בס"ד
ישיבה תיכונית "
אלישיב"
תוכנית חידון פסח
מחבר:
משה בן חמו
פרק
י' כללי
הגעלת
כלים
עמודים
121-124
א'
דין הטעם הבלוע בכלים.
1.מה הבעיה שנוצרת בדפנות הכלים?
2.
עייין בהערה מספר 1 לאיזה ספק תמידי אנו נכנסים ומה
קבעו חכמים כדי לצאת מהספק?
3.הסבר את המושג :"נותן טעם לפגם אינו אוסר"
?
4.האם מותר להשתמש בכלי שבלע איסור הסבר
למה ?
ב'
דין כלי חמץ בפסח
5.מה הדין אם בישלו בפסח בכלי שבושל בו חמץ במשך ימות השנה?
6.מהי המחלוקת בין השולחן ערוך לבין הרמ"א לגבי אדם שבישל בפסח בסיר שלא הוכשר?
7.מה עושים עם כלים שאנו לא רוצים להשתמש בפסח?
ג'
כבולעו
כך
פולטו
–
הגעלה
וליבון
חמור.
8.הסבר את המושג :" כבולעו כך פולטו"
תן דוגמא?
9.כיצד מכשירים מצקות או כפות ?
10.באיזה כלים נצטרך ליבון חמור ?
11.הסבר את שתי צורות הבליעה שכלי יכול לבלוע משהו?
12.מה ההגעלה עושה לכלי ומה הליבון עושה לכלי?
פניני
הלכה הרב אליעזר מלמד ראש הישיבה ורב
הישוב הר ברכה
א
–
דין
הטעם הבלוע בכלים,
מתי
אוסר?
למרות
שדפנות הכלים נראות קשות ואטומות,
הן
בולעות טעמים מן האוכל המתבשל בהם.
ולכן
אם בישלו בסיר בשר טרף,
טעם
הטרף נבלע בדפנות,
ואם
אח"כ
בישלו באותו סיר בשר כשר,
הבשר
הכשר נאסר באכילה,
מפני
שטעם הטרף יצא מדופן הכלי ונבלע בו.
1
אמנם
ישנו כלל,
שנותן
טעם לפגם אינו אוסר.
למשל,
אם
נפל מעט בשר טרף פגום לתוך בשר כשר,
כיוון
שטעם הטרף פגום,
הבשר
כשר לאכילה.
וכן
הדין לגבי הטעם שנבלע בכלים,
שכלל
נקוט בידינו שאחר עשרים וארבע שעות טעמו
נפגם.
ולכן
אם בישלו בסיר בשר טרף,
ואחר
שעברו עליו יותר מעשרים וארבע שעות בישלו
בו תבשיל אחר,
התבשיל
כשר,
מפני
שהטעם הבלוע בסיר פגום,
וטעם
פגום אינו אוסר את התבשיל (שו"ע
יו"ד
קג,
ה).
אבל
לכתחילה אסור להשתמש בסיר שבלע טעם איסור
גם אחר שעברו עליו עשרים וארבע שעות,
משום
שחששו חכמים שמא ישכחו ויטעו ויבשלו בו
לפני שיעברו עליו עשרים וארבע שעות.
לפיכך
קבעו חכמים,
שהואיל
ומתחילה הסיר נאסר,
אין
להשתמש בו יותר בלא הכשרה (שו"ע
יו"ד
קכב,
ב).
ורק
בדיעבד,
אם
שכח שהסיר בלע טעם איסור ובישל בו מאכל
אחר,
כיוון
שעברו עשרים וארבע שעות מאז בישול האיסור,
המאכל
כשר.
אבל
מי שידע שהסיר בלע טעם איסור,
ובכל
זאת בישל בו מאכל כשר,
קנסו
אותו חכמים,
ואסרו
עליו ועל בני ביתו את התבשיל שבישל,
למרות
שטעם האיסור שבו כבר נפגם.
2
הערה
מספר 1
וכמה
טעם נבלע בדפנות,
וכמה
טעם הדפנות פולטות,
זהו
דבר שלא ניתן לשער,
ויש
כלים שבולעים יותר ויש פחות,
ויש
טעמים שנבלעים יותר ויש פחות.
וכיוון
שמדובר בספק תמידי שאין לנו דרך לפותרו,
קבעו
חכמים שכדי לצאת מהספק יש להחשיב את כל
דופן הכלי כאילו היא מלאה בטעם התבשיל.
ולכן
אם בישלו בסיר בשר טרף,
ואח"כ
בישלו בו בשר כשר,
אנו
מתייחסים תחילה לדופן הסיר כבלועה כולה
בטעם בשר טרף,
ואח"כ
כשבישלו בו בשר כשר,
כל
טעם הטרף נכנס לתוך הבשר הכשר.
וכיוון
שבכל הסירים והכלים שלנו,
אין
בתכולת הסיר פי שישים מעובי הדפנות,
יוצא
שבכל עת שבישלו מאכל בתוך סיר שבלע דבר
איסור,
כל
מה שנתבשל בסיר נאסר,
שאין
בו פי שישים יותר מעובי דפנות הסיר.
ואף
אם יבשלו בו עוד פעם דבר כשר,
גם
הוא יאסר,
כי
אולי בבישול הראשון לא נפלט טעם איסור,
וכל
הטעם נפלט בבישול השני.
וזה
הכלל,
שבכל
ספק תמידי,
שלעולם
לא נוכל לשער באופן מוחלט כמה טעם נבלע
וכמה טעם נפלט,
יש
לילך לחומרא,
ואין
אומרים בזה ספק דרבנן לקולא.
ב
– דין
כלי חמץ בפסח
כלים
שהשתמשו בהם בכל השנה בתבשילי חמץ חמים,
כיוון
שהתבשילים היו חמים,
הכלים
בלעו טעם חמץ,
ואסור
להשתמש בכלים אלו בפסח בלא שיוציאו את
טעם החמץ הבלוע בהם בהגעלה או ליבון.
ואם
עברו ובישלו בפסח בסירים הללו למרות שידעו
שלא הוכשרו לפסח –
אף
שטעם החמץ הבלוע בהם נפגם אחר שעברו על
הסיר עשרים וארבע שעות,
מכל
מקום התבשיל אסור,
שכבר
למדנו שקנסו חכמים את העובר ומבשל בסיר
שבלע טעם איסור ולא הכשירוהו.
ואם
המבשל טעה ובישל בפסח בסיר שלא הוכשר,
לדעת
בעל השולחן ערוך,
אם
עברו על הסיר עשרים וארבע שעות מאז שבישלו
בו חמץ,
כיוון
שטעם החמץ הנפלט ממנו פגום,
התבשיל
מותר באכילה בפסח.
ולדעת
הרמ"א
התבשיל אסור,
מפני
שאיסור חמץ חמור במיוחד,
שאפילו
כלשהו חמץ אוסר את כל תערובתו,
וכן
כאשר טעמו פגום הוא אוסר את תערובתו (שו"ע
תמז,
י;
ועיין
לעיל ז,
ה).
וכלי
חמץ שאין מעוניינים להכשיר לפסח,
צריך
לנקות משיירי חמץ,
ולהצניע
במקום סגור,
כדי
שלא יבואו בטעות להשתמש בהם בפסח (שו"ע
תנא,
א,
ועיין
לעיל ו,
ד,
שאין
למוכרם).
ג
– כבולעו
כך פולטו –
הגעלה
וליבון חמור
הכלל
היסודי ביותר בדיני הכשרת הכלים הוא:
"כבולעו
כך פולטו".
כשם
שטעם האיסור נבלע בתוך הכלי,
כך
הוא יפלט.
ושתי
צורות בליעה עיקריות ישנן,
ברותחים
ובאור (באש).
אם
האיסור נבלע על ידי רותחים,
כגון
סיר שבישלו בו תבשיל חמץ,
כגריסים
ופתיתים,
כדי
להכשירו לפסח צריך להטבילו בתוך מים
רותחים,
שעל
ידי המים הרותחים יפלט ממנו טעם החמץ.
וכן
דין מצקת וכפות,
שאם
השתמשו בהם במאכלי חמץ שחומם מעל חום שהיד
סולדת בו,
נבלע
בהם טעם חמץ,
וכדי
להפליטו צריך להטבילם במים רותחים,
ועל
ידי כך יצא מהם טעם החמץ.
אבל
אם הכלי בלע את החמץ על ידי חום של אש ללא
נוזלים,
כגון
תבנית שאפו בה עוגה,
או
שיפודים שהניחו עליהם בצקים,
או
סיר שמיועד להכנת ג'חנון
או קוגל –
כיוון
שהבליעה נעשתה בכח של אש ללא נוזלים,
הכשרתם
בליבון חמור.
כלומר
על ידי העברתם באש עד אשר יצאו מהם ניצוצות
או שיתלהטו ויאדימו.
ההבדל
בין שתי צורות הבליעה הוא,
שבליעה
שנעשתה על ידי נוזלים היא בליעה רכה,
ולכן
די בכוחם של המים הרותחים להוציא מתוך
הכלי את טעם החמץ שנבלע בתוכו.
אבל
בליעת התבנית והשיפוד,
היא
בליעה קשה,
שחום
האש מבליע את טעם המאכל בכוח רב לתוך–תוכי
החלקיקים של הכלי,
ומים
רותחים אינם מסוגלים להוציא את כל הטעם
שנבלע על ידי האש,
ולכן
צריך להכשירם כדרך שבלעו –
באש.
וזהו
ליבון חמור,
שהאש
שורפת ומכלה את כל הטעמים שנבלעו בכלי,
בתבנית
או בשיפוד.
נמצא
איפוא,
שההגעלה
מוציאה מהכלי את הטעם הבלוע בו,
והליבון
שורף את הטעם הבלוע בכלי בעודו בתוכו.
ולכן
את הכלים שעומדים להגעיל צריך לנקות מכל
שיירי מאכל שדבוקים בהם,
מפני
שההגעלה מוציאה את הטעם הבלוע בכלי,
אבל
לא מבערת את כל שיירי המאכל הדבוקים לכלי.
אולם
את הכלים שעומדים ללבן אין צורך לנקות,
משום
שממילא כל שיירי המאכל הדבוקים לכלי ישרפו
לחלוטין בליבון.