נושא:
נתיבות הכשרות – סיכום חוברת

מחבר:
יהודה רוזנברג

כתות יעד:
י–יב

נתיבות הכשרות.

כשרות בעלי חיים – פרק ראשון (עמוד 7).

למה אסור לאכול בעלי חיים לא כשרים?

1. הגמרא – זה חוק.
   אין לנו הסבר,
   אלא ככה הקב"ה אמר,
   ואנחנו חייבים לשמוע בקולו.

2.
ספר החינוך – אוכל שאסור לאכול מהתורה,
הוא פשוט לא בריא לגוף,
ועושה

בעיות לגוף.

3.
יצחק אברבנאל – ספר החינוך טועה,
כי יש הרבה אנשים שאוכלים חזיר,
והם

בריאים וחיים הרבה שנים.
אבל מי שאוכל חיות שאסור לאכול,
הוא מתחיל

להתנהג כמוהם.
לכן התורה אמרה לא לאכול חיות שהורגות חיות אחרות,
כי מי

שאוכל אותם,
יתחיל בעצמו לרצות להרוג,
או לתת מכות לאנשים.

4.
הספורנו – מי שאוכל רק אוכל כשר – יהיה קדוש.
כמו שכתוב בפסוק

"והתקדישתם – והייתם קדושים,
כי אני ה'
אלוקיכם".
תהיו קדושים אם תעשו

את עצמכם קדושים,
אם לא תוכלו אוכל לא כשר.

5.
דר'
אהרון ברט – לכבוש את היצר.
אדם שצריך להתרגל לא לעשות כל מה שבא

לו לעשות.
לא לאכול כל דבר שרואים או מתחשק.
אלא שנדע לחשוב לפני

שעושים,
ולשאול "האם מותר לי לאכול את זה?
האם זה כשר?".
כך גם בכל דבר,

נתרגל לעשות כל דבר רק אחרי שחשבנו אם זה דבר טוב וחשוב,
ולא סתם

לעשות,
ואחר כך לפעמים מצטערים.

סימנים לבהמות כשרות.

1. מעלת גרה – חיה שאוכלת אוכל,
   אחר כך מוציאה אותו החוצה לפה,
   לועסת אותו עוד פעם,
   מכניסה לבטן (לקיבה אחרת)
   את האוכל,
   ושוב מוציאה לפה,
   לועסת ומעבירה את האוכל לקיבה אחרת.
   (לפרה למשל יש 4
   קיבות).

2. מפריסת פרסה – יש לה על הרגל כמו ציפורן עבה,
   שהיא כמו נעל שעליה הוא דורך.

3. שוסעת שסע –
   הרגל מחולקת לשתי אצבעות.

רק חיה שיש לה את כל 3
הסימנים – היא חיה כשרה.
אם חסר אפילו סימן אחד – אסור לאכול אותה.
לכן אסור לאכול חזיר שהוא מפריס פרסה (2),
ושוסע שסע (3).
אבל בגלל שהוא לא מעלה גרה (1)
אסור לאכול אותו.

העונש:
מי שאוכל כזית (28
גרם)
של חיה או בהמה לא כשרה,
מקבל מלקות (39
מכות).

איסור חלב.

חלב זה חתיכות שומן שנמצאות בבשר.
שומן שהוא גוש שהוא לא מחבר לבשר – נקרא "חלב".
שומן שמחובר לבשר – נקרא "שומן".

חלב של שור,
כבש ועז – אסור לאכול אותו.
חלב של כל שאר החיות והבהמות הכשרות – מותר לאכול אותו.
(את החלב של השור,
כבש ועז היו מקריבים לקב"ה בבית המקדש).

העונש: מי שאכל "כזית"
חלב שאסור לאכול בכוונה,
והזהירו אותו שאסור לאכול ("התראה")
– מקבל מלקות (39
מכות).

אם אכל בכוונה,
אבל לא הזהירו אותו,
ולא ראו אותו לפחות שני בנים מעל גיל 13
– מקבל עונש כרת (הקב"ה נותן לו את העונש,
מתי שהוא רוצה,
ומה שהוא רוצה).

אם אכל בטעות – מביא קורבן חטאת – קורבן שמי שעשה עברה בטעות – צריך להביא את הקורבן הזה.

מצוות כיסוי הדם.

*
אחרי ששוחטים חיה ועוף טהורים,
צריך לכסות את הדם שלהם.
(הדם זה הנפש,
ואם לא קוברים אותם,
כי אוכלים אותם,
לפחות קוברים את הדם שלהם).

את הבהמות שהקריבו בבית המקדש – לא צריך לקבור את הדם של השחיטה שלהם,
כי בבית המקדש היו מקריבים את הדם על המזבח.

*
המצווה היא של השוחט.
אבל אם אדם רואה שהשוחט לא כיסה את הדם – חייב לכסות בעצמו את דם.

*
לפני שמכסים –
מברכים "ברוך …
אשר קדשנו במצוותיו ..
על כיסוי הדם"
, ומכסים באדמה בלי גושים גדולים.

*
אם לא כיסו את הדם – מותר לאכול את הבשר.

גיד הנשה.

אסור לאכול את גיד הנשה ("רצועה"
שנמצאת בברך,
וכשהיא נמתחת,
אנחנו אומרים שקיבלנו "נקע")
של כל הבהמות והחיות.

מותר לאכול את גיד הנשה של הציפורים והעופות הכשרות.

סימני עוף (כמו תרנגול)
טהור.

בתורה אין סימנים לעופות טהורים או לא טהורים.
אלא יש רשימה של העופות הלא טהורים.

חכמים נתנו לנו סימנים:

בצורה כללית,
כל ציפור שטורפת (הורגת)
חיות כדי לאכול אותם – אסור לנו לאכול אותם (כמו הנשר).

רק ציפור או עוף שלא הורג חיות כדי לאכול אותם מותר לאכול אותם,
אם הם ברשימה של העופות שכתוב בתורה שמותר לאכול.

הסימנים לעוף דורס (עוף שהורג חיות).

1.
ציפור לא דורסת – אם זורקים לה אוכל,
היא תיתן לאוכל ליפול על הרצפה,
ואז תאכל אותו רק בעזרת המקור.

ציפור דורסת – תנסה לטפוס את האוכל באוויר.

2.
אצבע יתירה – אם נשים ציפור טורפת על מקל,
היא תתפוס את המקל עם שתי אצבעות מקדימה,
ושתי אצבעות מאחור.

ציפור לא טורפת תשאר עם כמה אצבעות קדימה,
ואחת אחורה,
וקשה לה לטפוס את המקל ברגל,
ולעמוד בלי ליפול.

3.
זפק – לציפור כשרה,
יש כמו שק קטן שנמצא בגרון שלה.
האוכל שהיא אוכלת נכנס לשק הזה,
ומשם האוכל יורד לאט לאט לבטן (לקיבה).

4.
קורקבן מתקלף –
לציפור כשרה יש קיבה (המקום שאליו מגיע האוכל בתוך הבטן).
בהלכה קוראים לקיבה "קורקבן".
בציפור כשרה,
אם לוקחים את הקיבה ופותחים אותה (אחרי ששחטנו אותה כמובן),
נראה שאפשר לקלף מתוך הקיבה דבר כמו עור.
בציפור לא כשרה – אי אפשר להוציא את העור הזה מהקיבה.

אפשר לזכור את ארבעת הסימנים בעזרת המילה "צפור".
כך:

אצבע

זפק

דורס (לא דורס).

קרקבן.

היום: לא בודקים את הסימנים.
אלא כל ציפור שהיו רגלים לאכול אותה,
אוכלים .

ציפור שלא אכלו אותה פני כן,
לא אוכלים אותה גם היום,
גם אם יש ל ה את כל הסימנים הטהורים

היוצא
מן
הטמא
–
טמא.

כל דבר שיצא מחיה לא כשרה,
אסור לאכול אותו.
לכן גם את החלב של החזירה – אסור לשתות אותו.

דבש
מהדבורים:
אמרנו שאם אסור לאכול את החיה ,
גם אסור לאכול מה שיוצא מהבטן שלה.
ולכן לפי זה,
היה אסור לאכול דבש דבורים ,
כי הדבש יוצא מהדבורה,
והיא לא כשרה.

אבל הדבורה לא מכניסה את הצוף (הדבר שהיא לוקחת מהפרחים)
לתוך הקיבה (הבטן),
אלא היא מכניסה את הצוף לתוך הפה,
ומוציאה אותו מהפה לכוורת.
(הבית של הדבורים).
לכן מותר לאכול דבש של הדבורים.

דגים.

יש שני סימנים לדג כשר:

1.
שיש לו סנפיר – כמו כנפיים של הציפור.
שהוא מזיז אותם כדי לזוז בתוך המים.

2.
קשקשת – יש לדג על הבטן כמו חתיכות קטנות של צפורניים.

מחכמים: אם מצאתי חתיכת דג,
ויש עליה קשקשת,
מותר לאכול את הדג,
גם אם אני לא רואה בחתיכה שמצאתי סנפיר.
כי בדג שיש קשקשת,
זה אומר שיש לו גם סנפיר,
גם אם אני לא רואה אותו.

קשקשת

סנפיר

ביצים של הדגים:

כבר אמרנו שכל מה שיוצא מחיה כשרה – אפשר לאכול.
וכל מה שיוצא מחיה לא כשרה – אסור לאכול.

לכן ביצים של דג כשר – אפשר לאכול.

ביצים של דג לא כשר – אסור לאכול.

תולעים
–
שרצים.

אסור לאכול תולעים,
או שרצים,
כמו נמלים,
זבובים,
צפרדעים וכדומה.

מי שאוכל שרצים שגדלים במים – כמו צפרדע – מגיע לו לקבל 4
פעמים עונש של מכות.

מי שאוכל שרצים שגדלים על הארץ – כמו נמלים –
מגיע לו 5
פעמים עונש של מכות.

מי שאוכל שרצים שעפים – כמו הזבובים – מגיע לו 6
פעמים עונש של מכות.

לכן צריך להיזהר מאוד שלא לאכול תולעים וכדומה.

דיני תולעים.

1. רק מי שאכל שרץ או תולעת שלמים – מגיע לו עונש מכות.
   אבל אם אכל רק חלק מהתולעת – לא מקבל מכות.
   (אבל אסור לאכול אפילו חלק קטן של התולעת,
   אך לא מקבל מכות).

2. מי שאכל הרבה חלקים של תולעים,
   וכל החלקים ביחד הם בכמות של כזית (28
   גרם)
   – גם מקבל עונש מכות.

3. פרות וירקות שבדרך כלל אין בהם תולעים – לא צריך לבדוק אם יש בהם תולעים.
   כמו בננות,
   עגבניות ותפוחי אדמה.

4. פרות וירקות שיש בהם הרבה פעמים תולעים – חייב לבדוק לפני שאוכל אותם.
   כמו בחסה שיש בה הרבה תולעים,
   וצריך לבדוק אותה עלה עלה מול האור.

5. תולעת קטנה שאי אפשר לראות אותה בעין – מותר לאכול אותה.

6. תולעת שלא רואים אותה כי הצבע שלה הוא בדיוק כמו הצבע של העלה או הירק,
   אבל אם נשים אותה על נייר בצבע אחר – כן נראה אותה – אסור לאכול אותה.

אוכל שמצאו בו תולעים :

אם מצאתי באוכל מבושל תולעת אחת או שתיים,
אני יכול להוציא אותם ולאכול את האוכל.
אבל אם מצאתי שלושה תולעים – זה סימן שהאוכל מלא תולעים,
וצריך לזרוק אותו.

אוכל שמצאו בו נמלים,
זבובים או כל דבר שהגיע לאוכל אחרי שבישלו אותו:

כל אוכל שמצאתי בו נמלים,
ואפילו מצאתי בו הרבה נמלים,
מותר להוציא את הנמלים,
ולאכול את האוכל,
כי ברור לנו שהנמלים הגיעו לאוכל אחרי שבישלנו אותו.

קמח.

בקמח יש הרבה תולעים.
לכן אסור להכין לחם או עוגות בלי לנפות (לסנן את הקמח בתוך רשת)
את הקמח.

כשרות
הבשר
–
פרק
שני
–
עמוד
37..

נבלה:

כל חיה או ציפור שמתה בלי ששחטו אותה לפי ההלכה – נקראת "נבלה",
ואסור לאכול אותה.
לכן,
אם הרגנו פרה בעזרת רובה,
או בעזרת חשמל,
או אפילו שחטו אותה,
אבל לא כמו שצריך,
אסור לאכול את החיה,
והיא נקראת "נבלה".

מי שאכל "כזית"
(28 גרם)
נבלה,
– העונש שלו הוא מכות.
אבל אסור לאכול גם פחות מ"כזית".

טרפה:

חיה כשרה שיש לה אחד מ 24
בעיות (כמו חור בראה,
(החלק שאתו אנחנו נושמים))
נקראת "טרפה",
ואסור לאכול אותה¹.

מי שאכל "כזית"
(28 גרם)
טרפה,
– העונש שלו הוא מכות.
אבל אסור לאכול גם פחות מ"כזית".

מותר ליהנות מנבלה או טרפה,
ולכן מותר למכור את הבשר לאדם לא יהודי,
או לתת אותו לכלב לאכול.

ביצה שמצאנו בתוך תרנגולת שמתה:

אם התרנגולת הייתה נבלה,
אסור לאכול את הביצה.

אם התרנגולת הייתה טרפה,
מהתורה מותר לאכול את הביצה,
אבל מחכמים אסור לאכול את הביצה.

בשר חלק ("בשר גלאט").

אחת הבעיות שיש בהרבה חיות היא חור בריאה. לכן חייבים לבדוק כל חיה אחרי ששחטו אותה, אם אין לה חור בריאה.

"סירכא".

אחת הסיבות שעושות הרבה חורים בריאה,
היא ה"שירכה".

"שירכה"
זה כמו חוט שנמצא מוץ לריאה.
בהתחלה החוט הוא דק ורך.
אבל לאחר זמן,
החוט נעשה קשה,
ויכול להיות כמו מחט שתעשה חור בריאה.

אם ה"שירכה"
עשתה כבר חור בריאה,
החיה טרפה,
ואסור לאכול אותה.

אם מצאנו "שירכה"
שהיא עוד לא קשה:

לפי הספרדים:
אסור לאכול את החיה,
גם אם אין חור בריאה.

לפי האשכנזים:
אם אפשר להוריד את השירכה עם הציפורן,
מותר לאכול את החיה.

אם השירכה חזקה,
וכבר אי אפשר לגרד אותה עם הציפורן,
גם לפי האשכנזים אסור לאכול אותה.

"בשר חלק"
או בשר "גלאט"
באידיש,
זה בשר שלא היו בו בכלל שירכות.

כיום מקובל לקרוא לבשר "בשר חלק",
רק לבשר שאין בו שום בעיות הלכתיות,
ולא רק שאין בו "שירכות".
(על בעיה נוספת,
נכתוב בהמשך).

לכן הבשר נקרא "חלק"
, הוא חלק בלי בעיות הלכתיות.

הכשרת
בשר
ואיסור
אכילת
דם
–
עמוד
42.

דם:

מהתורה אסור לאכול או לשתות דם.

הרמב"ן מסביר למה אסור לאכול את הדם,
ואומר כי הקב"ה נתן לנו את החיות ואת כל העולם כדי לעזור לנו.
את החיות הכשרות נתן לנו הקב"ה גם כדי לאכול אותם,
שנהיה בריאים וחזקים.
אבל הדם הוא ה"נפש"
– בדם יש את כל התכונות של הבעל חיים,
ולכן מי שיאכל את הדם –
יקבל קצת את ההתנהגות של החיה,
וזה לא טוב.

את הדם נותנים קורבן לקב"ה,
ולכן את הדם של הקורבנות שפכו על הצדדים של המזבח.

בהלכה יש 3
סוגי דם:

1. "דם הנפש"
   – הדם שיוצא מהחיה בזמן ששוחטים אותה.
   ומי שאוכל או שתה "כזית"
   "דם הנפש"
   בכוונה מקבל עונש "כרת"
   (עונש מהקב"ה,
   ולא מבני האדם).

2. "דם האיברים שפירש"
   – זה אותו הדם שנמצא בגוף של החיה,
   ויוצא לבד מהחלקים של החיה אחרי ששחטנו אותה.
   מי שאכל או שתה "כזית"
   מ"דם האיברים שפירש"
   – עובר על מצוות "לא תעשה",
   ומקבל מלקות.

3. "דם האיברים שלא פירש"
   – הדם שנשאר בתוך הבשר,
   ולא יוצא לבד.
   את הדם הזה מותר לאכול,
   ולכן מי שרוצה לאכול את הבשר בלי לבשל או לטגן אותו ("בשר חי",
   בשר כמו שהוא),
   יכול לשטוף את הבשר במים,
   ולאכול את הבשר,
   בלי להוציא את הדם מהבשר.
   אבל אם הוא לא רוצה לאכול את הבשר חי,
   חייב "להכשיר"
   – להוציא את הדם בעזרת מלח,
   או צלייה ("על האש")
   לפני שיאכל את הבשר.

דיני הכשרת בשר.

מי שרוצה לאכול בשר מבושל או מטוגן,
(ולא בשר לא מבושל – בשר חי),
צריך "להכשיר"
להוציא את הדם מהבשר לפני שמכינים אותו.
כי בזמן שמחממים את הבשר,
הדם יוצא החוצה לאוכל,
ואז אסור לאכול את האוכל,
(כי יש בו דם).

כדי להכשיר (להוציא את הדם מהבשר)
צריך לעשות אחד משני הדברים:

1. לצלות את הבשר –
   לשים את הבשר על האש,
   ולתת לדם שיוצא מהבשר ליפול למטה.

2. "להכשיר את הבשר".

צליית בשר.

1. שוטפים את הבשר.
   ("הדחה").

2. מפזרים עליו קצת מלח,
   (הדם נכנס למלח,
   כמו שנייר סופג מים,
   המלח סופג את הדם)
   ומיד שמים אותו על האש.
   אסור לשים את המלח לחכות הרבה זמן,
   כי המלח יכנס לבשר,
   הדם יכנס למלח,
   ואז קשה להוציא אותו.
   

3. שמים על האש עד שהבשר נעשה רך ומספיק טוב לאכילה לרוב בני האדם.

4. לפי האשכנזים –
   צריך לשטוף את הבשר מהמלח והדם,
   לפני שאוכלים אותו.

לפי הספרדים – אם רוצה לאכול אותו ככה (על האש – מנגל)
לא צריך לשטוף,
ואפשר לאכול את הבשר מיד.

אם רוצה לבשל או לטגן את הבשר,
צריך לשטוף את הבשר לפני שמכינים אותו לאכילה.
(מבשלים,
מטגנים,…).

צליית כבד.

את הכבד מכשירים רק בעזרת צלייה, כי יש בו הרבה דם,
ורק האש יכולה להוציא את כל הדם החוצה.

כדי להכשיר אותו,
מכשירים אותו כמו צלייה של כל בשר,
רק שלפני ששמים אותו על האש,
עושים עליו חתכים לאורך ולרוחב,
כדי שהדם יצא מהחתכים החוצה עם האש.

הכשרת בשר בלי צלייה (לא על האש).

כדי להוציא את הדם שנמצא בתוך הבשר,
מפזרים עליו מלח.
כי המלח שואב אליו את הדם (או כל נוזל אחר).

אם ניקח מלח ששמים על הלחם,
הוא דק מאוד,
ובמקום שהדם יצא אליו,
המלח יכנס לתוך הבשר,
והדם לא יצא.
לכן משתמשים במלח בינוני,
לא דק כמו מלח השולחן ששמים על השולחן,
וגם לא גושים גדולים של מלח,
כי אז המלח לא יגיע לכל מקום בבשר.

כאשר מכשירים את הבשר צריך :

1. לשטוף את הבשר טוב ,
   ולשים אותו בתוך מים לחצי שעה ("השרייה").

2. לכסות את הבשר בכל הכיוונים עם מלח,
   ולחכות שהדם יצא לתוך המלח.

3. לשטוף מחדש לפחות פעמיים טוב את הבשר מהמלח המלא בדם שיש עליו.

יש אפשרות לעשות את כל ההכשרה בזמן יותר קצר,
אם אין לו זמן להכשיר את הבשר,
כי הגיעו אורחים,
ורוצים להכין מהר אוכל,
וכדומה.

בטבלה הבאה יש את הסיכום איך עושים זאת טוב,
ואיך מותר לקצר,
אם אין לו ברירה.

במקרה של טעויות:

1. אם בטעות השאיר בהתחלה את הבשר בתוך המים (הדחה ראשונה)
   ליותר מ 24
   שעות,
   כבר אי אפשר להכשיר את הבשר עם מלח.
   (כי לפי ההלכה,
   דבר שנמצא בתוך מים יותר מ 24
   שעות,
   נחשב כאילו הוא מבושל.
   וזה אומר שהבשר מבושל עם הדם).
   לפי הספרדים:
   אפשר להכשיר את הבשר הזה בעזרת האש.
   ("צלייה").

לפי האשכנזים – אי אפשר להכשיר בשר כזה.

2. ב"המלחה"
   – צריך להשאיר את המלח לשעה אחת.
   אבל לא ליותר מ 12
   שעות.
   

אם בטעות שכח להוציא הבשר מהמלח ליותר מ 12
שעות,
זה לא טוב,
אבל מותר להמשיך לאכול את הבשר אחרי ששוטפים כמו שצריך (הדחה לאחר המלחה).

צלייה בתנור:

אם רוצה לצלות (על האש)
התוך התנור (במקום על האש)
– זה מותר,
אבל צריך לשים מתחת לבשר כלי מיוחד כדי שכל הדם יצא אליו,
ולא לתת לדם ליזול סתם בתוך התנור.
(אסור להשתמש בכלי שהדם יוצא אליו,
ונוהגים להכין כלים מיוחדים שרק בתוכם מכשירים את הבר,
ולא משתמשים בהם כדי להכין אוכל).

בשר שלא הכשירו אותו לאחר השחיטה.

צריך להכשיר את הבשר בתוך 3
ימים מהרגע ששחטו אותו.

אם בתוך ה 3
ימים שמו את הבשר בתוך מים לחצי שעה – יכול לחכות עוד 3
ימים פחות חצי שעה.

אם עברו יותר מ 3
ימים,ולא הכשירו את הבשר – חייב להכשיר את הבשר בצלייה,וגם לאכול אותו צלוי,
ולא מבושל.

בשר קפוא.

אם שחטו את החיה,
ומיד הכניסו אותה להקפאה (בלי שהכשירו אות הבשר)
– כאשר מפשירים את הבשר (מוציאים אותו מההקפאה)
הדם נוזל מחדש,
ומכשירים את הבשר,
כאילו רק עכשיו שחטו אותו.

ב"בשר חלק"
– לא שמים בשר כזה אם הכשר של "בשר חלק".

דם דגים:

מותר לשתות מהתורה דם דגים.

מחכמים – אסור לשתות ממנו,
כי זה נראה כאילו הוא שותה דם של חיה.

דם אדם:

אסור לשתות דם אדם,
גם לא את הדם של עצמי.

דם שיוצא בפה – מותר לבלוע אותו.

פצע ביד – מותר למצוץ אותו,
כי כולם רואים שהוא מוצץ דם של פצע – ולא שותה דם.

בכל מקרה – מותר למצוץ פצע,
ולירוק את הדם החוצה.

דם ביצים:

1. בלול (בית של התרנגולות)
   שיש בו רק בנות, ומצאו בביצה דם,
   אם אפשר להוציא את הדם,
   והוא צריך מאוד את הביצה,
   יכול להוציא את הדם ולאכול את הביצה.

אם הוא אדם עשיר,
שיכול לזרוק את הביצה – יזרוק את הביצה.

2. אם יש בלול בנים ובנות,
   ומצא בתוך הביצה דם,
   צריך לזרוק את הביצה.

3. ביצים שקונים עם חותמת של תנובה,
   אלו בצים מלול שיש בו רק בנות,
   ולכן הדין שלו הוא כמו 1
   ו 2.

הכשרת כלים –פרק 6
עמוד 76.

כאשר לוקחים או קונים כלים שהשתמשו בהם,
ואנחנו לא יודעים עם י שהשתמש בהם שמר שלא לערבב בהם בשר וחלב,
צריך "להכשיר"
להוציא את האוכל שאולי לא כשר, שנמצא בתוך הדפנות (הקירות)
של הכלי.

הכלל הקובע איך מוציאים את האוכל שנשאר בכלי הוא "כבולעו,
כך
פולטו". זאת אומרת,
שכמו שהאוכל נכנס,
כך הוא גם יצא החוצה.

לכן:

1.
כלי שמשתמשים בו רק לאוכל או שתייה קרים,
האוכל הלא כשר נכנס בעזרת דברים קרים,
מספיק לשטוף אותו במים קרים עם סבון.
(ולא במים רותחים,
כי אם שטפנו במים חמים,
כבר לא מספיק להכשיר בעזרת מים קרים,
אלא צריך להכשיר בעזרת מים רותחים,
כי כבר השתמשנו בכלי עם מים חמים).

2.
"הגעלה "
– כלי שמשתמשים בו עם נוזלים חמים,
כמו סירים או צלחות וסכו"ם:
א'.
לא משתמשים בכלי שרוצים להכשיר לפחות 24
שעות לפני שמכשירם אותו.

ב'.ממלאים סיר במים (וטוב להוסיף למים גם קצת סבון,
כדי שהאוכל שיוצא יקבל מיד טעם של אוכל לא טוב,
ואז האוכל לא נקרא אוכל)
ומחממים אותם עד שהמים ירתחו.
ואז מכניסים את הכלים שרוצים להגעיל.
ג'.
מיד אחרי ששמים את הכלי במים הרותחים,
מוציאים את הכלי ומעבירים אותו למים קרים,
כדי שהאוכל הלא כשר שיצא,
לא יחזור לתוך הכלי,
אלא הוא יישטף לתוך המים הקרים.

אם הכלי לא נכנס כולו לסיר של המים הרותחים,
אפשר להכניס אותו בחלקים שונים צד אחד,
ואחר כך בצד השני).

סיר ענק (גדול מאוד) שלא יכול להיכנס לסיר אחר,
ממלאים אותו במים,
עד לסוף, וכאשר המים ירתחו,
יכניסו לתוכו ברזל חם מאוד,
שגורם למים לרתוח חזק, ולהישפך על הצדדים של הסיר.

3.
"ליבון
קל"
– בכלים שיש בהם מקומות שקשה לנקות טוב את הכלי,
כמו בידיות של סירים,
צריך לפרק את הידיות,
ולשרוף את החיבורים באש.
מחמים את המקום בעזרת האש,
עד שאם נשים נייר בצד אחד,
ונחמם בצד השני,
– הנייר יתחיל להיות שחור בניר ששמנו.
(וזה קורה מהר מאוד).

4. "ליבון
   חמור"
   – כלים ששמים ישר על האש (כמו מחבט שמטגנים בה ביצים (חביטה),
   או ברזלים שמשתמשים בהם לשיפודים של בשר על האש או תבנית שמכינים בה עוגות),
   צריך – צריך לשרוף אותם באש,
   עד שהברזל יהיה אדום,
   ויצאו ממנו ניצוצות.
   לא כדאי לעשות את זה,
   כי בהרבה מקרים הכלי יתקלקל.
   ולכן כלים כאלו כמעט ואי אפשר להכשיר.

כלים שונים,
איך מכשירים אותם?

תנור אפיה:

1. לא משתמשים בו לפחות 24
   שעות.

2. מנקים טוב.

3. מדליקים את התנור בחום הכי גבוה לשעה שלמה.

ממחבת:

יש מספר מנהגים:

1. "ליבון חמור"
   כאשר היא לא כשרה,
   ולפסח –
   "ליבון קל".

2. מספיק לנקות טוב,
   ולעשות לה "הגעלה".

כלי חרס (קרמיקה בלי ציפוי).

אי אפשר להכשיר.

כלי זכוכית.

(רוב הכוסות והצלחות כיום הם לא זכוכית,
ויש להם דין אחר).

ספרדים:
זכוכית לא בולעת – האוכל לא נכנס לתוך הזכוכית,
ולכן מספיק לשטוף אותה במים קרים וסבון.

האשכנזים:
לפסח – מכניסים למים קרים לשלושה ימים,
וכל יממה (24
שעות)
מחליפים את המים.

כדי להכשיר –
אם זה כלי שמשתמשים בו לדברים קרים – מספיק לרחוץ במים קרים וסבון.

אם משתמשים בו לדברים חמים –
צריך לשאול בכל מקרה את הרב מה לעשות.

כלי פירקס ודורלקס (הכלים שאנחנו קוראים להם "זכוכית").

ספרדים:
כמו זכוכית.

אשכנזים:
מגעילים אותם 3
פעמים.

הכשרת כלי חלבי כדי להשתמש בו לבשרי,
או להיפך.

אם רוצים לקחת כלי בשרי,
ולהשתמש בו לכלי חלבי, צריך להכשיר אותו,
ואז הוא יהיה "פרווה"
(לא חלבי ולא בשרי) ואז נשתמש בו לחלבי. (וכך גם להפוך כלי חלבי לבשרי).

אשכנזים:
לא הופכים סתם כלי בשרי לחלבי,
או כלי חלבי לבשרי.

אבל אם:

1. הכלי לא כשר,
   ורוצה להכשיר אותו.
   הוא פרווה,
   ויכול להשתמש בו למה שירצה.

2. הכשיר את הכלי לפסח,
   יכול להחליט במה להשתמש בו.

הספרדים:
מותר להכשיר כל פעם שרוצים,
כדי להפוך כלי בשרי לחלבי,
או חלבי לבשרי.

הטבלת כלים – פרק שביעי – עמוד 84.

כאשר קונים או מקבלים כלים של גוי,
צריך לטבול אותם במקווה.

אם הכלים ישנים והשתמשו בהם באוכל לא כשר – צריך להכשיר אותם לפני שטובלים אותם במקווה.

אם זה כלים חדשים –
מספיק רק לטבול אותם במקווה.

טובלים את הכלים כלי להפוך אותם לכלים של יהודי,
ולכן טובלים אותם,
גם אם הם חדשים.

מה מטבילים?

רק כלים שמשתמש בהם לאוכל (שאוכל אתם,
או מכין בהם אוכל).

1. כלים ממתכת (ברזל)
   – טובלים מהתורה,
   ומברכים לפני "ברוך ..
   אשר קדשנו..
   על הטבילה".

2. כלי זכוכית,
   וכלי דורלקס ופיירקס – טובלים ומברכים מחכמים.

3. כלים מחרס ועץ – לא צריך לטבול.

4. כלי פלסטיק – לא צריך לטבול,
   ויש שטובלים אותם בלי לברך.

5. כלי פורצלן (כלי חרס – קרמיקה שמצופה בזכוכית).
   יש כאלו שאומרים שלא צריך להטביל.
   ויש שאומרים שיטביל,
   אבל לא יברך.

כאשר רוצים להטביל:

1. צריך לשטוף טוב את הכלי,
   (ולהוריד את המדבקות שיש על הכלים החדשים).

2. יברך (אם צריך).

3. יכניס את כל הכלי בבת אחת לתוך המקווה,
   ולא יתפוס אותו חזק,
   כי צריך שהמים של המקווה יגיעו בבת אחת לכל הכלי.
   (לא כמו "הכשרה"
   שאפשר להכשיר פעם צד אחד של הכלי,
   אחר כך את הצד השני של הכלי.
   

מאכלי עכו"ם – פרק שמיני – עמוד 87.

כאשר בני אדם אוכלים אחד אצל השני,
הרבה פעמים יש חברות בין המשפחות.
לפעמים החברות הזו מביאה חתונות (הבן של המשפחה האחת מתאהב בבת של המשפחה השניה…).

זה דבר טוב ויפה,
אבל כאשר אחד הוא יהודי,
והבן זוג או הבת זוג לא יהודים,
זה בעיה לפי היהדות.
יהודי חייב להתחתן עם יהודיה (או עם בת שהתגיירה ,
כמובן!).

כדי שלא יהיו הרבה חתונות תערובת"
(חתונה של יהודי עם מי שהוא לא יהודי),
אמרו חכמים שאסור לאכול אוכל של לא יהודי,
גם אם האוכל כשר!

אבל יש כמה סוגי מזון,
שלכל אחד דינים אחרים.

פת עכו"ם

עכו"ם =
עובדי כוכבים ומזלות.

פת =
לחם.

יש שני סוגי לחם בהלכה זו.

1. פת פלטר =
   לחם שהכינו במאפייה של אדם לא יהודי.

2. פת בעל הבית =
   לחם שהכינו בבית בשביל הבית,
   ולא כדי למכור אותו.

פת פלטר.

כאשר מאפיה מכינה לחם,
הם עושים את זה כדי להרוויח כסף,
ולא כדי להיות חברים.
לכן גם החשש שיבואו להתחתן,
הוא לא הגיוני.
לכן ב"פת פלטר"
(לחם של מאפיה)
אפשר להקל.

סיבה נוספת שבגללה הקלו בדיני "פת עכו"ם":
לחם כל אחד צריך,
ובמקום שהרוב לא יהודים,
קשה למצוא לחם של יהודים,
ואי אפשר להגיד ליהודים על תיקנו לחם.

לכן:

1. עדיף לקנות לחם ממאפייה של יהודי.

2. אם אין לו מאפיה קרובה של יהודי,
   או אפילו הלחם של המאפיה של הלא יהודי יותר טעים,
   מותר לקנות במאפיה של הלא יהודי.

אבל יש שאומרים שכן צריך ללכת אפילו מרחק של 4.6
ק"מ,
כדי לקנות לחם של יהודי.

3.
אם יהודי עזר להכין את הלחם,
ואפילו רק הדליק את התנור,
או רק הוסיף עצים לאש –
מותר לאכול מהלחם הזה.

פת בעל הבית.

כמו שאנשים נותנים עוגות לחברים,
כי הם אוהבים אותם,
כך גם נותנים לחם שהכינו בבית,
גם מתוך אהבה ויחסי חברות.

מצד שני,
לחם זה דבר שרוב האנשים חייבים שיהיה להם,
ואי אפשר להגי להם בלחם כשר "אל תאכלו כי …."
.

לכן צריך להשתדל יותר שלא לאכול את הלחם הזה של הלא יהודי..

בישולי עכו"ם (=עובדי כוכבים ומזלות).

אסור לאכול אוכל שבישל אדם שהוא לא יהודי,
גם אם הלא יהודי בישל אצלי בבית בכלים שלי.

אסור לאכול מבישולי עכו"ם כי:

1. לא רוצים שיתחתנו יהודי עם לא יהודי.

2. אם נרשה –היהודים יתרגלו שאפשר לאכול אוכל עם הלא יהודי,
   ובסוף,
   הלא יהודי יתחתן עם היהודיה,
   או להפך.

בישולי עכו"ם יותר חמורים מ"פת"
(לחם)
של עכו"ם,

1. כי המנהג הזה היה מקובל על רוב עם ישראל.
   

2. אפשר להסתדר בלי אוכל מסוים.
   אבל הרבה יותר קשה להסתדר בלי לחם.

אסור לאכול בישולי נוכרים רק אם:

1. זה אוכל שכולם מבשלים אותו,
   ולא אוכלים אותו חי (לא מבושל)..

2. זה אוכל חשוב שגם מלכים (או אורחים חשובים שיבואו אלי הביתה)
   יסכימו לאכול אותו,
   כי זה אוכל מכובד.
   ("עולה על שולחן מלכים").

3. רק אם שני הדברים נכונים (אוכלים אותו רק מבושל,
   וגם זה אוכל מכובד)
   אז אסור לאכול מבישולי נוכרים.

4. אם יהודי עזר (ואפילו רק קצת)
   בהכנת האוכל,
   מותר לאכול את האוכל.

5. אם יהודי רק הדליק את האש:
   בפת עכו"ם,
   זה מספיק ומותר לאכול את הלחם.
   בבישולי נוכרים:
   לפי הספרדים – זה לא מספיק כדי שיהיה מותר לאכול את האוכל.
   לפי האשכנזים – זה לא טיוב,
   אבל אם אין ברירה,
   או יפסיד הרבה כסף,
   זה גם מספיק.
   (זה זהדלקנו את האש,
   זה כבר הופך את האוכל לאוכל של יהודי,
   ולא בישולי עכו"ם).

6. מותר לשתות קפה בכוסות זכוכית או פורצלן אצל עכו"ם,
   אם אלו כלים שמשתמשים בהם רק להכנת שתייה.
   (חשוב לבדוק שהכפית גם מיוחדת להכנת שתייה,
   ולא משתמשים בה לבשר וחלב ביחד).

7. אם נוכרי (לא יהודי)
   בישל בכלים של יהודי,
   צריך להכשיר את הכלים כמו לפסח.
   אבל מקילים,
   שאם השתמש בכלים מחרס (קרמיקה)
   יכול לטבול את הכלי 3
   פעמים במים רותחים ("הגעלה"),
   והכלי כשר.
   

חלב עכו"ם.

1. אסור מחכמים לשתות חלב שנוכרי (אינו יהודי) חלב אותו. (הוציא אותו מהפרה).

הסיבה:
באותה תקופה,
החקלאי רצה למכור כמה שיותר חלב,
ולכן היה מוכן לערבב חלב של כל מיני חיות,
כשרות ולא כשרות.

לכן אם יש יהודי שרואה את החליבה – מותר לשתות את החלב,
כי אז הגוי לא יערבב בחלב גם חלב של חיות לא כשרות.

2.
במקום שיש בדיקות של הממשלה (משרד הבריאות …)
שבודקים את החלב שלא ערבבו את החלב עם חלב של חיות אחרות,
(כמו שיש בארץ היום,
או בארה"ב ועוד מדינות),
יש כאלו שאומרים שהחקלאי לא יערבב חלב של חיות אחרות,
כדי לא לקבל קנס,
ולכן מותר לשתות חלב של גוי כזה.

3.
יש שאומרים שבכל זאת אסור לשתות חלב שחלב גוי,
גם אם אני יודע כי הוא לא מערבב כמה סוגי חלב,
כדי לא לקבל עונש מהמדינה.
לכן היום אפשר למצוא הכשר על מוצרי חלב שכתוב "כשר לאוכלי חלב עכו"ם"
(על חבילות שוקולד,
וופלים ועוד)
, ואז מי שאוכל חלב עכו"ם – יכול לאכול את האוכל הזה,
ומי שלא אוכל חלב עכו"ם – לא אוכל את האוכל הזה.

גבינות עכו"ם.

1. אסור לאכול גבינה שהכין עכו"ם,
   כי הגויים היו מכינים את הגבינה בתוך קיבה של נבילה (חיה שמתה בלי שחיטה כשרה),
   וקצת מהקיבה נכנס לחלב, ואז זה בשר של נבילה וחלב יחד,
   ולכן אסור לאכול את הגבינה.

2. אם הכינו את הגבינה לא בתוך קיבה,
   אלא בעזרת חומרים כימיים וכדומה – גם אז אסור לאכול את הגבינה.

3. אם יהודי רואה איך חולבים את החיה,
   ואיך מכינים את הגבינה, ורואה שהכל כשר,
   יש כאלו שאוכלים גבינה כזו (כמו שאומרים שמותר לשתות את החלב של הגוי, אם יהודי ראה את החליבה),
   ויש כאלו שלא אוכלים את הגבינה.

חמאת עכו"ם.

חמאה יכולים להכין רק מחלב של פרה.
ולכן אי אפשר לערבב בתוכה חלב של חיות אחרות,
ולכן יש שאומרים כי אין בכלל בעיה שיהודי יאכל חמאה שהכין אדם לא יהודי.

ויש אומרים שבכל זאת, אסור לאכול חמאה .

"יין נסך" ו"סתם יינם".

"יין נסך".

"יין נסך" זה יין שהשתמשו בו לעבודה זרה, או הכינו אותו לעבודה זרה.
(כמו יין שהכינו בשביל לשים אותו בתור קורבן או קטורת בכנסיה,
בתור חלק מהעבודה והאמונה בישו).

יין כזה אסור לשתות ממנו,
או ליהנות ממנו,
ואפילו לשתות טיפה אסור. מי שכן שותה או נהנה מיין כזה,
מקבל מלקות (מכות מהתורה) בתור עונש.

"סתם
יינם".

יין של לא יהודי, גם אם אני לא יודע אם השתמשו בו לעבודה זרה, אסור לשתות אותו,
והוא נקרא "סתם יינם".

אסור לשתות יין של לא יהודי:

1. כי אולי השתמשו בו לעבודה זרה.

2. כי מיין משתכרים,
   נעשים חברים (ולפעמים יש גם ילדים…), ואז יש הרבה נשואי תערובת.
   וכדי שלא יהיו הרבה נשואי תערובת, אסור בכלל לשתות מיין של אדם לא יהודי.

דיני סתם יינם:

1. סתם יינם זה כל שתייה שיש בה גם יין,
   כמו בברנדי והקונייק.

2. גם יין של יהודי, שהיה פתוח, ונגע בו לא יהודי – אסור לשתות את היין,
   והיין הזה גם נקרא "סתם יינם".

3. יין מבושל לא יכול להיות יין נסך.
   רוב היינות היום הם היום מבושלים, ובייחוד בצבא נותנים רק יין מבושל.

4. בקבוק סגור שנגע בוא אדם לא יהודי,
   לא הופך להיות "סתם יינם".

5. במסעדות ומלונות שיש בהם רק מלצרים לא יהודים, צריך שהם יביאו את בקבוק היין כאשר הוא סגור.

תרומות ומעשרות (פרק 9
עמוד 97)

כאשר ליהודי יש שדה שהוא מגדל בה פרות או ירקות, הוא צריך לוותר על חלק מהפרות והירקות, ולתת אותם לכהנים, ללוים ולעניים, וחלק הוא נותן לעצמו, אבל הוא חייב לאכול את החלק הזה דווקא בירושלים.

לא
כל שנה נותנים הכל. כל
שנה נותנים חלק מהדברים, וחלק
אחר לא נותנים.

השנה
היחידה שלא נותנים "תרומות
ומעשרות,
היא
"שנת
השמיטה"
שהיא
באה כל 7
שנים).

הטבלאות
בעמודים הבאים מסבירות אלו תרומות ומעשרות
יש לתת היום?
מה
נתנו בזמן שבית המקדש היה קיים?
למה
יש הבדלים?
מה
עושים עם התרומות והמעשרות כיום?
ומה
עשו אתם בזמן בית המקדש?
ועוד.

כדי
להבין צריך לדעת כי:

1. היום
   לא יודעים מי באמת כהן,
   ומי
   באמת לוי.
   לכן
   דברים שרק לכהן או לוי מותר לאכול,
   אי
   אפשר לתת אותם לאף אחד,
   וצריך
   לתת להם להירקב.

2. היום
   אנחנו לא יכולים להיות טהורים,
   לכן
   דברים שרק לאדם טהור מותר לאכול,
   היום
   לא אוכלים,
   ונותנים
   לפרות או הירקות האלו להירקב,
   ואז
   זורקים אותם.

סיכום
תרומות ומעשרות כיום.

	הנותן	המקבל	הכמות	מה עושים עם זה כיום?
תרומה גדולה	בעל הפרות	כהן טהור (אין כזה)	טיפה	מפרישים, ונותנים לזה להירקב
מעשר ראשון	בעל הפרות	לוי	1/10 מהפרות	מפרישים, ומשאירים את הפרות לעצמנו.
תרומת מעשר = מעשר מן המעשר	הלוי מתוך המעשר הראשון	כהן טהור	1/10 ממעשר ראשון = 1/100 מכל הפרות	מפרישים, וביחד עם התרומה הגדולה, נותנים להם להירקב.
מעשר שני	בעל הפרות	כל אדם טהור בירושלים	8/100 מהפרות	פודים את המעשר על 10 אגורות. את הכסף זורקים שלא יוכלו להשתמש בו. מפרישים אותו בשנים אבד"ה .
מעשר עני	בעל הפרות	כל אדם טהור בירושלים	8/100 מהפרות	נותנים לעני, או נותנים לעני כסף, ואמרים לו שזה על חשבון המעשר שניתן בהמשך.

סיכום תרומות ומעשרות בזמן בית המקדש.

	הנותן	המקבל	הכמות	מה עשו עם הפרות בזמן בית המקדש?
תרומה גדולה	בעל הפרות	כהן טהור	1/40= עין יפה (הרבה). 1/50= עין בינונית (נורמלי). 1/60 = עין רעה (קמצן).
מעשר ראשון	בעל הפרות	הלוי	1/10 מהפרות	כל אחד יכול לאכול את הפרות, גם ישראל לא טהור
תרומת מעשר = מעשר מן המעשר	הלוי	כהן טהור	1/10 מהמעשר הראשון שקיבל מבעל הפרות	כהן טהור אכל אותם.
מעשר שני	בעל הפרות, ורק בשנים אבד"ה לשמיטה	בעל הפרות טהור	8/10 מהפרות	כל אחד יכל לאכול את הפרות, או להביא כסף במקום הפרות, לקנות אוכל, ולאכול את האוכל דווקא בירושלים, ורק אם הוא טהור.
מעשר עני	בעל הפרות, ורק בשנים ג' ו' לשמיטה	אדם עני	8/10 מהפרות	העני אכל אותם (כמו היום).

מושגים:

1. טבל =
   פרות שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות,
   ולכן אסור לאכול אותם.

2. דמאי =
   פרות שלא יודעים אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות.
   

במקרה של פרות דמאי – מפרישים מחדש רק תרומה גדולה,
ומעשר מן המעשר.
אבל לא צריך להפריש מחדש מעשר ראשון,
מעשר שני או מעשר עני.

הסיבה:
תרומה גדולה ומעשר מן המעשר הם חשובים יותר,
ומי שאוכל אותם בזמן שאסור לו לאכול אותם – חייב מיתה בידי שמים (=כרת).

אבל שאר המעשרות,
הם קלים יותר,
ולכן אנו אומרים ללוי (הרוצה לקבל מעשר ראשון)
או לעני (הרוצה לקבל מעשר עני),
וליהודי הרוצה לאכול את פרות מעשר שני בירושלים – אם תוכיחו כי לא הפרישו תרומות ומעשרות – נפריש תרומות ומעשרות,
ואתם תקבלו מה שמגיע לכם.

אבל אם לא תצליחו להוכיח שלא הפרישו – אני משאיר את הפרות אצלי.

3. עונת המעשרות =
   הזמן שאותו סוג של פרי מוכן לאכילה.
   ברור כי כל פרי מוכן בתקופה אחרת של השנה,
   ולכן לכל פרי יש עונת מעשרות בזמן אחר.

לא מפרישים תרומות ומעשרות על פרות שלא הגיעו לעונת המעשרות.

4. גמר מלאכה =
   סיום העבודות הקשורות לגידול הפרי או לקטיף.

פרות שנקטפו,
ועוד לא הביאו אותם לבית או למחסן (אם אלו פרות שמוכרים אותם),
לא צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות לפני שאוכלים מהם.
לכן מי שעובד בפרדס (בעצים עם פרות)
מותר לו לאכול פרות ישר מן העץ,
בלי להפריש תרומות ומעשרות.

5. פרות הפקר =
   פרות שלא שייכים לאף אחד,
   כמו בשמיטה,
   או אם אדם אומר כי הוא מרשה לכל מי שרוצה לאכול מהפרות שיש לו על העץ,
   הפרות לא שייכים לאף אחד,
   ולכן לא צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות.

6. מהתורה:
   חייבים להפריש תרומות ומעשרות רק מדגן (דברים שעושים מהם קמח ללחם:
   חיטה,
   שעורה,
   שיפון,
   שיבולת שועל וכוסמת),
   תירוש (ענבים או דבר שעשוי מענבים),
   ויצהר (זיתים או שמן זית).
   ורק בזמן שבית המקדש קיים.
   

7. מחכמים:
   מפרישים תרומות ומעשרות גם היום (למרות שאין לנו את בית המקדש),
   ומכל סוגי הפרות והירקות.

ערלה ונטע רבעי (פרק 11).
(ע"מ 120)

הגדרה:

עורלה –
כל הפרות שהעץ נותן במשך השלוש השנים הראשונות מאז שנטעו אותו..

נטע רבעי –
כל הפרות שהעץ נותן בשנה הרביעית מאז שנטעו אותו.

טעם המצווה:
(רמב"ן)
לרוב,
עץ שהוא בן פחות מ –
3 שנים נותן פרי לא טעים ולא בריא.
ולכן:

א'.
התורה רצתה למנוע מאתנו לאכול אוכל לא בריא.

ב'.
מן הראוי שניתן את התחלת הפרי היפה לקב"ה –
כי רק בזכותו ובעזרתו יש לנו את הפרי היפה הזה.

מדיני עורלה.

א'.
אסור לאכול או ליהנות מפרי עורלה לעולם.
(כולל הקליפות והגרעינים).

ב'.
את הפרות שורפים,
או נותנים להם להירקב.

ג'.
עשה מהם מיץ –
יקבור אותו.

ד'.
מתחילים לספור 3
שנים מרע הזריעה או הנטיעה.

ה'.
החיוב הוא רק באילן שמברכים על הפרי שלו "בורא פרי העץ".

ו'.
עורלה בחו"ל –
חייבים בעורלה –
הלכה למשה מסיני.

ז'.
המבריך ייחור –
(לוקח ענף מהעץ,
וקובר אותו באדמה.
הענף מצמיח שורשים,
ומתחיל לגדול כעץ נפרד).

1.
אם הענף נשאר מחובר לעץ –
לא צריך להתחיל לספור מחדש.

2.
אם ניתק את הענף מהעץ –
צריך להתחיל לספור 3
שנים לענף הזה.

בשנים אלו הפרי עורלה.

ח'.
עקר את האילן כדי להעביר אותו למקום אחר (כמו להוציא מעציץ לאדמה):

1.
העביר את העץ עם גוש האדמה שהיה על השורשים שלו –
לא צריך להתחיל לספור מחדש.

2.
העביר את העץ בלי גוש האדמה שלו –
מתחיל לספור 3
שנים של עורלה.

ט'.
אילן שקצצו (חתכו)
אותו:

1.
נשאר מהגזע לפחות טפח (כ –
10 ס"מ)
– לא מתחילים לספור מחדש.

2.
נשאר מהגזע פחות מטפח –
צריך להתחיל לספור מחדש 3
שנים.

י'.
אין חיוב עורלה אם נטעו את העצים לא בשביל הפרי,
אלא בשביל גדר חיה וכדומה.

י"א.
התערבב פרי עורלה עם פרות מותרים:

1.
מן בשאינו מינו (2
סוגי פרי שונים)
בטל ב 1
ל 60.
(אם יש לפחות פי 60
פרי מותר,
יותר מפרי העורלה)
– מותר לאכול הכל.

יש פחות מ–
פי 60
– הכל אסור.

2.
מן במינו –
בטל ב 1
ל 200.

י"ב.
יציאת הפרי בשנת העורלה –
הולכים אחר החנטה (הרגע שהפרח מתחיל לקבל צורה של פרי קטן,
ועלי הכותרת נושרים).

אם חנט בתוך שנות העורלה והבשיל בשנה הרביעית –
דינו כעורלה.

העונש –
אכל כזית (27
גרם)
– לוקה.

שני הבדלים המופעים בספר בין דיני עורלה בארץ ובחו"ל:

עורלת חו"ל	עורלה בישראל
מכת מרדות מדרבנן	לוקה מן התורה	אכל כזית עורלה
מותר	מקבל מכות מרדות (מכות מדרבנן)	פרי שהוא ספק עורלה

נטע רבעי.

הגדרה:
הפרי של העץ בשנה הרביעית לנטיעתו.

טעם המצווה:
(ספר החינוך מצווה רמ"ז).

א'.
להודות לקב"ה על הפרות היפים הראשונים.

ב'.
כך אדם יגיע לירושלים –
סמוך לבית המקדש,
ואף ישאיר אחד מבניו שם,
והילד יוכל לאכול את פרות המעשר השני,
ואת פרות נטע רבעי.

דיני נטע רבעי.

א'.
דיני פרות נטע רבעי הם כמו דיני מעשר שני.

צריך לאכול אותם בטהרה בירושלים,
או פודה את הפרות בכסף,
את הכסף לוקחים לירושלים,
ושם קונים אוכל.

ב'.
כיום –
פודים את הפרות על שווה פרוטה (כ –
10 אגורות),
מברכים "….אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון נטע רבעי".

את המטבע משמידים.

ג'.
אין דין נטע רבעי בגרעינים ובקליפות של הפרי.

ד'.
נטע רבעי בחו"ל:
דעה א'
– אין חיוב.

דעה ב'
– חייב רק בכרם.

דעה ג'
– חייב גם בחו"ל כמו בישראל.

ולכן כאשר פודה את פרות נטע רבעי בחו"ל –
פודה בלי ברכה.

(כי "ספק ברכות –
להקל"
– אם לא בטוחים אם צריך לברך או לא לברך –
לא מברכים).

סיכום שמיטה (פרק 12).
(ע"מ 126).)

שמיטת קרקעות.

טעם המצווה –
ספר החינוך פ"ד.

1.
השמיטה מוכיחה את בריאת העולם.
7 שנים –
כמו 7
ימים בשבוע,
כמו 7
ימי בריאת העולם.
(וכל זאת כנגד אלו הטוענים כי הקב"ה לא ברא את העולם,
אלא העולם היה מאז ומתמיד.

2.
החובה להפקיר את כל הפרות שיש לי בשטח,
מזכירה לי כי העולם לא שלי,
אלא הקב"ה הוא הקובע מה אני אקבל,
ומה לא.

3.
המצב שבו כל אחד רשאי לגשת לעץ שלי,
ולקטוף לעצמו פרות,
בלי לבקש רשות,
מחזק את מידת הוותרנות.
אני מוותר ונותן לכל אחד לקחת את הפרות שאני גידלתי.

4.
מחזק את הביטחון בקב"ה.
אדם המוכן להפסיק לגדל פרות במשך שנה שלמה,
וסומך על הקב"ה שידאג לו לפרנסה,
זה אדם שיש לו ביטחון רב בקב"ה.

החיוב:

מהתורה –
רק בארץ ישראל,
רק כאשר עם ישראל נמצא בארץ ישראל,
ורק בזמן שגם נוהגים בארץ ישראל ם את היובל.

כיום –
יש פוסקים שזה מהתורה.

רוב הפוסקים אומרים שזה מדרבנן.

האיסורים:

הערות	מדרבנן	מהתורה	הפעולה
		אסור	זריעה בשדה
האיסור הוא על ירק שאספו אותו בשמיטה, ועל פרי שחנט (הפרח התחיל להראות כמו פרי).		כדרכו – אסור בשינוי ומעט – מותר.	קצירה + בציר בכרם
		אסור	זמירה בכרם
"אברויי אילנא" – אסור מדרבנן. "אוקמי אילנא" – מותר גם מדרבנן	אסור להשביח, מותר לשמור על העץ שלא ימות	מותר	גיזום, סיקול, השקאה וכד'

"אברויי אילנא"
= פעולות שעושים שהצמח יגדל יותר יפה.
אך הוא לא ימות אם לא נעשה את זה.

"אוקמי אילנא"
= פעולות שעושים כדי שהצמח לא ימות.

קדושת שביעית.

א'.
הפקרת הפרות –
כל אחד רשאי לקטוף מהפרות שלי,
בלי לבקש רשות,
בתנאי שייקח כמות ביתית (כמות שרגיל לקנות לעצמו בחנות).

ב'.
איסור סחורה –
מותר לאכול ("תיהיה כל תבואתה לאכול").

אבל אסור לסחור (למכור)
פרות שביעית.

מותר למכור את אותה הכמות שמותר לקחת מהפרות הביתה.

הכסף שקיבלנו ממכירת הפרות,
נעשה קדוש בקדושת שביעית,
וגם הפרות נשארים קדושים בקדושת שביעית.

ג'.
אסור לאבד או להשמיד פרות שביעית.

ד'.
חיוב ביעור.

מהרגע שנגמר הפרי בשטח החקלאי,
חייבים "לבער"
– להוציא את הפרי שנשאר בבית,
ולהפקיר אותם.

ההלכות הקשורות לביעור:

1.
מותר להשאיר בבית מזון שמספיק לכל משפחתו ולשכנים שלו –
מזון שיספיק ל 3
סעודות.

2.
את הפרי שנשאר מוציאים מהבית,
מפקירים אותם (אומרים שמותר לכל אחד לקחת את הפרות)
בפני 3
אנשים.

מותר לאדם שהפקיר את הפרות,
לקחת את הפרות מחדש.

3.
פרי שלא ביערנו –
אסור לאכול את הפרות.

פרות גוי בארץ ישראל.

יש מחלוקת האם גם לפרות שגדלו אצל גוי בארץ ישראל,
יש קדושת שביעית.

אנחנו פוסקים שלפרות של גוי שגדלו בארץ –
אין קדושת שביעית.

ספיחים.

הגדרה:

ירקות שגדלו מעצמם (אף אחד לא זרע אותם בכוונה).

הדין:

מהתורה –
מותר לאכול ירקות אלו.

מדרבנן –
אסור.
כדי שלא יזרע בכוונה,
ואחר כך יגיד שזה גדל לבד.

ולכן במקום שברור שאדם לא יזרע שם,
וגדל שם ירק –
מותר לאכול את הירקות האלו.

ולכן גם בפרות האילן אין איסור ספיחים.

זמן החיוב:

תבואה וקיטניות –
מהרגע שהגיעו ל 1/3
גידולם.

ירקות –
שצמחו ונלקטו (אספו אותם)
בשביעית.

היתר מכירה.

בחידוש ההתיישבות בארץ ישראל בתרמ"ט –
היה חשש גדול לגורל ההתיישבות בארץ ישראל (שגם כך בקושי הצליחו להחזיק באדמות)
אם ישמרו על השמיטה כהלכתה.

חלק מגדולי הדור 'המציאו'
את "היתר המכירה".

ההיתר מסתמך על 2
דברים:

א'.
כיום השמיטה היא רק מדרבנן.

ב'.
ניתן להקל –
כאשר הקרקע שייכת לגוי.

לכן הם מצאו גוי טוב שהסכים לקנות את השדות רק לאותה שנה,
ולתת ליהודים להמשיך ולגדל בהם.
(ואז ניתן להקל,
כי הקרקע שייכת לגוי).

למרות ההיתר,
חכמים התירו לעשות רק עבודות שאסורות מדרבנן.

מלאכות האסורות מהתורה –
הרבנים המשיכו לאסור.

מאז ועד היום,
מחדשים כל שמיטה את "היתר המכירה"
בטענה שעדיין לא ניתן לשמור על השמיטה כהלכתה.

יש רבנים רבים האוסרים להשתמש בהיתר זה.

שמיטת כספים.

חלק ממצוות השמיטה היא "שמיטת הכספים".
מצווה זו היא לבטל ולוותר על כל החובות שיש לאנשים כלפי אנשים אחרים.

המצוות:

א'.
מצוות עשה –
"שמוט כל בעל משה ידו".

ב'.
לא תעשה –
"לא יגוש את רעהו"
– שלא לקחת את ההלוואה שנתן לחברו.

ג'.
נוהג היום מדרבנן,
גם בארץ וגם בחו"ל.

השביעית לא משמטת:
(החוב לא מתבטל)

א'.
חוב שקנו בהקפה ("נשלם לך בעוד…").

ב'.
משכורת.

ג'.
הלוואות שנתנו אותם,
וקבעו מראש שיחזירו אותם אחרי השמיטה.

ד'.
חוב שאדם פרטי חייב לבית דין.

זמן שמיטת הכספים (הרגע שבו מתבטלים החובות)
– בשקיעת החמה של ראש השנה בסוף השמיטה.
(ראש השנה של השנה השמינית).

פרוזבול.

כאשר ראה הלל הזקן,
כי אנשים לא רוצים להלוות כסף לעניים לפני השמיטה (כדי לא להפסיד את הכסף שלהם בשמיטת הכספים),
החליט לכתוב את ה"פרוזבול".

פרוזבול =
"פרוזבולוטי"
= הסכם עשירים עניים.

כבר אמרנו כי חובות שיש לדם פרטי לבית דין –
האדם נשאר חייב.

לכן אמר הלל שהעשירים ילוו לעניים,
אבל יחתמו על הסכם ביניהם,
כי העני יהיה חייב את הכסף לבית הדין,
ובית הדין יתנו את הכסף בחזרה לעשיר.

החתימה על הפרוזבול:

המחמירים –
צריך לחתום בפני 3
דיינים בקיאים.

המקילים –
בפני כל שלושה גברים.
וכך ההלכה.

ת.
ו.
נ.
ש.
ל.
ב.
ע.