משנה, אבות פרק ג משנה ז, בתוספת מקורות

נושא
הדף:
משנה,
אבות,
פרק
ג,
משנה
ז –
בתוספת
מקורות

מיועד
לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב
שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ג'

(ז)
רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוּתָא אוֹמֵר: תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ,
שֶׁאַתָּה וְשֶׁלָּךְ שֶׁלּוֹ.
וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר:
(דברי הימים א כט)
כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר: מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

רַבִּי
אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוּתָא

תנא בדור השני והשלישי. תלמיד רבי יהושע בן תנניא.

מסכת פסחים דף יג/א

תניא: ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות – כדי לאכול עד ארבע שעות דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע. אמרו לו: טהורות לא ישרפו שמא ימצאו להן אוכלין ! אמר להן: כבר בקשו ולא מצאו. אמרו לו: שמא חוץ לחומה לנו. אמר להם: לדבריכם אף תלויות לא ישרפו – שמא יבא אליהו ויטהרם. אמרו לו כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יה

מסכת תענית דף כד/א

אֱלִיעֶזֶר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא,
כַּד חֲזוּ לֵיהּ גַּבָּאֵי צְדָקָה,
טָשׁוּ מִינֵּיהּ,
דְּכָל דַּהֲוָה נָקִיט,
הֲוָה יָהִיב לְהוּ.
יוֹמָא חַד,
סָלֵיק לְשׁוּקָא לְמִזְבָּן לָהּ נְדוּנְיָא לִבְרַתֵּיהּ.
חַזְיוּהֻּ גַּבָּאֵי צְדָקָה,
טָשׁוּ מִינֵּיהּ,
אֲזַל וְרָהַט בָּתְרַיְיהוּ.
אָמַר לְהוּ,
[אַשְׁבַּעַתִּכוּ],
בְּמַאי עַסְקִתּוּ?
אָמְרוּ לֵיהּ,
בִּנְדוּנְיָא דְּיָתוֹם וִיתוֹמָה.
אָמַר לְהוּ,
הָעֲבוֹדָה שֶׁהֵן קוֹדְמִין לְבִתִּי,
שָׁקַל כָּל מָה דַּהֲוָה לֵיהּ,
יָהבֵיהּ נִיהְלַיְהוּ פָּשׁ גַּבֵּיהּ חַד זוּזָא,
אֲזַל זָבַן בֵּיהּ חִיטֵּי,
וְאַסֵיק שַׁדְיֵהּ בְּאַכְּלְבָּא.
אַתְיָא דְּבִיתְהוּ,
אָמְרָה לָהּ לִבְרָתֵּהּ,
מַאי אַיְתִי לָךְ אֲבוּךְ?
אָמְרָה לָהּ,
כָּל מַה דְּאַיְתֵי לְאַכַּלְבָּא אַסְקֵיהּ.
סְלִיקָא,
אַתְיָא לְמִפְתַּח בָּבָא דְּאַכַּלְבָּא,
חַזְיָא אַכַּלְבָּא דְּמָלְיָא חִיטֵּי,
וְקָא נָפְקָא בְצִנוֹרָא דְּדַשָׁא,
וְלָא מִיפְתַח בָּבָא מֵחִיטֵּי.
כִּי אָתָא מִבֵּי מִדְרַשָׁא,
אָמְרָה לֵיהּ,
רְאֵה מָה עָשָׂה לְךָ (בוראך)
[אוֹהֲבֶךָ].
אָמַר לָהּ,
הָעֲבוֹדָה,
הֲרֵי הֵם הֶקְדֵשׁ עָלַיִךְ,
וְאֵין לָךְ בָּהֶם אֶלָּא כְּאֶחָד מֵעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל:

רש"י

טשו מפניו –
היו מתחבאים: העבודה –
שבועה: ביתום ויתומה –
לזווג זה לזו: אכלבא –
אוצר של חטים: אוהבך –
הקדוש ברוך הוא: אלא כאחד מעניי ישראל –
משום דמעשה נסים הוא,
ואסור לאדם להנות ממעשה נסים:

תֶּן
לוֹ

מסכת בבא בתרא דף י/א

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
מַאי דִּכְתִיב:
(משלי יט)
"מַלְוֶה ה'
חוֹנֵן דָּל" ? אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ,
כִּבְיָכוֹל:
"עֵבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֵה":

רש"י

מלוה ה'
חונן דל –
החונן דלים נעשה מלוה להקב"ה. וכתיב: ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב):

מדרש רבה ויקרא פרשה לד'
פסקה ב'

(ב)
ד"א: וכי ימוך אחיך עמך. הה"ד:
(משלי יט)
מלוה ה'
חונן דל. אר"א כתיב: נותן לחם לכל בשר. בא זה וחטף לו את המצווה. אמר הקב"ה: עלי לשלם לו גמולו. הה"ד:
(שם)
וגמולו ישלם לו. ר'
תנחומא אמר לה בשם ר'
חייא בר אבא, ר'
נחמן אמר לה בשם ר'
יודן בר"ש, ורבנן בשם רשב"ל: אלמלא מקרא כתוב –
אי אפשר לאומרו, כביכול דרכו של לוה להיות עבד למלוה. הה"ד:
(שם כב)
ועבד לוה לאיש מלוה. ר'
פנחס בשם ר'
ראובן אמר: כל מי שנותן פרוטה לעני– הקב"ה נותן לו פרוטות, וכי פרוטה נותן לו ? והלא לא נותן לו אלא נפשו ! הא כיצד: הייתה ככר בי'
פרוטות, ועני עומד בשוק ואין בידו אלא תשעה, ובא אחד ונתן לו פרוטה, ונטל ככר ואכלה ושבת נפשו עליו, אמר לו הקב"ה: אף אתה בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך, אני משיבה לך, לפיכך משה מזהיר לישראל: וכי ימוך אחיך:

תֶּן
לוֹ מִשֶּׁלּוֹ

רע"ב

(ז)
תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ –
לא תמנע מלהתעסק בחפצי שמים בין בגופך בין בממונך שאינך נותן משלך לא מגופך ולא מממונך.
שאתה וממונך שלו:

המאירי

(ח)
רַבִּי אֶלְעָזָר (ב"י)
אִישׁ בַּרְתּוּתָא אוֹמֵר: תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, הוא שבא להעיר האדם שלא יהא עינו צרה בנתינת הצדקות והוצאת ממונו לכבוד ה'
ושיכיר הא מיה'
כי משלו הוא נותן לו ואם כן ראוי ליתן ברוחב לב ובשמחה וזהו שאמרו במדרש ויק"ר פכ"ז ב'
מי הקדמנך ואשלם ? כלום עשית מזוזה עד שנתתי לך בית, מעקה עד שנתתי לך גג, ציצית עד שנתתי לך טלית:

פירוש רבינו בחיי

ז(רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוּתָא אוֹמֵר: תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ וגו',
יזהיר על הצדקות ועל המעשרות ועל כל דבר מצוה שיחחייב לתת מממונו שלא יתעצל במעשרותיו ומתנותיו ולא יהיה לו צרת עין בממונו אלא שיתן בעין יפה ובזריזות שלא משל עצמו הוא נותן לו אלא משלו י״ת,
וזהו שאמר תן לו כלומר בריבוי כי כפי שהוא יתביד מרבה לתת לד טובה תהייב אתה להרבות ולחת לו משלו וכן אמר הכתוב )דברים ט״ז(
כמתנת ידו כברכת ד׳ אלהיר אשר נתן לד, כלומד כפי מה שהרב לד הברכה שהרי נתינה לשון ריבו הוא כלשון )ויקרא כיו ד (
ועץ השדה יתן פריו וכן ונתן מימיו )במדבר כ׳(
הכל לשון ריבוי. וכן כתב בפרשת הצדקה )דברים כ״ו(
נתון תתן לו,
שאתה ושלך שלו, וכיון שהכל שלו אין ראוי לד שתהיה עינך צרה בשלו לפי שהוא יספיק בידך ויתן לך שתתן וזהו לשון התורה שאמרה )דברים י״ד(
עשר תעשר כלומר אם עשר תעשר שנים רבות הוא יספיק לד שתעשר שנים רבות והמשכת המעשר בהתמדה בכל השנים הוא העושר,
וזהו שדרז״ל )שבת קי״ט ע״א(
עשר תעשר בשביל שתתעשר,
ולא למדו זה מהפור סבלת לשבולת אלא מפשט הכתוב עצמו שקבל סבלת ומן הסבלת בעצמו נלמוד העושר סח(
וכן בדוד הוא אומר )דה״א כיס( אומר:
המהלך בדרך ושונה,
ומפסיק ממשנתו ואומר:
מה נאה אילן זה מה נאה נ יר זה,
מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב כנפשו.

מסכת ברכות דף לה/א

אָמַר רַב יְהוּדָה,
אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִקָּדְשֵׁי שָׁמַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים כד)
"לַה'
הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ.

מסכת בבא בתרא דף ט/ב

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק,
מַאי דִּכְתִיב:
(משלי כא)
"רוֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד,
מִשּׁוּם דְּרוֹדֵף צְדָקָה,
יִמְצָא צְדָקָה ?
אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הָרוֹדֵף צְדָקָה,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ מָעוֹת,
(לעשות מהן)
[וְעוֹשֶׂה בָהֶן]
צְדָקָה.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ בְנֵי אָדָם הַמְּהוּגָנִים,
לַעֲשׂוֹת לָהֶן צְדָקָה,
כְּדֵי לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שְׂכָרוֹ,
לַאֲפּוּקִי מִדְדָרַשׁ (רבא)
[רַבָּה],
דְּדָרַשׁ (רבא)
[רַבָּה],
מַאי דִּכְתִיב:
(ירמיה יח)
"וַיִהְיוּ מוּכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ,
בְּעֵת אַפְּךָ עַשֵׂה בָהֶם". אָמַר יִרְמִיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
אֲפִלּוּ בְשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם,
וּמְבַקְשִׁים לַעֲשׂוֹת צְדָקָה [לְפָנֶיךָ],
הַכְשִׁילָם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהוּגָנִים,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ שָׂכָר עֲלֵיהֶם.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ [בֶּן לֵוִי]
אוֹמֵר:
[כָּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה],
(זוכה לבנים)
[הַוְיָין לוֹ]
בַּעֲלֵי חָכְמָה,
בַּעֲלֵי עוֹשֶׁר,
בַּעֲלֵי הַגָדָה.
בַּעֲלֵי חָכְמָה דִּכְתִיב,
[דף י)
"יִמְצָא חַיִּים".
בַּעֲלֵי עוֹשֶׁר דִּכְתִיב:
"צְדָקָה".
בַּעֲלֵי הַגָדָה דִּכְתִיב:
"וְכָבוֹד". כְּתִיב הָכָא:
"וְכָבוֹד",
וּכְתִיב הָתָם:
(משלי ג)
"כְּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ":

המאירי

כל הרודף אחר הצדקה יהא בטוח שהקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה וכן ממציא לו בני אדם

המהוגנין שצדקתו עומדת לעד בהטבתו להם וכן יהא בטוח ששכרו מזומן לו אף בעולם הזה בו ובממונו ובבנים עוסקי תורה ובעלי עושר וכבוד:

פסיקתא רבתי פרשה כה'

עשר תעשר כך פתח רבי תנחומא בי רבי, זש"ה: כבד ה'
מהוניך [ומראשית כל תבואתך]
(משלי ג'
ט'). אמר
הקב"ה:
לא
אמרתי לך כבדני משלך –
אלא
משלי !
כבד
ה'
ממה
שחננך מהוניך,
בן
ביתי אתה,
אם
נתתי לך ויש [לי]
בידך
–
תן
לי משלי ! וכן הוא אומר: מי הקדימני ואשלם (איוב מ"א ג')
? מי מל לשמי את [בנו]
? שלא אני הקדמתי ונתתי לו בן ?! מי עשה לי מזוזה ומעקה ?
שלא אני הקדמתי ונתתי לו בית ?! מי מפריש בכורות וראשית הגז ?
שלא אני הקדמתי ונתתי לו צאן ?!
מי עשה טלית וציצית ?
שלא הקדמתי ונתתי לו (חכמה)
[מכסה]
?! מי אמר לי שירה עד שלא עשיתי לו נסים ?! שלא תאמר: מרבה עלינו מצות הוא ! אמר
הקדוש ברוך הוא:
לא
בקשתי משלכם
–
אלא
משלי בקשתי
! אמרתי לך שתביא לי קרבן, שלא תאמר משלך בקשתי, ראה מה כתבתי לך: שור או כשב או עז (ויקרא כ"ב כ"ז). אימתי אתה מביאו קרבן ?
משאתן לך, כי יולד (שם)ץ כך אמרתי לך: עשר תעשר ! שלא תאמר שמא משלך בקשתי ? ראה מה כתבתי לך: עשר תעשר את כל תבואת זרעך. אימתי ? כשאתן לך ראשון היוצא השדה שנה שנה. הוי אם כבדתם את הקב"ה במצווה שנתן לך, אין אתה מכבדו משלך – אלא משלו.

כבד את ה'
מהונך – ממה שחננך נתן לך. בן – מול אותו. נתן לך בית – עשה מזוזה ומעקה. נתן לך חצר – עשה סוכה. נתן לך צאן – הפרש בכורות וראשית הגז. נתן לך בהמה – לא תחטא בהם, אלא עשה מצוות, שלא תחרוש בשור וחמור, ולא תרביע כלאים. נתן לך כסף וזהב – עשה בהם מצוות, עשר
תעשר את כל,
מהו
את כל
?
אפילו
ממונך
! א"ר שמעון בן לקיש בשם ר'
יהודה בן חנינא: נימנו באושא ,שיהא אדם מפריש חומש נכסיו, מה טעם ? כדי תרומות ומעשרות.

מעשה במונבז המלך שהיה מבזבז ממונו לעניים. שלחו לו אחיו ואמרו לו: מה שכינסו אבותיך אתה מבזבז ?
אמר להם: אבותי כינסו בעולם הזה, ואני כינסתי במצוות, שמתן שכרם לעולם הזה, וקרנם קיימת בעולם הבא. אבותי כינסו למטן, ואני כינסתי למעלן, ולך תהיה צדקה (דברים כ"ד י"ג)
חכם לב יקח מצות (משלי י'
ח')

ולוקח נפשות חכם (שם י"א ל').
מעשה ברבי טרפון שנתן לרבי עקיבא מאה ושמונים קנטרים של זהב, אמר לו: קנה לנו אוסיא ! הלך ר'
עקיבא עשה בהם מצוות הרבה. אחר ימים בא אצל רבי טרפון, אמר לו: מה עשית, יפה היא האוסיה שקנית לנו ? אמר לו! הן, ואין שבחה בעולם. והיכן היא האוני ?
אמר לו:, הרי היא ביד דוד פזר נתן לאביונים תהלתו עומדת לעד [קרנו תרום בכבוד]
(תהלים קי"ב ט'). וקרנו תרום בכבוד בעולם הזה, וצדקתו עומדת לעד לעתיד לבא. הוי: כבד את ה'
מהונך, ממה שחננך [וימלאו אסמיך שבע וגו']
(משלי ג'
י')
כדי שימלאו אסמיך שבע לעתיד לבא.

מעשה באחד שהיה לו נכסים הרבה, והייתה נפשו רעה ולא נתן מצווה מימיו. פעם אחת נשתטה ונטל אש והצית בבתים שלו, ונטל כספו וזהבו השליכו לים, נטל קורדום ושיבר את החביות של משקים שהיו לו, מי גרם לו כל זאת ?
ע"י שלא כיבד את ה'
עד (שהונך)
[שהונו]
עליו.

דבר אחר: כבד את ה'
מהונך. שאם היית בעל נוי, שלא תטעה אחר הזנות, אלא כבד יוצרך וירא ממנו, וקלסהו בנוי שנתן לך כבד ה'
מהונך.

דבר אחר: בקולך. שאם היה קולך נאה והיית יושב בבית הכנסת, עמוד וכבד ה'
בקולך.
חייא בן אחותו של רבי אליעזר הקפר היה קולו נאה, והיה אומר לו: חייא בני עמוד וכבד את ה'
ממה שחננך.
נבות היה קולו נאה, והיה עולה לירושלים והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו. פעם אחת לא עלה והעידו עליו אותם העדים בני בליעל (אבד)
[ונאבד]
מן העולם. מי גרם לו ? על שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את ה'
ממה שחננו. למה שכבר אמרה תורה: לא יחמוד איש את ארצך (שמות ל"ד כ"ד). אימתי ?
בעלותך ליראות את פני ה'
אלקיך (שם). ואילו עלה – לא היה אובד נפשו בשביל חמדת כרמו.

דבר אחר: כבד את ה'
מהונך. אמר רבי אליעזר: כבד את רופאיך – עד שלא תצטרך לו. כבד את ה'
מהוניך, אם נתן לך שדה הפרש את המעשר, ואם עשית כן – וימלאו אסמיך שבע. אמר להם:
[משה]
הואיל והטוב תלוי (בך)
במעשרות [הוו זהירים]
להיות מפריש את המעשרות כדי שתבוא טובה בעולם:

ספר השל"ה הקדוש –
עשרה הלולים – (ד)
ממקומו יפן ברחמים ויחון,
לבאים בשער ה'

ידיך פתוח תפתח להוצאות תלמוד תורה ולעניים,
וליתן ולחזור וליתן בכל יום ויום בסבר פנים יפות די מחסורו אשר יחסר לו,
להאכיל רעבים ולהשקות צמאים ולהלביש ערומים ולהכניס כלות עניות לחופה ולהלוות לעני בשעת דחקו.
הכנסת אורחים ופדיון שבוים מצוה רבה על כולו.
עשר תעשר מן הבא בידך הן כסף או שוה כסף,
פעם ראשון מהקרן ואחר כך מן הריוח ותתעשר ויברכך ה'
בגללו,
וזכרת כי ה'
עשה לך את החיל הזה,
ואתה שלוחו להוציא לענייו ולאוהביו,
תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ יתברך שאתה ושלך שלו:

שֶׁאַתָּה
שֶׁלּוֹ

תלמוד ירושלמי מסכת שבת דף לט/א (פרק ו'
הלכה ט')

תרין תלמידין מן דרבי חנינה הוון נפקין מקטוע כיסין. (=שני תלמידים של רבי חנינא יצאו לקצץ עצים)
חמתון חדא איסטרולוגוס אילין אמר:
(=וראם אסטרולוג אחד ואמר) מתרין מי נפקין ולא חזרין (=שניים הללו יוצאים ולא יחזרו)
מי נפקין פגע בהון חד סב אמר לון: זכון עמי ! (=שיצאו פגע בהם זקן חד ואמר להם:
זכו עימי). דאית לי תלתא יומין דלא טעמית כלום. (=הרי שלושה ימים שלא טעמתי כלום). והוה עמון חד עיגול,
קצון פלגא ויהבינה ליה.
(=והייתה עימם כיכר אחת,
פרסו לחצי ונתנו לו). אכל וצלי עליהון (=אכל והתפלל עליהם).
אמר לון:
תתקיים לכון נפשיכון בהדין יומך היך דקיימתון לי נפשי בהדין יומא .
(=אמר להם:
כשם שקיימתם היום את נפשי כך תתקיים היום נפשכםלי נפשי בהדין יומא. נפקון בשלם וחזרון בשלם . (=יצאו בשלום וחזרו בשלום).

והוון תמן בני אינש דשמעון קליה . (=והיו שם בני אדם ששמעו בקולו). אמרין ליה :ולא כן אמרת:
אילין תרין מי נפקין ולא חזרין ? (=אמר לו:
ולא כך אמרת:
שניים הללו יוצאים ולא יחזרו?!
) אמרו:
אי דהכא גברא שקר,
דאיסתרולוגייא דידיה שקרין !
(=אמרו:
יש כאן אדם שקרן,
שהאסטרולוגיה שלו שקר !). אפילו כן אזלון ופשפשון ואשכחון חכינתה (=אף על פי כן הלכו ופשפשו ומצאו נחש). פלגא בהדא מובלא ופלגא בהדא מובלא.
(=חצי הנחש בחבילה אחת והחצי השני בחבילה שנייה). אמרו:
מה טיבו עבידתכון יומא ?
(=אמרו:
מה דבר טוב עשיתם היום ?) דין ותניין ליה עובדא . (דיברו ביניהם על אותו מעשה). אמר:
ומה ההוא גברא יכיל עביד ? (=אמר:
ומה האדם יכול לעשות ?) דאלקהון די יהודאי מתפייס בפלגות עיגול. (=ואלוקיכם של היהודים מתפייס בחצי כיכר !).

מסכת שבת דף קנו/ב

דִּשְׁמוּאֵל וְאַבְלֵט הֲווּ יָתְבִי,
וַהֲווּ קָאָזְלִי הָנַךְ אִינָשֵׁי לְאָגְמָא.
אָמַר לֵיהּ אַבְלֵט לִשְׁמוּאֵל: הַאי גַּבְרָא אָזִיל וְלָא אָתִי –
דִּטָרִיק לֵיהּ חִוְיָא וּמָיִית.
אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: אִי בַר יִשְׂרָאֵל הוּא,
אָזִיל וְאָתֵי ! אַדְּיָתְבִי,
אָזִיל וְאַתָא,
קָם אַבְלֵט,
שַׁדֵי לְטוּנֵיהּ,
אַשְׁכַּח בֵּיהּ חִוְיָא דִפְסִיק וּשְׁדִי בְתַרְתֵּי גוֹבֵי.
אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: מַאי עֲבַדְתְּ ?
אָמַר לֵיהּ: כָּל יוֹמֵי הֲוֵי מְרַמֵינָן רִיפָתָּא בַהֲדֵי הֵדָדֵי,
וְאָכְלִינָן.
הָאִידְנָא הֲוָה אִיכָּא חַד מִינָּן דְּלָא הֲוָה [לֵיהּ]
רִיפְתָּא,
(בהדיה),
וַהֲוָה קָא מַכְסִיף,
אָמִינָא לְהוּ: אֲנָא קָאֵימְנָא וּמְרָמִינָא,
כִּי מְטַאי לְגַבֵּיהּ,
שְׁוָאי נַפְשַׁאי כְּמַאן דִּשְׁקִילִי מִינֵיהּ –
כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְסִיף.
אָמַר לֵיהּ: מִצְוָה עֲבָדְתְּ ! נְפַק שְׁמוּאֵל וְדָרַשׁ:
(משלי יא)
"וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת".
לֹא מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה,
אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ.

וּמִדְּרַבִּי עֲקִיבָא נַמִי –
אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל,
דְּרַבִּי עֲקִיבָא הָוְיַא לֵיהּ בְּרַתָּא,
אָמְרִי לֵיהּ כַּלְדָאֵי: הַהוּא יוֹמָא דְעָיְילָא לְבֵי –
גְנָנָא –
טָרִיק לָהּ חִוְיָא וּמִיתָא.
הֲוָה דְאִיגָא (מילתא)
[אַמִּילְּתָא]
טוּבָא.
הַהוּא יוֹמָא,
שְׁקַלְתָּא לְמַכְבַּנָתָּא,
דַּצְּתָא בְגוּדָא,
אִיתְרַמֵּי –
אִיתֵיב בְּעֵינֵיהּ דְּחִוְיָא.
לְצַפְרָא –
כִּי קָא שָׁקְלָא לָהּ,
הֲוָה קָא סָרִיךְ וְאָתֵי חִוְיָא בַתְרָהּ.
אָמַר לָהּ אֲבוּהָ: מַאי עָבַדְתָּ ?
אָמְרָה לֵיהּ:
בְּפַנְיָא,
אֲתָא עַנְיָא,
קְרָא אַבָּבָא,
וַהֲוָה טְרִידִי כּוּלֵּי עָלְמָא בִסְעוּדְתָא,
וְלֵיכָּא דְשַׁמְעֵיהּ,
(אנא)
[קָאֵימְנָא],
שְׁקַלְתֵיהּ דִּיסְתָּנֵאי דִּיהָבֵת לִי,
יְהֵבְתֵּיה נִיהֶלֵיהּ.
אָמַר לָהּ: מִצְוָה קָעָבַדְתְּ ! נְפַק רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ:
"וּצְדָקָה תַצִּיל מִמָּוֶת",
וְלֹא מִמִּיתָה מְשׁוּנָה,
אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ.

רש"י שבת דף קנו/ב

אבלט –
שם חכם,
נכרי היה וחוזה בכוכבים: אזיל ואתי –
דאין מזל לישראל,
ויועיל לו תפלה: בתרתי גובי –
בשתי חתיכות,
שקצצו עם הקנים בלא יודע: מרמינן בהדדי –
מטילין פת [לסל]
לכל החבורה כאחד,
ואוכלין יחד,
והאחד גובה מכולן: אנא קאימנא ומרמינא –
אגבה ואשים בסל: שוואי נפשאי כמאן דשקלי מיניה –
עשיתי עצמי כגובה ממנו,
ונתתי משלי חלקו: לא ממיתה משונה –
ומיהו,
מיתה הגונה ימות,
אלא,
ממיתה עצמה מצלת ונותנת חיים: כלדאי –
חוזים בכוכבים: דצתא –
תחבתה:

אבות דרבי נתן פרק שלישי

(ט)
מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל בצדקה, פעם אחת הלך וישב בספינה, בא הרוח וטבע ספינתו בים.
ראהו רבי עקיבא ובא לפני ב"ד להעיד על אשתו להנשא, עד שלא הגיע עת לעמוד, בא אותו האיש ועמד לפניו. א"ל: את הוא שטבעת בים ?
א"ל: הן !
ומי העלך מן הים ? א"ל: צדקה שעשיתי היא העליתני מן הים. א"ל: מאין אתה יודע ?
א"ל: כשירדתי למעמקי מצולה שמעתי קול רעש גדול מגלי הים, שזו אומר לזו וזו אומר לזו: רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים – שעשה צדקה כל ימיו.
באותה שעה פתח רבי עקיבא ואמר: ברוך אלקים אלקי ישראל שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים, שדברי תורה ודברי חכמים קיימין הם לעולם ולעולמי עולמים. שנאמר:
(קהלת יא)
שלח לחמך על פני המים – כי ברוב הימים תמצאנו. ועוד כתיב:
(משלי י)
וצדקה תציל ממות:

(י)
מעשה בבנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, ובאתה אשה אחת לפניו אמרה לו: רבי פרנסני.
אמר לה: העבודה שאין בקופה של צדקה כלום.
אמרה לו: רבי, אם אין אתה מפרנסני הנני מתה וארבעה בנים.
עמד ופרנסה משלו.
לימים חלה בנימין הצדיק והיה מצטער על המטה.
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל (מעלה עליו הכתוב)
כאילו קיים עולם מלא, בנימין הצדיק שקיים אלמנה וארבעה בנים עאכ"ו, והוא מצטער בצער חולי זה על המטה ?! מיד בקשו עליו רחמים, וקרעו לו גזר דינו והוסיפו לו כ"ב שנה על שנותיו:

מסכת ראש השנה דף טז/ב

…וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר –
דִּינוֹ שֶׁל אָדָם. אֵלּוּ הֵן:
,צְדָקָה'.
,צְעָקָה'.
,שִׁנּוּי הַשֵּׁם'. וְ,שִׁנּוּי מַעֲשֶׂה'.
,צְדָקָה'. דִּכְתִיב:
(משלי י)
"וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".
,צְעָקָה'. דִּכְתִיב:
(תהלים קז)
"וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה'
בַּצַּר לָהֶם"
וְגוֹ'.
וְ,שִׁנּוּי הַשֵּׁם'. דִּכְתִיב:
(בראשית יז)
"וַיֹּאמֶר ה'
אֶל אַבְרָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ,
לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ ,שָׂרָי',
כִּי ,שָׂרָה'
שְׁמָהּ".
וְלִבְסוֹף –
"וּבֵרַכְתִּי אוֹתָהּ,
וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה"
וְגוֹ'.
,שִׁנּוּי מַעֲשֶׂה'. דִּכְתִיב:
(יונה ג)
"וַיַּרְא הָאֱלֹקים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם,
כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה".
[וּכְתִיב:
"וַיִּנָחֶם הָאֱלֹקים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה"].
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף ,שִׁנּוּי מָקוֹם'. שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית יב)
"וַיֹּאמֶר ה'
אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ"
וְגוֹ'.
וַהֲדַר –
"וְאֶעֶשְׁךָ לְגוֹי גָּדוֹל".

המאירי

אף על פי שהוחלט אדם בעבירות עד שקו הדין נותן להיות נגמר דינו לרעה, לא יתייאש מן הרחמים, ומן התפלה ומן התשובה, וירבה בתפלות ובצדקות וישנה מעשיו, ויעשה בעצמו תחבולות להתעורר בשנוי הנהגותיו. כגון: שנוי השם עד שיתעורר בשנוי זה שהוא אחר, ושהנהגותיו יתחדשו בהתחדשות השם או שישנה את מקומו וכן כל כיוצא בזה:

ריטב"א על מסכת ראש השנה דף טז/ב

שנוי מעשה.
פרש"י: שב מרעתו ולא נהירא דהא פשיטא שאם אינו שב מדרכיו כטובל ושרץ בידו הוא שאין מועיל לו שום תשוב'.
והנכון שאפי'
מעשים של רשות שאינם הגונים קצת הוא משנה כלומר שהוא אדם אחר לגמרי ומאי דמייתי ראיה תלמודא מדכתיב וירא האלהי'
את מעשיהם וכי שבו מדרכם הרעה:

וי"א אף שנוי מקום.
פי'
שזה מכניעו מאד וכמ"ש אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו כיצד יעשה ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ וק"ל היכא אמר שיעשה מה שלבו חפץ ור"ח גרס ויעשה כלומר יכוף שרירות לבו ויכניענו ואומר מורי נר'
שאין דרך לזה שזה נאמר על העושה דברי רשות שיש בהם חלול ה'
מפני שהוא אדם גדול בעירו כדאמר ביומא ה"ד חלול ה'
א"ר נחמן כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר כלומר שע"כ מגיעין סעיפי עבירה זו כדפרי'
בדוכתא וכן כיוצא בזה לכל אדם כפי מה שהוא וכשיש אדם שנכשל בזה ואינו יכול להכניע יצרו בדברים קלים יש לו להכניעו במלבושים שחורים ובגלות כדי שלא יתגבר עליו ואם א"א לו ילך למקום שאין מכירין אותו כי כשיעשה שם דברים אלו לא יהי'
חלול ה'
כיון שאין יודעין מעלתו ואע"פ שהי'
ראוי להכניע יצרו לגמרי כיון שא"א לו מוטב שיעשה כן כדי שלא יתחלל שם שמים בעשותו כן במקום שמכירין אותו:

מכילתא פרשת משפטים מסכת נזיקין פרשה י'

רבי ישמעאל אומר: בא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם על בשר ודם, שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים. שנא': (שמות ל') כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו'. ואומר: (שמות מ"ב י"ב) איש כסף נפשות ערכו. ואומר: (משלי י"ג) כופר נפש איש עשרו. ואומר: (דניאל ד') להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאך בצדקה פרוק. ואומר: (איוב ל"ג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו. ואומר: (שם) ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר.

מדרש רבה ויקרא פרשה לד'
פסקה ב'

ר'
פנחס בשם ר'
ראובן אמר: כל מי שנותן פרוטה לעני – הקב"ה נותן לו פרוטות. וכי פרוטה נותן לו ?! והלא לא נותן לו אלא נפשו ! הא כיצד? הייתה ככר בי'
פרוטות ועני עומד בשוק, ואין בידו אלא תשעה, ובא אחד ונתן לו פרוטה, ונטל ככר ואכלה ושבת נפשו עליו, אמר לו הקב"ה: אף אתה בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך, אני משיבה לך ! לפיכך משה מזהיר לישראל וכי ימוך אחיך:

מדרש תנחומא משפטים פרק טו'

(טו)
אם כסף תלוה. כך פתח רבי תנחומא: מלוה ה'
חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי יט). מלוה ה'
חונן דל, כביכול לה'
הוא מלוה, וגמולו ישלם לו. אר"פ הכהן בן חמא א"ר ראובן: מהו וגמולו ישלם לו,
יכול נתן פרוטה לעני – הקב"ה משלם לו ?!
אלא, אמר
הקב"ה:
נפשו
של עני הייתה מפרכסת לצאת מן הרעב,
ונתת
לו פרנסה והחיית אותו,
חייך
שאני מחזיר לך נפש תחת נפש ! למחר בנך או בתך באין לידי חולי, ולידי מיתה, ואזכור אני להם את המצווה שעשית עם העני,ומציל אני אותם מן המיתה ! הוי, וגמולו ישלם לו .שאני משלם לך נפש תחת נפש, אמר הקב"ה: דייך שנקראת מלוה לי.

שֶׁאַתָּה
וְשֶׁלָּךְ שֶׁלּוֹ

מסכת ברכות דף לה/ב

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמִי,
כְּתִיב:
(הושע ב)
("לכן אשוב")
"וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ"
[וְגוֹ'].
וּכְתִיב:
(דברים יא)
"וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"
?! לָא קַשְׁיָא,
כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם,
כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם.
תָּנוּ רַבָּנָן:
"וְאָסַפְתָ דְּגָנֶךָ"
וְגוֹ',
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר:
(יהושע א)
"לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ"
! יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
"וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ".
(נהוג)
[הַנְהֵג]
בָּהֶם מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה,
וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה,
וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה,
וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה,
וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ,
תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ ?
אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה סא)
"וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם"
[וְגוֹ'].
וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים יא)
"וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם כּח)
"וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ".
אָמַר אַבַּיֵיף הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְּיָדָם,
(והרבה עשו)
כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם.

רש"י

בזמן שעושין רצונו –
הדגן שלהם,
וכשאין עושים רצונו, נוטלו ומראה להם שהוא שלו: דברים ככתבן –
שלא יעסוק בדרך ארץ: הנהג בהם –
עם דברי תורה: מנהג דרך ארץ –
שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה: אפשר – בתמיה, אפשר כדבריך ?! ביומי ניסן –
ימי הקציר: ביומי תשרי –
דריכת הגתות והבדים:

תוספות ברכות דף לה/ב

כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ –
וא"ת: והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמינן ליה ? וי"ל: דמיירי ודאי שעושין רצונו, אבל אין עושין רצונו כל כך דאינם צדיקים גמורים. ועוד י"ל: דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושים ואין עושין, והכא בעושים ואין עושים כי הדדי נינהו:

המאירי על מסכת ברכות דף לה/ב

ראוי לו לאדם לעשות מלאכתו עראי ותורתו קבע, ומ"מ אין לו להתרשל שלא לעסוק במלאכתו כלל, אלא שיעשנה עראי ויעשה תורתו קבע. והוא שנא': לא ימוש ספר התורה וכו'. יכול דברים ככתבן ?
ת"ל: ואספת דגנך. אלא התנהג בהם דרך ארץ. כלומר: שתשתדל כפי מה שיחייב ההכרח, ולא שתשקיע כל השתדלותך באלו העניינים. ולעולם אם יוכל יקבע זמן להכין צרכי ביתו. כדי שלא יהא טרוד בהם כל השנה. הוא שאמרו בכאן על אחד מחכמיהם שהיה אומר לתלמידיו: במטותא מינייכו ביומי ניסן ויומי תשרי לא תיתו לבי רב דלא תיטרדו כולה שתא. וכל שתורתו קבע ומלאכתו ארעי – יהא בטוח שזו וזו תתקיים בידו:

תוספות הרא"ש על מסכת ברכות דף לה/ב

וכתיב ואספת דגנך –
ומוקי לה בזמן שעושין רצונו של מקום,
ותימה: והא לקמן מוקי לה ר'
שמעון בן יוחאי בזמן שאין עושין רצונו של מקום דקאמר דמלאכתן נעשית ע"י עצמן ?! וי"ל: וודאי בצדיקים איירי קרא, דהא כתיב" והיה אם שמוע. אלא אינם צדיקים גמורים שיהיו ראוין שתעשה מלאכתן ע"י אחרים,
א"נ ר'
חנינא בר פפא דריש ליה לקרא כר'
ישמעאל דמוקי קרא בצדיקים גמורים:

ואספת דגנך נהוג בהם מנהג דרך ארץ –
ור"י היה אומר: דדרך ארץ קבע יותר מתלמוד. דתנן במס'
אבות: יפה ת"ת עם דרך ארץ. אלמא, דרך ארץ עיקר. כדדייק ביבמות בפ'
החולץ, מדקתני: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האבף ש"מ יורשי [האב]
עיקר. ואין נראה לה"ר אלחנן דאמרינן הכא: ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי. ותנן: במ"ח דברים התורה נקנית, במיעוט דרך ארץ. ותנן: כל תורה שאין עמה מלאכה – לסוף בטלה וגוררת עון ! ויש לדקדק מדקאמר: עמה מכלל שהתורה עיקר. ובהחולץ לא דייק אלא מייתור משנה דקתני: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב: ולא קתני: יחלוקו סתמא. אלמא יורשי האב הוו עיקר:

ר'
שמעון אומר אפשר אדם חורש וכו'
– לאו משום דסבר ר'
שמעון שהוא [חובה]
! דהא איהו אמר בפ'
שתי הלחם במנחות: דאפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש ספר התורה הזה מפיך:

מסכת בבא בתרא דף ט/א

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בִּזְמָן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם,
אָדָם נוֹתֵן שִׁקְלוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ,
וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית מִקְדָּשׁ קַיָּם,
(זכה (שם נח)
"הלא פרוס לרעב לחמך".
לא זכה),
[אִם עוֹשִׂין צְדָקָה מוּטָב,
וְאִם לָאו]
בָּאִין עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וְנוֹטְלִין (אותה)
בִּזְרוֹעַ,
(שנאמר:
"ועניים מרודים תביא בית".
אמר מר עוקבא:)
וְאַף עַל פִּי כֵן נֶחֱשָׁב לָנוּ כִּצְדָקָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה ס)
"וְנוֹגְשַׂיךְ צְדָקָה".

המאירי

צריך אדם להעיר את עצמו על הצדקה ושלא יקשה בעיניו על חסרון ממונו, ויזכור שבזמן
שבית המקדש קיים היה נותן שקלו ומתכפר
לו,
עכשיו
הצדקה עומדת לו במקומו. ויתבונן שכל אדם מעתד לנכות ממונו למסים ולתשחורות, ואחר שכן ראוי לו ליתן חלקו למי שגמלו כל טובו בשמחה ובטוב לבב, שאם יחסר ממונו לכבודו, אף הוא בידו להשלימו, ואם אינו משתדל אלא להרבות ממונו, כמה דובים יש למקום. ודרך הערה אמרו: זכה – חסרון ממונו הולך לעניים. לא זכה –
אומות העולם באות ונוטלות בזרוע. ויש מפרשים על זה מה שכתבנו בעניין עשוי הצדקה, שאעפ"כ נחשב להם בצדקה. ור"ל: שאף גובינת המס כשהוא נותנו בנאמנות יש בו צד צדקה, והוא שמנכה חלק העניים, או שמתוך כך נושאים פניו והעניים מתרחמין. ויש מפרשים בו: שהוא נחשב להם לצדקה, כשמקבלין אותו בשמחה וסובלים עול גלותם לכבוד השם:

מסכת בבא בתרא דף י/א

דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַר שָׁלוֹם: כְּשֵׁם שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה,
כָּךְ חֶסְרוֹנוֹתָיו [שֶׁל אָדָם]
קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה.
זָכָה –
"הֲלֹא פָּרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ".
לֹא זָכָה –
"וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת".
כִּי הַא דִבְּנֵי אֲחָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
חַזָא לְהוּ בְחַלְמָא דְּבָעוּ לְמִיחְסַר שִׁבְעָה מֵאָה דִּינָרִין,
עֲשִׂינְּהוּ וְשָׁקַל מִינַּיְיהוּ לִצְדָקָה,
פּוּשׁ גַּבַּיְיהו שִׁיבְסַר דִּינָרִי,
כִּי מָטָא מַעְלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי,
שָׁדְרוּ דְּבֵי קֵיסָר (שלקינהו,)
[נַקְטִינְּהוּ].
אָמַר לְהוּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: לָא תִּדְחֲלוּ,
שִׁיבְסַּר דִּינָרִי גַּבַּיְיכוּ שַׁקְלִינְהוּ מִינַּיְיכוּ.
אַמְרִי לֵיהּ: מְנָא יָדַעְתְּ ?
אָמַר לְהוּ:
(הכי)
חֲזָאי לְכוּ בְּחַלָמָא.
אָמְרוּ לֵיהּ: אַמַּאי לָא אָמַרְתְּ לָן ?
דִּנְיתְבִתְּהוּ.
אָמַר לְהוּ: אֲמִינָא,
כִּי הֵיכֵי דְּתַעְבְדוּ מִצְוָה לִשְׁמָהּ.

רש"י

שמזונותיו של אדם –
שכר שיתפרנס ממנו: חסרונותיו –
הפסד שעתיד להפסיד: זכה –
למזל טוב יתן אותו חסרון לעניים: חזא [להו]
בחלמא –
במוצאי יה"כ: דבעו מחסר שבע מאה דינרין –
באותה שנה: שקיל צדקה מינייהו –
כל השנה היה כופן בדברים וגובה מהן צדקה: פש גבייהו –
ערב ראש השנה שיבסר דינרי, שלא נתנו לצדקה משבע מאה דינרי: לא תדחלו –
למיפסד יותר: אמאי לא אמרת לן –
מתחלה שכך חלמת והיינו נותנין כולן:

יד רמ"ה

קכא.
דרש רבי יאודה בר שלום: כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה כך חסרונו של אדם קצוב לו מראש השנה ועד ראש השנה. זכה – הלא פרוס לרעב לחמך. לא זכה–
ועניים מרודים תביא בית.
שבאין אומות העולם שהם עניים מן המצות ומורדין במקום ונוטלין אותו בזרוע. ולא עוד אלא שאתה זקוק להביאם לביתך ולתת להם בעל כרחך. והכי נמי משמע ממעשה דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי:

תלמוד ירושלמי מסכת נדרים דף ל/ב (פרק ט')

אמר רבי זעירא: עניות מצויה.
כהדא חד בר נש הוה בעל דיניה עתיר. אתא בעי מידון קומי רב.
שלח רב בתריה, אמר: עם ההוא אנא בעי מיתי מידון ?! כך אין אתון גמלייא דערבייא לא טענין קורקסייא דאפותיקי דידי ! שמע ומר: מהו מתגאה ? דלא ליה תהא פחתה בה.
מן יד נפקת קלווסים מן מלכותא דייעול הוא ומדליה לטימיון. אתא גבי רב, א"ל: צילי עלי דו נפשי תחזור.
צלי עלוי וחזר עלה:

מסכת שבת דף קנא/ב

תַּנְיָא.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים עַל מִדָּה זוֹ,
שֶׁאִם הוּא לֹא בָא –
בָּא בְנוֹ.
וְאִם בְּנוֹ לֹא בָא –
בָּא בֶן בְּנוֹ.
שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים טו)
"כִּי בִּגְלָל הַדָּבָר הַזֶּה".
תָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גַּלְגַל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם.
אָמַר רַב יוֹסֵף: נַקְטִינָן,
הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן לֹא מִיעֲנֵי.
וְהָא קָא חֲזִינָא דְמִיעֲנִי ?
אִם אִיתָא דְמִיעֲנִי –
אַהֲדוֹרֵי אַפִּיתְחָא לָא מִיהֲדַר.
אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לִדְבֵיתְּהוּ: כִּי אָתָא עַנְיָא,
אַקְדִּים לֵיהּ רִיפְתָּא,
כִּי הֵיכִי דִּלְקַדְמוּ לְבָנַיִךְ. אָמְרָה לֵיהּ: מֵילַט קָא לַיְיטַת לְהוּ ?
אָמַר לָה, קְרָא כְּתִיב:
"כִּי בִגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה".
וְתָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,
גַּלְגַל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם.

המאירי

לעולם יעשה אדם צדקה וגמילות חסדים בעוד שהוא מוצא למי ומצוי לו הממון ועודן בידו. ר"ל :שהוא חי ולא עזב עדיין חילו לאחרים והוא שאמר וזכור את בוראך וכו'
עד אשר לא יבאו ימי היעה וכו'
ויזהר אדם במדה זו ואל יבטח בעשרו שהעניות מצויה תמיד דרך הערה אמרו אם לא יבא הוא לידי עניות בא בנו ואם לא בנו בא בן בנו שנ'
בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם דרך הערה אמרו ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם מרחמים עליו:

מסכת תמורה דף טז/א

כַּיוֹצֵא בַדָבָר אַתָה אוֹמֵר:
(משלי כט)
"רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגְשׁוּ –
מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה'".
בְּשָׁעָה

שֶׁתַּלְמִיד הוֹלֵךְ אֵצֶל הַרָב וְאוֹמֵר לוֹ: לַמְדֵנִי תּוֹרָה,
אִם מְלַמְדוֹ (תורה)
– "מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה'".
(ואם מלמדו הקדוש בּרוך הוא מחכים לשניהם.)
וְאִם לָאו,
(משלי כב)
"עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָשׁוּ –
עוֹשֶׂה כֻּלָם ה'",
מִי שֶׁעֲשָׂאוֹ חָכָם לָזֶה,
עוֹשֶׂה אוֹתוֹ טִפֵּשׁ.
טִפֵּשׁ לָזֶה,
עוֹשֶׂה אוֹתוֹ חָכָם,
זוּ מִשְׁנַת רַבִּי נָתָן.
רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר:
"אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי"
– בִּפְרִיָה וּרְבִיָה.
"וְהִרְבֵּיתָ אֶת גְּבוּלִי"
– בְּבָנִים וּבְבָנוֹת.
"וְהָיְתָה יָדְךָ עִמָדִי"
– בְּמָשָׂא וּבְמַתָן.
"וְעָשִׂיתָ (עמדי)
מְרָעָה"
– שֶׁלֹֹּא יְהֵא בִי מִיחוּשׁ רֹאשׁ,
וּמִיחוּשׁ אָזְנַיִם,
וּמִיחוּשׁ עֵינַיִם.
"לְבִלְתִּי עָצְבִי"
– – שֶׁלֹֹּא יִשְׂגַבֵנִי יֵצֶר הַרָע (מלשנות עצבי).
["מִלִשְׁנוֹת"]
– אִם אַתָּה עוֹשֶׂה (בי)
כֵּן –
מוּטָב,
וְאִם לָאו –
"הֲרֵינִי הוֹלֵךְ בִּנְסִיסִי לִשְׁאוֹל".
"וַיָבֵא אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר שָׁאַל".
כַּיוֹצֵא בַדָבָר אַתָּה אוֹמֵר,
"רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגְשׁוּ"
וְגוֹ'.
בְּשָׁעָה שֶׁעָנִי הוֹלֵךְ אֵצֶל בַּעָל הַבַּיִת וְאוֹמֵר,
פַּרְנְסֵנִי,
אִם מְפַרְנֵסוֹ –
מוּטַב,
וְאִם לָאו –
"עָשִׁיר וַרָשׁ נִפְגָּשׁוּ,
(מאיר עיני שניהם ה')
[עוֹשֶׂה כֻּלָם ה']".
מִי שֶׁעָשָׂאוֹ עָשִׁיר לָזֶה –
עוֹשֶׂה אוֹתוֹ עָנִי.
עָנִי לָזֶה –
עוֹשֶׂה אוֹתוֹ עָשִׁיר:

רש"י

כיוצא בדבר אתה אומר –
שכל המוסר עצמו לחזר אחר תורה ממלאין לו שאלותיו: ואיש תככים –
בינוני שיודע שני סדרים או שלשה שמוסמך בינוני: מאיר עיני שניהם –
שאף הרב צריך עדיין לימוד ומלמדו הקב"ה: עושה שניהם –
עכשיו הוא מתחיל לעשותם חדשים לזה חכם ולזה טיפש: כיוצא בדבר כו'
– שהמבקש על מזונותיו ועל צרכיו שנזקקין לו מן השמים למלא שאלותיו:

מדרש רבה שמות פרשה לא'
פסקה ג'

(ג)
ד"א אם כסף תלוה את עמי הה"ד (קהלת ה)
יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו ואבד העושר ההוא בענין רע אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו שאין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה העשיר מנסהו אם תהא ידו פתוחה לעניים ומנסה העני אם יכול לקבל יסורין ואינו כועס שנאמר (ישעיה נח)
ועניים מרודים תביא בית ואם עמד העשיר בנסיונו ועושה צדקות הרי הוא אוכל ממונו בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא והקב"ה מצילו מדינה של גיהנם שנאמר (תהלים מא)
אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'
ואם עמד העני בנסיונו ואינו מבעט הרי הוא נוטל כפלים לע"ל שנאמר (שם יח)
כי אתה עם עני תושיע ממי אתה למד מאיוב שנתייסר בעוה"ז ושלם לו הקב"ה כפלים שנאמר (איוב מב)
ויוסף ה'
את כל אשר לאיוב למשנה אבל העשיר שעינו רעה הולך הוא וממונו מן העוה"ז שנא'
(קהלת ה)
ואבד העושר ההוא בענין רע שעינו רעה כנגד גבאי צדקה למה שגלגל הוא בעולם לא מי שהוא עשיר היום עשיר למחר ומי שהוא עני היום עני למחר אלא לזה מוריד ולזה מעלה שנאמר (תהלים עה)
כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים

רַבִּי
שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,
הַמְהַלֵּךְ
בַדֶּרֶךְ
וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ
וְאוֹמֵר:
מַה
נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר
זֶה,
מַעֲלֶה
עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב
בְּנַפְשׁוֹ

רע"ב

מַה נָּאֶה אִילָן זֶה מַה נָּאֶה נִיר זֶה –
הוא הדין לכל שיחה בטלה.
אלא שדבר בהווה, שדרך הולכי דרכים לדבר מה שרואים בעיניהם. ויש אומרים: דאשמעינן רבותא, דאע"ג דעל ידי כן הוא מברך: ברוך שככה לו בעולמו.
אעפ"כ מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו, מפני שהפסיק ממשנתו: ניר תלם המחרישה.
כמו נירו לכם ניר (ירמיה ד):

תוי"ט

הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ –
שהוא מקום סכנה.
וי"מ דלאו דווקא אלא ה"ה בבית, אלא דבדרך שכיחי אילן

וניר ואפשר שיפסיק:

וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה –
דלא תימא: דוקא אילן שהוא רואהו מרחוק, ואומר:
מַה נָּאֶה שזהו ודאי שמפסיק.
אלא אפי'
נִיר שנמצא בצדו כשהוא מהלך אפ"ה הוי הפסק.
דרך חיים:

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב –
פי'
בדרך חיים דסמיך ליה אקרא דרק השמר לך דתנן לקמן וכ"כ במד"ש במשנה דלקמן אבל בכאן מפרש דסמיך ליה על פסוק הקוטפים מלוח עלי שיח.
(איוב ל'
ד').
דדרשוהו [חגיגה י"ב]
על הפוסקים מדברי תורה ועוסקים בדברי שיחה.
וכן מתורגם דשבקין פתגמי אורייתא מן לוח לבהון מטול מילי דעלמא.
וכיון שכן הוא מתורגם.
מלתא דפשיטא הוא.
וא"צ להזכיר הכתוב בהדיא וסמך על המבין.
כי אין דרך התנא לפרש.
ואפשר נמי דהוא דורש שיח.
אילן.
כמו וכל שיח השדה (בראשית ב')
שפירשו המפרשים אילן.
והיינו דנקט מה נאה אילן זה ע"כ ובפירש"י כתוב הכא ל"ג מעלה עליו הכתוב דהא לא כתיב קרא.
ע"כ.
וכן העתיק הר"ב מעלין עליו וכו'.
אבל במשנה דלקמן העתיק ג"כ בזה הלשון.
ואע"פ דהתם מייתי מקרא דהשמר וגו'.
והא דלא תנן הכא מתחייב בנפשו שנאמר וכו'
כדלעיל משנה ד'
אלא תנן מעלה וכו'
כאילו וכו'
נ"ל דהכא לא הוי אלא הפסק דרך עראי ומיד הוא חוזר אל משנתו.
אבל לעיל קאמר דמפנה לבו לבטלה.
ובמד"ש מפרש בשם הר"ם אלמושנינו דלהכי קאמר הכא מעלה וכו'
להורות שר'
חנינא בן חכינאי [לעיל משנה ד']
דבר באיש אשר לו המקום והזמן הנאות אל ההתבודדות ע"כ.
ולפירוש השני שכתב הר"ב דהכא במברך וכו'.
מעיקרא לא קשיא ואדרבא דמעלה עליו הוי חדוש דלמוד תורה כנגד כולם:

מסכת חגיגה דף יב/ב

אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה,
מַאֲכִילִין (אותו)
[לוֹ]
גַּחֲלֵי רְתָמִים. שֶׁנֶּאֱמַר:
(איוב ל)
"הַקּוֹטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ,
וְשׁוֹרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם":

מסכת יומא דף יט/ב

אָמַר רָבָא: הַשָּח שִׂיחַת חוּלִּין,
עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. שֶׁנֶּאֱמַר:
"וְדִבַּרְתָּ בָּם",
"בָּם"
וְלֹא בִדְבָרִים אֲחֵרִים.
רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב אָמַר: עוֹבֵר בְּלָאו. שֶׁנֶּאֱמַר:
(קהלת א)
"כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר":

רש"י

בם –
בדברי תורה: ולא בדברים אחרים –
שיחת הילדים וקלות ראש: לא יוכל איש לדבר –
אין לו רשות:

תוספות

בם ולא בתפלה –
נראה לי בם שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולא בתפלה, דאמרינן:
(ברכות דף ל🙂
אפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי'
נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק:

ריטב"א

בם ולא בתפלה פרש"י ז"ל :בם הדבור בקול מותר ואריך.
ולא בתפלה שהתפלה צריכה בלחש, כדכתיב" וקולה לא ישמע.
ואחרים פירשו לעניין שאלת שלום.
דבק"ש מותר להפסיק אבל לא בתפלה, שאפילו נחש כרוך על כתפו לא יפסיק, וכן פי'
בירושלמי. ואחרי'
פירשו שזה לעניין אותה שאמרו בפ'
יציאות השבת: חברים העוסקים בתורה מפסיקים לק"ש ואין מפסיקין לתפלה.
אי נמי שלא יאריך בתפלה יותר מדאי שיתבטל הרבה מתורתו, שלא להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה…