משנה, אבות, פרק ב, משנה ב – בתוספת מקורות

נושא הדף:
משנה,
אבות,
פרק ב,
משנה ב –
בתוספת מקורות

מיועד לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

מסכת
אבות
בתוספת
מקורות

משנה מסכת אבות פרק ב'

(ב)
רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן.
וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה,
סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן.
וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר,
יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם,
שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד.
וְאַתֶּם,
מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:

הנשיאים
מזרע הלל
הזקן

רַבָּן
גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה
הַנָּשִׂיא

ידוע
גם בשמות:
רבן
גמליאל השלישי /
רבן
גמליאל ברבי /
רבן
גמליאל בר רבי –
נשיא
הסנהדרין
בין השנים (200–220),
מחכמי
'דור
המעבר'
שבין
התנאים
לאמוראים.
עיקר
פעילותו התמקדה בגליל,
במשולש
של טבריה /
בית־שערים
/
ציפורי.

בצוואתו
(מסכת
כתובות
ק"ג
ע"ב),
מצווה
רבי יהודה הנשיא:
"שמעון
בני חכם (אחראי
על ההוראה בסנהדרין),
גמליאל
בני –
נשיא,
חנינא
בר חמא ישב בראש"
(דהיינו:
יהיה
אב
בית הדין –
אחראי
על השיפוט בסנהדרין).
בהתייחסותו
המיוחדת לבנו שעתיד לירשנו בכסא הנשיאות
אנו מוצאים:
"לבני
גדול אני צריך.
ניכנס
אצלו רבן גמליאל ומסר לו סדרי נשיאות.
אמר
לו:
בני,
נהוג
נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים".

על–פי
גרסת התלמוד הירושלמי (תעניות
פרק ד'
סח
עמ'
א),
התמנה
תחילה רבן גמליאל לנשיא והוא שהסמיך את
שאר הממונים,
ואם
כך הדבר,
זכה
הנשיא ביתר עוצמה,
בהשוואה
לנוסח שבתלמוד הבבלי.

יחסו
לשלטונות הזרים

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הנשיא
היתרה מפני התקרבות יתירה לשלטונות
הרומיים ובאמירתו:
"שאין
מקרבים לו לאדם,
אלא
לצורך עצמם"
(משנת
אבות ב'
ג')
ביטא
מגמה של זהירות וחשדנות.

תקנתו

בית
הדין,
בראשות
הנשיא,
רבן
גמליאל ברבי,
ביטל
את האיסור לחרוש בערב שביעית (סמוך
לשנת השמיטה)
מחג
השבועות
ואילך.
מעתה
–
קבע
–
האיסור
יחל 30
יום
בלבד לפני ראש השנה של שנת השמיטה (
תוספתא
שביעית א'
א').
הנשיא
הושיב הרכב מיוחד של בית דין,
כשהוא
עומד בראשו (ובלשון
התוספתא:
"רבן
גמליאל ובית דינו"),
והתקין
"שיהו
מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה".
הגמ'
דנה
בסמכותו של רבן גמליאל לבטל את תקנתם של
בית
שמאי ובית הלל,
שתיקנו
את התקנה הזאת;
וכן
בתוקפה של התקנה המקורית.
אחד
ההסברים שניתן לכך הוא:
שהתקנה
המקורית כללה סעיף שמאפשר לבית דין מאוחר
לבטל אותה במקרה הצורך.
הסבר
נוסף:
תוקפה
של ההלכה המקורית הסתיים עם חורבן
בית שני.

פטירת
הנשיא

רבן
גמליאל ברבי נפטר סמוך לתקופת המעבר בין
השלטון הסוורי לראשית האנרכיה,
היינו
ב-235
לספ'
לערך.
ויורשו
בתפקיד היה בנו רבי
יהודה נשיאה,
בנו
הנוסף הלל לא קבל תפקיד משמעותי.
בחפירות
בית שערים התגלו שני כוכים מקושטים הנושאים
את הכתובות בעברית וביוונית:
"רבי
גמליאל"
ו"רבי
שמעון".
סבורים
שאלה הם קברי הנשיא רבן גמליאל ברבי ואחיו.

יָפֶה
תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ

רע"ב

דרך ארץ –
מלאכה או סחורה:

מסכת ברכות דף לה/ב

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמִי,
כְּתִיבף (הושע ב)
("לכן אשוב")
"וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ"
[וְגוֹ'].
וּכְתִיבף (דברים יא)
"וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" . לָא קַשְׁיָא,
כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם,
כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם.
תָּנוּ רַבָּנָןף "וְאָסַפְתָ דְּגָנֶךָ"
וְגוֹ',
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר:
(יהושע א)
"לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ",
יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
"וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ".
(נהוג)
[הַנְהֵג]
בָּהֶם מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה,
וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה,
וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה,
וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה,
וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ,
תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ ?
אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה סא)
"וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם"
[וְגוֹ'].
וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים יא)
"וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָם,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם כּח)
"וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ".
אָמַר אַבַּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְּיָדָם,
(והרבה עשו)
כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם.
אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בְּמָטוּתָא (בעינא)
מִינַיְיכוּ,
דְּלָא תֵּיתוּ קַמָּאִי,
לָא בְּיוֹמֵי נִיסָן וְלָא בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי,
(ואף לבי רב לא תיתו)
כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּטָּרְדוּ בִּמְזוֹנַיְכוּ כּוּלָהּ שַׁתָּא.

רש"י

בזמן שעושין רצונו –
הדגן שלהם,
וכשאין עושים רצונו נוטלו ומראה להם שהוא שלו: דברים ככתבן –
שלא יעסוק בדרך ארץ: הנהג בהם –
עם דברי תורה: מנהג דרך ארץ –
שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה: אפשר –
בתמיה אפשר כדבריך ?! ביומי ניסן – ימי הקציר: ביומי תשרי –
דריכת הגתות והבדים:

המאירי

ראוי
לו לאדם לעשות מלאכתו עראי ותורתו קבע,
ומ"מ
אין לו להתרשל שלא לעסוק במלאכתו כלל,
אלא
שיעשנה עראי,
ויעשה
תורתו קבע. והוא שנא': לא ימוש ספר התורה וכו'. יכול דברים ככתבן . ת"לף ואספת דגנך. אלא התנהג בהם דרך ארץ. כלומר: שתשתדל כפי מה שיחייב ההכרח ולא שתשקיע כל השתדלותך באלו הענינים. ולעולם אם יוכל יקבע זמן להכין צרכי ביתו כדי שלא יהא טרוד בהם כל השנה, הוא שאמרו בכאן על אחד מחכמיהם שהיה אומר לתלמידיו: במטותא מינייכו ביומי ניסן ויומי תשרי לא תיתו לבי רב, דלא תיטרדו כולה שתא. וכל
שתורתו
קבע
ומלאכתו
ארעי
–
יהא
בטוח
שזו
וזו
תתקיים
בידו:

תוספות הרא"ש

וכתיב: ואספת דגנך –
ומוקי לה בזמן שעושין רצונו של מקום,
ותימה, והא לקמן מוקי לה ר'
שמעון בן יוחאי: בזמן שאין עושין רצונו של מקום, דקאמר דמלאכתן נעשית ע"י עצמן ? וי"ל: דודאי בצדיקים איירי קרא ! דהא כתיב: והיה אם שמוע. אלא אינם צדיקים גמורים שיהיו ראוין שתעשה מלאכתן ע"י אחרים,
א"נ ר'
חנינא בר פפא דריש ליה לקרא כר'
ישמעאל דמוקי קרא בצדיקים גמורים:

ואספת דגנך נהוג בהם מנהג דרך ארץ –
ור"י היה אומר: דדרך ארץ קבע יותר מתלמוד, דתנן במס'
אבות: יפה ת"ת עם דרך ארץ. אלמא, דרך ארץ עיקר, כדדייק ביבמות בפ'
החולץ מדקתני: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ש"מ יורשי [האב]
עיקר. ואין נראה לה"ר אלחנן דאמרינן הכא: ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, ותנן: במ"ח דברים התורה נקנית, במיעוט דרך ארץ. ותנן: כל תורה שאין עמה מלאכה – לסוף בטלה וגוררת עון ! ויש לדקדק מדקאמר: עמה ! מכלל שהתורה עיקר ! ובהחולץ לא דייק אלא מייתור משנה דקתני: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ולא קתני יחלוקו סתמא, אלמא יורשי האב הוו עיקר:

ר'
שמעון אומר: אפשר אדם חורש וכו'
– לאו משום דסבר ר'
שמעון שהוא [חובה], דהא איהו אמר בפ'
שתי הלחם במנחות: דאפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש ספר התורה הזה מפיך:

שיטה מקובצת

ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.
כלומר: בשלימות.
מלאכתן עושין על ידי עצמן. דכתיב: ואספת דגנך.
ואף על גב דלעיל מהאי קרא כתיב: והיה אם שמוע תשמעו בראש הפרשה קאי אונתתי מטר ארצכם בעתו. אבל ואספת דגנך מכל מקום, כיון שישמעו כלל מדלא כתיב ואספת דגנך על ידי אחרים:

משנה מסכת קידושין פרק א'

(י)…כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ,
לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(קהלת ד)
וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַמִּקְרָא וְלֹא בַמִּשְׁנָה וְלֹא בְדֶרֶךְ אֶרֶץ,
אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב:

רמב"ם פירוש המשניות

ודרך ארץ,
הוא חבורת בני אדם,
חבורה טובה בנחת ובמוסר: וענין אין זה מן הישוב,
שאין תועלת בו בישוב העולם, אבל להוציא מן המקום תועלת למדינה,
ואמרו באדם שאלו מעשיו, מושבו –מושב לצים ופסול לעדות:

רע"ב

ולא בדרך ארץ –
שאין משאו ומתנו בנחת עם הבריות: אינו מן הישוב –
אינו מועיל לישובו של עולם.
והוי מושבו מושב לצים,
ופסול לעדות:

רש"י קידושין דף מ/ב

ופסול לעדות –
דכיון שאינו מן היישוב – אין מקפיד על עצמו, ואין לו בושת פנים. וכן האוכל בשוק, הואיל ואין מקפיד על כבודו – אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל:

מדרש רבה קהלת פרשה ז'
פסקה יח'

(א)
טובה חכמה עם נחלה. טובה חכמה כשהיא נחלה. ד"א: טובה חכמה – כשיש עמה נחלה. דתנינן תמן באבות, רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

מדרש רבה קהלת פרשה ט'
פסקה ט'

(א)
ט ראה חיים עם אשה אשר אהבת. אמר ר'
משום עדה קדושה: קנה לך אומנות עם התורה ! מה טעמא ? ראה חיים וגו'. ולמה הוא קורא אותן: עדה קדושה ?
ששם היו רבי יוסי בן משולם ור"ש בן מנסיא – שהיו משלשין היום. שליש לתורה, שלישי לתפלה, שליש למלאכה. ויש אומרים: שהיו יגעין בתורה בימות החורף, ובמלאכה בימות הקיץ. ר'
יצחק בן אלעזר היה קורא לר'
יהושע בריה דר'
טימי ור'
בורקי: עדה קדושה ! שהיו משלשין. שליש לתורה, שליש לתפלה, שליש למלאכה.

מדרש תהילים מזמור קלו'

תנא דבי אליהו: פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום,
מצאני אדם אחד שהיה בו מקרא ואין בידו משנה.
אמר לי: רבי, אומר לפניך דבר אחד ומתירא אני שמא תקפיד עלי.
אמרתי לו: חס ושלום אם אתה שאלני בדבר תורה.
אמר לי: רבי ! מפני מה כתיב:
נותן לחם לכל בשר.
וכתיב:
(תהלים קמז,
ט)
נותן לבהמה לחמה, וכי אין אדם מכין לחמו ? א"ל: זהו דרך ארץ ! עושה בידיו והקב"ה מברך מעשה ידיו. שנאמר:
(דברים יד,
כט)
למען יברכך ה'
אלהיך בכל מעשה ידיך.
יכול יהא יושב ובטל ? תלמוד לומר: אשר תעשה.
אמר ליה: תשובה זו היא שטה ראשונה שאמרתי לך.
אמר לו: בני, אשיבך ! צא ולמד מן השוטה, כשנטלה ממנו חכמה –
אינו יכול לפרנס עצמו שעה אחת. כך בני אדם,
כשנטלה מהם דעה –
חשובים כבהמה וכחיה ועוף,
והקב"ה מחלק מזונות לכל באי עולם:

מדרש תהילים מזמור כג'

(דברים ב,
ז)
כי ה'
אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: כי ברכך.
יכול אפילו יושב ובטל ? תלמוד לומר: בכל מעשה ידיך.
אם עשה –
הרי הוא מתברך,
ואם לאו –
אינו מתברך.
מהו:
(שם)
ידע לכתך ? הילוכך, ליכלוכך צערך בפרנסתך.

מדרש רבה במדבר פרשה יג'
פסקה טו'

…בלולה בשמן – זו התורה, שצריכה לבלול במעשים טובים ! כההיא דתנינן: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. הוי למנחה, שאותה שעה הוא נושא נחת רוח ליוצרו. בזמן שאדם עוסק בת"ת והוא בעל מעשים טובים ושומר עצמו מן החטא.

שֶׁיְּגִיעַת
שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן

רע"ב

שיגיעת שניהם משכחת עון –
שהתורה מתשת כחו של אדם והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו:

משנה מסכת קידושין פרק א'

(י)
…כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ,
לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(קהלת ד)
וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק...

רמב"ם פירוש המשניות

…ודרך ארץ,
הוא חבורת בני אדם,
חבורה טובה בנחת ובמוסר:

רע"ב

…ולא בדרך ארץ –
שאין משאו ומתנו בנחת עם הבריות:

המאירי על מסכת אבות פרק ב'
משנה ב'

ואמר, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן כלומר: שנמצא צד העון נעדר ממנו, שמצד תורתו הוא יודע במה שהוא צריך ליזהר, ומצד הסתפקותו אינו צריך לצדד בעצמו שום תחבולה וערמה, לבקש בה את טרפו. והוא שאמר אח"כ: שכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה. שהרי צורך פרנסתו וספוק ביתו דוחקים אותו, וגוררת עון –
שצריך לצדד עצמו בתחבולות וערמות, להיות טרפו מצוי לו, וכמ"ש: סופו מלסטם הבריות. ויש לפרש דרך ארץ: מוסר ומדות. אמר: שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן, כי החכם מצד הוכיחו שאר בני אדם כמה נבלים מקנאים בו ומחפשים מומיו, כשהוא מוכיח דרך כעס וקנטור. אבל כשהוא בעל מוסר ומוכיח דרך חבה ואהבה, הם נזהרים בכבודו הרבה. וזהו: מְשַׁכַּחַת עָוֹן.
וזהו שאמרו תענית ז'
א'
כתיב: יערוף כמטר לקחי, וכתיב: תזל כטל כו'
?! ל"ק: כאן בתלמיד הגון, כאן בתלמיד שאינו הגון. דתלמיד הגון – דבריו אצל בני אדם כטל אשר הוא מתמיד בכל יום, ושאין שום אדם קץ ממנו. ושאינו הגון – הוא כמטר שאינו בא כי אם לעתים רחוקות, ואפילו כשהוא בא אדם קץ בו תיכף שירדו בכדי הצורך, כך תיכף שיצאה מפיו הוראה הצריכה להם ממנו, הולכין להם ומניחין אותו כמו שהוא:

וְכָל
תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה
סוֹפָהּ
בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן

רע"ב

וכל תורה שאין עמה מלאכה –
וא"ת: יהא עמל בתורה תמיד, ויגיעתה תהא משכחת עון, ומה צורך למלאכה ? לכך הוזקק לומר: וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.
לפי שאי אפשר לו בלא מזונות, ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו:

המאירי

והוא ג"כ ענין מ"ש יומא כ"ב ב': אין ממנין פרנס על הצבור – אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו אחריו. שאם יאמר דבר שאינו הגון, יאמרו לוף שפיל לאחורך !
כלומר: וישתדל מפני זה להוכיח בנחת ובערבות, ולפי'
זה יהיה ענין: וכל תורה שאין עמה מלאכה ענין אחר מיוחד בפני עצמו, בלתי נמשך למה שלפניו, אלא שמצד ענין: משכחת עון וגוררת עון, יראה שהכל מאמר אחד, וכפי'
הראשון אלא שלענין הפי'
הב'
טוב מצד עצמו:

מסכת קידושין דף ל/ב

[הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ וְכוּ'],
וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת,
מְנָא לָן ?
אָמַר חִזְקִיָּה,
דְּאָמַר קְרָא:
(קהלת ט)
"רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ",
אִם אִשָּׁה מַמָּשׁ [הִיא]
– כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב לְהַשִּיאוֹ [אִשָּׁה],
כָּךְ חַיָּב לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת.
אִי תּוֹרָה הִיא –
כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה,
כָּךְ חַיָּב לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת.… רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת –
[מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת.
,לִסְטוּת',
סַלְקָא דַּעְתָּךָ ?
אֶלָּא]
כְּאִלּוּ מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת.
מַאי בֵּינַיְיהוּ?
אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַגְמְרֵיהּ (נמי)
עִיסְקָא:

רש"י

ראה חיים –
אומנות שתחיה בו עם אשה, מקיש אומנות לאשה: אם אשה –
האמור כאן אשה ממש היא, כשם שמצינו שחייב אדם להשיאו אשה כך חייב כו': מאי בינייהו –
מאי קא מוסיף ר'
יהודה: עיסקא –
אם למדו סחורה, לת"ק הרי למדו חיים, לרבי יהודה דאתי לטעמא אומנות דוקא, דכמה פעמים שאין לו במה לעשות סחורה, ועומד ומלסטם:

המאירי

כבר ביארנו שהאב חייב ללמד את בנו אמנות, וכל שלא עשה כן הוא כאלו מלמדו לסטות, שכשהוא גדל מבקש למודו, ר"ל: מה שהורגל בו – ואינו מוצא, והולך ומלסטם את הבריות. ומכל מקום כל שלמדו תורה – אין צריך ללמדו אמנות אחרת, שיש תורה – יש קמח ! ולמוד תורה ואמנות לצדדין נשנו. ויש מפרשין: שחייב בשתיהן ! ואם למדו בעסק ובפרקמטיא אינו צריך אמנות אחרת:

וְכָל
הָעֲמֵלִים
עִם הַצִּבּוּר
יִהְיוּ
עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם

רע"ב

יהיו עוסקים עמהם לשם שמים –
ולא כדי ליטול עטרה, לומר: כך וכך עשיתי בשביל הציבור:

תוי"ט

וכל העוסקים עם הצבור כו'
– נראה דלפי'
אחר שכתב הר"ב.
שמכריחים הצבור וכו'
שיכריחו לשם שמים.
דר"ל ואל יחושו על הצבור שלא יוכלו לשאת המשא הכבד הזה.

מדרש רבה שיר השירים פרשה ו'
פסקה כו'

אל גנת אגוז. אמר ר"ל: מה אגוז זה חלק, דתנינן ר'
שמעון אומר: אף בחלקי אגוזים, וכל מי שעולה לראשו ואינו נותן דעתו האיך יעלה, הוא נופל ומת, ונוטל שלו מן האגוז. כך כל מי שהוא מנהיג שררה על הציבור בישראל, ואינו נותן דעתו היאך הוא מנהיג את ישראל, סוף שהוא נופל ונוטל שלו מתחת ידיהם. הה"ד:
(ירמיה ב')
קדש ישראל לה'
ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו וגו'

המאירי על מסכת אבות פרק ב'
משנה ב'

והזהיר אח"כ: וכל העוסקים עם הצבור. ר"ל: הממונים על הצבור – שיהיו עוסקים לש"ש ולא להתיהר ולהתגדל ולהטיל אימה יתרה לכבוד עצמן, שכל שהוא עושה כן אינו חס על כבוד צבור ותועלתם אלא לתועלת עצמו לנצוח ולהתגדל עליהם, אבל כשהוא לש"ש הוא מנהיגם בהנהגה ישרה ומנחילם חקים ישרים ותורות אמת, ואמר: שזכות אבותם מסייעתם. כלו': שאף על פי שעסקי צבור מזקיקים אותם לפרוק עול כמה מצות, זכות אבותם מסייעתם ומצטרפת עם זכותם להעלות להם כמי שעשאום, הואיל ובצורכי צבור הם עסוקים. ואמר: זכות אבותם מפני שמן הסתם אין ממנין אלא מי שיש לו זכות אבות:

מסכת ראש השנה דף טז/ב

בית שמאי אומרים שלש כתות הן ליום הדין …
אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו'
גיהנם כלה והן אינן כלין… אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אמר רב יהודה אמר רב כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב.

תַּנְיָא,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת הֵן לְיוֹם הַדִּין…
[דף יז ע"א]
אֲבָל הַצְּדוּקִים,
וְהַמָּסוֹרוֹת לְאַנָּסִים,
וְהַמּוּמָרִים לַעֲבוֹדָה זָרָה וְהָאַפִּיקוֹרְסִים,
וְשֶׁכָּפְרוּ בַתּוֹרָה,
וְשֶׁכָּפְרוּ בִתְחִיַּת הַמֵּתִים,
וְשֶׁפֵּרְשׁוּ מִדַּרְכֵּי צִבּוּר,
וְשֶׁנָּתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ הַחַיִּים,
וְשֶׁחָטְאוּ,
וְשֶׁהֶחֱטִיאוּ אֶת הָרַבִּים,
כְּגוֹן,
יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵירָיו,
יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם וְנִדּוֹנִין בָּהּ לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(ישעיה סו)
"וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים"
וְגוֹ'.
גֵּיהִנּוֹם כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(תהלים מט)
"וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל".
(מזבול לו).
וְכָל כָּךְ לָמָּה ?
לְפִי שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בִּזְבֻל,
שֶׁנֶּאֱמַר (שם),
"מִזְּבֻל לוֹ",
וְאֵין ,זְבֻל'
אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(מלכים א ח)
"בָּנֹה בָנִיתִי בֵית זְבֻל לָךְ"
וְגוֹ'.
(אמר מר,
ועליהם אמרה חנה,
"ה'
ממית ומחיה").
[וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה,
(שמואל –
א ב)
"ה'
יֵחַתּוּ מְרִיבָיו"].
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבִּין,
וּפְנֵיהֶם דּוֹמִין לְשׁוּלֵי קְדֵרָה.
אָמַר רָבָא,
וְאִינְהוּ מִשַׁפִּירֵי בְנֵי מְחוֹזָא,
וּמִקַּרְיָין,
,בְּנֵי –
גֵּיהִנֹּם'.
אָמַר מַר,
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים,
,וְרַב –
חֶסֶד'
– מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד.
וְהָכְתִיב,
"וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ"?
הָתָם –
עָוֹן דְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן.
וְהָאֲמַרְתְּ,
לֵית לְהוּ תַּקָּנָה?
הָתָם –
בְּרֻבָּא עֲוֹנוֹת,
הָכָא –
בְמֶחֱצֶה עֲוֹנוֹת וּמֶחֱצֶה זְכֻיּוֹת.
(והכי קאמר,
אי הוה במחצה עונות,)
וְאִית בֵּיהּ [נַמִּי]
עָוֹן דְּ,פוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָם',
לָא סַגְיָא דְּלָאו "וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ".
וְאִם לָאו –
"וְרַב –
חֶסֶד",
מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד.
וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד,
(תהלים קטז)
"אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה'"
וְגוֹ':

רש"י

המינין –
תלמידי ישו הנוצרי אשר הפכו דברי אלקים חיים לרעה: והמסורות –
מלשינים,
שמוסרים ממון ישראל ביד עובדי כוכבים: אפיקורוס –
מבזה תלמידי חכמים: שכפרו בתורה –
האומרים אין תורה מן השמים: שפירשו מדרכי ציבור לא גרסינן,
דהיינו כל הני דלעיל,
והך מתניתין בסדר עולם,
והכי גרסינן ליה התם שפירשו מדרכי הצבור,
כגון: המינין והמסורות כו',
מדרכי ציבור –
מדרכי ישראל: ושנתנו חיתיתם –
לקמן מפרש:

ריטב"א

כל פרנס המטיל אימה יתירה.
וא"ת: והא לעיל קתני שנדון בגיהנם לדורי דורות ? וי"ל: דהתם בשחטא והחטיא את הרבים. והא דקאמר: אינו רואה בן ת"ח, מדה כנגד מדה, כדי שלא יראה פרנס מזרעו, כדאמר אחריהם: בני ת"ח הראויים למנותם פרנסים על הציבור, אלמא אין ממנין פרנסים אלא ת"ח לבד. ומיהו, לא קאמר: שלא יהיה לו בן ת"ח, אלא שלא יראהו כדי שלא ישמח בו.

המאירי

כל פרנס המטיל אימה יתרה על הצבור שלא לשם שמים אלא לניצוח ודרך גאוה אינו רואה בן תלמיד חכם, אבל לשם שמים, כגון: שעושה כן להסיר את העבירות ולהשפיל את הגאים תבא עליו ברכה:

מסכת חגיגה דף ה/ב

תָּנוּ רַבָּנָן:
(על)
שְׁלֹשָׁה (דברים)
– הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בוֹכֶה עֲלֵיהֶם בְּכָל יוֹם,
עַל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק.
וְעַל מִי שֶׁאִי אֶפְשַׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק.
וְעַל פַּרְנָס הַמִּתְגָּאֶה עַל הַצִּבּוּר בְּחִנָם.

מסכת פסחים דף קיג/ב

(נב)
שם אַרְבָּעָה,
אֵין הַדַּעַת סוֹבַלְתָּן,
אֵלּוּ הֵן,
דַּל גֵּאֶה,
עָשִׁיר מְכַחֵשׁ,
זָקֵן מְנָאֵף,
וּפַרְנָס,
הַמִּתְגָּאֶה עַל הַצִּבּוּר בְּחִנָּם.

רש"י

אין הדעת סובלתן –
אפילו הן עצמן מתחרטין,
לאחר זמן,
ונבזין הן בפני עצמן:

מסכת סנהדרין דף ח'

כְּתִיב:
(שם)
"וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא". וּכְתִיב:
(שם)
"וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִיא",
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי שַׁמְלָאִי: אַזְהָרָה לַצִּבּוּר,
שֶׁתְּהֵא אֵימַת דַּיָּן עֲלֵיהֶם,
וְאַזְהָרָה לַדַּיָּן,
שֶׁיִּסְבֹּל אֶת הַצִּבּוּר. עַד כַּמָּה ?
אָמַר רַבִּי חַנִּין וְאִי תֵּימָא רַבִּי שַׁבְּתַאי:
(במדבר יא)
"כַּאֲשֶׁר יִשָּא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק":

המאירי

כתוב אחד אומר: ואצוה את שופטיכם. וכתוב אחד אומר" ואצוה אתכם. הרי אלו שתי אזהרות, אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהם, ואזהרה לדיין שיהא סובל טרחם ומשאם, כאשר ישא האומן את היונק, ולעולם יהא אחד ממונה על כלם, שיהיו כלם נשמעים לו, כדי שלא ירבו מחלוקות בהתמדה. והוא שאמרו: כי אתה תביא. וכתוב: כי אתה תבא. אמר לו משה ליהושע: זקנים שבדור עמהם, כלומר: שיהיו עמך במדרגה אחת. אמר לו הקב"ה ליהושע" טול מקל והך על קדקדם. דבר אחד לדור, ואין שני דברים לדור. וכן בדוד הוא אומר: שמעוני אחי ועמי. אם אתם שומעים לי –
הרי אתם אחי, ואם אי ואם שומעין לי – הרי אתם עמי, ואני רודה אתכם במקל:

מסכת הוריות דף י/א

…כִּי הָא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲווּ קָא אָזְלִי בִסְפִינָתָא. בְהַדֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל הֲוָה פִּתָּא,
בְהַדֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַוָה (נמי)
[פִּתָּא וְ]
סוֹלְתָּא.
שְׁלָם פִּתָּא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל,
סָמַךְ אַסוֹלְתָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
אָמַר לֵיהּ: מִי הַוֵה יָדַעַת דְּהַוֵי (לך)
[לָן]
עִכּוּבָא כּוּלֵי הַאי,
דְּאַיְתִית (נמי)
סוּלְתָּא ?
אָמַר לֵיהּ: כּוֹכָב אֶחָד יֵשׁ שֶׁעוֹלֶה לְשִׁבְעִים שָׁנָה וּמַתְּעֶה אֶת הַסַּפָּנִין.
אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיַתְּעֵה אוֹתָנוּ.
אָמַר לֵיהּ: וְכָל כָּךְ יֵשׁ בְּיָדְךָ,
וְאַתָּה יוֹרֵד לִסְפִינָה ?
אָמַר לֵיהּ: עַד שֶׁאַתָּה תָּמֵהַ עָלַי,
תַּמָהַ עַל שְׁנֵי תַּלְמִידִים שֶׁיֵּשׁ [לְךָ]
בַּיַּבָּשָׁה –
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוֹדְגְדָא וְרַבִּי אֶלְעָזָר חַסַּמָא,
שֶׁיוֹדְעִין לְשָׁעֵר (כל טיפין שבים).
[כַּמָּה טִפּוֹת יֵשׁ בַּיָּם],
וְאֵין לָהֶם לֶחֶם לֶאֱכוֹל וּבֶּגֶד לִלְבּוֹשׁ.
נָתַן (עיניו)
[דַעְתּוֹ]
לְהוֹשִׁיבָן בָּרֹאשׁ.
כְּשֶׁעָלָה לַיַבָּשָׁה,
שָׁלַח לָהֶם וְלֹא בָּאוּ, חָזַר וְשָׁלַח לָהֶם וּבָאוּ.
אָמַר לָהֵם: כִּמְדוּמִּין אַתֶּם שֶׁשְׂרָרוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם,
[שם ע"ב]
עַבְדוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם ! שֶׁנֶּאֱמַר:
(מ"א יב)
"וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר,
אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה":

רש"י

וסולתא – סולת. ולהכי נקט בהדי פיתא סולת קמחא לפי שהפת מתעפש ואינו מתקיים כסולת: ומתעה את הספנים –
שכן דרך של ספנים לשעה הפורשין לים, רב החובל נותן עיניו [בצפון והכוכב מתהלך לדרום ורואה]
בכוכב אחד העומד לימינו או לשמאלו, וכל זמן שרואה אותו כוכב לצדו אחר, יודע שנהפכה הספינה ומיישרה לדרכה, וכוכב שעולה אחת לשבעים שנה פעמים נראה בצפון, ופעמים נראה בדרום, וכשרב החובל נותן עיניו בו בצפון, והספינה תהפך בדרום ורואהו לצדו אחר, סבור שנהפכה הספינה ומיישרה אחר הכוכב, והוא סבור ליישרה, ומהפכה לדרך אחר, וכן הוא מתעה את הספנים:

אמר לו כל כך –
חכמה יש בידך ואתה יורד לספינה לסחורה (על)
[בשביל]
מזונותיך. כלומר: ואתה צריך לירד לספינה לצורך מזונות: נתן –
רבן גמליאל דעתו עליהם להושיבם בראש כדי שיהו מתפרנסים [מאותה]
שררה שיתן להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם –
שלא באתם בשליחות ראשון שהייתם בורחים מן הגדולה:
עבדות אני נותן לכם –
שהשררות עבדות הוא לו לאדם לפי שמוטל עליו עול רבים:

המאירי

כל שאדם מתמנה על הצבור הן מלכות הן שאר מינויים צריך להזהר שלא יתגאה בעצמו ולא יטיל אימה יתרה שלא לשום שמים ויעלה בדעתו תמיד שאינו מלך או נשיא אלא עבד ממונה לראות בעסקי העם להציל העשוק מיד עושקו דרך צחות דרשו רבותינו ז"ל בעוזיהו כשנתנגע שכתוב בו וישב בבית החפשית שענינו שעד עכשו היה עבד ונסתלק לו מאותו עבדות ואף על דרך הפשט יש לפרשו כן שהיה למלכים בית מיוחד לעמוד שם לפעמים דרך טיול כשרוצים לסלק עצמם מעסקי בני אדם שבוע או שבועים או הדש לפי מה שרוצים וכשנתנגע עמד לו לשם ולא השתדל בעניני מלכות כלל ועל שנסתלק מעסקי המלכות קראוה בית החפשית וכן הוא אומר ברחבעם אם היום תהיה עבד לעם הזה

סדרי
חינוך וקהילה בפולין במאה ה–
17 (מתוך
הספר יון מצולה מאת: נתן
נטע הנובר)

וכבוד
גדול היה לראש ישיבה בכל קהילה,
ודבריו
נשמעין הן לעניים הן לעשירים ולא המרו
איש את פיו ובלעדו לא הרים איש את ידו ואת
רגלו,
ותגזור
אומר ויקום.
והיה
בידו מקל ורצועה להכות וללקות ולקנוס
ולעשות חרפות לעוברי עברה ולתקן תקנות
ולגדור גדר להפריש מאיסורי.
ואף
על פי כן היו אוהבים לראש ישיבה,
ומי
שהיה לו מנה יפה כגון תרנגולים פטומים
וברבורים אבוסים ודגים טובים,
היה
מכבד בו לראש ישיבה במחצה או בכל,
ושאר
מתנות ממון או כסף וזהב אין שיעור.
גם
בבית הכנסת רוב מי שקונה מצוות היו מכבדים
לראש ישיבה.

שֶׁזְּכוּת
אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן

רע"ב

מסייעתן –
שזכות אבותן של צבור וצדקתן העומדת לעד – היא המסייעת אל העוסקין עמהן להוציא לאור צדקן, ולא מצד טוב השתדלותם של העוסקים:

תוי"ט

שזכות אבותם מסייעתם לתת וכו'
ואפילו ממון הרבה.
ובלבד שיהיה העסק הזה שמכריחים כו'
לשם שמים.
ולא לשום צד פנייה אחרת בעולם.
ועוד נ"ל לפרש דשזכות אבותם וכו'
נמשך למטה לואתם מעלה וכו'
והכי קאמר הוו עמלים.
ולשם שמים.
כשתכריחו הצבור לצדקה ולפדיון שבויים ואני מעלה עליכם וכו'
שהרי הצבור הנותנים.
זכות אבות היא שמסייעתן לתת.
ואפי'
הכי צדקתם של הצבור שנתנו עומדת לעד.
כך גם אתם אע"פ שלא נתתם אלא שכפיתם והכרחתם לצבור גם אני מעלה וכו'
כמו שצדקת הצבור עומדת לעד.
אע"פ שזכות אבותם היא מסייעתם.
ובהכי אתי שפיר דלא תנן בלשון נסתר כמו שהתחיל וכל העמלים וכו'.
ועוד שהיה לשון קצרה ואני מעלה עליהם וכו'
אלא דאי הכי משמע דקאי נמי על הצבור כמו וצדקתם וכו'.
ולאידך פירושא יש לפרש דהא דקאמר ואתם וכו'
כמ"ש בדרך חיים.
דאי לאו הכי הוה משמע שהיה חוזר על האבות שזכר:

מסכת שבת דף ל/א

שַׁאוּל שְׁאֵלְתָא זוֹ לְעֵילָא מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נוֹי: מַהוּ לְכַבּוּיי בּוּצִינָא דְּנוּרָא מְקַמֵיהּ בְּאִישָׁא בְשַׁבְּתָא ?
פָּתַח וְאָמַר: אָנְתְּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא,
אָן חָכְמָתַָךְ ?
אָן סוּכְלְתָנוּתָךְ ?
לֹא דַּיֶיךָ שֶׁדְבָרֶיךָ סוֹתְרִים דִּבְרֵי דָּוִד אָבִיךָ,
אֶלָּא שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה ! דָּוִד אָבִיךָ אָמַר:
(תהילים קטו)
"לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ".
וְאַתְּ אָמַרְתְּ:
(קהלת דּ)
"וְשַׁבֵּח אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ"
! וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ:
(שם ט)
"כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הַָאַרְיֵה הַמֵּת".
לָא קַשְׁיָא,
הָא דְּקָאָמַר דָּוִד:
"לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ".
הַכִי קָאָמַר: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבְמִּצְוֹת קוֹדֵם שֶׁיָּמוּת – שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת,
בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת,
וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ.
וְהַיְינוּ דַּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים פּח)
"בַּמֵּתִים חָפְשִׁי" ? כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם,
נַעֲשָׂה חָפְשִׁי מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת.
וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה:
"וְשַׁבֵּח אֲנִי אֵת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ".
שֶׁכְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר,
עָמַד מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: כַּמָּה תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים לְפָנָיו,
וְלֹא נַעֲנָה. וּכְשֶׁאָמַר:
(שמות לב)
"זְכוֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ",
מִיָד נַעֲנָה.
וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה,
"וְשַׁבֵּח אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ"
?! דָּבָר אַחֵר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם,
שָׂר בָּשָׁר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵירָה,
סָפֵק מְקַיְּימִין אוֹתָהּ,
סָפֵק אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָה.
וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מְקַיְּימִין אוֹתָה.
בְּחַיָּיו מְקַיְּימִין אוֹתָה,
בְּמוֹתוֹ אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָה.

רש"י שבת דף ל/א

שאול שאילתא –
שאלו שאלה: לעילא מר'
תנחום –
לפניו,
וכן לשון התלמוד והמקרא: שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו')
ועל שם שיראים להתקרב לפניו עומדין מרחוק: דמן נוי –
מקום: באישא –
חולה,
תרגום של רעה בישתא: פתח ואמר –
כך היו רגילין לפתוח באגדה תחילה,
והוא דומה לשאלה ודרש: כי לכלב חי – כלומר: גדולים החיים ופקוח נפש: אן היא –
אנה הלכה וחזרת ואמרת לסתור דברי עצמך: לא קשיא –
איהו גופיה הוה מפרש להו: דאמר ר'
יוחנן –
קרא קא דריש במתים חפשי: ושבח אני את המתים –
שעסקו בחייהם בתורה ומצות ומתו,
ראויים לשבחם אפילו מצדיקים חיים,
שגדולים הן במיתתן מבחייהן: עמד משה –
ואין לך צדיק ממנו,
ולא נענה בזכותו: דבר אחר ושבח אני את המתים –
הראשונים,
מן החיים של עכשיו,
שהראשונים טובים מאלה,
תדע שמתקיימות גזרותיו של משה,
ואין מתקיימות גזירות שרים של עכשיו:

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף לב/ב

…הלכו ומינו את ראב"ע בישיבה, בן שש עשרה שנה ונתמלא כל ראשו שיבות, והיה ר"ע יושב ומצטער, ואמר: לא שהוא בן תורה יותר ממני, אלא שהוא בן גדולים יותר ממני, אשרי
אדם שזכו לו אבותיו,
אשרי
אדם שיש לו יתד במי להיתלות בה ! וכי מה היתה יתידתו של ראב"ע שהיה דור עשירי לעזרא

ילקוט שמעוני אסתר –
פרק ו –
רמז תתרנז

וימצא כתוב, כתב מיבעי ליה. א"ר יצחק נפחא: מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב.
א"ר יוסי, דרש ר'
שמלאי: ומה כתב ? זכותם של מטה אינו נמחק,
כתב של מעלה על אחת כמה וכמה.

מדרש אגדת בראשית פרק י'

מתהלך בתומו צדיק [אשרי בניו אחריו]
(משלי כ ז). אשריהם הבנים שיש זכות לאבותם, שזכותם עומדת להן, אשריהן ישראל שזכות אברהם יצחק ויעקב עומדת להם, בזכותן היה הקב"ה מצילן. כשהיו במצרים מה כתיב: וישמע אלהים את נאקתם וגו'
(שמות ב כד). וכשיצאו בזכותן יצאו. שנאמר: כי זכר את דבר קדשו ויוצא עמו בששון וגו'
[את אברהם עבדו]
(תהלים קה מב מג).
כשעשו את העגל מה כתיב ? זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו'
(שמות לב יג). בימי אליהו מה כתיב . אלהי אברהם יצחק וישראל וגו'
(מ"א יח לו)
כך בכל דור ודור.

וְצִדְקָתָם
עוֹמֶדֶת לָעַד

מסכת זבחים דף קב'

דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא,
בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹסְקִין גְּדֻלָּה לְאָדָם –
פּוֹסְקִין לוֹ וּלְזַרְעוֹ (אחריו)
עַד

סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(איוב לו)
"לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא,
וַיוֹשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִגְבָּהוּ".
וְאִם הִגִּיס דַּעְתּוֹ,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(שם)
"וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי":

מסכת יומא דף כב/ב

אָמַר רַב יְהוּדָה,
אָמַר שְׁמוּאֵל,
מִפְּנֵי מַה לֹּא נִמְשְׁכָה מַלְכוּת בֵּית שָׁאוּל ?
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָהּ שׁוּם דּוֹפִי,
דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן קֻפָּה שֶׁל שְׁרָצִים תְּלוּיָה לוֹ מֵאֲחוֹרָיו,
שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו,
אוֹמְרִים לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ.

רש"י

לא נמשכה –
לאורך ימים: שלא היה בו שום דופי –
משפחה,
ויתגאו המלכים היוצאים מזרעו על ישראל: אבל דוד –
מרות המואביה אתא: קופה של שרצים –
דופי משפחה: נענש שאול –
לבוא לידי דבר שעליו ניטל ממנו מלכות: מפני –
שמתחילת מלכותו מחל על כבודו,
וגילה על עצמו שאינו כדאי למלוך: וכתיב ויעל נחש העמוני –
ומסקנא דמילתא שאמרו ישראל מי האומר שאול ימלוך עלינו בתמיהה תנו (את)
האנשים ונמיתם והוא אמר: לא יומת איש היום הזה:

המאירי

אין ראוי להעמיד פרנס על הצבור אלא מי שנודע במדותיו ענין ושפל רוח וסבלן מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים זה בכה וזה בכה ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מדותיו ואם הם במקום שאין מוצאים כך ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בכל ענין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם ושהם הראויים לכך יותר על שכיניהם מחמת תקפם עם מה שיודעים בעצמם שמעלת אבותיהם מסייעתם שזו היא סבה להם להוסיף במכאוב הגאוה והעזות אלא אנשים שיכירו בעצמם שיש ביניהם ראוים לכך יותר מהם ואם הם כופרים בכך שימצאו מי שיודיעם האמת וישמיע להם את הראשונות דרך צחות ודרך הפלגה אמרו אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה לאחריו כלומר אף על פי שהוא הגון בעצמו שאם תזוח דעתו עליו ויתגאה על הצבור שלא לשם שמים אומרים לו חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך וכן אמרו מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בה שום דופי ר"ל דופי של משפחה ומתוך כך היו מתגאים על הצבור שלא לשום שמים יותר מדאי:

תלמוד ירושלמי מסכת תענית דף ה/א

הלכה ד' מתני'
הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין אוכלין ושותין משחשיכה ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה:

גמ'
אלו הם היחידים אלו שהן מתמנין פרנסין על הציבור.
מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור הוא מתפלל ונענה אלא מכיון שהיא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן כדיי הוא מצלייא ומתענייא.

תלמוד ירושלמי מסכת פאה דף לו/ב

רבי יוסי עאל לכפרה בעי מוקמה לון פרנסין ולא קבלון עליהון עאל ואמר קומיהון בן בבי על הפקיע ומה אם זה שנתמנה על הפתילה זכה להימנות עם גדולי הדור אתם שאתם נתמנין על חיי נפשות לא כ"ש רבי חגיי כד הוה מקים פרנסין הוה מטעין לון אורייתא לומר שכל שררה שניתנה בתורה ניתנה בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו

וְאַתֶּם,
מַעֲלֶה
אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ
עֲשִׂיתֶם

רמב"ם פירוש המשניות

… ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם.
הוא דבר השם לעמלים עם הציבור,
שפעמים שימנעו מעשות מצוה בעת התעסקם בצרכי ציבור,
ואמר שהש"י יעלה עליהם שכר כאילו עשו המצוה ההיא ואע"פ שלא עשאוה אחר שהתעסקו עם הציבור לשם שמים:

רע"ב

ואתם מעלה אני עליכם שכר –
אע"פ שאין הדבר בא לידי גמר טוב מצד מעשיכם.
אלא בשביל

זכות אבותם של צבור.
מעלה אני עליכם שכר כאילו אתם עשיתם הישועה הזאת בישראל הואיל ואתם עוסקים לשם שמים.
פירוש אחר וכל העוסקים עם הצבור להכריח ולכוף את הצבור לדברי מצוה לצדקה או לפדיון שבוים יהיו עוסקים עמהם לשם שמים.
שזכות אבותם של צבור מסייעתן לתת מה שפסקו עליהם ואפילו ממון הרבה והצדקה שיעשו תעמוד להם לעד.
ואתם המתעסקים לכוף את הצבור למצוה זו.
מעלה אני עליכם שכר כאילו עשיתם זאת המצוה מממוניכם ממש.
ורמב"ם פי'
ואתם מעלה אני עליכם שכר כאילו עשיתם.
אם בשעה שאתם עוסקים עם הצבור נתבטלתם מעשיית איזו מצוה בשביל עסקי הצבור מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם אותה מצוה שנתבטלתם ממנו:

תוי"ט

מעלה אני עליכם –
נמצא כך בלשון חכמים.
כמו: ואני ועקיבא בן יוסף ערב בדבר.
ובמד"ש כתב שמפרשים שבעבור הקב"ה.
אומר אני שזוכרו למעלה לש"ש.
ע"כ.
והוא דוחק:

שכר הרבה –
לשון ד"ח בי"ס גרסינן שכר הרבה.
ופירושו ששכר הרבה מאד יש לכם לפי שאתם עוסקים בצרכי צבור שהם רבים.
ומאחר שהם רבים הרבה שכר יש לכם כאילו עשיתם הרבה.
ע"כ:

המאירי על מסכת אבות פרק ב'
משנה ב'

ואמר אח"כ: ואתם מעלה אני עליכם כאלו עשיתם. והוא דרך משל ספור דבר ה'
לאותם העוסקים בצורכי צבור שהוא מעלה עליהם שכר באותם המצות שפרקו עולם מעליהם כאלו עשאום, אחר שלעסקי צבור נדחו מהם, והוא שאמרו שבת י'
א': כל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. רומז שהדיין הוא עמידת המציאות וקיום הישוב, והרבה דברים נדחים מפניו, והזהיר אח"כ דרך עצה ואמר:

מסכת שבת דף י/א

רַב אַמִי וְרַב אַסִי הֲווּ יָתְבֵי וְגָּרְסֵי בֵינֵי עַמּוּדֵי,
וְכָל שַׁעֲתָא וְשַׁעֲתָא הֲווּ טָפְחִי אַעִיבְּרָא דְּדַשָׁא וְאַמְרֵי: אִי אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ דִּינָא,
לֵיעוּל וְלֵיתֵי.
רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַר רַב הוּנָא הַווּ יָתְבֵי בְדִינָא כּוּלֵּיהּ יוֹמָא,
הֲוָה קָא חֲלִישׁ לִיבַּיְיהוּ. תָּנָא לְהוּ רַב חִיָּא בַר רַב מִדִּפְתִּי:
(שמות יח)
"וַיַעֲמוֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב".
וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁמֹשֶׁה יוֹשֵׁב וְדָן כָּל הַיוֹם כּוּלוֹ,
תּוֹרָתוֹ מָתַי נַעֲשֵׁית ?
אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל דַּיָין שְׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתוֹ,
אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׁה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית.
כְּתִיב הָכָא:
"וַיעֲמוֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב".
וּכְתִיב הָתָם:
(בראשית א)
"וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד".
עַד מָתַי יוֹשְׁבִין בַּדִין ?
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד זְמַן סְעוּדָּה.
אָמַר רַב חַמָא: מַאי קְרָאָה ?
דִּכְתִיב:
(קהלת י)
"אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ,
אַשְׁרַיךְ אֶרֶץ שֶׁמַלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין,
"וְשָׂרַיִךְ בַּעֵת יֹאכֵלוּ,
בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְׁתִי"
– בִּגְבוּרָה שֶׁל תּוֹרָה,
וְלֹא בִשְׁתִיָה שֶׁל יַיִן:

רש"י

עמודי –
שעליית בית המדרש נשען עליהם: חליש לבייהו –
מצטערין שלא עסקו אותו יום בתורה: תנא להו חייא בר רב –
שגדול שכר הדיינים ולא יצטערו,
ולי נראה דאין זה [משמעות]
לשון לבייהו,
אלא לשון חלש דעתייהו,
ולשון חלש לבייהו, לשון תענית הוא,
שלא סעדו כל היום,
תנא להו חייא בר רב: שאין צריכין לישב ולידון כל היום אלא מקצת היום,
ומה שאמר: מן הבקר עד הערב. מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית,
שנאמר בו: ערב ובוקר: שמלכך –
דיינך,
שהדיין קרוי מלך,
שנאמר: מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט):

המאירי

כבר ידעת שהדין הוא אחד מן הדברים שעליהם העולם עומד לפי'
מצותו גדולה ביותר ואף על פי שבני אדם באים תמיד אצל הדיין ואין הדיין יכול לעמוד לדין כל היום מפני רוב הטורח והלאות עם צער התענית ראוי לדיין לקבוע שעות ידועות לכך והוא שאמרו ויעמוד העם על משה וגו'
וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום תורתו אימתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר וזה אמת מצד שהמקיים את היישוב והעמידו הוא משלים כונת ממציאו:

כבר ביארנו בתלמוד סנהדרין שישיבת הדיינין הקבועים לב"ד של שלשה שבכל מקום ולסנהדרי קטנה היא עד זמן סעודת תלמיד חכם שהוא שעה ששית של ב"ד הגדול מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים:

מסכת סנהדרין דף צט/ב

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כָּל הַמְעַשֶּה אֶת חֲבֵרוֹ לִדְבַר מִצְוָה,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ (עשאו)
[עֲשָׂאָהּ],
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות יז)
"וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר". וְכִי מֹשֶׁה הִכָּהוּ ?
(את היאור),
וַהֲלֹא אַהֲרֹן הִכָּהוּ !
אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַמְעַשֶּה אֶת חֲבֵרוֹ לִדְבַר מִצְוָה,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ (עשאו)
[עֲשָׂאָהּ]:

משנה מסכת מכות פרק א'

(ז)
עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת (שם יז),
אִם מִתְקַיֶּמֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם,
לָמָּה פָרַט הַכָּתוּב בִּשְׁלשָׁה,
אֶלָּא לְהַקִּישׁ שְׁלשָׁה לִשְׁנַיִם,
מַה שְּׁלשָׁה מַזִּימִין אֶת הַשְּׁנַיִם,
אַף הַשְּׁנַיִם יָזֹמּוֹ אֶת הַשְּׁלשָׁה.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה,
תַּלְמוּד לוֹמַר,
עֵדִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,
מַה שְּׁנַיִם אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין,
אַף שְׁלשָׁה אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה,
תַּלְמוּד לוֹמַר,
עֵדִים.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,
לֹא בָא הַשְּׁלִישִׁי אֶלָּא לְהַחְמִיר עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בָאֵלּוּ.
וְאִם כֵּן עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יְשַׁלֵּם שָׂכָר לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה:

רע"ב על מסכת מכות פרק א'
משנה ז'

על אחת כמה וכמה –
שמדה טובה מרובה על מדת פורענות:

רש"י מכות דף ה/ב

על אחת כמה וכמה כו'
– שמצינו מדה הטובה מרובה ממדת פורענות במדה טובה הוא אומר (שמות לד)
נוצר חסד לאלפים במדת פורענות הוא אומר (שם)
על שלשים ועל רבעים: