משנה, אבות, פרק ב, משנה י – בתוספת מקורות

נושא הדף:
משנה,
אבות,
פרק ב,
משנה י –
בתוספת מקורות

מיועד לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ב'

(י)
הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ,
וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס.
וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ.
וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים,
וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה. שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל,
וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב,
וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף,
וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

רַבִּי
אֱלִיעֶזֶר

רבי אליעזר בן הורקנוס –
דור שני לתנאים מבית מדרשם של בית שמאי חבריו היו רבי יהושע בן חנניה,
תלמידיו: רבי עקיבא, רבי ישמעאל,
אונקלוס הגר,
רבי חנינא בן תרדיון, רבי אלעזר בן עזריה,
רבי יוחנן בן נורי.

במשנה ובגמ'
מוזכר בשם:
רבי אליעזר,
או רבי אליעזר הגדול –
מגדולי התנאים בדור השני,
בתקופת חורבן בית שני ולאחריו,
מבכירי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי.
גיסו של רבן גמליאל דיבנה (בעלה של אחותו אמא שלום),
בר הפלוגתא של רבי יהושע בן חנניה.

אבות דרבי נתן פרק ששי

(ג)
מה היה תחלתו של רבי אליעזר בן [הורקנוס ? בן]
עשרים ושתים שנה היה ולא למד תורה.
פעם אחת [אמר: אלך ואלמוד]
תורה לפני רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו אביו הורקנוס: אי אתה טועם עד שתחרוש מלא מענה ! השכים וחרש מלא מענה.
אמרו: אותו היום ערב שבת היה הלך וסעד אצל חמיו. וי"א: לא טעם כלום מו'
שעות של ערב שבת עד שש שעות של מוצאי שבת. כשהוא הולך בדרך – ראה אבן שדימה ונטלה ונתנה לתוך פיו. וי"א: גללי הבקר היה. הלך ולן באכסניא שלו, הלך וישב לו לפני רבן יוחנן בן זכאי בירושלים, עד שיצא ריח רע מפיו. אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: אליעזר בני, כלום סעדת היום ? שתק, שוב א"ל: ושתק.
שלח וקרא לאכסניא שלו, א"ל: כלום סעד אליעזר אצלכם ? אמרו לו, אמרנו: שמא אצל רבי היה סועד, אמר להם,
[אף אני]
אמרתי: שמא אצלכם היה סועד ?! ביני וביניכם אבדנו את רבי אליעזר מן האמצע !

א"ל: כשם שיצא לך ריח רע מפיך – כך יצא לך שם טוב בתורה. שמע עליו הורקנוס אביו שהיה לומד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי, אמר: אלך (ואדיר)
אליעזר בני מנכסי !
אמרו: אותו היום רבן יוחנן בן זכאי יושב ודורש בירושלים, וכל גדולי ישראל יושבין לפניו.
שמע עליו שבא, הושיב לו שומרין, אמר להם: אם בא לישב אל תניחוהו ! הוא בא לישב ולא הניחוהו.
היה מדלג ועולה [והולך]
עד שהגיע אצל בן ציצית הכסת, ואצל נקדימון בן גוריון ,ואצל בן כלבא שבוע, היה יושב ביניהם ומרתת.
אמרו, אותו היום נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר, ואמר לו: פתח [ודרש]
! א"ל: איני יכול לפתוח ! דחק עליו, ודחקוהו התלמידים, עמד ([ופתח])
ודרש בדברים שלא שמעתן אזן מעולם.
כל דבר ודבר שיצא מפיו עמד רבן יוחנן בן זכאי ([על רגליו])
ונשקו על ראשו (ואמר לו ר'
אליעזר רבי אמת למדתני).
עד שלא הגיע [זמן]
לצאת, עמד הורקנוס אביו על רגליו ואמר: רבותי אני לא באתי אלא להדיר אליעזר בני מנכסי, עכשיו כל נכסי יהיו נתונין לאליעזר בני, וכל אחיו פטורין [ואין להם בהן כלום].

מסכת בבא מציעא דף נט/ב

תְּנָן הָתָם,
חֲתָכוֹ חֻלְיוֹת,
וְנָתַן חוֹל בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר,
וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים:

[ע"ב]
וְזֶה הוּא תַנּוּר שֶׁל עַכְנַאי.
מַאי ,עַכְנַאי' ? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל:שֶׁהֵקִיפוּ דְבָרִים כְּעַכְנָא וְטִמְאוּהוּ.
תָּנָא,
בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הֵשִׁיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כָּל תְּשׁוּבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם,
וְלֹא קִבְּלוּ הֵימֶנּוּ.
אָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְמוֹתִי –
חָרוּב זֶה יוֹכִיחַ !
נֶעֱקַר חָרוּב מִמְּקוֹמוֹ מֵאָה אַמָּה,
וְאָמְרֵי לָהּ: אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה.
אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב.
חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְמוֹתִי –
אַמַּת הַמַּיִם יוֹכִיחוּ !
חָזְרוּ אַמַּת הַמַּיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם.
אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵאַמַּת הַמַּיִם.
חָזַר וְאָמַר [לָהֶם]: אִם הֲלָכָה כְמוֹתִי –
כָּתְלֵי בֵית –
הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ !
הִטּוּ כָתְלֵי בֵית הַמִּדְרָשׁ לִפּוֹל.
גָּעַר בָּהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
אָמַר לָהֶם: אִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְנַצְּחִים זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה,
אַתֶּם –
מַה טִּיבְכֶם ?
לֹא נָפְלוּ –
מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,
וְלֹא זָקְפוּ –
מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַעֲדַיִן מַטִּין וְעוֹמְדִים.

חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי,
מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ !
יָצְאתָה בַת –
קוֹל וְאָמְרָה: מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ?
– שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְכָל מָקוֹם ! עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר:
(דברים ל)
"לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" ! מַאי:
"לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה:
[שֶׁכְּבָר נִתְּנָה תּוֹרָה מֵהַר –
סִינַי],
אֵין אָנוּ מַשְׁגִּיחִין בְּבַת – קוֹל,
שֶׁכְּבָר כָּתַבְתָּ בַתּוֹרָה בְּהַר –
סִינַי,
(שמות כג)
"אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת".
אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי נָתָן לְאֵלִיָּהוּ,
אֲמַר לֵיהּ: מַאי עֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא שַׁעְתָּא ?
אָמַר לֵיהּ: קָא חַיִיךְ,
אָמַר: נִצְּחוּנִי בָנַי,
נִצְּחוּנִי בָנַי !

אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם,
הֵבִיאוּ כָּל טְהָרוֹת שֶׁטִּהֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּשְׂרָפוּם בָּאֵשׁ.
וְנִמְנוּ עָלָיו וּבֵרְכוּהוּ.
וְאָמְרוּ:
"מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעוֹ" ? אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא:
"אֲנִי אֵלֵךְ,
שֶׁמָּא יֵלֵךְ אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיוֹדִיעוֹ,
וְנִמְצָא מַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ".
מֶה עָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא ?
לָבַשׁ שְׁחוֹרִים,
וְנִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים,
וְיָשַׁב לְפָנָיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת.
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
"עֲקִיבָא !
מַה יּוֹם מִיָּמִים" ? אָמַר לוֹ: רַבִּי ! כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁחֲבֵרֶיךָ בְּדֵלִין מִמֶּךָ.
אַף הוּא קָרַע בְּגָדָיו,
וְחָלַץ מִנְעָלָיו,
וְנִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע.
זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. לָקָה הָעוֹלָם –
שְׁלִישׁ בְּזֵיתִים,
וּשְׁלִישׁ בְּחִטִּים,
וּשְׁלִישׁ בִּשְּעוֹרִים,
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף בָּצֵק שֶׁבִּידֵי אִשָּׁה תָפַח.
תַּנָּא (אַךְ)
[ספרים אחרים,
אַף]
גָּדוֹל הָיָה בְאוֹתוֹ הַיּוֹם.
שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנָּתַן בּוֹ עֵינָיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר –
נִשְׂרַף.
וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה בָא בִסְפִינָה,
עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל לְטַבְּעוֹ,
אָמַר: כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוּס.
עָמַד עַל רַגְלָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ,
שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי,
וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי,
אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ –
שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, נָח הַיָּם מִזַּעְפּוֹ.

אִימָא –
שָׁלוֹם – דְּבִיתְהוּ דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר,
אַחְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הֲוָאִי. מֵהַהוּא מַעֲשֶׂה וְאֵילָךְ לָא הֲוָת שַׁבְקַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵיפַּל עַל אַפֵּיהּ.
הַהוּא יוֹמָא רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה,
וְאִיחְלַף לָהּ בֵּין מָלֵא לְחָסֵר.
אִכָּא דְאָמְרֵי:
[אֲתָא]
עַנְיָא וְקָאִי אַבָּבָא,
אַפִּיקָה לֵיהּ רִיפְתָּא,
אַשְׁכַּחְתֵּיהּ דְּנָפַל עַל אַנְפֵּיהּ,
אָמְרָה לֵיהּ: קְטַלְתֵּיהּ לְאָחִי ! אַדְהָכֵי נָפַק שִׁפּוּרָא מִבֵּי רַבָּן גַּמְלִיאֵל –
דְּשָׁכִיב.
אָמַר לָהּ: מְנָא יָדַעְתְּ ?
אָמְרָה לֵיהּ: כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי –
אַבָּא,
כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִין חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה:

מסכת סנהדרין דף לב/ב

תָּנוּ רַבָּנָן:
(דברים יז)
"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹף"
– הַלֵּךְ אַחַר בֵּית דִּין יָפֶה;
אַחַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – לְלֹד. אַחַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי –
לִבְרוֹר –
חַיִל.
תָּנָא: קוֹל רֵיחַיִם בְּבוּרְנִי –
שְׁבוּעַ הַבֵּן,
שְׁבוּעַ הַבֵּן (שם).
אוֹר הַנֵּר בִּבְרוֹר –
חַיִל –
מִשְׁתֶּה שָׁם,
מִשְׁתֶּה שָׁם.
תָּנוּ רַבָּנָן:
"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף"
– הַלֵּךְ אַחַר חֲכָמִים לִישִׁיבָה.,
אַחַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר –
לְלֹד,
אַחַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי –
לִבְרוֹר – חַיִל, אַחַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ –
לִפְקִיעִין,
אַחַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל –
לְיַבְנֶה,
אַחַר רַבִּי עֲקִיבָא –
לִבְנֵי – בְּרַק, אַחַר רַבִּי מַתְיָא –
לְרוֹמִי,
אַחַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן –
לְסִיכְנִי,
אַחַר רַבִּי יוֹסֵי –
לְצִפּוֹרִי,
אַחַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה –
לִנְצִיבִין,
אַחַר [רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אֲחִי]
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ –
לַגּוֹלָה,
אַחַר רַבִּי –
לְבֵית שְׁעָרִים,
אַחַר חֲכָמִים –
לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית:

רש"י

קול ריחים –
שנשמעין: בבורני –
מקום: שבוע הבן שבוע הבן –
סימן הוא שיש שם ברית מילה,
כמכריז ואומר שבוע הבן כאן,
והריחים סימן לשחיקת סממנין למכת התינוק,
ושעת שמד היה שגזרו שלא למול והיו יראים להוציא קול וקבעו סימן זה: אור הנר בברור חיל –
ביום,
או נרות נראים הרבה בלילה,
סימן הוא כמו שצועק משתה שם משתה שם,
ברית מילה קרי שבוע הבן על שם שהוא לסוף שבוע: אחר חכמים לישיבה –
בית הוועד ששם בית דין קבוע,
כגון אחר ר'
אליעזר בלוד וכן כולם כל אחד למקומו: לגולה –
לפומבדיתא,
כדתנן בראש השנה (כג,
ב)
עד שרואה כל הגולה לפניו כמדורת אש,
ואמרינן (שם כג,
א)
מאי גולה אמר אביי פומבדיתא,
שעיקר ישיבת בבל שם היתה: אחר חכמים –
סנהדרי גדולה:

מסכת שבת דף קל ע"א

מִשְׁנָה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם לֹא הֵבִיא כְּלִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת,
מֵבִיאוֹ בְּשַּׁבָּת –
מְגוּלֶּה,
וּבַסַּכָּנָה –
מְכַסֵּהוּ עַל פִּי עֵדִים:

גְּמָרָא.
אָמַר רַב יִצְחָק: עִיר אַחַת הָיְתָה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר,
וְהָיוּ מֵתִים בִּזְמַנָּם.
וְלֹא עוֹד,
אֶלָּא שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת רוֹמִי שְׁמַד עַל יִשְׂרָאֵל,
וְעַל הַמִּילָה.
וְעַל אוֹתָה הָעִיר לֹא גָזְרָה.

מסכת שבת דף קל/ב

אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה הנשיא פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת

והביאוהו בשבת והיה הדבר קשה לחכמים היאך מניחין דברי חכמים ועושין כרבי אליעזר חדא דרבי אליעזר שמותי הוא ועוד יחיד ורבים הלכה כרבים ואמר רבי אושעיא שאילית את רבי יהודה הגוזר ואמר לי מבוי שלא נשתתפו בו הוה ואייתוהו מהאי רישא להאי רישא

רש"י

שמותי הוא –
ברכוהו,
כדאמרינן בהזהב (בבא מציעא נט,
ב), ובתלמוד ירושלמי מפרש: שמותי הוא – מתלמידי שמאי היה: ואמר ר'
אושעיא –
לאותן שהיה קשה עליהן מה ששמעו: שאילית את ר'
יהודה הגוזר –
המל את התינוקות: ואייתוהו מהאי רישא –
שהיה התינוק בבית שבראש המבוי,
ואיזמל בבית שבראש האחר שכנגדו,
עד כאן דברי ר'
אסי:

חדושי הרשב"א

ועוד דרבי אליעזר שמותי הוא.
פירש"י ז"ל שברכוהו.
ואינו מחוור,
אטו משום שברכוהו לא תהא הלכה כמותו בכל מקום.
אלא פי'
שמותי מדבית שמאי.
וכן מפורש בירושלמי (ביצה פ"א ה"ד):

מסכת סנהדרין דף סח/א

תַּנְיָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר,
נִכְנְסוּ רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו לְבַקְּרוֹ,
הוּא יוֹשֵׁב בְּקִינוֹף שֶׁלּוֹ,
וְהֵם יוֹשְׁבִין בִּטְרַקְלִין שֶׁלּוֹ...
אָמְרוּ לוֹ: הַכַּדּוּר,
וְהָאִמּוּם,
[וְהַקָּמֵיעַ,
וּצְרוֹר הַמַּרְגָּלִיּוֹת,
וּמִשְׁקֹלֶת קְטַנָּה,
מַהוּ ?
אָמַר לָהֶם: הֵן – טְמֵאִים ! וְטָהֳרָתָן –
בְּמַה שֶּׁהֵן.
מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי הַאִמּוּם]
מַהוּ ?
אָמַר לָהֶם:
[הוּא]
טָהוֹר. וְיָצְאָתָה נִשְׁמָתוֹ בְּטָהֳרָה.
עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: הֻתַּר הַנֶּדֶר,
הֻתַּר הַנֶּדֶר.
לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת,
פָּגַע בּוֹ רַבִּי עֲקִיבָא,
(מן)
[בֵּין]
קֵיסָרִי לְלוֹד,
הָיָה מַכֶּה בִּבְשָׂרוֹ עַד שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת לָאָרֶץ,
פָּתַח עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאָמַר:
(מ"ב ב)
"אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו",
הַרְבֵּה מָעוֹת יֵשׁ לִי,
וְאֵין לִי שֻׁלְחָנִי לְהַרְצוֹתָן:

חדושי הר"ן

עמד ר'
יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר הותר הנדר.
מהכא משמע שהתירו הנדר לאחר שנפטר דקאמרינן יצאתה נשמתו בטהרה עמד ר"י על רגליו כו'
אלמא שמי שמת בנידויו מתירין אותו לאחר מיתה ואין צריך לסקול ארונו וטורחין בענייני תכריכיו וקבורתו וכן הסכים הרב ר'
מאיר אבו אל עפייה ז"ל ואף הרשב"א ז"ל כן הסכים בתשובת שאלה:

תוספות הרא"ש

היה מכה בבשרו עד שדמו שותת –
ותימה ליתסר משום ושרט לנפש דעל מת בין ביד בין בכלי חייב כדאיתא בפ'
אלו הן הלוקין,
וי"ל דהכא אתורה קא עביד כדקאמר הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן:

הֵם
אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים

רע"ב

(י)
הם אמרו שלשה דברים –
בדרך ארץ ומוסרים ומדות.
דאילו בענין האסור והמותר והפטור והחיוב דברים הרבה אמרו.
אי נמי אלו השלשה דברים הוי מרגלא בפומייהו תמיד:

המאירי

(יד)
הם אמרו ג'
דברים כלומר כל אחד מהם ואף על פי שבדברי ר"א יש בהם יותר משלש יש מפ'
שנכללה בדבריו רעל והוי מתחמם אינו מכלל דבריו של עכשיו אלא במקום אחר אמרה ומגיהי הספרים ערבוה כאן עמהם מצד שהיא נכללת למאמר יהי כבוד תלמידך כו'
(א"ה נראה דרבנו המחבר ז"ל גריס יהי כבוד תלמידך וכן גריס מהרי"א אלא דק'
שהרי מבואר באבות דר"נ פטעו דעיקר הגירסא היא יהי כבוד חבירך וגם רבינו המחבר ז"ל הזכירה למטה לענין אחר)

רַבִּי
אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
יְהִי
כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ

רע"ב

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך –
ואימתי יהא זה כשלא תהי נוח לכעוס.
שאם אתה נוח לכעוס אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חברך.
הרי דבור אחד.
ושוב יום אחד לפי מיתתך.
הרי ב'.
והג'
הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים וכו':

תוי"ט

(י)
יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך –
ולא פליג אדתנן לקמן פרק ד'
משנה י"ב כבוד חברך כמורא רבך.
דהתם בחברים שהם חברים בתורה.
דרך חיים.
ובמד"ש כתוב דיש ספרים דגרסי גם כאן יהי כבוד תלמידך וכו'
וכתב דא"א לגרוס כבוד חברך כשלך שא"כ אם הוא בטבע שלא יקפיד על כבודו.
נמצא שאף לכבוד חברו לא יחוש.
וזה ודאי דאינו.
וכך אמר דוד המלך ע"ה [תהלים ט"ו]
הולך תמים וגו'
נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה'
יכבד.
אמנם בתלמיד יצדק היטב אמרו יהי כבוד תלמידך כשלך.
כי דיו לתלמיד להיות כרבו ע"כ.
ולי נראה דאי משום הא לא איריא שלא אמר התנא שיהא חביב עליו כשלו.
לא כשכבוד עצמו חביב עליו.
והיינו דלא קאמר יהי כבוד חברךב עינך כשלך.
והיה בלשון קצרה.
אלא דבמי שגם כבוד עצמו חביבע ליו הוא מדבר.
ולכך האריך לומר חביב עליך.
ותדע שכן הוא שהריב משנה י"ב שאמר ר'
יוסי יהי ממון חברך חביב עליך כשלך.
וכיס לקא דעתך שאם יהיה אדם מפזר ממונו ומאבדו שיהא ג"כ רשאי לפזרו לאבד ממון חברו.
אלא שלא דבר ר'
יוסי כלפי אותו האדם.
ולאא מר אלא במי שגם ממונו חביב עליו אף כאן לענין כבוד ג"כ לאא מר אלא במי שגם כבודו חביב עליו:

אבות דרבי נתן פרק חמשה עשר

(א)
… יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך כיצד מלמד שכשם שרואה את כבודו כך יהא אדם רואה את כבוד חבירו וכשם שאין אדם רוצה שיהא שם רע על כבודו כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על כבודו של חברו.
ד"א יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך כיצד בזמן שיש לו לאדם מאה רבוא ונוטלים את כל ממונו אל יפגום את עצמו בשוה פרוטה:

המאירי

… כלומר שכמו שמזהיר ומצוה התלמיד להתחמם כנגד אורן הזהיר לרב ג"כ שלא יקל בכבוד התלמיד אבל יסביר לו פנים ויעזרהו בלימוד וכן יש לפ'
שכל אחד מהם אמר ג'
דברים למיעוט אלא שהי'
מהם מי שהוסיף על שלשה ויש מפ'
שכבוד תלמידך חביב עליך ואל תהי נוח לכעוס אחד הם כלומר שלא תבא לידי כעס עמו כענין לא הקפדן מלמד ונמצא שאינן אלא שלש וראשון עיקר וראיה לדבר באבות דר"נ פט"ו שלא הוזכרו שם אלא שלש ראשונות אבל (לא)זו של הוי מתחמם כו'
[לא]
כלל בדברי בן הורקנוס בכף מאזנים ואבא שאול ר'
אליעזר אלא שבסוף ההלכה אמר(ו)
ר'
יהודה ב"ר אלעאי משום אביו שאמר משום ר"א הגדול שוב יום א'
לפני כון והוי מתחמם כו'
וביאור הדברים הוא שר"א אמר יהיה כבוד תלמידך חביב עליך כשלך כלומר שראוי לך להיות כונתך להשלימו ככונתך בהשלמת עצמך וכשאתה עושה כן אף כבודך חביב עליו ביותר והוא נשמע לך ובא לידי שלימות:

וְאַל
תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס

רמב"ם פירוש המשניות

… ְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס.
אל תכין עצמך לכעס ולרגזנות וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות והחזק שבדבריהם אמרם (שבת קה🙂
כל מי שכועס כאילו עובד עבודת כוכבים וסמכוהו לאמרו לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר.
ר"ל ששני הדברים אחד:

אבות דרבי נתן פרק חמשה עשר

(ב)
וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס.
כיצד ? מלמד: שיהא עניו כהלל הזקן, ואל יהי קפדן כשמאי הזקן. מה היה ענותנותו של הלל הזקן ? אמרו: מעשה בשני בני אדם שעמדו והמרו זה את זה, וזה את זה בד'
מאות זוז. אמרו: כל שילך ויקניט את הלל – יטול ארבע מאות זוז. הלך אחד מהם, ואותו היום ע"ש היה עם חשיכה, וקא חייף רישיה. בא וטפח לו על הדלת. אמר: היכן הלל ? היכן הלל?
נתעטף ויצא לקראתו. א"ל: בני, מה אתה צריך ? א"ל: שאלה (זו)
אני צריך לשאול. א"ל: אמור. א"ל: מפני מה עיניהם של תרמודים תרוטות ?
א"ל: מפני שדרין בין חול במדבר, ובאות רוחות ומפזרות אותו על עיניהם, לפיכך עיניהם תרוטות. הלך והמתין שעה אחת, וחזר וטפח לו על הדלת. אמר: היכן הלל ?
היכן הלל ?
נתעטף ויצא. א"ל: בנ,י מה אתה צריך ?
א"ל: הלכה אני צריך לשאול.
א"ל: אמור. א"ל: מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות ? א"ל: מפני שהם יושבין עם בצעי המים, ובכל יום ויום הם הולכים במים, לפיכך רגליהם רחבות. הלך והמתין שעה אחת, וחזר וטפח על הדלת. אמר: היכן הלל ? היכן הלל ?
נתעטף ויצא. א"ל: מה אתה צריך לשאול ? א"ל: הלכה אני צריך לשאול.
א"ל: אמור. נתעטף וישב לפניו. א"ל:
[מה אתה צריך ? א"ל: כך נשיאים משיבים ?!]
אל ירבו כמותך בישראל (אמר לו: ח"ו הוי זהיר ברוחך, מה אתה צריך ?)
א"ל: מפני מה ראשיהם של בבליים ארוכים :
א"ל: בני, הלכה גדולה שאלת ! לפי שאין שם חיות פקחות, כשנולד הולד, מגדלות אותם על אברים של עבדים ושל שפחות – לפיכך ראשיהם ארוכות, אבל כאן שיש חיות פקחות, כשנולד הולד מגדלות אותו בעריסה, ומשפשפות את ראשו – לפיכך ראשיהם סגלגלין).
א"ל: איבדת ממני ד'
מאות זוז. א"ל: כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד'
מאות זוז [וד'
מאות זוז]
והלל אל יקפיד:

(ג)
מה היה קפדנותו של שמאי הזקן ? אמרו: מעשה באדם אחד שעמד לפני שמאי. א"ל: רבי כמה תורות יש לכם ? א"ל שתים, אחת בכתב ואחת בע"פ. א"ל: את שבכתב –
אני מאמין לך, את שבע"פ –
איני מאמין לך. גער בו והוציאו בנזיפה.
בא לפני הלל, א"ל: רבי כמה תורות נתנו ? א"ל: שתים, אחת בכתב וא'
בע"פ. א"ל: בכתב – אני מאמינך, בע"פ –
אין אני מאמינך. א"ל: בני, שב כתב לי אלף בית, א"ל: מה זה ?
א"ל: אלף ! א"ל: אין זה אלף, אלא בית ! א"ל: מהו זה ? א"ל: בית. א"ל: אין זה בית, אלא גימל ! א"ל: מניין אתה יודע, שזה אלף, וזה בית, וזה גימל ? א"ל: כך מסרו לנו אבותינו הראשונים, שזה אלף, וזה בית, וזה גימל. כשם שקבלת זו באמונה, כך קבל עליך זו באמונה !

מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בהכ"נ, ושמע תינוק שקורא:
(שמות כח)
ואלה הבגדים אשר יעשו, חשן ואפוד ומעיל. בא לפני שמאי, א"ל: רבי ! כל הכבוד הזה למי ? אמר: לכה"ג שעומד ומשמש ע"ג המזבח. א"ל: גיירני ע"מ שתשימני כה"ג. א"ל: אין כהן בישראל, ואין לנו כהנים גדולים שיעמדו וישתמשו בכהונה גדולה, אלא גר הקל שלא בא אלא במקלו ובתרמילו, ויבא וישתמש בכהונה גדולה ?! גער בו והוציאו בנזיפה ! בא להלל, א"ל: רבי ! גיירני ע"מ שתשימני כה"ג, שאעמוד ואשמש ע"ג המזבח ! אמר לו: שב, ואומר לך דבר אחד, מי שמבקש להקביל פני מלך ב"ו, לא דין הוא שילמוד איך יכנס ואיך יצא ? א"ל: הן. אתה שמבקש להקביל פני ממ"ה הקב"ה, לא דין הוא שתלמוד איך תכנס לבית קדש הקדשים, איך תיטיב את הנרות, איך תקרב לגבי מזבח, איך תערוך את השלחן, איך תסדר את המערכה ? אמר לו: הטוב בעיניך עשה.
כתב לו תחלה אלף בית, ולמדו תורת כהנים. והיה לומד והולך עד שהגיע:
(במדבר א)
והזר הקרב יומת. נשא אותו גר ק"ו בעצמו ואמר: מה אם ישראל שנקראו בנים למקום, ועליהם אמרה שכינה:
(שמות יט)
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אעפ"כ הזהיר עליהם הכתוב: והזר הקרב יומת ! אני גר הקל, לא באתי אלא בתרמילי עאכ"ו ! מיד נתפייס אותו גר מאליו. בא לו אצל הלל הזקן, א"ל: כל הברכות שבתורה ינוחו על ראשך, שאם היית כשמאי הזק –ן לא באתי (להקהל)
בישראל.
קפדנותו של שמאי הזקן בקש לאבדני מן העוה"ז ומן העוה"ב.
ענותנותך הביאני לחיי העוה"ז והבא.
אמרו לאותו גר נולדו שני בנים, לאחד קראו הלל, ולאחד קראו גמליאל, והיו קוראין אותם גרים של הלל:

המאירי

ואל תהי נוח לכעוס לפי'
שלישי הוא מאמר אחד עם כבוד תלמידך כלומר שלא תכעוס עמו ולשאר הפי'
מאמר אחר (עם כבוד תלמידך)
כלומר שלא יהא נוח לכעוס עם שום אדם ולשום דבר כלומר שלא יהא כועס בנקל אלא לעתים רחוקות על דבר גדול וכן הרחיק זאת המדה מצד עצמו געכ כמאמרם ז"ל פסחים ס"ו ב'
כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו:

מסכת ברכות דף כט/ב

מַר לוֹ אֵלִיָּהוּ לְרַב יְהוּדָה אֲחוּהָ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא,
לָא תִּרְתַּח וְלָא תֶּחֱטָא.
לָא תִּרְוֵי וְלָא תֶּחֱטָא.

רש"י

לא תרתח ולא תחטי –
לא תכעוס,
שמתוך הכעס,
אתה בא לידי חטא: לא תרוי –
לא תשתכר ביין:

מסכת גיטין דף ו/ב

…דכתיב: ותזנה עליו פילגשו. רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה. רבי יונתן אמר: נימא מצא לה. ואשכחיה רבי אביתר לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא ?
אמר ליה: עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר ? אמר ליה: אביתר בני, כך הוא אומר, יונתן בני, כך הוא אומר. אמר ליה: חס ושלום, ומי איכא ספיקא קמי שמיא . אמר ליה: אלו ואלו דברי אלקים חיים הן ! זבוב מצא – ולא הקפיד, נימא מצא – והקפיד. אמר רב יהודה: זבוב בקערה, ונימא באותו מקום, זבוב מאיסותא ונימא סכנתא. איכא דאמרי: אידי ואידי בקערה, זבוב – אונסא, ונימא – פשיעותא. אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל. אמר רב יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו – סוף הוא בא לידי שלש עבירות, גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת. אמר רבה בר בר חנה, הא דאמרי רבנן: שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עשרתם ? ערבתם ? הדליקו את הנר ! צריך למימרינהו בניחותא – כי היכי דליקבלו מיניה.

אמר רב אשי: אנא לא שמיעא לי הא דרבה בר בר חנה, וקיימתיה מסברא. אמר רבי אבהו: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילוהו דבר גדול. ומנו ?
רבי חנינא בן גמליאל. האכילוהו סלקא דעתך ?! השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמן לא כל שכן ! אלא, בקשו להאכילו דבר גדול. ומאי ניהו ? אבר מן החי.

רש"י

זבוב מצא לה –
בקערה: נימא מצא לה –
לקמיה מפרש: ואשכחיה –
גרסי': נימא מצא והקפיד –
כדמפרש טעמא ואזיל: נימא באותו מקום –
ודרכן היה להשיר את השער ולא ליסכן בועלה ליעשות כרות שפכה,
ומשום דסכנתא הוא, הקפיד עליה – וברחה מפני אימתו: גילוי עריות –
כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה, והיא יראה לומר: לא טבלתי, ומשמשתו נדה: שפיכות דמים –
כי הכא, או פעמים שבורחת מפניו, ונופלת באחת הפחתים או בגשר: וחילול שבת –
פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשיכה – מפני אימתו, והוא אינו יודע: עשרתם –
פירות שנאכל למחר: ערבתם –
עירובי חצירות:
בהמתן של צדיקים –
בהכל שוחטין (חולין דף ה): אבר מן החי –
שנאבד מהם, אבר מן השחוטה, ומפני אימתו – חתכו עבדיו אבר מן החי, והביאו תחתיו שלא יבין:

המאירי

לעולם יזהר אדם שלא להטיל אימה יתירה בתוך ביתו שמא מתוך אימתו יבאו בני ביתו לפעמים לידי חלול ועשיית עבירות בסוגיא זו העידו על אדם גדול שהיה מטיל אימה יתירה ופעם אחת אבדה להם חתכה שהיתה מזומנת לצרכו והביאו תחתיה במהירות אבר מן החי שלא היה שוחט מזדמן להם ובקשו להאכילו מחמת יראה אלא שקיימו עליו מלמעלה לא יאונה לצדיק כל און ודרך הערה אמרי כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף גורם לבני ביתו שלעו עבירות גלוי עריות שפעמים שהיא נדה והיא רכה ומסתכנת בטבילתה בשעת הצנה ומחמת

יראתה היא נשמעת לו ואומרת שטבלה וחלול שבת שפעמים שהתבשיל מצטמק ורע לו ומחללת שבת מחמת יראתי ולשפיכות דמים כמו שתראה בפילגש בגבעה שמחמת יראתו ברחה לה וכשבקש להשיבה נפלו בסבתה כמה רבבות ואם תאמר והלא זינתה כדכתוב ותזנה עליו פילגשו וכי זבוב שנפל לתוך כוסו יהא אדם מוצצו ושותהו מחשש יראה יתירה כבר הוציאו מקרא זה מפשוטו שלא זינתה אלא שזבוב מצא בקערה וענין ותזנה מלשון מזונות כלומר שסרחה עליו בענין מזונות והענין על מה שהביאם להוציא המקרא מידי פשוטו שאילך זינתה לא היה הוא מחזר להשיבה ואם תאמר שמא נאנסה לא היה אומר עליה ותזנה עליו ולשון המקרא הוא ויהי איש לוי ויקח לו אשה פילגש ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה בית לחם יהודה ויקם אשה וילך אחריה להשיבה:

מסכת תענית דף ד/א

וְאָמַר רָבָא: הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּרָתַח אוֹרַיְתָא הוּא דְּקָא מַרְתְּחָא לֵיהּ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ירמיה כג)
"הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'".
[וְאָמַר רַב אַשִׁי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ קָשֶׁה כְּבַרְזֶל – אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע"].
אָמַר לֵיה רַבִּי אַבָּא לְרַב אַשִׁי: אַתּוּן,
מֵהָתָם מָתְנִתוּ לָהּ,
אֲנָן מֵהָכָא מָתְנִינָן לָהּ. דִּכְתִיב:
(דברים ח)
"אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל",
אַל תִּקְרֵי "אֲבָנֶיהָ"
אֶלָּא "בּוֹנֶיהָ".
אָמַר רַבִינָא: אֲפִלּוּ הָכִי מִבָעֵי
לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵילַף נַפְשֵׁיהּ
בְּנִיחוּתָא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(קהלת יא)
"וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ":

המאירי

תלמיד חכם אף על פי שתורתו מכעיסתו בשעה שרואה מעשי בני אדם מכוערים ראוי לו למעט בכעסו כמה שאפשר לו וללמדם בנתת כדי שיערבו דבריו על שומעיהם ויקבלו דבריו וכדי שלא לגרום בעצמו שום נזק שנאמר הסר כעס מלבך והעביר רעה מבשרך:

מסכת פסחים דף סו/ב

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס,
אִם חָכָם הוּא – חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ,
וְאִם נָבִיא הוּא – נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. אִם חָכָם הוּא,
חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. דִּכְתִיב:
(במדבר לא)
"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל"
[וְגוֹ'].
וּכְתִיב:
(במדבר לא)
"וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן"
וְגוֹ'. מִכְּלַל,
דְּמֹשֶׁה אִיעַלֵם מִינֵיהּ.
אִם נָבִיא הוּא – נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. מֵאֱלִישָׁע,
דִּכְתִיב:
(מלכים ב ג)
"כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא,
אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ".
וּכְתִיב:
(שם)
"וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן,
וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'".
אָמַר רַבִּי מָנִי בֶּן פַּטִּישׁ: כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס,
אֲפִלּוּ פּוֹסְקִין לוֹ גְּדֻלָּה מִן הַשָּׁמַיִם,
מוֹרִידִין אוֹתוֹ. מְנָא לָן ?
מֵאֱלִיאָב. דִּכְתִיב:
(שמואל א יז)
"וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר"
וְגוֹ'.
וְכִי אָזַל שְׁמוּאֵל לְמִמְשְׁחִינְהוּ,
בְּכוּלְהוּ כְּתִיב בְּהוּ:
(שם טז)
"לֹא בָזֶה בָחַר ה'". וּבֶאֱלִיאָב כְּתִיב:
(שם)
"וַיֹּאמֶר ה'
אֶל שְׁמוּאֵל,
אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ,
כִּי מְאַסְתִּיהוּ". מִכְּלַל (דמעיקרא הוה חזי)
[דַּהֲוָה רָחִים לֵיהּ עַד הָאִידְנָא]:

רש"י

ותהי עליו יד –
מכלל דאסתלק: לא בחר –
משמע מעולם,
אבל מאסתיהו משמע: השתא מאסתיהו,
מפני שהוא רגזן מאסו,
מכלל שמתחלה נבחר,
ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות, מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד,
ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו:

מסכת נדרים דף כב/א

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי,
אָמַר רַבִּי (יוחנן)
[יוֹנָתָן]: כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס,
כָּל מִינֵי (פורענות של)
גֵּיהִנּוֹם שׁוֹלְטִין בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(קהלת יא)
"וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ"
("כי הילדות והשחרות הבל").
וְאֵין "רָעָה"
אֶלָּא גֵּיהִנֹּם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי טז)
"כָּל פָּעַל ה'
לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה".
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתַּחְתּוֹנִיּוֹת שׁוֹלְטוֹת בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים כח)
"וְנָתַן ה'
לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ".
אֵיזֶה דָּבָר שֶׁמְּכַלֶּה אֶת הָעֵינַיִם וּמַדְאִיב אֶת הַנֶּפֶשׁ ?
הֱוֵי אוֹמֵר אֵלּוּ תַּחְתּוֹנִיּוֹת.

אָמַר (רבא)
[רַבָּה]
בַּר רַב הוּנָא: כָּל אָדָם הַכּוֹעֵס,
אֲפִלּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים י)
"רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַל יִדְרֹשׁ,
אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו".
רַב יִרְמְיָה מִדִּפְתֵּי אָמַר:
(אף)
מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ,
וּמוֹסִיף טִפְּשׁוּת. שֶׁנֶּאֱמַר:
(קהלת ז)
"כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ". וּכְתִיב:
(משלי יג)
"וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת".
רַב נַחְמָן [בַּר יִצְחָק]
אָמַר: בְּיָדוּעַ שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּין מִזְּכֻיּוֹתָיו. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי כט)
("איש אף יגרה מדון").
"וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע":

ר"ן

כל אדם הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו –
לפי שהכעס מביאו לכפור בעיקר, כדאמרינן בפרק רבי אליעזר דאורג (שבת קה): דמשבר כליו בחמתו – יהיה בעיניך כעובד עבודת כוכבים:

וְשׁוּב
יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ

רמב"ם פירוש המשניות

וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ.
והוא אינו יודע מתי ימות שמא היום שמא למחר (שם קנג:),
ויהיו כל ימיו בתשובה,

רע"ב

שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ –
לפי שאין אדם יודע אימתי ימות יעשה תשובה היום שמא ימות למחר:

מסכת שבת דף קנג/א

תְּנָן הָתָם,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ.
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי אָדָם יוֹדֵע אֵיזֶה יוֹם יָמוּת ?
אָמַר לָהֶם,
וְכָל שֶׁכֵּן –
יָּשׁוּב הַיּוֹם,
שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר,
וְנִמְצָא כָל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה.
וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ:
(קהלת ט)
"בְּכֹל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים,
וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".
אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁזִימֵּן אֶת עֲבָדָיו לִסְעוּדָה,
וְלֹא קָבַע לָהֶם זְמַן,
פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם קִשְּׁטוּ אֶת עַצְמָן,
וְיָשְׁבוּ עַל פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ.
אָמְרוּ: כְּלוּם חָסֵר לְבֵית הַמֶּלֶךְ ?
טִפְּשִׁין שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ לִמְלַאכְתָּן. אָמְרוּ: כְּלוּם יֵשׁ סְעוּדָה בְלֹא טוֹרַח ?
פִּתְאוֹם בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת עֲבָדָיו,
פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם נִכְנְסוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁהֵן מְקוּשָׁטִים,
וְהַטִפְּשִׁין שֶׁבָּהֶן נִכְנְסוּ לְפָנָיו כְּשֶׁהֵן מְלוּכְלָכִין.
שָׂמַח הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת פִּקְחִין,
וְכָּעַס לִקְרַאת טִפְּשִׁים.
אָמַר: הַלָּלוּ שֶׁקִשְּׁטוּ אֶת עַצְמָן לַסְּעוּדָה –
יֵשְׁבוּ וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ.
הַלָּלוּ שֶׁלֹֹּא קִשְּׁטוּ אֶת עַצְמָן לַסְּעוּדָה –
יַעַמְדוּ וְיִרְאוּ.

חֲתָנוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: וְהַלְוַאי שֶׁיִהְיוּ הַלָּלוּ עוֹמְדִין וְנִרְאִין כִּמְשַׁמְּשִׁין.
אֶלָּא אֵלּוּ וָאֵלּוּ יוֹשְׁבִין,
הַלָּלוּ אוֹכְלִין,
וְהַלָּלוּ רְעֵבִים.
הַלָּלוּ שׁוֹתִים,
וְהַלָּלוּ צְמֵאִים.
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה סה)
"כֹּה אָמַר ה',
הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ,
וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ,
הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ,
וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ.
הִנֵּה עֲבָדַי יָרוֹנּוּ מִטּוֹב לֵב,
וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב".
דָּבָר אַחֵר: בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים"
– אֵלּוּ צִיצִית.
וְשֶׁמֶן עַל רֹאשֶׁךָ אַל יֶחְסָר"
– אֵלּוֹ תְּפִילִּין:

רש"י

וכל שכן –
שמפני שאינו יודע איזה יום ימות,
וטובה תשובה יום אחד לפני מיתתו,
נמצא כל ימיו בתשובה יהיו: בגדיך לבנים –
נשמתך טהורה ונקיה: כלום חסר בית המלך –
בתמיה,
הכל מוכן,
ושמא יבהילנו לבא פתאום,
ואנו צריכין ליכנס לסעודה מקושטין: כלום יש סעודה בלא טורח –
עדיין יצטרכו לטרוח לצורכי סעודה של בית המלך,
יש לנו שהות הרבה להתקשט: יעמדו ויראו –
ואף לעולם הבא,
צדיקים יושבים ואוכלים ורשעים עומדים ורואים: ר'
מאיר אומר –
אין עומדין ורואין,
שאם כן אף הם היו נראים מן הקרואים ולשמש,
שכן דרך המשרתים עומדים,
ואין כאן בושה: זה ציצית –
שמלובן הבגד: אלו תפילין –
שהם שם משמן טוב,
דכתיב: וראו כל עמי הארץ כי שם וגו'
ותנא,
ר'
אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש (ברכות ו, א):

מסכת שבת דף קנב/ב

תָּנוּ רַבָּנָן:
(שם)
"וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקים אֲשֶׁר נְתָנָהּ".
תְּנֶהָ לוֹ,
כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְךָ –
בְּטַהֲרָה,
אַף אַתָּה בְטַהֲרָה.
מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁחִלֵּק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו,
פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם קִפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בַּקּוּפְסָא.
טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָהֶם מְלָאכָה.
לְיָמִים בִּקֵשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת כֵּלָיו,
פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵם מְגוֹהָצִין.
טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵם מְלוּכְלָכִין.
שָׂמַח הָמֶּלֶךְ לִקְרַאת פִּקְחִים,
וְכָּעַס לִקְרַאת טִפְּשִׁים.
עַל הַפִּקְחִים אָמַר: יִנָּתְנוּ כֵּלִים לָאוֹצָר,
וְהֵם יֵלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לְשָׁלוֹם.
וְעַל הַטִּפְּשִׁים אָמַר: כֵּלִים יִנָּתְנוּ לִכְבִיסָה,
וְהֵם יִתְחַבְּשׁוּ בְבֵית הָאֲסוּרִים.
אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא –
עַל גּוּפָם שֶׁל צַדִּיקִים אוֹמֵר:
(ישעיה נז)
"יָבֹא שָׁלוֹם וְהֵם יָנוּחוֹ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם".
וְעַל נִשְׁמָתָם הוּא אוֹמֵר:,
(שמואל א כה)
"וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִצְרוֹר הַחַיִּים".
עַל גּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים הוּא אוֹמֵר:
(ישעיה מח)
"אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה'
לָרְשָׁעִים".
וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר:
(שמואל א כה)
"וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְתוֹךְ כַּף הַקָּלַע".

המאירי

לעולם יהא אדם רודף אחר התשובה עד שלא ימות בחטאו שאם ימות בחטאו אין לו עוד כפרה דרך צחות אמרו והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה תנה לו כמה שנתנה לך.

וֶהֱוֵי
מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים

רמב"ם פירוש המשניות

… אבל אמרו: וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים.
אינו ממאמרם אשר הוכיח בהם,
אבל הוא ממה ששמע מזולתו והיה מספר אותו ומפני זה לא נמנה מכלל דבריו,
והכוונה בזאת הצוואה הוא שאומר לך כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהם ואל תתגאה עליהם,
אבל תהיה חברתם להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך ואל תוסיף להתקרב אליהם יותר ממה שיקרבוך שלא תפסיד כוונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה ולא תגיעך מהן התועלת אשר תקוה,
והמשיל זה במי שמתחמם באש,
שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו ויקבל תועלת באורו ואם יפשע בעצמו ויוסיף להתקרב אליו ישרף וישוב לו התועלת לנזק,
והוא ענין אמרו על צד המשל הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה.

המאירי

…ואמר אח"כ: וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל ת"ח כו'
והענין שהוא דימה ההתקרבות לחכמים למדורה אין להתרחק ממנה יותר מדאי כדי שיהנה מן החום ואין להתקרב לה יותר מדאי פן יכוה וכן החכם אין להתרחק ממנו יותר מדאי (אלא)
כדי שיהנה בחכמתו ולא יתקרב יותר מדאי פן יקל בעיניו ויענש והוא שאמר החכם לאחד מבניו שנתמנה לעבודת המלך בני שים לבך [ל]
עבודת האדון אתה עומד לפניו כמדורת אש אל תרחק ממנה יותר מדאי פן ימצאך נזק הקור ואל תתקרב יותר מדאי פן תוקד אש:

וכבר ידעת מאמר איוב אשחק אליהם ולא יאמינו. כלומר: כשהייתי משתעשע לא היו מאמינים שאני משתעשע עמהם, ולא היה מפני זה מוראי מתמעט וסר מעליהם, וכן ענין מ"ש רז"ל סנהדרין נ"ב ב': בתחילה דומה לו לקיתון של זהב, ולכן אמר הוא: שיהא מתחמם כנגד אורן. כלומר: שיקח מכבודם כפי צורך ההכרחי לשאלתו ולהוראה, אבל לא יתקרב אליו יותר מדאי עד שידמה בעיניו אנוש כערכו. והוא אומרו: והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. כלומר: שלא יענש על שהקל בכבודן:

מסכת ברכות דף ז/ב

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ שֶׁל תּוֹרָה יוֹתֵר מִלִמּוּדָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(מ"ב ג)
"פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ". לָמַד לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא 'יָצַק',
מְלַמֵּד שֶׁגְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ:

המאירי

ולעולם בעניין ההוראה – ישמש תלמידי חכמים, שהגרסא סבה לחכמה, ושימוש הזקנים והחכמים –
סבה לידיעת המלאכה, והוא עניין ההוראה הן בדין הן באסור והיתר:

וֶהֱוֵי
זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה

רע"ב

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן –
שלא תנהג בהם קלות ראש: שלא תכוה –
שלא תיענש על ידן:

תוי"ט

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן –
פי'
הר"ב שלא תנהג בהן קלות ראש.
וז"ל הרמב"ם כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהן.
ואל תתגאה עליהן.
אבל תהי חברתך להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך.
ואל תוסיף להתקרב אליהם יותר ממה שיקרבוך.
שלא תפסיד כונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה ולא תגיעך מהם המעלה אשר תקוה.
והמשיל זה במי שמתחמם באש שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו.
(וכו')
[ואם יוסיף להתקרב ישרף]:

מסכת שבת דף יא/א

וְאָמַר רַבָּא בַר מַחְסֵיָא,
אָמַר רַב חַמָא בַר גּוּרְיָא,
אָמַר רַב: תַּחַת יִשְׁמָעֵאל –
וְלֹא תַּחַת גּוֹי (עובד כּוכבים ומזלות).
תַּחַת גּוֹי (עובד כּוכבים ומזלות)
– וְלֹא תַּחַת חָבֵר.
תַּחַת חָבֵר –
וְלֹא תַּחַת תַּלְמִיד חָכָם.
תַּחַת תַּלְמִיד חָכָם –
וְלֹא תַּחַת יָתוֹם וַאֲלְמָנָה:

רש"י

תחת ישמעאל –
לשמשו: ולא תחת נכרי –
אדומים,
שהיו רשעים יותר: חבר –
אומה מבני פרסיים: תלמיד חכם –
אם יקניטו יענישנו,
וכן יתום ואלמנה,
מפני שדמעתן מצויה:

המאירי

לעולם יהא אדם נזהר שלא להקניט או להחליש דעתן של תלמידי חכמים, מפני שגחלתן לוחשת ביותר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, וביתום ואלמנה יותר מהם, מתוך שדמעתן מצויה – עונש הבא בשבילם ממהר לבא. דרך צחות אמרו: תחת גוי ולא תחת ישמעאל…

תוספות

ולא תחת חבר –
פירש בקונטרס: חבר פרסיים. ול"נ דפרסיים היו בבבל מימות כורש, כדפירש"י בפ"ב דגיטין (דף יז.). וחברים בימי רבי יוחנן אתו לבבל, כדאמר בהבא על יבמתו (יבמות סג🙂. ועוד דאמרינן בקדושין:
(עב.)
הראני פרסיים דומין לחיילות בית דוד, הראני חברין דומין למלאכי חבלה, משמע דחברי אומה אחרת היא ! והא דאמר בפרק ב'
דגיטין:
(דף יז.)
אתא חברא – שקל שרגא מקמייהו ! אמר רחמנא: או בטולך או בטולא, דבר עשו למימרא דבני אדומים מעלי מפרסיים ?! והתניא: אלקים הבין דרכה וגו'. ידע הקב"ה שאין ישראל יכולים לקבל רוב גזרותיו של עשו הרשע, עמד והגל'
אותם לבבל, לאו משום דחברים היו פרסאי, אלא עיקר היו הפרסיים, והחברים שביניהם היו כפופין להן. ומשני: הא מקמי דאתו חברי לבבל – היו פרסאי מעלו מרומאי. והא דקאמר: או בטולך או בטולא, דבר עשו, בתר דאתו חברי לבבל בימי ר'
יוחנן כדמוכח בהבא על יבמתו (יבמות סג.), והרשיעו את הפרסיים, דרומיים מעלי מפרסאי. ורש"י פירש שם: דאתו חברי לבבל פרסיים בימי כורש. ול"נ כדפרישי', דהא בימי רבי יוחנן אתו חברי, ופרסיים בימי כורש, וכדמוכח בקדושין (דף עב.)
דלאו אומה אחת הן. והר"ר יעקב מקורביל מפרש: דחברים היו משרתים מפרסיים דומים למלאכי חבלה, לפי שלובשים בגדים שחורים ורחבים והיינו דשקל הכומר שרגא להביא לע"ז שלהן:

מסכת שבת דף קיט/ב

אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם,
אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיזוּ בָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ד"ה ב לו)
"וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹקים,
וּבוֹזִים דְּבָרָיו,
וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה'
בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא".
מַאי:
"עַד לְאֵין מַרְפֵּא" ? אָמַר רַב יְהוּדָה,
[אָמַר רַב]: כֹּל הַמְּבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים,
אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ.
אָמַר רַב יְהוּדָה,
אָמַר רַב,
מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים קה)
"אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי,
וּלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ" ? "אַל תִּגְעוּ בִמְשִׁיחָי"
– אֵלוֹ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן.
"וּלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ"
– אֵלוֹ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

מסכת ברכות דף יט/א

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הַמְסַפֵּר אַחֲרֵי הַמֵּת,
כְּאִלּוּ מְסַפֵּר אַחֲרֵי הָאֶבֶן.
אִיכָּא דְּאַמְרֵי: דְּלָא יַדְעֵי,
וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: דְּיַדְעֵי וְלָא (איקפד)
[אִיכְפַּת]
לְהוּ.
אֵינִי ?
וְהָא [אָמַר]
רַב פָּפָּא:
[חַד]
אִשְׁתָּעִי [מִילְתָא]
בַּתְרֵיהּ דְּמַר שְׁמוּאֵל,
וְנָפַל קַנְיָא מִטְּלָלָא,
וּבַזְעָא לְאַרְנְקָא דְּמוֹחֵיהּ.
שַׁאנִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן,
דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַע בִּיקָרֵיהּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַמְּסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים,
נוֹפֵל בַּגֵּיהִנּוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים קכה)
"וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם,
יוֹלִיכֵם ה'
אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן,
שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל".
אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל –
יוֹלִיכֵם ה'
אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן.

רש"י

המספר אחר המת –
בגנותו של מת אחר מיתתו: קניא מטללא –
קנה גדול וכבד נפל מן הגג: טללא –
גג: ארנקא דמוחיה –
כיס שהמוח מונח בו: והמטים עקלקלותם –
לעיל מיניה כתיב: הטיבה ה' לטובים. וסמיך ליה: והמטים עקלקלותם,
והמכריעים את חובותם יותר על זכיותם להטותם לכף חובה: יוליכם ה'
את פועלי האון –
לגיהנם:

שֶׁנְּשִׁיכָתָן
נְשִׁיכַת שׁוּעָל

רמב"ם פירוש המשניות

… ואח"כ הוסיף להפחיד מזה ואמר לא תחשוב שאם ינשכוך בלשונם תשוב ותפייסם בדברים ויתפייסו.
כי אמנם לא ישמעו לקול מלחש כמו שלא ישמע אליו השרף,
כמו שאמר אשר לא ישמע לקול מלחשים,
ואתה תדע זה מענין גיחזי במה שהתריס כנגד רבו אלישע שנפל בחלי מטונף כהתבאר מדברי חכמים בענין (סנהדרין קז🙂
וארבעה אנשים היו מצורעים וכן עם רבי יהושע בן פרחיה וכולם התבאר הנזק שהשיגו וזולתם ממקדיחי תבשילם:

רע"ב

נְשִׁיכַת שׁוּעָל –
רפואתו קשה לפי ששיניו דקות עקומות ועקושות וצריך הרופא לחתוך הבשר באיזמל ולהרחיב הנשיכה:

תוי"ט

שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל וכו'
– כלומר: שפעמים הם מזיקים בפעל שלם.
וזה כמו הנשיכה.
ואמר שהיא כנשיכת השועל שרפואתה קשה.
ולפעמים שאינם מזיקים בפעולה שלמה.
וזה כמו עקיצה בלבד.
ואמר שהיא כעקיצת עקרב.
ולפעמים שאינן מזיקין כי אם בדבור בלבד ואמר שזה כלחישת השרף.
כך נראה לי.
[ואמנם נ"ל עוד שאלו הלשונות הם כינויים לחרמות ונידויים ושמתות דרבנן לפי שכן נמצא לחכמי הגמרא כינויים.
כמו הוה מפיק לאפך פולסי דנורא בפרק הזהב דף (מ"ו)
[מ"ז]
וכדבפרק מרובה [דף פ"א]
גזרתינהו לשוקך בגזרא דפרזלא.
ה"נ היו אלו הכינויים שבמשנתינו ג"כ ללשונות של נידויים חרמות ושמתות בלשונות של חכמי המשנה]:

לחשית שרף –
שורק בפיו בלע"ז שיפל"א כדרך שעושים אווזים הללו זה לזה.
רש"י:

המאירי

…ואמר אח"כ שֶׁנְּשִׁיכָתָם נְשִׁיכַת שׁוּעָל כלומר: אף על פי שלא ירגיש בעונש לשעתו בקירוב זמן יגיעהו עונש חזק על כל עונשי שאר בני אדם והוא ענין דמיון נשיכת שועל שהשועל שניו דקות ועקומות כלפי פנים ובשעה שהשנים נכנסות בבשר אין הבשר מרגיש בנשיכה כל כך מרוב דקות השן וחלקלקותה מצד כפיפתה אבל כשבא להוציא את השנים מן הבשר נאחז הבשר בשנים שהם כפופים והוא נעתק עמהם והוא אז מרגיש כאב גדול על נשיכת שאר בעלי חיים …

יומא דף כג/א

כָּל תַּלְמִיד חָכָם [דף כג ע"א]
שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ,
אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם.
וְהָא כְתִיב:
(ויקרא יט)
"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" ? הַהוּא בְמָמוֹן הוּא דִכְתִיב. דְּתַנְיָא: אֵיזוֹ הִיא נְקִימָה,
וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה ?
,נְקִימָה'
– אָמַר לוֹ:
"הַשְׁאִילֵנִי (קרדומך)
[מַגָּלְךָ"]. אוֹמֵר לוֹ:
"לָאו".
לְמָחָר אוֹמֵר לוֹ הוּא:
"הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ". אוֹמֵר לוֹ:
"אֵינִי רוֹצֶה לְהַשְׁאִילְךָ,
כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתָּנִי"
– זוֹ הִיא ,נְקִימָה'.
וְאֵיזוֹ הִיא ,נְטִירָה' ? אָמַר לוֹ:
"הַשְׁאִילֵנִי (מגלך)
[קַרְדֻּמְךָ"]. אָמַר לוֹ:
"לָאו".
לְמָחָר אָמַר לוֹ:
"הַשְׁאִילֵנִי (קרדומך)
[חֲלוּקְךָ"]. וְאָמַר לוֹ:
"הֵילָךְ,
וְאֵינִי עוֹשֶׂה כְמוֹתְךָ –
שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי"
– זוֹ הִיא ,נְטִירָה'.
וְצַעֲרָא דְגוּפָא לָא ?! וְהָא תַנְיָא: הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין,
שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין,
עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין,
עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(שופטים ה)
"וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ".
לְעוֹלָם דְּנָקִיט לֵיהּ בְּלִבֵּיה.
וְהָא אָמַר רָבָא: כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו,
מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו ?
דִּמְפַיְּסוּ לֵיהּ וּמְפַיֵּס:

רש"י

שאינו נוקם –
נקמתו: ונוטר –
איבה כנחש בלבו: איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה –
שהדבר שמור בלבו,
ולא הסיחו מדעתו: דנקיט בליביה –
ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק: דמפייסו ליה –
לבקש מחילה:

ריטב"א

אמר לו השאילני קרדומך כו'
זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה ? השאילני מגלך, אמ'
לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני קרדומך כו', כך הגירסא בכל הספרי'. ותימה הוא, למה שינה ממגל לקרדום ? וי"ל: כי הקרדום חשוב מן המגל, וקמ"ל: כי אע"פ שזה השאילו כלי שהוא חשוב יותר, אפי'
הכי יש כאן עוון נטירה. אי נמי: אורחא דתלמוד'
לתפוס כלי'
מכלי'
שונים:

עליו הכתוב אומר: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ. יש שפירשו דיליף לה משום שזה שומע חרפתו ודומם. וכתי'
התם: וידום השמש. ולכן שכרו כצאת השמש בגבורתו.
וא"צ לזה שנאמ': והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע כו', ומפני שזו ענוה וחסידות גדולה שהיא למעלה מן הכל. דמה שכרם ? לגדול שבכולם ! דהיינו: כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ. שתרגם אותו יונתן שהוא מה שאמר הכתוב: ואור החמה יהיה שבעתים:

דְּנָקִיט לֵיהּ בְּלִבֵּיה פי': הוא אינו עושה מעשה נקימה ונטירה – אלא מניח עלבונו למקו':

דִּמְפַיְּסוּ לֵיהּ וּמְפַיֵּס וק"ל הא דאמרי'
בפ'
כל כתבי הקדש: תיתי לי דלא שדינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצערן לי.
היכי דמי ? אי דלא מפייסי ליה – הרי הוא עושה שלא כדין כשאינו נוקם ונוטר כנחש ! ולא משמע לישנא דהתם דמחיל ליה מגופיה, ונקיט ליה בליביה.
ואי דמפייסי ליה ומפייס, הא לא משמע הכי. ועוד דא"כ מאי רבותיה ? וי"ל: דלעולם דלא מפייסי ליה, והא דהכא במילי דשמיא, וההיא דהתם בצערא דמצערי שלא על מילי דשמיא:

המאירי

… אבל כל שציער את חבירו בגופו, הן בהכאה, הן בקללה, הן באיזה צד של קלון, אם האהר מפייסו על זה כראוי לו – אף הוא ראוי למחול מלב ומנפש, כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו,
מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו. ואם הלה אינו מפייסו, מותר לו בנקימה, כל שרואה בה מקום. אלא שאם רצה שלא לנקום עליה – הוא בעצמו מקומו מושכר לו, והוא בכלל העלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, שנ'
עליהם: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. כלומר: שלא נתמעט אורו לקטרוג הלבנה, כמו שהתבאר במסכת חולין ס'
ב'. ולא עוד, אלא שאם רצה למחול מכל וכל ולהעבירה מלבו כל שהוא אדם בינוני, תבא עליו ברכה. הא מ"מ ת"ח ומלך וכיוצא באלו, אף על פי שאינם משתדלים בנקימה, מ"מ ראוי להם שלא למחול מכל וכל, אלא יהא שמור בלבם לכבוד תורתם ומעלתם, ויניחו
העניין למי שאינו מקפח שכר בריאה,
עד
שיהא זה נענש עליה על ידי מי שיזדמן,
וכשיזדמן
לא יהא הוא מוחה בדבר,
ויבין
שמאת ד'
ומהשגחתו
יארע לו כן, אחר שלא מחל החכם, ולא העביר צערו מלבו, שנמצא המקלה מעמידו כל יום ויום בצער. וע"ז אמרו: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ, כלומר: שמערים למצוא מקום למי שבא לקום עליו, כדכתיב" הוא ישופך ראש – אינו ת"ח ! נלומר: אין מדתו כמדת ת"ח שראוי לו ליקר תורתו. וע"ז אמרו: מפני מה נענש שאול ? על שמחל על כבודו. שנאמר: ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה?
ויבזוהו, ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש. כלומר: שלא רצה לנקום מהם ולא היה העונש ממה שלא רצה לנקום מהם, אלא מדכתיב בתריה: ויעל נחש העמוני וכו', והוא הציל את ישראל מידו, ואירעה תשועה גדולה לישראל ע"י, ורצו קצת מהם לפגוע בהם. כדכתיב: מי האומר שאול ימלוך עלינו ?! כלומר: שהין תמהים על מלכותו ומבזים אותו לומר: מה יושיענו זה וכו'
? תנו האנשים ונמיתם ! והוא מיחה ואמר: לא ימות איש היום הזה !!! והיה לו להתבונן שממשפטי יושר השם היה מזדמן בכך:

שבת דף קי/א

הַהוּא בַר קַשָׁא דְּפוּמְבַּדִיתָא,
דִּטְרַקֵיהּ חִוְיָא, הֲוָה תְלֵיסַר חֲמָרֵי חִיוָּרָתָא בְפוּמְבַּדִיתָא,
קָרְעִינְּהוּ לְכוּלְּהוּ וְאִישְׁתַּכַּחוּ טְרֵיפָה.
הֲוַאי חֲדָא בְהַהוּא גִּיסָא דְפּוּמְבַּדִיתָא,
עַד דְּאָזְלִי מַיְיתִי לָהּ,
אֲכַלָהּ אַרְיֵה.
אָמַר לָהוּ אַבָּיֵּי: דִּילְמָא חִיוְיָא דְּרַבָּנָן טְרַקֵיהּ ?! דְּלֵית לֵיהּ אָסוּתָא. דִּכְתִיב:
(קהלת י)
"וּפוֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֵנוּ נָחָשׁ".
אָמְרִי לֵיהּ: אֵין רַבִּי ! דְּכִי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב,
גָּזַר רַב יִצְחָק בַּר (ביזנא)
[בִּיסְנָא]
דְּלָא לִימְטְיָה אָסָא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילּוּלָא בְּטַבְלָא,
וְאָזַל אִיהוּ אַמְטִי אָסָא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילוּלָא בְטַבְלָא,
טְרַקֵיהּ חִוְיָא וּמִית.

רש"י

בר קשא –
ממונה למלך,
וישראל היה: דילמא חיויא דרבנן –
שעבר על נידוי חכמים,
ונחש הנושכו על כך – אין לו רפואה. לפיכך לא נמצא לו רפואה: אין רבי –
אין רבינו,
כך היה: דכי נח נפשיה דרב גזר רב יצחק –
שיהיו ממעטים משמחה אותה שנה,
ולא יהא אדם מביא אסא וגידמי להילולא בטבלא,
שהיו רגילים להביא הדס וענפי דקלים לשמוח לפני החתן והכלה,
וכשמביאים אותן לפניהם מקשקשים לפניהם בשוק בבואם בתופים וזוגין,
טבלא אשקליט"א,
וגזר שלא יקשקשו לפניהם עוד:

תוספות

חיויא דרבנן טרקיה דלית ליה אסותא –
אף על גב דגבי בן דמא בן אחותו של ר'
ישמעאל בפרק ב'
דמסכת ע"ז (דף כז🙂
קאמר: שלא עבר על דברי חבירים, שנאמר: ופורץ גדר ישכנו נחש, אף על גב דלא הוה ליה אסותא – שהרי מת. התם, לא היה לו רפואה מזומנת, אבל הכא שהרפואה הייתה מזומנת ולאבדה ממנו במזל רע, קאמר: דלית ליה אסותא:

מסכת בכורות דף לא/ב

(רב בר אידי)
[רַב אִידִי]
סַרְסֵיה דְּרָב שֵׁשֶׁת.
הֲוָה שְׁמַע מִינֵיהּ אֲזָל אָמְרָה בֵי מִדְרָשָׁא וְלָא אָמְרָה מִשְׁמֵיהּ, שָׁמַע רַב שֵׁשֶׁת אִיקְפַּד. אָמַר: מַאן עַקָץ – לִיעַקְצֵיה עַקְרְבָּא. וְרָב שֵׁשֶׁת מַאי נַפְקָא לֵיהּ מִינֵיה? דְאָמַר רַב יְהוּדָה [אָמַר רַב],
מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים סא)
"אָגוּרָה בְאָהֳלְךָ עוֹלָמִים"
וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לָדוּר בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים ? אֶלָּא אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
יְהִי רָצוֹן שֶׁיֹאמְרוּ דְבָר שְׁמוּעָה מִפִּי בָעוֹלָם הַזֶּה. דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שָׁאוֹמְרִים דְּבָר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה – שִׂפְתּוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶבֶר. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר זְעִירָא (ואמרי לה אמר רבי שמעון נזירא)
מַאי קְרָא ?
(שיר ז)
"וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים", כְּכוֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים. מַה כוֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים, כֵּיוָן שֶׁאָדָם נוֹגֵעַ בּוֹ – דוֹבֵב, אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כֵּיוָן שֶׁאוֹמְרִים דְּבָר שְׁמוֹעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה – שִׂפְתּוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶבֶר:

רש"י

סרסיה –
שמעיה: אמרה בבי מדרשא –
להאי פירוקא: מאן דעקץ –
מי הוא שעקצני ונשכני, שלא אמרה משמי, תעקציה עקרבא – שמתא: דובבות – נעות, והנאה הוא לו שדומה כחי: כומר ענבים –
שאוספן בכלי אחד שבעה ימים או שמנה ימים, שידחקו ויתבשלו:

וַעֲקִיצָתָן
עֲקִיצַת עַקְרָב

רע"ב

עֲקִיצַת עַקְרָב –
קשה מנשיכת נחש:

תוי"ט

ואמר שהיא כעֲקִיצַת עַקְרָב.
ולפעמים שאינן מזיקין כי אם בדבור בלבד. ואמר: שזה כלחישת השרף.
כך נראה לי.
[ואמנם נ"ל עוד שאלו הלשונות הם כינויים לחרמות ונידויים ושמתות דרבנן לפי שכן נמצא לחכמי הגמרא כינויים.
כמו הוה מפיק לאפך פולסי דנורא בפרק הזהב דף (מ"ו)
[מ"ז]
וכדבפרק מרובה [דף פ"א]
גזרתינהו לשוקך בגזרא דפרזלא.
ה"נ היו אלו הכינויים שבמשנתינו ג"כ ללשונות של נידויים חרמות ושמתות בלשונות של חכמי המשנה]:

המאירי

והעקרב מטיל ארס מצד העוקץ, ומתוך כך נקרא עקיצה…

וּלְחִישָׁתָן
לְחִישַׁת שָׂרָף

רע"ב

וּלְחִישָׁתָן –
דבורן:
לחישת שרף –
כהבל היוצא מפי השרף ששורף בשעה שהוא לוחש.
פי'
אחר,
השרף הזה אינו מקבל לחש כשאר נחשים כדכתיב (תהלים נח)
אשר לא ישמע לקול מלחשים.
כך תלמיד חכם אם תקניטנו ותבא לפייסו אינו מקבל פיוס:

תוי"ט

לְחִישַׁת שָׂרָף –
שורק בפיו בלע"ז שיפל"א כדרך שעושים אווזים הללו זה לזה.
רש"י: שרף –
פירש הר"ב השרף הזה אינו מקבל לחש כשאר נחשים.
כדכתיב אשר לא ישמע לקול מלחשים.
דקרא דלעיל מיניה מסיים כמו פתן חרש יאטם אזנו (תהלים נ"ח ה')
ומ"ש הר"ב כך תלמיד חכם אם תקניטנו ותבא לפייסו אינו מקבל פיוס.
ומסיים הרמב"ם ואתה תדע זה מענין גחזי שהתריס כנגד רבו אלישע שנפל בחלי מטונף כהתבאר מדברי חכמים מענין ארבעה אנשים מצורעים וכן עם אחרים.
ובכלם התבאר הנזק שהשיגו:

המאירי

… והשרף והוא מין נחש הוא מטילו מפיו דרך צפצוף ומתוך כך נקרא לחישה והארס מרוב דקותו אין הבשר מרגיש בו לשעתו אלא שאחר כך נוקב ויורד ומתפשט ומכאיב כאב חזק מתמיד ומסוכן…

מסכת מכות דף יא/א

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב: קִלְלַת
חָכָם,
אֲפִלּוּ
בְּחִנָּם הִיא בָּאָה. מְנָא לָן ?
מֵאֲחִיתֹפֶל.
[שֶׁבְּשָׁעָה]
שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁתִּין –
קָפָא תְּהוֹמָא,
וּבָעִי לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא.
אָמַר דָּוִד: מִי אִיכָּא דְּיָדַע אִי שָׁרִי לְמִיכְתַּב שָׁם וּמִשְׁדֵי בִּתְהוֹמָא,
וְנַיִיח ?
לֵיכָּא דְּאָמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵי.
אָמַר: כָּל הַיּוֹדֵעַ לוֹמַר וְאֵינוֹ אוֹמֵר –
יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ.
נָשָׂא אֲחִיתֹפֶל קָל –
וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ,
[אָמַר]: וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ –
אָמְרָה תּוֹרָה,
שְׁמִי הַנִּכְתָּב בִּקְדֻשָּׁה,
יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם.
(לעשות שלום)
עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ –
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה ! אָמַר לֵיהּ: שָׁרִי.
כָּתַב שֵׁם אֲחַסְפָּא,
וְשָׁדָא בִּתְהוֹמָא,
(הדר תהומא)
[נָחַת]
וְקָם בְּדוּכְתֵּיהּ,
וַאֲפִלּוּ הָכִי כְּתִיב:
(שמואל ב יז)
"וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ [וְגוֹ']
וַיֵּחָנַק".

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ,
קִלְלַת
חָכָם –
אֲפִלּוּ
עַל תְּנַאי הִיא בָּאָה.
מְנָא לָן ?
מֵעֵלִי. דְּקָאָמַר לֵיהּ עֵלִי לִשְׁמוּאֵל:
(ש"א ג)
"כֹּה יַעֲשֶׂה לְךָ אֱלֹקים,
וְכֹה יוֹסִיף,
אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר".
(וכתיב)
[וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב]:
(שם)
"וַיַגֶּד לוֹ [שְׁמוּאֵל]
אֶת כָּל הַדְּבָרִים,
(האלה)
וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ".
(דבר"),
וַאֲפִלּוּ הָכִי כְּתִיב:
(שם ח)
"וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו"
וְגוֹ':

רש"י

נשא אחיתופל כו'
– יש תימה בדבר, שהרי לא קנה דוד את הגורן מארונה היבוסי עד מעשה דהסתה, שהייתה לאחר מיתת אחיתופל ג'
שנים ?! ולפי דברים הללו צריכין אנו לומר: שאע"פ שלא קנה הגורן –
יודע היה מנעוריו מיום [שנמשח], וישבו הוא ושמואל בנוית הרמה, ובדקו בספר יהושע ומצאו מקום לבית המקדש. כדכתיב: עד אמצא מקום וגו'. וכדדרשינן ליה בזבחים באיזהו מקומן (דף נד)
וחפר היסודות ברשותו: ימחה על המים –
דכתיב בסוטה (במדבר ה): ומחה אל מי המרים. והרבה הזכרות בפרשה, ואפ"ה כתיב: ומחה כו',
וקללה זו בחנם הייתה שלא היה מקללו, אלא אם אינו אומר: אפי'
על תנאי –
ולא נתקיים התנאי, אעפ"כ היא באה. דהא קללה על תנאי הייתה: אם תכחד ממני, ולא נתקיים שלא כיחד, ואעפ"כ נתקיימה הקללה. דכתיב: ולא הלכו בניו בדרכיו וגו'. וזו קללה קללו עלי: כה יעשה לך. כמו שנעשה לי – שאין בני מהוגנין:

חדושי הרמב"ן

קללת חכם אפי'
על חנם היא באה.
פי'
לפי שדוד קלל כל מי שלא יאמר לו מיד, כדי שלא ישטוף התהום את העולם. ואחיתופל לא היה יודע עד שדרש ק"ו,
ואפ"ה כיון שלא אמר לו מיד ונצטער דוד בינתיים אתקיים ביה. וקללת עלי על תנאי היה – ונתקיים. ומשום הכי אמר הכא: על
תנאי, והכא: על
חנם,
ויש לפרש דעל חנם הוי טפי מעל תנאי, ושל אחיתופל על תנאי היה, ועל חנם, שלא היה יודע כשהשביעו, ואעפ"כ נתקיים בו, ואע"פ שהיה על תנאי. אבל של עלי על תנאי היה ולא על חנם, שהרי היה יודע בשעה שהשביעו. ואעפ"כ נתקיים בו, שהיה צריך להתיר לו קללתו לאחר שהגיד לו. ורש"י ז"ל כתב: דשל דוד – על חנם הייתה, שלא היה לו לקללו. ואיני מיושב בו,
ואע"ג דכי כתיב מעשה דאחיתופל מקמי מעשה דזבן דוד בית המקדש הוה,
שיתין מעיקרא כרנהו ברשות ארונה כדברי רש"י ז"ל,
שהרי יודע היה דוד באיזה מקום עתיד בית המקדש ליבנות כדאמרי'
בזבחים (נ"ד ב'): בדקו ומצאו בס'
יהושע. מדכתיב: ועלה, ולא כתיב: ותאר. וכולה מילתא כדאיתא התם:

ריטב"א

גמרא: קִלְלַת
חָכָם,
אֲפִלּוּ
בְּחִנָּם הִיא בָּאָה חָכָם,
אֲפִלּוּ בְּחִנָּם הִיא בָּאָה.
לפי שאין בה תנאי כאידך דעלי, והוה משמע כי אחיתופל, לפי שלא היה יודע לדרוש ק"ו בתחילתו, הוא שלא גלה לו, קרי ליה: קִלְלַת
חִנָּם.
מיהו, לאו חנם ממש, דהא בכל אדם אמר הכתוב: קללת חנם לא תבא.
כי נצטער דוד בדבר על שלא גלה לו מיד ולא שם את לבו לדרוש ק"ו:

… קָפָא תְּהוֹמָא,
וּבָעִי לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא.
בתלמוד ירושלמי יש, שנמצא שם חרס שהגבי'
קולו ואמר: אל תטלנו ! מכיון שאני כבוש על התהום, מיום מתן תורה שרעדה הארץ. ולא שמע דוד לדבריו ובא ונטלו:

וְכָל
דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ

תוי"ט

וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ –
אף קלות שבקלות.
כי פורץ גדר של חכמים כגון יחוד של פנויה שסתם אשה נדה היא.
שנאמר (ויקרא ט"ו)
תהיה בנדתה עד שתבא במים,
[ותנן במשנה ג'
פ"ה דנדה: תינוקת בת יום אחד מטמאה בנדה], וחכמים גזרו אף אם טבלה.
שהרי גזרו על יחוד פנויה.
ל"ש טהורה ול"ש טמאה.
רש"י:

המאירי

… ואחר כך כלל שכל דבריהם כגחלי אש כלומר: שבכל עניין שבהם אתה צריך לזאת ההנהגה, וזהו מאמר ר"א:

מסכת עבודה זרה דף יט/ב

(תהלים א)
"וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל",
אָמַר רַבִּי אָחַא בַר [אָדַא,
אָמַר רַב,
וְאַמְרִי לָהּ,
אָמַר רַב אַחָא בַר]
אַבָּא,
אָמַר רַב הִמְנוּנָא,
אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ שִׂיחַת [חוּלּלּין שֶׁל]
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכָה תַּלְמוּד ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
"וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל":

רש"י

שיחת חולין –
של חכמים צריכה תלמוד – כדי להתלמד לדבר בלשונם, שהוא בלשון נקייה ועושר ומרפא: ועלהו –
הוי דבר קל שבאילן, וכתיב: לא יבול. כלומר: לא ילך לאיבוד:

מסכת בבא קמא דף נ/ב

תָּנוּ רַבָּנָן: לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים,
וּמְצָאוֹ חָסִיד אֶחָד.
אָמַר לוֹ: רֵיקָה ! מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְךָ,
לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ?
לִגְלֵג עָלָיו.
לְיָמִים נִצְרָךְ לִמְכֹּר שָׂדֵהוּ,
וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאוֹתוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים,
וְנִכְשָׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים.
אָמַר: יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד,
מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְךָ לִרְשׁוּת שֶׁלְךָ:

רש"י

לא יסקל –
לפנות אבנים: מרשות שאינה שלך –
שמא אתה עתיד למוכרה: לרשות שלך –
רשות הרבים, כל ימיו הוא שלו: לגלג עליו –
לא היה מכיר טעמו של דבר:

מסכת כתובות דף קג/א

אמר רב הונא: לשון חכמים – ברכה. לשון חכמים – עושר. לשון חכמים– מרפא ברכה. הא דאמרן עושר, דתנן: המוכר פירות לחבירו, משך ולא מדד – קנה. מדד ולא משך – לא קנה. ואם היה פקח שוכר את מקומו. מרפא, דתנן: לא ילעוס אדם חטין ויניח על גבי מכתו בפסח – מפני שמחמיצות.

רש"י

לשון חכמים –
יש ללמוד ממנה ברכה ועושר ורפואה: אם היה פקח –
זה שלוקח פירות הרבה ואין לו שהות למושכם אלא נתן מעות: שוכר את מקומו –
דהוי לה כי חצירו וחצירו קונה לו הרי אתה למד מכאן סחורה שלא יוכל המוכר לחזור הרי לך עושר למוד מלשון חכמים: לא ילעוס כו'
– למדת שהחטים הלעוסין יפה למכה:

מסכת עירובין דף כא/ב

"וְלַהַג הַרְבֶּה יְגִיעַת בָּשָׂר",
אָמַר רַב פַּפָּא בְרֵיהּ דְּרָב אַחָא בַר אַדָא מִשְׁמֵיהּ (דרבא)
[דְּרַב אַחָא]
בַּר עוּלָא,
[מְלַמֵּד]: שֶׁכָּל הַלּוֹעֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִידּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת. דִּכְתִיב:
"וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר".

רש"י

ולהג הרבה –
המלעיג עליהן ביגיעות בשר נידון:

מסכת בבא מציעא דף פח/א

והתַּנְיָא: מִפְּנֵי מָה חָרְבוּ חֲנֻיּוֹת שֶׁל בֵּית הִינִי שָׁלֹשׁ שָׁנִים קוֹדֶם יְרוּשָׁלַםִ ?
מִפְּנֵי שֶׁהֶעֱמִידוּ דִבְרֵיהֶם עַל דִּבְרֵי תתּוֹרָה. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים:
"עַשֵּר תְּעַשֵּר…וְאָכַלְתָּ"
וְלֹא מוֹכֵר,
"תְּבוּאַת זַרְעֶךָ"
וְלֹא לוֹקֵחַ.

רש"י

של בית הינו –
שם מקום: שהעמידו דבריהם – כלומר: מה שאסור מדברי חכמים,
מצאו לו היתר מן התורה: עשר תעשר ואכלת –
תרי קראי דסמיכי להדדי:

מסכת שבת דף מ/א

אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא

המאירי

כבר ידעת שלשון הרע מגונה ביותר, ומ"מ כל שמספרו כדי להבאיש מי ששמועותיו רעות ומספר בגנותו כדי להרחיק אחרים מעליו, שלא ללמוד ממעשיו – תבא עליו ברכה. ואף בעבירה של דברי סופרים – מותר לקרותו עבריין, ולספר בגנותו. שאלמלא
דברי סופרים אף דברי תורה אין מתקיימים. והנוגע בהם, כנוגע בבבת עינה של תורה: