משנה, אבות, פרק ב, משנה ו – בתוספת מקורות

נושא הדף:
משנה,
אבות,
פרק ב,
משנה ו –
בתוספת מקורות

מיועד לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ב'

(ו)
אַף הוּא (הלל(: רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם.
אָמַר (לָהּ): עַל דַּאֲטֵפְתְּ,
אַטְפוּךְ.
וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן:

אַף
הוּא
(הלל(
רָאָה
גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי
הַמָּיִם.
אָמַר
(לָהּ):
עַל
דַּאֲטֵפְתְּ,
אַטְפוּךְ.
וְסוֹף
מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן

רמב"ם פירוש המשניות

אַף הוּא (הלל( רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת …–
ר"ל: שאתה נהרג בעבור שהרגת זולתך,
ואשר הרגך – עתיד ליהרג. הכוונה בזה המאמר שפעולות הרעות ישובו בראש עושיהם כמו שאמר: עונותיו ילכדונו את הרשע וגו'
ואומר: בור כרה ויחפרהו,
ואמרו חכמים (סנהדרין צ.
ק.
סוטה ט.): במדה שאדם מודד בה מודדין לו.
וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום,
שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיות שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חידש מפני שהוא למד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו. וכן כל המלמד מעלה שמחדש פעל טוב מן הטובות יגיעהו תועלת הפעל ההוא מפני שהוא מלמד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו ודברי הכתוב בזה טובים מאד אמר כי פועל אדם ישלם לו:

רע"ב

(ו)
על דאטפת אטפוך –
רשע היית ומלסטם את הבריות ומציפן בנהר.
ובאותה מדה מדדו לך:

וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן –
שלא היה הדבר מסור בידן להרגך אלא לב"ד והקב"ה מסרן בידן שמגלגלים חובה ע"י חייב ועתיד הוא אחר כך לתבוע מהן מיתתך:

תוי"ט

(ו)
עַל דַּאֲטֵפְתְּ,
אַטְפוּךְ.
וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן –
וא"ת: ע"כ הראשון שנהרג כשאתה חושב למפרע תמצא שהוא לא הרג.
והרי הבל הרגו קין והוא לא הרג.
וא"כ מנליה שאמר: על דאטפת אטפוך.
וכ"ש דקשיא על מה שאמר וסוף מטיפיך יטופון.
דדלמא לא.
ומעשים בכל יום כמה רצחנים שמתים על מטתם בידי שמים.
[וראיתי אני קושיא זו שהוקשה במדרש רבה פרשת ואתחנן על פסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך.
אמר ר'
לוי: והרי כמה בני אדם שהרגו ומתו על מטותיהם.
השיבו אותו מהו באדם דמו ישפך כשיבואו כל בני אדם לעתיד לבא אותה שעה דמו ישפך.
ע"כ.
וקושיא ראשונה נמי שעל הרישא הנה ראיתי המאמר הזה על דאטפת וכו'
דאיתא בברייתא פ'
החליל דף נ"ג ושם פירש"י הוטל למים והכיר בו שהוא רוצח.
ע"כ].
ובפירש"י דעל מסכתא דידן כתוב יש מקומות שלא נהגו לומר זו ההלכה.
ע"כ.
אבל הרמב"ם גם הר"ב וכל המפרשים העתיקוה.
ובעל מדרש שמואל אמר בתירוץ הקושיא דסיפא דלכך אמר וסוף מטיפיך כלומר דלסוף על ידי גלגול המקוים בדברי רז"ל והסכים לדעתם פיטא"גורא [ושאר חכמי האומות כאשר הזכירם האברבנאל בפרשת תצא]
סופו שיושטף.
ובקושיא הראשונה נדחק מאד לומר דהבל שאני שאמרו ז"ל שהציץ בקדושה אבל הגולגולת שפט עליה שהרגה ולא שהצילה.
שההריגה יותר מצויה מהצלה.
עכ"ד.

ולא יתכן בעיני כלל לומר שלא היתה כוונת הלל במאמרו זה כי אם מה שהוא בסוד הגלגול.
שהוא אמנם מדברים הנעלמים וראוי להסתירם כי אם לשרידים אשר ה'
קורא.
ולא היה רבינו הקדוש מחבר המאמר הזה ושנאו במשנתו.
כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו.
כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל.
והיה מניח מאמר זה עם שאר מאמרים מקובלים אצלם שהניחום בעל פה ולא כתבם במשנה.
ועוד אני מדקדק בסדר המשניות הללו שכיון דזה אינו אלא מאמר על דבר שקרה שראה גולגולת לא הוה ליה להכניסו בין הדבקים בין עניני מוסרים שהוא היה אומר דהוו מרגלן בפומיה והוה ליה לאחר זה המאמר לבסוף.
כ"ש שבלשון ארמי אמרו לא היה לו לערבו בין קודש לקודש.
וכן דברו אשר דבר היה לנכח עצם גולגולת המת ולמה זה לא יסב פניו לאמר כלפי השומעים.
והכי הוה ליה למימר על דאטיף אטפיה.
וסוף מטיפיה יטופון.
גם יש לדקדק מאי אף דקאמר.
לכך נראה לי לומר דה"ק דכמו שאמר אין בור וכו'.
וכל דכותיה לשלול הפחיתות.
כן אף הוא ראה וכו'
וא"ל: על דאטפת וכו'
ונמשך לו דמשם ולהלן הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה וכו'.
לחייב בהם אם פחיתות אם מעלות.
וזה לפי שכשראה הגולגלת הזאת א"ל על דאטפת וכו'
כלומר מסתמא הדעת נותן והשכל מחייב דעל דאטפת אטפוך ולסוף מטיפיך יטופון.
כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו.
שכך היא המדה וכן השכל מחייב.
אלא שעם כל זה המציאות מכחישו.
שהרי הרבה נהרגים ולא הרגו והרבה הורגים ולא נהרגים.
וכדי להסכים המציאות שלא יהא מכחיש למה שמחייבו השכל.
והוא שעכ"פ הכל במדת אמת ושפיטת צדק נשפט.
לפיכך הוא היה אומר והוה מרגלא בפומיה מן אז והלאה מרבה בשר מרבה רמה וכו'
להרגיל בפי הבריות כי מתחייב הכל בחיוב אמתי ובמדת יושר שהרי אתה מוצא מרבה בשר מרבה רמה וכו'
לענין הפחיתיות מרבה תורה מרבה חיים וכו'
לענין המעלות.
הרי כי מדות הנהוגות בעולם ישרות ותמימות הם.
ומן הגלויות אתה דן לנסתרות לה'
אלהינו שגם המה בצדק ויושר נמשכים.
אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונתם.
כענין שנאמר (ישעיה נ"ה)
כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי.
ונמצא א"כ שזה המאמר על דאטפת וכו'
לא אמרו בדרך חיוב לחייב שכך הוא ושכן יהיה.
אלא בדרך הנחה היה אומר שכך היא ההנחה כפי השכל ומפני שהמפורסם מכחישו כדי שלא יבא האדם ח"ו לומר דלית דין ולית דיין לפיכך הוא היה אומר והרגיל בפיו להשמיע בקהל רב מרבה בשר וכו'.
מרבה תורה כו'
לומר שלמראה עינינו נשפוט בטוב טעם ודעת שכשם שאלו נמשכים כסדר בין לרע בין לטוב.
כן כל המדות שבעולם נהוגות על הסדר ואע"פ שאין בנו כח להשיג.
ואחרי שזה המאמר דאטפת וכו'
אינה גזירה מוחלטת שכך יקרה בהחלט.
שהרי אפשר שזה הנשטף לא שטף וכן השוטף אפשר שלא יושטף.
ולכך לא אמר המאמר כאומרו:מטיפיך יטופון –
להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד כולם יהרגו.
לכך אמר לזו הגולגולת האחת שמטיפיה ואם היו רבים כולם יטופון.
מדרש שמואל:

מסכת מכות דף י/ב

רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא פָּתַח לָהּ פִּתְחָא לְהַאי פַּרְשְׁתָא מֵהָכָא:
(תהלים כה)
"טוֹב וְיָשָׁר ה',
עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָרֶךְ".
אִם לַחַטָּאִים מוֹרֶה,
קַל –
וָחֹמֶר לַצַּדִּיקִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ פָּתַח לָהּ פִּתְחָא לְהַאי פַּרְשְׁתָא מֵהָכָא:
(שמות כא)
"וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה,
וְהָאֱלֹקים אִנָּה לְיָדוֹ"
וְגוֹ'.
(ש"א כד)
"כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי,
מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע".
בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר ?
בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ,
אֶחָד הָרַג בְּשׁוֹגֵג וְאֶחָד הָרַג בְּמֵזִיד.
לָזֶה אֵין עֵדִים,
וְלָזֶה אֵין עֵדִים.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמְּנָן לְפוּנְדָק אֶחָד,
זֶה שֶׁהָרַג בְּמֵזִיד –
יוֹשֵׁב תַּחַת הַסֻּלָּם,
וְזֶה שֶׁהָרַג בְּשׁוֹגֵג –
יוֹרֵד בַּסֻּלָּם וְנוֹפֵל עָלָיו וְהוֹרְגוֹ.
(נמצא)
זֶה שֶׁהָרַג בְּמֵזִיד –
נֶהֱרַג,
וְזֶה שֶׁהָרַג בְּשׁוֹגֵג –
גּוֹלֶה:

רש"י

מקלט היה כתוב על פרשת דרכים –
בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים אחד פונה לעיר מקלט היה עץ תקוע באותו דרך וכתוב בו: מקלט: פתח ליה פיתחא –
כשהיה רוצה לדרוש בפרשת רוצחים היה מתחיל כן: והאלהים אנה לידו –
זהו שאמר הכתוב: כאשר יאמר משל הקדמוני: מרשעים יצא רשע. משל הקדמוני היא התורה שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם, והיא אמרה מרשעים יצא רשע והיכן אמרה ? והאלקים אנה לידו. והיאך הקב"ה ממציא מכשול לאדם לחטוא ? אלא ע"י שהיו שניהם רשעים ההורג והנהרג, ההורג היה חייב גלות ואין עד בדבר והוא לא גלה והנהרג היה חייב מיתה ואין עד בדבר ולא נהרג, לפיכך הקב"ה מזמנן לפונדק אחד כו': במה הכתוב מדבר –
והאלקים אנה לידו: נופל עליו והורגו –
ויש עדים ויגלה על כרחו: בדרך תלך –
בדרך אשר תבחר לילך:

מסכת סוטה דף ח/ב

מִשְׁנָה.
"בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד –
מוֹדְדִין לוֹ".
הִיא קִשְּׁטָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה,
הַמָּקוֹם מְנַוְּלָהּ.
הִיא גִלְּתָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה,
הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ,
(הירך)
[בַּיָּרֵךְ]
הִתְחִילָה עֲבֵרָה תְּחִלָּה,
וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן.
לְפִיכָךְ תִּלְקֶה הַיָּרֵךְ תְּחִלָּה,
אַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן,
וּשְׁאָר הַגּוּף לֹא פָּלַט.
גְּמָרָא.
אָמַר רַב יוֹסֵף,
אַף עַל גַּב דְּ'מִדָּה'
בָּטִיל,
'בְּמִדָּה'
לָא בָּטִיל,
דְאָמַר רַב יוֹסֵף,
וְכֵן תָּנִי רַבִּי חִיָּא,
מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
אַף עַל גַּב שֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרֵי,
(גדולה),
אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ,
וְהָא בָּטְלוּ?!
אֶלָּא דִּין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ.
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב סְקִילָה,
אוֹ נוֹפֵל מִן הַגַּג,
אוֹ חַיָּה דוֹרְסַתּוֹ,
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה,
אוֹ נוֹפֵל בִּדְלֵקָה,
אוֹ נָחָשׁ מַכִּישׁוֹ.
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב הֲרִיגָה,
אוֹ נִמְסָר לַמַּלְכוּת אוֹ לִיסְטִין בָּאִין עָלָיו,
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב חֶנֶק,
אוֹ טוֹבֵעַ בַּנָהָר,
אוֹ מֵת בִּסְרוּנְכִי:

גמרא תַּנְיָא,
הָיָה רַבִּי [מֵאִיר]
אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד,
בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה כז)
"בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה".
אֵין לִי,
אֶלָּא סְאָה,
מִנַיִּן לְרַבּוֹת (אפלו)
תַּרְקַב,
וַחֲצִי תַּרְקַב,
וַחֲצִי קַב,
רֹבַע,
וַחֲצִי רֹבַע ?
תֹּמֶן וְעוּכְלָא,
תַּלְמוּד לוֹמַר:
(ישעיה ט)
"כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ",
וּמִנַּיִן שֶׁכָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
(קהלת ז)
"אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן",
וְכֵן מָצִינוּ בְסוֹטָה,
שֶׁבְּמִדָּה שֶׁמָּדְדָה,
בָּהּ מָדְדוּ לָהּ.
הִיא עָמְדָה עַל פֶּתַח בֵּיתָהּ,
לֵירָאוֹת לוֹ,
לְפִיכָךְ כֹּהֵן מַעֲמִידָהּ בְּשַׁעַר נִיקָנוֹר,
וּמַרְאֶה קְלוֹנָהּ לַכֹּל.
הִיא פָּרְסָה לוֹ סוּדָרִין נָאִים עַל רֹאשָׁהּ,
לְפִיכָךְ כֹּהֵן נוֹטֵל כִּפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ וּמַנִּיחוֹ תַּחַת רַגְלֶיהָ.
הִיא קִשְּׁטָה לוֹ פָּנֶיהָ,
לְפִיכָךְ [דף ט ע"א]
פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת,
הִיא כָּחֲלָה לוֹ עֵינֶיהָ,
לְפִיכָךְ עֵינֶיהָ בוֹלְטוֹת.
הִיא קָלְעָה לוֹ אֶת שְׂעָרָהּ,
לְפִיכָךְ כֹּהֵן סוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ.
הִיא הֶרְאֲתָה לוֹ בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ,
לְפִיכָךְ צִפָּרְנֶיהָ נוֹשְׁרוֹת.
הִיא חָגְרָה לוֹ בְּצִלְצוּל,
לְפִיכָךְ כֹּהֵן מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשֵׁר לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ.
הִיא פָּשְׁטָה לוֹ יְרֵכָהּ,
לְפִיכָךְ יְרֵכָהּ נוֹפֶלֶת.
הִיא קִבְּלַתּוּ עַל כְּרֵסָהּ,
לְפִיכָךְ בִּטְנָהּ צָבָה.
הִיא הֶאֱכִילַתּוּ מַעֲדַנֵּי עוֹלָם,
לְפִיכָךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה.
הִיא הִשְׁקַתּוּ יַיִן מְשֻׁבָּח בְּכוֹסוֹת מְשֻׁבָּחִים,
לְפִיכָךְ כֹּהֵן מַשְׁקֶה אוֹתָהּ מַיִם הַמָּרִים בִּמְקִדָּה שֶׁל חֶרֶס.
הִיא עָשְׂתָה בַּסֵּתֶר,
יוֹשֵׁב (מרום)
[בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן]
מֵשִׂים בָּהּ פָּנִים,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(איוב כד)
"וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף,
לֵאמֹר,
לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן,
וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים".
דָּבָר אַחֵר,
הִיא עָשְׂתָה בַּסֵּתֶר,
הַמָּקוֹם פִּרְסְמָהּ בַּגָּלוּי,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(משלי כו)
"תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן,
תִּגָלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל":

רש"י

מתני': ירך התחיל בעבירה תחילה –
בדרך תשמיש הירך נהנה תחילה בקירוב בשר לפיכך תלקה ירך תחילה לקלל אותה. דכתיב: בתת ה'
את ירכך נופלת ואת בטנך צבה (במדבר ה):

גמ': ואע"ג דמדה –
עצמה בטילה שפסקו ארבע מיתות בית דין: במדה לא בטיל –
שמודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה ומתים בדוגמת אותה מיתה: דאמר רב יוסף –
הגמרא קאמר דאמר רב יוסף נמי בעלמא וכן תני כו': דין ארבע מיתות –
דין שמים שהיא דוגמתו: נופל מן הגג –
דומיא דסקילה דתנן (סנהדרין דף מה)
בית הסקילה היה גבוה שתי קומות אחד מן העדים בא ודחפו כו': חיה דורסתו –
ארי דורסו בצפרניו ומפילו לארץ וגם זה דומה לנסקל: נחש מכישו –
והארס שורפו: נמסר למלכות –
ומיתת מלכות מתיזין את ראשו בסייף והרג נמי סייף הוא כדאמרינן בסנהדרין (דף נב): סרונכי –
בומנל"ט והוא חולי בגרונו: בסאסאה –
בתוך אותה סאה עצמה כשאתה משלחה לאבדון תריבנה: ואין לי אלא סאה –
עבירה גדולה: תרקב –
חצי סאה תרי וקב דהיינו ג'
קבין: תומן ועוכלא –
משקלות קטנים הן ושיעורן בבבא בתרא בהמוכר את הספינה (דף צ): ומנין שכל פרוטה ופרוטה וכו'
– ואע"פ שלא נפרעו ממנו פעם ראשונה ושניה לא ויתרו לו עליהם אלא מצטרפין לו אותן לחשבון: ליראות לו,פרסה לו –
כנגדו: כפה –
צעיף:

שער מאמרי רז"ל –
מסכת אבות

פרק ב'
אַף הוּא (הלל( רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם.
אָמַר (לָהּ): עַל דַּאֲטֵפְתְּ,
אַטְפוּךְ.
וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן.
הנה אומרו אף הוא במה שהודעתיך כי הלל הזקן הוא נצוץ אחד מנשמת מרע"ה ולכן היה עניו כמותו וגם חי ק"ך שנה כמותו ואמנם זאת הגלגלת היא של פרעה הרשע וכמו שראה אותה מרע"ה כן חזר הלל לראותה וידע כי היא היא ואמר לה על דאטפת אטפוך ר"ל על דאטפת את בני ישראל במים כמש"ה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אטפוך וחזר הלל לדבר עם בני ישראל ולא עם הגולגולת ואמר להם כך לא די פרעה שהטיפוהו על אשר הטיפוך אמנם כמו כן כל שאר אומות העולם אשר יטיפוך ויזיקו אותך גם הם יענשו כמו פרעה וזמ"ש: וסוף מטיפייך יטופון: