש"ה אין צריכין לעמוד, דכיון דהתחלת דין היינו משיתעטפו הדיינין שכבר היו יושבין קודם לכן, מש"ה אין צריכין לעמוד כדאיתא להדיא במדרש שהביאו רש"י בחומש פרשת וירא [פרק י"ח פסוק א']
שאמר הקב"ה לאברהם שב ואתה סימן לבניך כו'
ע"ש והיינו נמי מטעם כיון שכבר יושבין אין צריכין לעמוד כדאשכחן באברהם משא"כ בבעלי דינין שמתחילין לטעון לפני הדיינין לאחר שכבר התעטפו א"כ השכינה קודמת להם מש"ה צריכין לעמוד,
אבל לאחר שכבר הוכחנו ממלתא דמשה גופיה דדין עדיף מתורה ושכינה קדמא ואתיא כמו שפירשנו וא"כ קאמר ליה שפיר מדוע אתה יושב וכל העם נצב.
ועל זה השיבו משה שפיר כי יבא אלי העם לדרוש אלקים אלי דייקא ולדרוש אלקים דייקא דדוקא לגבי משה הוי דין עדיף מתורה משום שלעולם היה דן דין אמת לאמתו כדפי'
רש"י בחומש על לדרוש אלקים דכל מה שהיו שומעין מפי משה היה כאילו שומעין מפי הגבורה וא"כ נעשה שותף להקב"ה ומהאי טעמא גופא הורשה לדון יחידי משא"כ בשארי דיינים אין דנין אלא בשלשה כדאמרינן אל תהי דן יחידי ואפילו בשלשה נמי לא קדמא שכינה ואתיא דדין לא עדיף מתורה ואדרבה אמרינן הכא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא והיינו בסתם דיינין שאינן יודעין בעצמן שדנין דין אמת לאמתו דזימנין הדין מרומה כמ"ש התוס',
כן נראה לי:

פי׳ מכ״י ה־ר אברהם אזולאי

ימ״ק כיון דאפילי בא׳ שכינה שרויה מה היה צריך לומר ה' או עשרה,
וי״מ שאין הכונה בא׳ אלא א׳ בתוך עשרה,
שהאחר עוסק והשאר שומעין,
ור׳ חלפתא סבר שאין שכינה בפחות מעשרה וגו'. וי״מ דאעפ״י שכולס שוים לטיבה בזה דשכינה שרויה ביניהם,
עכ״ז יש הפרש ביניהם,
ולכך הוצרך לדרוש כל אחד לבדה,
כי העשרה שיושבין ועוסקין בתורה,
הוא היותר מעולה שבכולן שהקב״ה מקדים אליהם כשיודע שרוצים להוועד לעסוק בתורה,
ולכן הקדים ואמר אלקים נצב בעדת א–ל,
ולא אמר בערת א–ל אלקיס ניצב,
ועור שהוא מעומד.

ומנין אפילו חמשה וגו'
? באלו אינו כך רק שכינה שרויה ביניהם,
שנא׳ :ואגירתו על ארץ יסדה,
כי אגירתו הם ה' שאדם אוגר בידו שיש בה ה׳ אצבעות והכי פי׳ כי בראש המקרא הוא אומר: הבונה בשמים מעליותיו. כלו׳: השכינה שהיא בשמים,
יורדת למטה כשיש אגודת העוסקים בתורה,
והרי מובן מן הפסוק שהעוסקים קדמו לשכינה שכן הקדים ואמר ואגירתו,
ואח״כ באה השכינה ושרתה וז״ש אח״כ על ארץ יסדה,
ונראה שמחמשה עד עשרה דינם כחמשה וכן בשאר ומנין אפי׳ ג׳ שנאמר בקרב אלקיס ישפוט הרי ירדו שתי מדרגות מהעשרה שנא׳ בקרב אלקיס ישפוט דמשמע שהס קדמו,
ולז״א בקרב אלקיס שהם דיינים שכבר הם יושבים ועוסקים,
ואז הוא ישפוט בקרבם דמשמע נמי שיישב בקרבם לדון כמו שהם ישובים לדון:
אמנם כשהם שנים,
ירדו ג׳ מדרגות,
והוא שהם קדמו,
כאומרו אז נדברו,
נאח׳׳כ ויקשב ה׳ וישמע שאיני דן עמהס אלא שומע:

ומנין אפי׳ אחד וגו'. בא׳ לא אמר: כי אם אבא אליך וברכתיך דרך מקרה,
אמנם ילך מיד ואיני מדבר ולא שומע להם והכלל שאינו דומה מרובים העושי׳ את המצוה למועטים:
וי״מ דגרס׳,
ומנין אפי׳ חמשה שנאמר בקרב אלקים ישפוט.
ופי׳ כך אלקים נצב בעדת א–ל וגם נצב ועומד שם עם הדיינים בשעה שישפיעו,

וסתם דיינים הס חמשה,
כדברי ר׳ דתניא דיני ממונות ג׳ רבי אומר: בתמשה כדי שיגמר הדין בג׳ אחר הרוב,
וגרסי ומנין אפי׳ ג'
שנא' ואגירתו על ארץ יסדה בשביל אגירתו שהם ג׳ צדיקים שיש להקב״ה בארץ,
כמי אגירת לולב שהם ג׳,
יסרה לארץ:
שנא׳ בכל מקום אשר אזכיר וגו׳.
י״מ כמו תזכיר בחילוף א׳ ב"ת בא״ת ב״ש:
וי״מ בכל המקום אשר אשים זכר לשמי שם אבא אליך אתה העוםק בתירה ואברכך.
וי״מ אמר אזכיר לפי שהאדם העוסק בתורה שהיא שמו י׳׳תהקב״ה הוא מסייע לעסוק ולזה אמר אזכיר :

מסכת סוכה דף יג/א

אמר רב חסדא: איגד בחד – לא שמיה אגד, שלש – שמיה אגד. שנים –
מחלוקת רבי יוסי ורבנן.

רש"י

לא שמיה אגד –
לא לענין חבילה לסכך,
ולא לענין אגודת אזוב:

תוספות

בשלש שמיה אגד –
תימה דבמסכת אבות (פ"ג מ"ו)
משמע דפחות מחמשה לא שמיה אגד, דתנן: עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה ביניהן. שנאמר: אלקים נצב בעדת א–ל. ומנין אפילו חמשה?
שנאמר: ואגודתו על ארץ יסדה. ומנין שאפילו שלשה ? שנאמר: בקרב אלקים ישפוט. ואית ספרים דגרסי איפכא, דחמשה נפקא לן מבקרב משום דאעדת דרישיה דקרא קאי, ובלשון בקרב משמע אמצע, כלומר: בחצי עדה, דהיינו: חמשה ישפוט. ושלשה נפקא לן מואגודתו על ארץ יסדה, ובפ"ק דברכות (דף ו.)
לא משמע כן. דאמר התם: מנין לעשרה שמתפללין ששכינה ביניהם ? שנאמר: אלקים נצב בעדת א–ל. ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה ביניהם ?
שנאמר: בקרב אלקים ישפוט. ולגירסא קמייתא ניחא. ושמא דאף על גב דבעלמא חשיבא אגודה בשלשה האי קרא: דואגודתו על ארץ יסדה, לא מיתוקם אלא בחמשה, משום דכתיב: אף ידי יסדה ארץ, וביד יש בה חמש אצבעות:

ריטב"א

אמר רב חסדא: אגד בחד – לא שמיה אגד, בשלש – שמיה אגד. פירוש: אם אגד שלשה דברים –
שמיה אגד ונקרא חבילה לענין סוכה ג"כ שנים פלוגתא דרבי יוסי ורבנן גבי אזוב דפרה ואסיקנא דלרבנן מצות אזוב מן התורה לעכב בג', דבלאו הכי לא שמיה אגד. ולר'
יוסי שנים מן התורה הוי אגודה, ושלשה מדרבנן, וקי"ל כרבנן. הלכך כל שאגד שלשה עצים כאחד – הויא חבילה, ואין מסככין בו כרב חסדא. ופליגא גמרא דילן אהא דאמרינן בירושלמי הכא שאין חבילה פחותה מעשרים וחמשה זרין, ויש שסבורין דלא פליגי, דהא רב חסדא נמי כ"ה זרין יש, אלא שהם בג'
ענפים, כעין אפקותא דדיקלא, ואף על גב דיליף דלא ליהוו בענף אחד ולא בשנים לרבנן דאגד בחד או בשנים לא שמיה אגד, לא גמרינן מפלוגתא דאזוב אלא לענין ב'
וג', אבל ג'
דהתם ג'
קלחים ממש. והכא ג'
ענפים גדולים בני כ"ה זרין.
ול"נ דתנן: מצות אזוב ג'
קלחים ובהם ג'
גבעולין פי'
גבעול (פי'
גבעול)
א'
לכל קלח, לאפוקי מדרבי יהודה דבעי התם שלשה גבעולין לכל קלח, ודכ"ע אין מזין בקלחים אלא בגבעולין:

פסיקתא רבתי פרשה כט'

…איכה ישבה בדד בודד כל העולם תמיהים עליה: על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי יושב?
ויאמר ה': על עזבם תורתי (ירמיה ט'
י"א וי"ב):

למלך שהיה אוהב את בנו, עשה לו מונייק של זהב ותולה אותו בצוארו, לא עשה אלא הכעיסו, ונטל אביו ממנו את המונייק, ועשה לו כבלים ונתנם ברגליו של בנו. כך, עשה הקב"ה אותיות של תורה כמוני יקית, ונתנם על צואריהם של ישראל. שנאמר: כי לוית חן הם לראשיך וענקים לגרגרותיך (משלי א'
ט')
תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך (שם ד'
ט'). לא עשו אלא עזבו את התורה, שנאמר: עזבו את תורתי וימאסו בה (ירמיה ו'
י"ט). כתב אותיותיהם פורעניות והביאה עליהם איכה ישבה בדד:

פסיקתא רבתי פרשה לא'

… אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. אמר רבי אלעזר הקפר: תורתי בידכם, והקץ בידי, ושנינו צריכים זה לזה, אם אתם צריכים לי להביא את הקץ – אף אני צריך לכם שתשמרו את תורתי, כדי לקרב (בני ביתו)
[בנין ביתי]
ואת ירושלים. וכשם אי איפשר לי מלהשכיח את הקץ שהוא תשכח ימיני – כך אף אתם אין לכם רשות לשכח את התורה שכתב: מימינו אש דת למו (דברים ל"ג ב').