משנה, אבות, פרק ב, משנה ח – בתוספת מקורות

נושא הדף:
משנה,
אבות,
פרק ב,
משנה ח –
בתוספת מקורות

מיועד לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ב'

(ח)
רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה,
אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ – כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ.

חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס,
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה,
וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן,
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל,
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ.

הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס – בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה – אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן – חָסִיד.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל – יְרֵא חֵטְא.
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ – מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם,
וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה – מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם,
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה – מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם:

רַבָּן
יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי

רבן יוחנן בן זכאי (המאה ה-1),
מגדולי התנאים,
מנהיג חשוב בעת חורבן בית שני והמרד הגדול ובעיצוב דמות היהדות אחריהם.
חי בגליל,
ירושלים,
יבנה ובשנותיו האחרונות בברור חיל.
התואר "רבן"
ניתן לו משום שכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין,
למרות העובדה שלא השתייך למשפחת נשיאי בית הלל הזקן.

תוי"ט

(ח)
קבל מהלל ושמאי –
בשלשלת הלל לא הוצרך להזכיר שממנו קבלו.
ועכשיו מזכיר ברבן יוחנן בן זכאי שלא היה מבני בניו ועוד שהוא היה לו תלמידים הרבה ורבתה המחלוקת מהם ואחריהם הזכיר שאע"פ שנחלקו בכמה דינים מ"מ עיקר התורה קבלוה וכמו שזכרתי בריש פרק קמא:

מסכת סוכה כח ע"א:

לא הניח מקרא ומשנה,
גמרא,
הלכות ואגדות,
דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים,
קלים וחמורים וגזרות שוות,
תקופות וגימטריות (חשבונות לוח השנה),
שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים,
שיחת דקלים,
משלות כובסין,
משלות שועלים,
דבר גדול ודבר קטן (לפי ההסבר בגמרא – תורת הנסתר וההלכה שבנגלה).

פטירתו

בסוף ימיו (כנראה בשנת 96
לספירה)
עבר ריב"ז מיבנה לברור חיל,
כפי שמובא בגמרא:
"תנו רבנן:
"צדק צדק תרדף"
– הלך אחר חכמים לישיבה […]
אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל".
נראה שריב"ז נפטר בשנת 100
לערך.
בשעת פטירתו כינו אותו תלמידיו:
"נר ישראל,
עמוד הימני,
פטיש החזק"
ושאלו למה הוא בוכה.
השיב להם שיש לפני שתי דרכים – של גן עדן ושל גיהנום,
ואינו יודע באיזה מוליכים אותו.
כשביקשו שיברכם אמר להם:
"יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בני אדם",
הם תהו,
וכי די בכך,
והוא אמר להם:
"ולוואי!"

במשנה נאמר:
"משמת רבן יוחנן בן זכאי –
בטל זיו החוכמה".

כשמת ריב"ז עברו תלמידיו לרבן גמליאל ביבנה,
כפי שנמסר:
"חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי,
כל זמן שהיה קיים – היו יושבין לפניו,
כשנפטר – הלכו ליבנה".

תקנותיו
של ריב"ז

ריב"ז
התקין בסה"כ
9
תקנות
(במשך
למעלה מ-20
שנה),
תקנותיו
נחלקות לשניים:

• תקנות
  שמטרתן הנצחת בית
  המקדש
  ושימור זכרו.
  המושג
  "מהרה
  ייבנה בית המקדש"
  הוא
  מתקופתו.
  

• תקנות
  שמטרתן לנתק את העם מהמקדש ולרכז את
  הסמכויות בידי בית הדין.
  

תקיעה
בשבת
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת,
במקדש
היו תוקעים אבל לא במדינה.
משחרב
בית המקדש,
התקין
רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום
שיש בו בית דין.
אמר
רבי אלעזר:
לא
התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד.
אמרו
לו:
אחד
יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.

אחרי ניתוק העם מבית המקדש בשל חורבנו נתק .
מנסה ריב"ז בתקנה זו ליצור המשכיות דוגמת מה שהיה מאות בשנים בביהמ"ק ובירושלים מקום מושב סנהדרין גדולה.
המשפט "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד",
מראה שריב"ז ריכז סמכויות במקום אחד.

נטילת
לולב
בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה
ובמדינה יום אחד.
משחרב
בית המקדש,
התקין
רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה
שבעה זכר למקדש,
ושיהא
יום הנף כולו אסור.

תקנה זו נועדה לשמר את זכר בית המקדש בלב העם.

עדות
החודש
בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום.
פעם
אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים
בשיר (ישנו
שיר
של יום מיוחד לכל יום חול.
בראש
חודש ישנו שיר אחר המחליף את שיר של יום.
במקרה
זה לא ידעו הלויים איזה שיר לנגן);
התקינו
שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה.
ואם
באו עדים מן המנחה ולמעלה – נוהגין אותו
היום קודש ולמחר קודש.
משחרב
בית המקדש,
התקין
רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש
כל היום.

אמר
רבי יהושע בן קרחה (שהיה
באותו דור):
ועוד
זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי,
שאפילו
ראש בית דין בכל מקום,
שלא
יהו העדים הולכים אלא למקום הוועד.

בתקנה זו כבר בית המקדש חרב ואנשים רצו ללכת להעיד בעירם,
אבל ריב"ז התקין שיבואו רק ליבנה,
וכך הוא מרכז את סמכויות בית המקדש בידיו,
תוך כדי חזרה למנהג הקדום שהיה נהוג בבית המקדש.

ברכת
כהנים
תנו רבנן:
אין
כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן,
וזו
אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי.

בברכת הכהנים שהייתה לפני החרבן במקדש עלו הכהנים לברך כשהם יחפים מחשש שמא כשיעלה הכהן לברך תיקרע רצועה בסנדלו והוא לא יוכל לברך.
העם שיראה זאת יחשוב שהוא לא עלה משום שהוא פסול והכהנים האחרים דחו אותו.
כדי לשמור על כבוד הכהונה הוחלט שבמקדש כולם יעלו יחפים (לעומת שאר חלקי הארץ שם עלו הכהנים בסנדליהם –
יען כי כל התושבים הכירו אותם ולא נצרך עניין היותם יחפים כדי להבדילם).
משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שכולם יעלו יחפים,
זכר למקדש.

חובת
הגר
גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע
לקינו.
אמר
רבי שמעון בן אלעזר:
כבר
נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה.

ריב"ז ביטל את התקנה הקדומה להפריש כסף לקרבן.
גוי שהתגייר,
היה חייב במילה,
טבילה וקרבן עוף,
ואילו לאחר החורבן,
הפרישו את הכסף לקרבן שיוקרב כאשר ייבנה בית המקדש.
ריב"ז ביטל את חיוב כסף הקרבן,
ולמרות שרבי שמעון בן אלעזר טוען כי זה נבע מתוך "התקלה",
כלומר,
שהיו משתמשים בכסף לקניות,
לריב"ז הייתה גם מגמה פרגמטית – לרכז בידיו את סמכויות המקדש.
חלופה לקרבן,
קבע ריב"ז קבלת עול מלכות שמים.

אכילת
חדש

כשבית
המקדש היה קיים היו מקריבים ביום ט"ז
ניסן
את קורבן
העומר.
לפני
ההקרבה היה אסור לאכול מתבואת אותה שנה,
איסור
שנקרא "איסור
חדש".
כאשר
חרב בית
המקדש הותר החדש
מיום ט"ז
ניסן
גם בלי קרבן,
אך
רבן יוחנן בן זכאי אסר את התבואה כל אותו
היום מחשש שמא,
כשיבנה
בית
המקדש,
מי
שהיה רגיל לאכול מהבוקר יעשה זאת כרגיל,
בלי
לדעת שצריך לחכות עד הקרבת הקרבן.

התקנה
התשיעית
קיימת מחלוקת מה הייתה התקנה התשיעית
של ריב"ז:
"ואידך
(האחרת,
התשיעית)
– פלוגתא
דרב פפא ורב נחמן בר יצחק.
רב
פפא אמר:
כרם
רבעי,
רב
נחמן בר יצחק אמר:
לשון
של זהורית".

לפי דעתו של רב פפא התקנה התשיעית הייתה ביטול התקנה שנגעה לנטע רבעי.
לפני החורבן הייתה חובה על כל מי שגר במרחק יום הליכה מירושלים להביא את פירות הנטע רבעי שלו לירושלים ולא לפדות אותם כדי לספק לעיר אספקה קבועה של פירות.
אחרי חרבן ירושלים לא היה טעם בתקנה הזאת וריב"ז ביטל אותה.

לדעת רב נחמן בר יצחק התקנה הייתה קשירת הלשון של זהורית,
חציה בסלע וחציה בין קרני השעיר.
בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ.
הלבין –
היו שמחין,
לא הלבין –
היו עצבין,
התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים,
ועדיין היו מציצין ורואין,
הלבין –
היו שמחין,
לא הלבין –
היו עצבין.
התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח.

אִם
לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה,
אַל
תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ

אבות דרבי נתן פרק ארבעה עשר

(ב)
הוא היה אומר אם עשית תורתך הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת.
לפי שלא נוצרו הבריות אלא על מנת שיתעסקו בתורה.

רע"ב

(ח)
אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ – לומר: הרבה תורה למדתי.
ולפי שהוא לא הניח לא מקרא ולא משנה הלכה ואגדה שלא למד היה אומר כן:

מסכת סנהדרין דף פח/ב

שָׁלְחוּ מִתָּם,
אֵי זֶהוּ בֶּן עוֹלָם הַבָּא ? עַנְוְתָן,
וּשְׁפַל בֶּרֶךְ,
שַׁיִף עַיִל,
שַׁיִף וְנָפִיק,
וְגָרִיס בְּאוֹרַיְתָא תְּדִירָא,
וְלָא מַחֲזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ.
יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינוֹהִי בְּרַב עוּלָא בַּר אַבָּא:

רש"י

שייף –
שוחה נכנס ושוחה יוצא,
והכי אמרינן בבבא בתרא (ז,
א)
גבי תקרת הבית שנחבטה: שוף עול,
שוף פוק:

המאירי על מסכת סנהדרין דף פח/ב

ואיזהו בן עולם הבא בתכלית השלימות ? עניו ושפל רוח, יוצא בענווה ונכנס בענווה, ושוקד בגירסתו ובלמוד חכמתו, ואינו מתגאה עליה, כאדם המחזיק בה טובה לעצמו:

ספר הפלאה על כתובות –
פתחא זעירא (המשך)

ויש לפרש מה שאמרו במשנה: אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה,
אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ – כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ.
שרמזו אל העניין הזה, כי מי שלמד הרבה תורה מרבותיו ושוקד עליהם, עדיין לא השלים חוקו שבא אל העולם לחדש חלקו בתורה, ואין להחזיק טובה לעצמך, כי זו שקיבל מרבו כבר היה קודם בריאתו. והראיה, שבמעי אמו מלמדין אותו כל התורה שכבר נתגלה על ידי הקודמים לו, והרי ידעת זה משעה שנוצרת במעי אמך, ונברא כדי להוציא אור נשמתו בחלקה בתורה:

כִּי
לְכָךְ נוֹצָרְתָּ

תוי"ט

כי לכך נוצרת –
לשם כך יצאת לאויר העולם. כדכתיב:
(בראשית א')
ויהי ערב ויהי בקר יום הששי [שבת פ"ח.]
מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שאם אין מקבלין ישראל את התורה, יחזיר העולם לתוהו ובוהו, נמצא עכשיו שחובה גדולה מוטלת עליו ולא בטובה הוא עושה.
רש"י:

מסכת סנהדרין דף צט/ב

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
[כָּל]
אָדָם לְעָמָל נִבְרָא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(איוב ה)
"כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד". אֵינִי יוֹדֵעַ,
אִם לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא,
אִם לַעֲמַל מְלָאכָה נִבְרָא ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר:
"כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ". הֱוֵי אוֹמֵר: לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא.
וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵעַ,
אִם לַעֲמַל תּוֹרָה,
אִם לַעֲמַל שִׂיחָה ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר:
(יהושע א)
"לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". הֱוֵי אוֹמֵר: לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רָבָא: כּוּלְהוּ גּוּפֵי,
דְּרוּפְתְקִי נִינְהוּ;
טוּבֵיהּ לִדְזָכִי,
וַהֲוֵי דְּרוּפְתְקִי דְּאוֹרַיְתָא.
(משלי ו)
"נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב",
אָמַר רַבִּי לֵוִי: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה לִפְרָקִים. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם כב)
"כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכֹּנּוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ":

רש"י

כי אכף עליו פיהו –
מפני שהוא משים דברים בפיו תמיד כאוכף שעל החמור,
לישנא אחרינא: זמר,
כלומר: שעוסק בשירים ובזמירות תדיר תדיר נעשה זמר. כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו: תורה עומלת לו –
שמחזרת עליו,
ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה,
וכל כך למה ? מפני שאכף שכפף פיהו על דברי תורה: דרופתקי – טרחנין. כלומר: כל הגופין לעמל נבראו: טוביה לדזכי –
אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה,
לשון אחר: דרפתקי – כיס ארוך שמשימין בו מעות. כל הגופין נרתקין הם לקבל ולהכניס דברים,
אשריו למי שזכה ונעשה נרתק לתורה: לומד תורה לפרקים –
ואינו לומד תדיר תדיר,
כמי שאין לו אשה ובועל פעמים זו פעמים זו: שנאמר כי נעים כי תשמרם –
אימתי תשמרם בבטנך ? [בזמן]
שיכונו יחדיו על שפתיך:

מסכת עבודה זרה דף ה/ב

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בְנָאָה,
מַאי דִּכְתִיב:
(ישעיה לב)
"אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר"
? אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁבִּזְמָן שֶׁהֵם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילּוּת חֲסָדִים – יִצְרָן מָסוּר בְּיָדָם,
וְלֹא הֵם מְסוּרִים בְּיָד יִצְרָם. שֶׁנֶּאֱמַר:
"אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מַיִם".
וְאֵין "זְרִיעָה",
אֶלָּא צְדָקָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(הושע י)
"זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה". וְאֵין "מַיִם",
אֶלָּא תּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה נה)
"הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם,
מְשַׁלְחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר". תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָהוּ: לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה כַּשּׁוֹר לַעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשְׂאוּי:

רש"י

משלחי רגל –
משלחים ומשליכין רגלי יצר הרע הבא על האדם מעליהם. יצר הרע קרוי אורח. כדכתיב: ויבא הלך לאיש העשיר (שמואל ב יב):

רַבִּי
אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס

במשנה ובתלמוד מוזכר בשם הסתמי רבי אליעזר,
או רבי אליעזר הגדול –
מגדולי התנאים בדור השני,
בתקופת חורבן בית שני ולאחריו,
ומבכירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי.
עמיתו של רבן גמליאל דיבנה (ואף בעלה של אחותו של רבן גמליאל,
אמא שלום)
ובר הפלוגתא של רבי יהושע בן חנניה.

על פי המסופר בפרקי דרבי אליעזר,
בשנותיו הראשונות אהב רבי אליעזר ללמוד ובניגוד לרצון אביו עזב לירושלים בשביל להקדיש את עצמו ללימודי התורה.
הוא נכנס לישיבה של רבן יוחנן בן זכאי ולמד בהתמדה,
אף על פי שהיה צריך להתמודד עם עוני גדול.
רבן יוחנן,
שזיהה את חריצותו של רבי אליעזר,
כינה אותו "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

הורקנוס החליט לנשל את בנו מהירושה.
הוא עלה לירושלים כדי לספר זאת לרבן יוחנן בן זכאי.
כששמע הרב על הביקור,
הנחה את שמשי בית הדין לשמור לאורח מקום לינה בחלק העשיר של העיר,
ולמנות את רבי אליעזר למורה באותו היום.
רבי אליעזר פחד שמהלך זה יסכן את מעמדו של רבו,
אך החל להרצות מהידע הנרחב שלו.
אביו,
שזיהה מיד את בנו הנעדר,
ואף שמע מרבו מחמאות רבות על בנו,
החליט לשנות את החלטתו מן הקצה אל הקצה ולהעניק את כל רכושו לבנו.
רבי אליעזר,
ששמח על הפיוס עם אביו,
סירב לקבל רכוש שמיועד לאחיו וביקש לחלק את הרכוש באופן שווה.
הוא המשיך ללמוד אצל רבן יוחנן בן זכאי עד לתחילת המצור על ירושלים,
כשהוא ורבי יהושע עזרו בהברחת רבם מהעיר במצור הרומאי.

לאחר המצור על ירושלים,
נדד רבי אליעזר ליבנה,
ושם הפך לחבר בסנהדרין תחת נשיאותו של רבן גמליאל דיבנה,
גיסו.
כמו כן הייתה לו ישיבה בעיר לוד.

רבי אליעזר כונה לעתים "רבי אליעזר הגדול".
תהילתו הגיעה לשיאה כאשר תלמידיו מפרשים את הפסוק "צדק צדק תרדוף,
למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה'
אלוהיך נותן לך"
(דברים,
ט"ז'
כ')
בפירוש:
"מחפש את המשפט ההוגן,
לך אחרי רבי אליעזר ללוד או אחרי רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל".

אבות דרבי נתן פרק ארבעה עשר

(ג)
… לאליעזר בן הורקנוס קרא: בור סיד שאינו מאבד טיפה, קנקן זפותה שמשמרת את יינה.

רע"ב

בור סוּד – גרסינן. ולא בור סיד.
כלומר: כבור טוח בסיד: שאינו מאבד טפה –
כך הוא אינו שוכח ד"א מתלמודו:

אבא שאול אומר משמו –
של ריב"ז: ואלעזר בן ערך בכף שניה –
מצאתי כתוב דאבא שאול לא נחלק על תנא קמא.
ושני הדברים אמרם ריב"ז ושניהם אמת.
דלענין
הבקיאות והזכרון היה רבי אליעזר מכריע.
ולענין
החריפות
והפלפול
היה
ר"א
בן
ערך
מכריע:

תוי"ט

חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן ב"ז –
לא מנה רק הגדולים שנמסרה להם הקבלה.
אמנם הרבה תלמידים אחרים היו לו.
מד"ש בשם הרשב"ץ: אליעזר בן הורקנוס –
לפי שתלמידיו היו קוראם בשמן.
רש"י: שאינו מאבד טפה – כלומר: לענין זה הוא שדומה לבור סוד, ולא בכל בחינותיו לפי שיש בבור הזה נמי לגריעותא, שאין מימיו מתוקים כמו באר מים חיים, הואיל ואלו אינם אלא מכונסים ולא נובעים כלל, ועוד ששואבים מטעם הסיד, ולפיכך הוצרך לבאר שאינו מאבד טפה.
מדרש שמואל:

מסכת סנהדרין דף סח/א

תַּנְיָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר,
נִכְנְסוּ רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו לְבַקְּרוֹ,
הוּא יוֹשֵׁב בְּקִינוֹף שֶׁלּוֹ,
וְהֵם יוֹשְׁבִין בִּטְרַקְלִין שֶׁלּוֹ.
וְאוֹתוֹ הַיּוֹם –
עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה,
וְנִכְנַס הוֹרְקְנוּס בְּנוֹ לַחֲלֹץ תְּפִלָּיו,
גָּעַר בּוֹ,
וְיָצָא בִּנְזִיפָה.
אָמַר לָהֶם לַחֲבֵרָיו: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי,
שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אַבָּא נִטְרְפָה.
אָמַר לְהוּ: דַּעְתּוֹ וְדַעַת אִמּוֹ נִטְרְפָה.
הֵיאַךְ מַנִּיחִין אִסּוּר סְקִילָה,
וְעוֹסְקִין בְּאִסּוּר שְׁבוּת ?
כֵּיוָן שֶׁרָאוּ חֲכָמִים שֶׁדַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו,
נִכְנְסוּ וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו מֵרָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת.
אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם ?
אָמְרוּ לוֹ: לִלְמֹד תּוֹרָה בָּאנוּ.
אָמַר לָהֶם: וְעַד עַכְשָׁיו,
לָמָּה לֹא בָּאתֶם ?
אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיָה לָנוּ פְּנַאי.
אָמַר לָהֶם: תָּמֵהַּ אֲנִי,
אִם יָמוּתוּ מִיתַת עַצְמָן.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:
(שלו)
[שֶׁלִּי]
מַהוּ ?
אָמַר לוֹ: שֶׁלְּךָ –
קָשֶׁה מִשֶּׁלָּהֶן.

נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ. אָמַר: אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי,
שֶׁהֵן כִּשְׁתֵּי סִפְרֵי תּוֹרוֹת שֶׁנִּגְלָלִין.
הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי,
וְהַרְבֵּה תּוֹרָה לִמַּדְתִּי. הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי –
וְלֹא חִסַּרְתִּי מֵרַבּוֹתַי,
אֲפִלּוּ כְּכֶלֶב הַמְלַקֵּק מִן הַיָּם.
הַרְבֵּה תּוֹרָה לִמַּדְתִּי –
וְלֹא חִסְּרוּנִי תַּלְמִידַי אֶלָּא כְּמִכְחוֹל בַּשְּׁפוֹפֶרֶת.
וְלֹא עוֹד –
אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת בְּבַהֶרֶת עַזָּה,
וְלֹא הָיָה אָדָם שׁוֹאֲלֵנִי בָּהֶם דָּבָר מֵעוֹלָם.
וְלֹא עוֹד –
אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת וְאַמְרֵי לָהּ,
שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הֲלָכוֹת בִּנְטִיעַת קִשּׁוּאִין,
וְלֹא הָיָה אָדָם שׁוֹאֲלֵנִי בָּהֶם דָּבָר מֵעוֹלָם,
חוּץ מֵעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף.

פַּעַם אַחַת אֲנִי וְהוּא מְהַלְּכִין הָיִינוּ בַּדֶּרֶךְ,
אָמַר לִי: רַבִּי,
לַמְּדֵנִי בִּנְטִיעוֹת קִשּׁוּאִים.
אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד –
נִתְמַלְּאָה כָּל הַשָּדֶה קִשּׁוּאִים.
אָמַר לִי: רַבִּי,
לִמַּדְתַּנִי נְטִיעָתָן,
לַמְּדֵנִי עֲקִירָתָן.
אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד –
נִתְקַבְּצוּ כֻּלָּן לְמָקוֹם אֶחָד.
אָמְרוּ לוֹ: הַכַּדּוּר,
וְהָאִמּוּם,
[וְהַקָּמֵיעַ,
וּצְרוֹר הַמַּרְגָּלִיּוֹת,
וּמִשְׁקֹלֶת קְטַנָּה,
מַהוּ ?
אָמַר לָהֶם: הֵן –
טְמֵאִים,
וְטָהֳרָתָן –
בְּמַה שֶּׁהֵן.
מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי הַאִמּוּם]
מַהוּ ?
אָמַר לָהֶם:,
[הוּא]
טָהוֹר,
וְיָצְאָתָה נִשְׁמָתוֹ בְּטָהֳרָה.
עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: הֻתַּר הַנֶּדֶר,
הֻתַּר הַנֶּדֶר ! לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת,
פָּגַע בּוֹ רַבִּי עֲקִיבָא,
(מן)
[בֵּין]
קֵיסָרִי לְלוֹד,
הָיָה מַכֶּה בִּבְשָׂרוֹ עַד שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת לָאָרֶץ,
פָּתַח עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאָמַר:
(מ"ב ב)
"אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו",
הַרְבֵּה מָעוֹת יֵשׁ לִי,
וְאֵין לִי שֻׁלְחָנִי לְהַרְצוֹתָן:

רש"י

קינוף –
ארבעה עמודים וכילה פרוסה עליהם,
כדאמרינן בסוכה (י,
א): לחלוץ תפיליו –
של אביו,
דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא,
ואסור להניחן שמא יצא בהן לרשות הרבים: שדעתו של אבא נטרפה –
וקרוב הוא למות,
שאילו היתה דעתו מיושבת היה חולץ תפיליו: איסור סקילה –
הדלקת הנר והטמנת חמין,
ועוסקין בדבר שאינו אלא איסור שבות דמניח תפילין בשבת אין כאן איסור מלאכה,
ואפילו יצא לרשות הרבים,
דהא דרך מלבוש הוא ותכשיטין הוא לו בחול: ברחוק ארבע אמות –
מפני הנדוי שברכוהו במחלוקת תנורו של עכנאי,
בבבא מציעא (נט,
ב): שלו מהו –
במה תהא מיתתו: שלך קשה משלהן –
מפני שלבך פתוח כאולם,
ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה:

נטל –
ר'
אליעזר שתי זרועותיו: שנגללין –
כשגוללין ספר תורה והכתב מכוסה כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות,
לפי שלא שמשוני ולמדו ממני: ולא חסרתי מרבותי ככלב המלקק מן הים –
לפי חכמתם שהיתה גדולה אין תלמודי עולה לחסרם ולקבל מהם חכמה אלא מעט ככלב המלקק מן הים,
וכן תלמידי לא חסרוני ולא קבלו מחכמתי לחסר את יתרון חכמתי מהם אפילו כמו שמחסר המכחול בשפופרת בטבול אחד: ולא חסרתי – כלומר: לא חסרתים מחכמתם ממה שהיו מתחילה גדולים יותר ממני וגם עתה גדולים הם ממני,
לפי שלא למדתי מחכמתם כי אם מעט מהם: שפופרת –
קנה שנותנין בה כחול קיסם של עץ או של כסף שתוחבין מכחול בתוכו ומטבלו בכחול ומוציאו:

בבהרת עזה –
בהלכות מראות נגעים: בנטיעת קשואים –
הלכות מיני כשפים שעל ידיהם נתמלא כל השדה קשואים: אימר לו הכדור והאימוס וכו'
– כדור פלוט"ה מחופה עור ומלאה מתוכו צמר של איל בדוחק,
וכן אימוס שלהם של עור היה,
כעין מנעל וממולא מתוכו שער ופיו תפור,
ובו היו עושין המנעלים כמו שעושין הרצענין שלנו בדפוס של עץ: הקמיע –
של עור וממולא מתוכו,
ותלאהו בצואר לנוי: משקולת קטנה –
כעין אונקיא שעושין מעופרת ומחפין אותה בעור כדי שלא תחסר,
אבל משקולת גדולה אין דרכה לחפותה בעור:
וצרור המרגלית –
תופרין המרגלית בעור ותולין אותו בצואר בהמה לרפואה: מהו –
לפי שנחלקו באלו ר'
אליעזר וחכמים בסדר טהרות (כלים פרק כ"ג)
וחכמים אומרים אינן מקבלין טומאה,
לפי שכלי עור אין מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול דהא איתקש לשק,
והני הואיל וקבולן נעשית למלאותן מלוי בתוכו עולמית לא שמיה קבול,
ור'
אליעזר אומר: מקבל טומאה,
דבית קיבול העשוי למלאות שמיה קבול,
ועוד נחלקו בכדור ובאימוס שנקרעו ונראה חלל שלהם,
דמודו רבנן דמקבלי טומאה דהא איכא בית קיבול,
ופליגי לענין טבילה,
שחכמים אומרים מה שבתוכו חוצץ,
ור'
אליעזר אומר מה שבתוכו אינו חוצץ,
דכולי חד כלי הוא,
ובשעת פטירתו היו רוצין לידע אם חזר בו ושאלוהו: מה אתה אומר באותן שני המחלוקות ?
אמר להם: טמאים אפילו שלמים, והטומאה נוגעת מבחוץ: וטהרתן במה שהן – כלומר: אם נקרעו שחכמים מודים שמקבלין טומאה וחלוקין עלי לומר: שהמלוי חוצץ,
ועומד אני בדברי שהמלוי אינו חוצץ שמטבילן כמות שהן: מנעל שעל גבי אימוס מהו –
שאף בו נחלקו בתוספתא דטהרות,
חכמים אומרין הואיל ואינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן,
שהדיוט יכול לסלקו מעל האימוס כבר שם כלי עליו וטמא,
ור'
אליעזר מטהר שעדיין לא נגמרה מלאכתו:

הותר הנדר –
שברכוהו: בין קסרי ללוד –
שהיו נושאין את מטתו מקסרי ללוד: פתח עליו בשורה –
שהיו עושין שורה סביבות המטה להספד: הרבה מעות יש לי –
להחליף: ואין לי שולחני להרצותן – כלומר: הרבה שאלות יש לי לשאול,
ואין למי לשאול:

חדושי הר"ן

מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות.
נראה שמעשה זה היה ערב שבת עם חשיכה ואחרו כל כך מפני טרדת החולה ואחרו יותר מדאי וכיון שאחרו כ"כ היה הדין עם ר'
אליעזר, שהי'
ראוי להם להקדים הדלקת הנר, שהיא איסור סקילה, מחליצת תפילין שהוא איסור שבות. אבל בזמן שיש שהות ביום, ודאי הדלקת הנר מאוחרת אף לדברים של שבות. כדתנן:
(שבת ל"ד א')
עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. ואמרינן נמי: תקיעה שלישית סלק המסלק, טמן המטמין, והדליק המדליק. ולזה הורקנוס היה חולץ תפיליו בתחלה כמו שהיה דרכו בשאר ע"ש, ור'
אליעזר גער בו מפני שהיתה דעתו מיושבת עליו יותר ממנו, וראה שאין שהות ביום ואמר: שאפשר להניח איסור סקילה, ולעסוק באיסור שבות, אחר שכבר חשכה ונדחה הזמן הראוי ולכן היה הדין עמו:

עמד ר'
יהושע על רגליו ואמר: הותר הנדר הותר הנדר ! מהכא משמע שהתירו הנדר לאחר שנפטר דקאמרינן יצאתה נשמתו בטהרה עמד ר"י על רגליו כו'
אלמא שמי שמת בנידויו מתירין אותו לאחר מיתה ואין צריך לסקול ארונו וטורחין בענייני תכריכיו וקבורתו וכן הסכים הרב ר'
מאיר אבו אל עפייה ז"ל ואף הרשב"א ז"ל כן הסכים בתשובת שאלה:

מסכת סוטה דף מט/ב

תָּנוּ רַבָּנָן,
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר –
נִגְנַז סֵפֶר תּוֹרָה…

רש"י

נגנז ספר תורה –
שהיה בעל הלכות מפי שמועה הרבה, וסדורות בפיו כאילו כתוב בספר, כדאמר בסנהדרין (דף סח): הרבה תורה למדתי מרבותיי, ולא עוד אלא שאני שונה שלשת אלפים הלכות בנטיעות קישואין, ושלש מאות בבהרת עזה:

תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף מז/א

גמ'
משמת רבי אליעזר נגנז ספר החכמה.…

מדרש תנחומא חקת פרק ח'

רבי אחא בשם רבי יוסי בר חנינא אמר: בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרשת פרה אדומה הלכה בשם אומרה, רבי אלעזר בני אומר: עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים. אמר משה לפניו: רבש"ע העליונים ותחתונים שלך הן, ואתה אומר הלכה בשמו של בשר ודם ?!
א"ל: צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה אדומה תחלה. רבי אליעזר אומר: עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים. אמר לפניו: רבון העולמים, יהי רצון שיהא מחלצי ! א"ל: חייך שהוא מחלציך ! הה"ד: ושם האחד אליעזר (שמות יח). ושם אותו המיוחד – אליעזר

רַבִּי
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה

רמב"ם פירוש המשניות

ושבח רבי יהושע במעלות המידות כי בהם יאושר האדם ויכובד ויאהבוהו רוב העולם ולזה הוא מאשר בו יולדתו:

רבי יהושע בן חנניה,
תנא,
ראש ישיבה בפקיעין שבגליל.
כל רבי יהושע שמוזכר במשנה ובתלמוד בלי הזכרת שם אביו הוא רבי יהושע בן חנניה.
עוד בהיותו ילד קטן,
הובא על ידי אמו לבתי מדרשות,
ועל כך שבחו רבו –
רבי יוחנן בן זכאי "אשרי יולדתו".
המהר"ל מסביר בחיבורו "דרך החיים"
על מסכת אבות,
שרבי יהושע קיבל מאימו נטיות גופניות טהורות,
שלא הפריעוהו בעבודת ה',
והיה בעל מידות טובות,
ולכן אימו משובחת בעניין.

אחרי שגדל התמחה בנגינה ועבד בבית המקדש השני כלוי משורר.
היה ידוע כגדול המתווכחים היהודיים עם פילוסופים בדורו.
ר'
יהושע היה פחמי,
כלומר התפרנס ממכירת פחמים.
תלמידו הגדול היה רבי עקיבא.

אבות דרבי נתן פרק ארבעה עשר

(ג)
… ליהושע בן חנניה קרא לו חוט המשולש לא במהרה ינתק.

רע"ב

אשרי יולדתו –
מאושר במדות טובות עד שכל העולם אומרים עליו אשרי מי שילדתו.
וי"א ע"ש שהיא גרמה לו שיהא חכם.
שהיתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעירה ואומר להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי שיהיה חכם.
ומיום שנולד לא הוציאה עריסתו מבה"מ כדי שלא יכנסו באזניו אלא ד"ת:

מסכת סוטה דף מט/ב

… מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ –
בָּטְלוּ עֵצָה וּמַחֲשָׁבָה.

רש"י

עצה ומחשבה –
שהיה זהיר בדרשות, ובקי בהלכות, ובתשובת האפיקורסים, ולהבין ברמזיהם. כדאמרי' בפ"ק דחגיגה (דף ה): כי נח נפשיה, אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים ? אמר להן: אבדה עצה מבני ישראל נסרחה חכמה של עובדי כוכבים:

תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף מז/א

גמ'
… משמת רבי יהושע פסקו עצות טובות ומחשבות טובות מישראל.

תלמוד ירושלמי מסכת יבמות דף ח/ב

…על המדוכה הזאת ישב חגי הנביא … ראה את רבי יהושע, וקרא עליו:
(ישעיה כח)
את מי יורה דעה.
זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה

רַבִּי
יוֹסֵי הַכֹּהֵן

רמב"ם פירוש המשניות

ורבי יוסי שבח בטוב מעלות המדות ובמעלות השכליות…

אבות דרבי נתן פרק ארבעה עשר

(ג)
… וליוסי הכהן קרא לו חסיד שבדור.

רע"ב

חסיד –
שעושה לפנים משורת הדין:

תוי"ט

חסיד –
פירש הר"ב שעושה לפנים משורת הדין.
ועמ"ש בסוף מסכת סוטה:

תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף מז/א

גמ'
… משמת רבי יוסי חסידא ורבי יוסי קטונתא פסקו אנשי חסידות ולמה נקרא קטונתא שהיה תמציתו של צדיקים ושל חסידים…

רַבִּי
שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל

תנא בדור השני,
מחשובי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי (אבות פ"ב מ"ח),
הוא נמנה בין גדולי חכמי יבנה בדור שהעביר את מרכז התורה מירושלים,
והציל את לימוד התורה משכחה – ח"ו.

הוגדר על ידי רבו בשבח – "ירא חטא",
וכן:
"ערוגה במדבר שמחזקת מימיה"
(אבות דרבי נתן פי"ד מ"ג – עפ"י גירסת הגר"א).

על שאלת רבו:
"איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם" ? ענה רבי שמעון בן נתנאל:
"הרואה את הנולד"
! ועל שאלת רבו:
"איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם" ? ענה רבי שמעון בן נתנאל:
"הלווה ואינו משלם"
(אבות שם מ"ט).

כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי,
בא רבי שמעון בן נתנאל לנחם את רבו יחד עם שאר חבריו ואמר לו:
"רבי,
רצונך אומר דבר אחד לפניך ?
אמר לו:
אמור !
אמר לו:
דוד המלך היה לו בן ומת,
וקבל עליו תנחומין,
ואף אתה קבל תנחומין.
ומניין שקבל דוד תנחומין ?
שנאמר:
"וינחם דוד את בת שבע…
ותלד בן ויקרא שמו שלמה"
(שמואל ב יב,כד).
אף אתה רבי,
קבל תנחומין"
(אבות דרבי נתן פי"ד מ"ו).

בתוספתא (עבודה זרה פ"ג מ"י)
מובא שרבי שמעון בן נתנאל היה כהן,
ורבן גמליאל הזקן (רבן גמליאל הזקן –
תנא בדור הראשון לתנאים,
נשיא הסנהדרין בין השנים 20–50
לסה"נ.
נכד להלל הזקן.
היה הראשון שנקרא בתואר "רבן",
והתוספת "הזקן"
באה להבדילו מנכדו,
רבן גמליאל דיבנה.

סתם רבן גמליאל הוא,
בדרך כלל,
רבן גמליאל דיבנה,
נכדו של רבן גמליאל הזקן.
ואולם,
לפעמים נקרא גם ר"ג הזקן בשם הסתמי "רבן גמליאל",
דבר שיוצר בלבול מסוים)
לקחו לחתן לבתו,
והתנה אתו תנאי בענייני טהרה (ובחסדי דוד – על התוספתא – הסתפק אם הוא רבי שמעון בן נתנאל תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי).

בתלמוד הירושלמי מסופר על רבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך בדרך ואתו מתלמידיו – רבי יוסף הכהן ורבי שמעון בן נתנאל.
פתחו תלמידיו בדברי תורה ב"מעשה מרכבה"
– "אמרו:
יום א´
בתקופת תמוז היה ורעשה הארץ,
ונראתה הקשת בענן,
ויצאה בת קול ואמרה להן:
הרי המקום פנוי לכם (להכנס ישר לגן עדן),
והטרקלין מוצע לכם,
אתם ותלמידיכם מזומנין לכת שלישית"
(של שבע הכתות היושבות לפני השכינה)
(חגיגה פ"ב ה"א).

מדבריו באגדה רבי שמעון אומר:
הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה,
וכשאתה מתפלל אל תעשה תפלתך קבע,
אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא,
שנאמר (יואל ב,יג):
"כי חנוך ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה".
ואל תהי רשע בפני עצמך"
(אבות פ"ב מי"ג).

רע"ב

ירא חטא –
מחמיר על עצמו ואוסר עליו דברים המותרים מיראתו שמא יבא לידי חטא דאל"כ מה רבותיה אפילו עם הארץ אפשר להיות ירא חטא:

תוי"ט

ירא חטא –
פי'
הר"ב: מחמיר על עצמו וכו', דאל"כ מאי רבותיה וכו'
כדלעיל מ"ה ועמ"ש בסוף [מסכת]
סוטה:

רַבִּי
אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ

רמב"ם פירוש המשניות

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ – מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. שבח רבי אליעזר בזכרונות טוב בהדמות לבור מוסד שלא יאבד מימיו…

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ תנא בדור השני של התנאים,
תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי.
רבן יוחנן בן זכאי שיבח אותו ואמר עליו:אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ואליעזר בן הורקנוס אף עימהם,
ואלעזר בן ערך בכף שנייה –
מכריע הוא את כולם. (מסכת אבות ב',
יא')
כמו כן,
במסכת אבות ב'
ח'
אמר עליו שהוא כ"מעין המתגבר".
נראה שרבי אלעזר היה חביב מאוד על רבו,
שכן קיימים מספר מאמרים בהם מגלה רבי יוחנן יחס מיוחד לרבי אלעזר.
ישנה דעה בתלמוד,
כי התנא המכונה רבי נהוראי הוא בעצם רבי אלעזר בן ערך,
הנקרא נהוראי על שם "שהיה מנהיר עיני חכמים בתורה".
(עירובין י"ג,
ב).
מסופר עליו כי היה יודע לדרוש במעשה מרכבה.
(חגיגה י"ד,
ב).
למרות שבחו בפי רבו,
מעטות מאוד המשניות בהם מוזכרים דבריו.
יש המעריכים,
שנפטר בגיל צעיר ולכן אינו מוזכר כמעט.
מסופר,
שלאחר מותו של רבן יוחנן בן זכאי רבו,
לא הצטרף רבי אלעזר לבית המדרש ביבנה,
אלא פנה בעצת אשתו לאמאוס,
בחשבו שחבריו יבואו אליו.
משלא באו חבריו,
שכח את כל תלמודו.
(קוהלת רבה ז,ז,
אבות דרבי נתן יד).
קבר המיוחס לר'
אלעזר בן ערך נמצא ליד מושב עלמה.

אבות דרבי נתן פרק ארבעה עשר

(ג)
…ולאלעזר בן ערך קרא לו נחל שוטף ומעין המתגבר שמימיו מתגברין ויוצאין לחוץ לקיים מה שנא'
(משלי ה)
יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים:

רע"ב

מעין המתגבר –
לב רחב ומוסיף פלפול וסברות מדעתו:

אבא שאול אומר משמו –
של ריב"ז: ואלעזר בן ערך בכף שניה –
מצאתי כתוב דאבא שאול לא נחלק על תנא קמא.
ושני הדברים אמרם ריב"ז ושניהם אמת.
דלענין הבקיאות והזכרון היה רבי אליעזר מכריע.
ולענין החריפות והפלפול היה ר"א בן ערך מכריע:

תוי"ט

ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם –
כתב הר"ב שמצא כתוב: דאבא שאול לא נחלק על ת"ק וכו'
ומ"מ כיון שדברי אבא שאול באו על דברי ת"ק הוצרך להזכיר כי אף אליעזר בן הורקנוס שאתה שבחת אותו אפי'
הוא בכלל וכו'.
אבל הת"ק שדבריו ראשונה באו לא הוצרך לפרש.
שכשאמר: וכל חכמי ישראל ממילא אף אלעזר בן ערך עמהם בכלל.
מדרש שמואל: