בס"ד

חומש בראשית

קטעי רש"י ורמב"ן נבחרים

שאלון 2102 * תנ"ך ממ"ד * מיקוד קיץ תשע"ב

ערך יהודה כהן

פרק–א

א.
בראשית אמר רבי יצחק,
לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם,
שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל (כי עיקר התורה אינה אלא למצותיה,
והגם שנמצאו בס'
בראשית ג"כ קצת מצות כמו מילה וגיד הנשה,
היה יכול לכותבן בהדי שאר המצות),
ומה טעם פתח בבראשית,
משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא,
ו.),
שאם יאמרו אומות העולם לישראל,
ליסטים אתם,
שכבשתם ארצות שבעה גוים,
הם אומרים להם,
כל הארץ של הקב"ה היא,
הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו,
(כנשמע מספורי אדם הראשון ומבול והפלגה וסדום ומלחמת אברהם עם המלאכים ומפלת מצרים.
וירושת הארץ היא משכר המצות וחשובה כמצוה)
ברצונו נתנה להם,
וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:

ד.
וירא
אלהים
את
האור
כי
טוב
ויבדל. אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה (חגיגה יב.),
ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים,
והבדילו לצדיקים (בכ"י ליתנהו)
לעתיד לבא.
ולפי פשוטו כך פרשהו,
ראהו כי טוב,
ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא,
וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:

ה. יום
אחד. לפי סדר לשון הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון,
כמו שכתוב בשאר הימים,
שני,
ושלישי,
רביעי,
למה כתב אחד,
לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו,
שלא נבראו המלאכים עד יום שני,
כך מפורש בבראשית רבה (ג,
ח–ט.):

יא. מזריע
זרע. שיגדל בו זרע לזרוע ממנו במקום אחר:
עץ
פרי.
שיהא טעם העץ כטעם הפרי.
והיא לא עשתה כן,
אלא ותוצא הארץ וגו'
ועץ עושה פרי,
ולא העץ פרי,
לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה :

טז.
המארת
הגדולים. שוים נבראו,
ונתמעטה הלבנה,
על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד:

כו.
נעשה
אדם.
… אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו,
ויש מקום למינים לרדות,
לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה,
שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן,
ואם כתב אעשה אדם,
לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו,
אלא עם עצמו,
ותשובתו כתובה בצדו,
ויברא את האדם,
ולא כתיב ויבראו:

כז.
זכר
ונקבה
ברא
אותם. ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו וגו'
(בראשית ב,
כא.),
מדרש אגדה שנבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואחר כך חלקן,
ופשוטו של מקרא,
כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי,
ולא פירש לך כיצד ברייתן,
ופירש לך במקום אחר:

כט.
לכם
יהיה
לאכלה.
ולכל
חית
הארץ. השוה להם בהמות וחיות למאכל,
ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר,
אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם,
וכשבאו בני נח התיר להם בשר,
שנאמר כל רמש אשר הוא חי וגו',
כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון,
נתתי לכם את כל:

לא.
יום
הששי. הוסיף ה'
בששי,
בגמר מעשה בראשית,
לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה.
דבר אחר,
יום הששי,
שכלם תלוים ועומדים עד יום הששי,
הוא ששי בסיון (ס"א שביום ו'
בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית,
ונחשב כאילו נברא העולם עתה,
וזהו יום הששי בה"א,
שאותו יום ו'
בסיון)
המוכן למתן תורה:

פרק–ב

ב.
ויכל
אלהים
ביום
השביעי. ר'
שמעון אומר,
בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו,
צריך להוסיף מחול על הקודש,
אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו,
נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום.
דבר אחר,
מה היה העולם חסר,
מנוחה,
באת שבת באת מנוחה,
כלתה ונגמרה המלאכה:

יח.
לא
טוב
היות
וגו'. שלא יאמרו שתי רשויות הן,
הקב"ה בעליונים יחיד ואין לו זוג,
וזה בתחתונים ואין לו זוג:
עזר
כנגדו. זכה עזר,
לא זכה כנגדו (ב"ר יז,
ג.)
להלחם:

כג.
לזאת
יקרא
אשה
כי
מאיש
וגו'. לשון נופל על לשון,
מכאן שנברא העולם בלשון הקדש (ב"ר יח,
ד.):

כד.
לבשר
אחד. הולד נוצר על ידי שניהם,
ושם נעשה בשרם אחד (שם נח.):

פרק–ט

ב.
וחתכם. ואימתכם,
כמו תראו חתת (איוב ו,
כא.).
ואגדה,
לשון חיות (שבת קנא:),
שכל זמן שתינוק בן יומו חי,
אין אתה צריך לשומרו מן העכברים,
עוג מלך הבשן מת,
צריך לשומרו מן העכברים,
שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה,
אימתי יהיה מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים:

ג.
לכם
יהיה
לאכלה. שלא הרשיתי לאדם הראשון בשר אלא ירק עשב,
ולכם,
כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון,
נתתי לכם את כל (סנהדרין נט:):

ה.
ואך
את
דמכם. אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה,
את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו:

פרק–יא

ה.
וירד
ה'
לראות. לא הוצרך לכך,
אלא בא ללמד לדיינים,
שלא ירשיעו הנידון עד שיראו ויבינו.
במדרש רבי תנחומא (פ'
נח יח.):
בני
האדם. אלא בני מי,
שמא בני חמורים וגמלים,
אלא בני אדם הראשון,
שכפה את הטובה ואמר האשה אשר נתתה עמדי,
אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול:

ז.
הבה
נרדה. בבית דינו נמלך מענותנותו יתירה:
הבה. מדה כנגד מדה,
אמרו הבה נבנה,
והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה:

ט.
ומשם
הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא,
וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה,
אלו לא פשטו יד בעיקר,
ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו,
ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם,
אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם,
לכך נאבדו,
ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם,
שנאמר שפה אחת ודברים אחדים,
למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום:

כח.
על
פני
תרח
אביו. בחיי אביו,
ומדרש אגדה (ב"ר לח,
יג.),
יש אומרים שעל ידי אביו מת,
שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד,
על שכתת את צלמיו והשליכם לכבשן האש,
והרן יושב ואומר בלבו,
אם אברם נוצח,
אני משלו,
ואם נמרוד נוצח,
אני משלו,
וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה,
אמר להם הרן משל אברם אני,
השליכוהו לכבשן האש ונשרף,
וזהו אור כשדים.
ומנחם פירש,
אור,
בקעה,
וכן באורים כבדו ה'
(ישעיה כד,
יד.),
וכן מאורת צפעוני (שם יא,
ח.),
כל חור ובקע עמוק קרוי אור:

כט.
יסכה.
זו שרה,
על שם שסוכה ברוח הקודש,
ושהכל סוכין ביפיה,
(ס"א כמו שנאמר ויראו אותה שרי פרעה).
ועוד יסכה לשון נסיכות,
(סנהדרין ל"ט),
כמו שרה לשון שררה:

פרק–יב

א.
לך
לך. להנאתך ולטובתך,
ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים,
ועוד שאודיע טבעך בעולם:

ב.
ואעשך
לגוי
גדול. לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים,
ממעטת פריה ורביה,
וממעטת את הממון,
וממעטת את השם,
לכך הוזקק לשלשה ברכות הללו,
שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם.
(ס"א וזהו ואגדלה שמך,
הריני מוסיף אות על שמך,
שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואילך אברהם,
ואברהם עולה רמ"ח,
כנגד אבריו של אדם.
ברש"י ישן):
ואברכך. בממון.
והיה
ברכה. הברכות נתונות בידך,
עד עכשיו היו בידי,
ברכתי לאדם ונח,
ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ.
ב"ר (שם).
דבר אחר ואעשך לגוי גדול,
זה שאומרים אלהי אברהם,
ואברכך,
זהו שאומרים אלהי יצחק,
ואגדלה שמך,
זהו שאומרים אלהי יעקב,
יכול יהיו חותמין בכולן,
תלמוד לומר והיה ברכה,
בך חותמין ולא בהם:
מארצך. והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן,
אלא כך אמר לו,
התרחק עוד משם וצא מבית אביך:
אשר
אראך. לא גלה לו הארץ מיד,
כדי לחבבה בעיניו,
ולתת לו שכר על כל דבור ודבור.
כיוצא בו את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק (בראשית כב,
ב.),
כיוצא בועל אחד ההרים אשר אומר אליך (שם),
כיוצא בו וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך (יונה ג,
ב.):

ג.
ונברכו
בך. יש אגדות רבות.
וזהו פשוטו,
אדם אומר לבנו תהא כאברהם,
וכן כל ונברכו בך שבמקרא,
וזה מוכיח,
בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה (בראשית מח,
כ.):

ה.
אשר
עשו
בחרן. שהכניסן תחת כנפי השכינה,
אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים,
ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאם,
(לכך כתיב אשר עשו).
ופשוטו של מקרא,
עבדים ושפחות שקנו להם,
כמו עשה את כל הכבוד הזה (שם לא,
א.),
(לשון קנין),
וישראל עושה חיל (במדבר כד,
יח.),
לשון קונה וכונס:

ו.
עד
מקום
שכם. להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם:
אלון
מורה. היא שכם,
הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה:

רמב"ן
ויעבר
אברם
בארץ
עד
מקום
שכם.
אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא ט)
כל מה שאירע לאבות סימן לבנים,
ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים,
ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת,
וכולם באים ללמד על העתיד,
כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות,
יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו.

י.
רעב
בארץ. באותה הארץ לבדה,
לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה,
שאמר לו ללכת אל ארץ כנען,
ועכשיו משיאו לצאת ממנה:

פרק–טו

א.
אחר
הדברים
האלה. כל מקום שנאמר אחר,
סמוך.
אחרי,
מופלג.
אחר הדברים האלה,
אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים,
והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי,
לכך אמר לו המקום אל תירא אברם אנכי מגן לך.
מן העונש,
שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת,
ומה שאתה דואג על קבול שכרך,
שכרך הרבה מאד:

ה.
ויוצא
אתו
החוצה. לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים.
ולפי מדרשו,
אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן,
אברם אין לו בן,
אבל אברהם יש לו בן,
וכן שרי לא תלד,
אבל שרה תלד,
אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל.
דבר אחר,
הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים,
וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה:

ו.
ויחשבה
לו
צדקה. הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה,
על האמונה שהאמין בו.
דבר אחר במה אדע,
לא שאל לו אות,
אלא אמר לפניו,
הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה,
אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות:

י.
ויבתר
אתם. חלק כל אחד לשני חלקים.
ואין המקרא יוצא מידי פשוטו,
לפי שהיה כורת ברית עמו לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ,
כדכתיב ביום ההוא כרת ה'
את אברם ברית לאמר וגו',
ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה,
כמה שנאמר להלן העוברים בין בתרי העגל (ירמיה לד,
יט.),
אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים,
הוא שלוחו של שכינה שהוא אש:
ואת
הצפור
לא
בתר. לפי שהאומות עובדי כוכבים ומזלות נמשלו לפרים ואילים ושעירים,
שנאמר סבבוני פרים רבים וגו'
(תהלים כב,
יג.),
ואומר האיל אשר ראית בעל הקרנים,
מלכי מדי ופרס (דניאל ח,
כ.),
ואומר הצפיר והשעיר,
מלך יון.
וישראל נמשלו לבני יונה,
שנאמר יונתי בחגוי הסלע (שיר השירים ב,
יד.),
לפיכך בתר הבהמות,
רמז על האומות שיהיו כלין והולכין,
ואת הצפור לא בתר,
רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם:

יח.
לזרעך
נתתי. אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה (ב"ר מד,
כב.):

פרק–יז

א.
אני
אל
שדי. אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה,
לפיכך התהלך לפני,
ואהיה לך לאלוה ולפטרון.
וכן כל מקום שהוא במקרא פירושו כך,
די שלו,
והכל לפי הענין:
התהלך
לפני. כתרגומו פלח קדמי,
הדבק בעבודתי:
והיה
תמים. אף זה צווי אחר צווי,
היה שלם בכל נסיונותי.
ולפי מדרשו,
התהלך לפני במצות מילה,
ובדבר הזה תהיה תמים,
שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני.
דבר אחר והיה תמים,
עכשיו אתה חסר ה'
איברים,
ב'
עינים,
ב'
אזנים,
וראש הגויה,
אוסיף לך אות על שמך,
ויהיו מנין אותיותיך רמ"ח,
כמנין אבריך:

ג.
ויפל
אברם
על
פניו. ממורא השכינה,
שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד ורוח הקדש נצבת עליו,
וזהו שנאמר בבלעם נופל וגלוי עינים,
בברייתא דר"א מצאתי כן (פרקי דר"א פכ"ט):

ה.
כי
אב
המון
גוים. לשון נוטריקון של שמו,
ורי"ש שהיתה בו בתחלה,
שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו,
ועכשיו אב לכל העולם,
ואפילו רי"ש שהיתה בו מתחלה לא זזה ממקומה,
שאף יו"ד של שרי נתרעמה על השכינה,
עד שהוסיפה ליהושע,
שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג,
טז.):

ח.
לאחוזת
עולם. ושם אהיה להם לאלהים,
אבל (בר ישראל)
הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה:

טז.
וברכתי
אתה. ומה היא הברכה,
שחזרה לנערותה שנאמר היתה לי עדנה (בראשית יח,
יב.):

יח.
לו
ישמעאל
יחיה. הלואי שיחיה ישמעאל,
איני כדאי לקבל מתן שכר כזה:
יחיה
לפניך. יחיה ביראתך,
כמו התהלך לפני,
פלח קדמי:

כג.
בעצם
היום. בו ביום שנצטוה,
ביום ולא בלילה,
לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הליצנים,
ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים,
אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום:

פרק–יח

א.
וירא
אליו. לבקר את החולה,
אמר רבי חמא בר חנינא,
יום שלישי למילתו היה,
ובא הקב"ה ושאל בשלומו:
כחם
היום. הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים,
ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים,
הביא מלאכים עליו בדמות אנשים:

ב.
והנה
שלשה
אנשים. אחד לבשר את שרה,
ואחד להפוך את סדום,
ואחד לרפאות את אברהם,
שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (ב"ר נ,
ב.),
תדע לך שכן,
כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים,
ויאכלו,
ויאמרו אליו,
ובבשורה נאמר ויאמר שוב אשוב אליך,
ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הפכי,
ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט (ב"ר שם),
הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך,
למדת שהאחד היה מציל:

ג.
ויאמר
אדני
אם
נא
וגו'.
לגדול שבהם אמר,
וקראם כולם אדונים,
ולגדול אמר אל נא תעבור,
וכיון שלא יעבור הוא,
יעמדו חביריו עמו,
ובלשון זה הוא חול.
דבר אחר,
קדש (שבועות לה:),
והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים.

ז.
אל
הנער. זה ישמעאל,
לחנכו במצות (ב"ר מח,
יג.):

יג.
ואני
זקנתי. שנה הכתוב מפני השלום,
שהרי היא אמרה ואדני זקן:

יט.
כי
ידעתיו. לשון חבה,
כמו מודע לאישה (רות ב,
א.),
הלא בועז מודעתנו (שם ג,
ב.),
ואדעך בשם (שמות לג,
יז.),
ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה,
שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו.
ולמה ידעתיו,
למען אשר יצוה,
לפי שהוא מצוה את בניו עלי,
לשמור דרכי.

כא.
ארדה
נא. למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה,
הכל כמו שפרשתי בפרשת הפלגה.
דבר אחר,
ארדה נא לסוף מעשיהם:
הכצעקתה. של מדינה:
הבאה
אלי
עשו. וכן עומדים במרדם,
כלה אני עושה בהם,
ואם לא יעמדו במרדן,
אדעה מה אעשה,
להפרע מהן ביסורין ולא אכלה אותן.

פרק–כא

א.
וה'
פקד
את
שרה
וגו'.
סמך פרשה זו,
ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר,
הוא נענה תחלה,
שנאמר ויתפלל וגו'
וסמיך ליה וה'
פקד את שרה,
שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך (בבא קמא צב.):

ו.
יצחק
לי. ישמח עלי.
ומדרש אגדה,
הרבה עקרות נפקדו עמה,
הרבה חולים נתרפאו בו ביום,
הרבה תפלות נענו עמה,
ורב שחוק היה בעולם:

ז.
היניקה
בנים
שרה. ומהו בנים לשון רבים,
ביום המשתה הביאו השרות בניהן עמהן,
והיניקה אותם,
שהיו אומרות לא ילדה שרה,
אלא אסופי הביאה מן השוק:

ט.
מצחק. לשון עבודת אלילים,
כמו שנאמר ויקומו לצחק (שמות לב,
ו.).
דבר אחר לשון גילוי עריות,
כמה דתימא לצחק בי.
דבר אחר לשון רציחה,
כמה דתימא יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו'
(שמואל–ב ב,
יג.):

יא.
על
אודות
בנו. על ששמע שיצא לתרבות רעה.
ופשוטו,
על שאומרת לו לשלחו (דברים רבה ד,
ה.):

יב.
שמע
בקלה.
(בקול רוח הקדש שבה),
למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:

יז.
באשר
הוא
שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון,
ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות,
לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים,
רבונו של עולם,
מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר,
והוא משיבם,
עכשיו מה הוא,
צדיק או רשע,
אמרו לו צדיק,
(בענין זה שאינו ראוי לעונש מיתה בצמא).
אמר להם,
לפי מעשיו של עכשיו אני דנו,
וזהו באשר הוא שם,
והיכן המית את ישראל בצמא,
כשהגלם נבוכדנצר,
שנאמר משא בערב וגו'
לקראת צמא התיו מים וגו'
(ישעיה כא,
יג–יד.),
כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים,
היו ישראל אומרים לשבאים,
בבקשה מכם,
הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו,
שנאמר אורחות דודנים (שם),
אל תקרי דודנים,
אלא דודים,
ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח,
ונודות נפוחים,
כסבורים ישראל שמלאים מים,
וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו,
הרוח נכנס בגופו ומת:

לג.
ויקרא
שם
וגו'.
על ידי אותו אשל,
נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם,
לאחר שאוכלים ושותים,
אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו,
סבורים אתם שמשלי אכלתם,
משל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י:):

פרק–כב

א.
אחר
הדברים
האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט🙂
אחר דבריו של שטן,
שהיה מקטרג ואומר,
מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד,
אמר לו,
כלום עשה אלא בשביל בנו,
אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני,
לא היה מעכב.
ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל,
שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה,
אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני,
אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני,
לא הייתי מעכב:
הנני. כך היא ענייתם של חסידים,
לשון ענוה הוא,
ולשון זימון:

ב.
קח
נא. אין נא אלא לשון בקשה,
אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון,
שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש (שם):
את
בנך. אמר לו שני בנים יש לי,
אמר לו את יחידך,
אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו,
אמר לו אשר אהבת,
אמר לו שניהם אני אוהב,
אמר לו יצחק,
ולמה לא גילה לו מתחלה,
שלא לערבבו פתאום,
ותזוח דעתו עליו ותטרף,
וכדי לחבב עליו את המצוה,
וליתן לו שכר על כל דבור ודבור:
והעלהו. לא אמר לו שחטהו,
לפי שלא היה חפץ הקדוש ב"ה לשחטו,
אלא להעלהו להר לעשותו עולה,
ומשהעלהו,
אמר לו הורידהו:

ג.
וישכם. נזדרז למצוה (פסחים ד.):
ויחבש. הוא בעצמו,
ולא צוה לאחד מעבדיו,
שהאהבה מקלקלת השורה (ב"ר נה,
ח.):

ד.
ביום
השלישי. למה איחר מלהראותו מיד,
כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו,
ואילו היה לו שהות להמלך אל לבו,
לא היה עושה:
וירא
את
המקום. ראה ענן קשור על ההר:

ו.
וילכו
שניהם
יחדו. אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר:

ח. לעולה
בני,
ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך להשחט,
וילכו
שניהם
יחדו בלב שוה:

יד.
ה'
יראה. פשוטו כתרגומו,
ה'
יבחר ויראה לו את המקום הזה,
להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות:
אשר
יאמר
היום. שיאמרו לימי הדורות עליו בהר ה'
יראה הקב"ה לעמו:
היום. הימים העתידין,
כמו עד היום הזה שבכל המקרא,
שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה,
על היום שעומדים בו.
ומדרש אגדה,
ה'
יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות,
כדי שיאמר היום הזה בכל דורות הבאים,
בהר ה'
יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה:

פרק–לב

ז.
באנו
אל
אחיך
אל
עשו. שהיית אומר אחי הוא,
אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע,
עודנו בשנאתו (ב"ר עה,
ז.):

ח.
ויירא
ויצר. וירא שמא יהרג,
ויצר לו,
אם יהרוג הוא את אחרים (ב"ר עו,
ז.
– תנחומא וישלח ד.).
(ס"א שמא יהרוג אחרים ועוד גירסות אחרות וצ"ע במזרחי ההפרש שביניהם):

ט.
המחנה
הנשאר
לפליטה. על כרחו,
כי אלחם עמו.
התקין עצמו לשלשה דברים,
לדורון,
לתפלה,
ולמלחמה.
לדורון,
ותעבור המנחה על פניו.
לתפלה,
אלהי אבי אברהם.
למלחמה,
והיה המחנה הנשאר לפליטה:

יא.
קטנתי
מכל
החסדים. נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי,
לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא,
ויגרום לי להמסר ביד עשו (שבת לב.):

כט.
לא
יעקב. לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה,
כי אם בשררה וגלוי פנים,
וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך,
ושם הוא מברכך,
ואני שם אהיה ואודה לך עליהן,
וזהו שכתוב וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו (הושע יב,
ה.),
בכה המלאך ויתחנן לו,
ומה נתחנן לו,
בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו,
המתן לי עד שידבר עמנו שם,
ולא רצה יעקב,
ועל כרחו הודה לו עליהן,
וזהו ויברך אותו שם,
שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה:

פרק–לז

א.
וישב
יעקב
וגו'.
אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה,
שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתישבו,
וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורי,
פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה,
כל גלגולי סבתם,
לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם,
וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח,
פלוני הוליד פלוני,
וכשבא לנח האריך בו,
וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם,
ומשהגיע אצל אברהם האריך בו.
משל למרגליות שנפלה בין החול,
אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגליות,
ומשמצאה,
הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגליות.
(דבר אחר וישב יעקב,
הפשתני הזה,
נכנסו גמליו טעונים פשתן,
הפחמי תמה,
אנה יכנס כל הפשתן הזה,
היה פיקח אחד משיב לו,
ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו,
כך יעקב,
ראה כל האלופים הכתובים למעלה,
תמה ואמר,
מי יכול לכבוש את כולן,
מה כתיב למטה,
אלה תולדות יעקב יוסף,
וכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש,
ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם.
ברש"י ישן):

ב.
אלה
תולדות
יעקב. ואלה של תולדות יעקב,
אלה ישוביהם וגלגוליהם,
עד שבאו לכלל יישוב.
סבה ראשונה,
יוסף בן שבע עשרה וגו',
על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים,
זהו אחר ישוב פשוטו של מקרא,
להיות דבר דבור על אופניו.
ומדרש אגדה דורש,
תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף,
מפני כמה דברים,
אחת,
שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל,
ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו,
וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף,
זה נשטם וזה נשטם,
זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו,
וכן הרבה בבראשית רבה (פד,
ו.).

ג.
בן
זקנים. שנולד לו לעת זקנתו.
ואונקלוס תרגם.
בר חכים הוא ליה,
כל מה שלמד משם ועבר מסר לו.
דבר אחר,
שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:

ד.
ולא
יכלו
דברו
לשלום. מתוך גנותם למדנו שבחם,
שלא דברו אחת בפה ואחת בלב:

י.
הבוא
נבוא. והלא אמך כבר מתה,
והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה,
שגדלתו כאמו (ב"ר פד,
יא.).
ורבותינו למדו מכאן,
שאין חלום בלא דברים בטלים,
ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו,
שלא יקנאוהו,
לכך אמר לו הבוא נבוא וגו',
כשם שאי אפשר באמך,
כך השאר הוא בטל:

יא.
שמר
את
הדבר. היה ממתין ומצפה מתי יבוא וכן שומר אמונים (ישע'
כו ב)
וכן לא תשמור על חטאתי (איוב יד טז)
לא תמתין:

יד.
מעמק
חברון. והלא חברון בהר,
שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר יג,
כב.),
אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון,
לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים,
כי גר יהיה זרעך (בראשית טו,
יג.):

כ.
ונראה
מה
יהיו
חלומותיו. אמר רבי יצחק מקרא זה אומר דרשני,
רוח הקדש אומרת כן,
הם אומרים נהרגהו,
והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו,
נראה דבר מי יקום,
או שלכם או שלי,
ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו,
שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו:

כב.
למען
הציל
אתו. רוח הקדש העידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו,
שיבא הוא ויטלנו משם,
אמר,
אני בכור וגדול שבכולן,
לא יתלה הסרחון אלא בי:

כד.
והבור
רק
אין
בו
מים. ממשמע שנאמר והבור רק,
איני יודע שאין בו מים,
מה תלמוד לומר אין בו מים,
מים אין בו,
אבל נחשים ועקרבים יש בו (ב"ר שם –
שבת כב.):

פרק–מב

א.
למה
תתראו. למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שבעים,
כי באותה שעה עדיין היה להם תבואה (תענית י:).
(ולי נראה כפשוטו למה תתראו,
למה יהו הכל מסתכלין בכם,
ומתמיהים בכם שאין אתם מבקשים לכם אוכל בטרם שיכלה מה שבידכם).
ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה,
למה תהיו כחושים ברעב,
ודומה לו ומרוה גם הוא יורה (משלי יא,
כה.):

ג.
וירדו
אחי
יוסף. ולא כתב בני יעקב,
מלמד שהיו מתחרטים במכירתו,
ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה,
ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם:

ח.
ויכר
יוסף
וגו'.
לפי שהניחם חתומי זקן (ב"מ לט:
כתובות כז:):
והם
לא
הכירוהו. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן.
ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן.

יא.
כלנו
בני
איש
אחד
נחנו. נצנצה בהם רוח הקדש וכללוהו עמהם,
שאף הוא בן אביהם:

כג.
והם
לא
ידעו
כי
שומע
יוסף. מבין לשונם,
ובפניו היו מדברים כן:
כי
המליץ
בינותם. כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם,
היודע לשון עברי ולשון מצרי,
והיה מליץ דבריהם ליוסף,
ודברי יוסף להם,
לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי:
המליץ. זה מנשה בנו:

לח
לא
ירד
בני
עמכם. לא קבל דבריו של ראובן,
אמר,
בכור שוטה הוא זה,
הוא אומר להמית בניו,
וכי בניו הם ולא בני:

פרק–מג

ח.
ונחיה. נצנצה בו רוח הקדש,
על ידי הליכה זו תחי רוחך,
שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם:
ולא
נמות. ברעב,
בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש,
ואנו כלנו מתים ברעב אם לא נלך,
מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי:

יד.
ואל
שדי. מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה,
הריני מתפלל עליכם:
ואל
שדי. שדי בנתינת רחמיו,
וכדי היכולת בידו ליתן,
יתן לכם רחמים,
זהו פשוטו.
ומדרשו,
מי שאמר לעולם די,
יאמר די לצרותי,
שלא שקטתי מנעורי,
צרת לבן,
צרת עשו,
צרת רחל,
צרת דינה,
צרת יוסף,
צרת שמעון,
צרת בנימין:

פרק–מד

ח.
הן
כסף
אשר
מצאנו. זה אחד מעשרה קל וחומר האמורים בתורה,
וכלן מנויין בבראשית רבה (צב,
ז.):

י.
גם
עתה
כדבריכם. אף זו מן הדין אמת,
כדבריכם כן הוא,
שכלכם חייבים בדבר,
עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כלם נתפשים,
אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין,
אשר ימצא אתו יהיה לי עבד:

טז.
האלהים
מצא. יודעים אנו שלא סרחנו,
אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו:

יט.
אדני
שאל
את
עבדיו. מתחלה בעלילה באת עלינו,
למה היה לך לשאול כל אלה,
בתך היינו מבקשים,
או אחותנו אתה מבקש,
ואף על פי כן ונאמר אל אדוני,
לא כחדנו ממך דבר (ב"ר שם ח.):

כ.
ואחיו
מת. מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו,
אמר,
אם אומר לו שהוא קיים,
יאמר הביאהו אצלי:
לבדו
לאמו. מאותו האם אין לו עוד אח:

כב.
ועזב
את
אביו
ומת. אם יעזוב את אביו,
דואגים אנו שמא ימות בדרך,
שהרי אמו בדרך מתה:

פרק–מה

א.
ולא
יכול
יוסף
להתאפק
לכל
הנצבים. לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם:

ג.
נבהלו
מפניו. מפני הבושה:

יב.
ועיני
אחי
בנימין. השוה את כולם יחד,
לומר,
שכשם שאין לי שנאה על בנימין אחי,
שהרי לא היה במכירתי,
כך אין בלבי שנאה עליכם:

טו.
וינשק.
הוסיף בנשיקה מנשק והולך:
ואחרי
כן. מאחר שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם:
דברו
אחיו
אתו. שמתחלה היו בושים ממנו:

כד.
אל
תרגזו
בדרך.
… לפי פשוטו של מקרא יש לומר,
לפי שהיו נכלמים,
היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו,
להתוכח זה עם זה ולומר,
על ידך נמכר,
אתה ספרת לשון הרע עליו,
וגרמת לנו לשנאתו:

כז.
את
כל
דברי
יוסף. סימן מסר להם,
במה היה עוסק כשפירש ממנו,
בפרשת עגלה ערופה,
זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף,
ולא נאמר אשר שלח פרעה:
ותחי
רוח
יעקב. שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו:

פרק–מח

ה.
הנולדים
לך
וגו'
עד בואי אליך.
לפני בואי אליך,
כלומר שנולדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך:
לי
הם. בחשבון שאר בני הם,
ליטול חלק בארץ איש כנגדו:

ז.
ואני
בבואי
מפדן
וגו'.
ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען,
ולא כך עשיתי לאמך,
שהרי מתה סמוך לבית לחם:
כברת
ארץ. מדת ארץ,
והם אלפים אמה,
כמדת תחום שבת,
כדברי ר'
משה הדרשן,
ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון,
עת הגריד היה,
שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה:
ואקברה
שם. לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ,
וידעתי שיש בלבך עלי,
אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם,
שתהא לעזרה לבניה,
כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם,
יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים,
שנאמר קול ברמה נשמע וגו'
(ירמיה לא,
יד.),
והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה'
וגו'
ושבו בנים לגבולם.
ואונקלוס תרגם כרוב ארעא,
כדי שיעור חרישת יום (ס"א ארץ),
ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת,
כדאמרינן כרוב ותני,
כמה דמסיק תעלא מבי כרבא:

יט.
ידעתי
בני
ידעתי. שהוא הבכור:
גם
הוא
יהיה
לעם. ויגדל,
שעתיד גדעון לצאת ממנו,
שהקב"ה עושה נס על ידו:
ואולם
אחיו
הקטן
יגדל
ממנו. שעתיד יהושע לצאת ממנו,
שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל:
וזרעו
יהיה
מלא
הגוים. כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו,
כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון:

ב ה צ ל ח ה