דיוקנאות חכמים – בין הלכה ומעשה
אביעד הכהן
מחניים, גיליון ,10סיון תשנ"ה
בהוצאת מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי
(תורעהה אלל ספדנ)
בהוצאת מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי
(תורעהה אלל ספדנ)
|
המאמר מבחין בין שני סוגי דיוקנאות רבנים- כאלו הדומים למציאות לעומת :תיצמת המשופצים. כמו כן, המאמר עוסק בבדיקת היקף תופעת ציור החכמים, זמנה ואופייה. אמנות יהודית, דפוס, דיוקן :חתפמ תולימ |
|
אובמ .א חקר האמנות היהודית זכה בדור האחרון לפריחה ושגשוג. עשרות ספרים ומאות מחקרים הולכים ומתפרסמים מדי שנה בשנה ודומה שעוד היד נטויה. ואף על פי כן, חקר תולדות דיוקנאותיהם של חכמים והשלכותיו ההלכתיות, החברתיות וההיסטוריות כמעט ונותר בקרן זווית, ולמעט מספר מחקרים ראשוניים טרם נתמצתה מידתו. לאחרונה, פרסם פרופ' י' כהן שני מאמרים חשובים ורחבי היקף על "דיוקן היהודי והיהדות בראשית העת החדשה" ועל "דמותו של הרב כאיקונין" בהם בחן, מחד, את השתקפות דיוקנו של היהודי ה"אנונימי" באמנות הכללית והתהפוכות שחלו לגביו, ומאידך את תופעת ציור דיוקנאותיהם של חכמים ידועים, מנהיגי העדה ורבניה והרקע לה. במאמרו הנזכר על "הרב כאיקונין", הגיע י' כהן למסקנה שציור דיוקנאות חכמים הוא "תופעה חברתית ותרבותית שנפוצה במרכז אירופה ובמערבה בראשית העת החדשה ואף למזרח אירופה הגיעה", המשקפת "תמורה שחלה בתפקיד שנועד לרב בתודעתם ובדמיונם של אנשי החברה המסורתית". |
 מדליון ועליו "דיוקנו" של הרמב"ם, ונציה, תק"ד ( .)1744מתחת לדיוקן מכתבו של הרב יצחק שמואל ריג'יו המאשר את אמיתות הדיוקן. |
 תוזח לעב עדמ שיאכ ם"במרה עיפומ וב יממע רויצ יהודית מזרח אירופאית (אוסף שבדרון, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים) |
|
במאמרו, מנה י' כהן מספר סיבות שהביאו, לדעתו, לעליית אמנות זו דווקא במאות הי"ח והי"ט, וביניהן: א. עליית השפעתו של הרב כדמות כריזמטית שביטוייה אף בספרות ה"קדושים", ספרות הגיוגרפית, שנוצרה באותה תקופה; ב. ירידת המתח בין הנצרות והיהדות, שהפחיתה את החשש מיצירת פורטרטים דמויי איקונין; ג. השפעת הגילדות הנוצריות בהולנד שהעסיקו אמנים שינציחו אירועים חשובים; ד. שימוש בדיוקן כקמיע; ה. מידת הפופולריות של חכמים מסוימים (דוגמת ה"בעל שם טוב" ורבי עקיבא איגר) שהביאו את "חסידיהם" להעתקת דמות דיוקנם והפצתה. |
 עמוד השער של "שולחן ערוך", מנטובה תפ"ב ( )1722ועליו דמויות של שישה חכמים |
|
הנחות אלה, עם שאפשריות הן מצד סבירותן, אינן נותנות מענה למספר שאלות יסוד בתחום זה, ואין בהן כדי להסביר את מכלול העובדות העולות מן הסקירה הכוללת של העובדות. כיצד קרה, הפוריא חרזמ תודהי ינפ לע תערכמ העפשה העיפשהש ,תודיסחה תמגוד תיזכרמ הכ העונתש במאה הי"ח (התקופה אותה מציין י' כהן כתקופת התמורה בציור הדיוקנאות), ושסביב מנהיגיה הכריזמטיים התפתחה ספרות הגיוגרפית נרחבת לא העמידה מתוכה ולו דיוקן מקורי אחד של ראשיה? ולא רק בחסידות הדברים אמורים: אף בעולם הרבני-הלכתי, דמויות מרכזיות ביותר בתקופה זו לא זכו שדיוקנם ישתמר ואילו דמויות "שוליות" יחסית מבחינת יצירתם התורנית והשפעתם ההלכתית זכו שדיוקנם יונצח לדורות? שאלות נוספות נוגעות למישורים אחרים. מהו, היחס בין האמן-היוצר לנשוא יצירתו: האמנם הסכימו מבחינה הלכתית, יש לבחון מהם השלבים שעבר נוהג שהיה בבחינת איסור הלכתי, או למצער, מעשה המותר בדיעבד, למנהג נפוץ עד כדי כך שבימינו, אפילו בבתיהם של אותם המקפידים שלא לתלות תמונת אדם בבתיהם, לא ציור ולא צילום, יכול אתה למצוא תמונות של חכמי הדור בכל פינה ופינה? אכן, בדרך כלל הביאו עמן תמורות הזמן שינויים גם בעולם ההלכה, אך אלה קיבלו ביטוי מפורש ונרחב בספרות ההלכתית בת התקופה. לא כן בענייננו. נושא ציורי דיוקנאותיהם של חכמים קיבל ביטוי מועט יחסית בספרות ההלכה. אפריורי, ניתן היה לומר שההיתר לציור דיוקנם של חכמים בפרט, ושל אנשים בכלל, כמו גם הצגתו ברבים, היו מקובלים במידה כזו שלא נזקקו עוד לדיון הלכתי של ממש. ברם, לו היתה השערה זו נכונה היינו מצפים למצוא הד לדיון ההלכתי בנושא זה בדורות קדומים יותר, ולא היא: הגם שקיימים דיונים שונים, הנוגעים לציור בעלי חיים, הרי שציור דמויות אדם, הן "אנונימיות", והן של אישי התנ"ך, מצא את ביטויו בעולם המעשה, במציאות הריאלית ותיאורה, הרבה יותר מאשר בדיון ההלכתי. לא זו בלבד, אלא שברבדים שונים של ספרות ההלכה, עדיין קיימת מחלוקת בשאלת ההיתר לצייר |
 יספלא קחצי יבר ,ף"ירה לש יממע רויצ |
 דיוקן עממי המיוחס למהרש"א |
|
לאור עיון פרטני בעשרות ומאות דיוקנאות החכמים שחיו במאות הי"ז-י"ט, דומני שיש מקום להרהור מחודש הן ביחס להגדרת גבולותיה של ה"תופעה", והן ביחס למידתה של ה"תמורה" שנתחוללה בפרק זמן זה ומניעיה האפשריים. בדברים הבאים, הצטמצמנו בהעלאת מספר נקודות, שיש בהן כדי ללמד משהו על דיוקנאות החכמים וגלגוליהם.
|
 דיוקנו של ר' יוסף שלמה דלמדיגו שנדפס בראש ספרו "אילם", אמסטרדם, שפ"ח ()1628 |
 דיוקנו ה"יהודי" של מנשה בן ישראל שנדפס בראש ספרו "נשמת חיים", אמסטרדם, תי"ב ()1652 |
|
מאיטליה, הגיעו לידינו דיוקניהם של ר' יהודה אריה ממודינה (נדפס בשער ספרו האיטלקי Riti Hebreiciעל מנהגי היהודים, ונציה, ,)1638ר' טוביה הרופא, בעל "מעשה טוביה" (ונציה, )1707 ר' משה חפץ, בעל "מלאכת מחשבת" (ונציה, [ )1710וראה להלן], הרופא ר' אברהם הכהן מצאנטא .(1722 ,הבוטנמ) יצניפ יולה הירא רוג 'ר לשו ,(1719 ,היצנו) בנוסף לדיוקן הנזכר של ר' יוסף שלמה דלמדיגו, שרד מהולנד דיוקן נוסף, משנת ,1638פרי מכחולו |
 הליהקה בר ,וטינ דוד 'ר לש ונקויד טירחת הפורטוגזית בלונדון, לונדון תס"ה ()1705 |
 ,"היבוט השעמ"ב היבוט 'ר לש רויא (1707) ז"סת ,היצנו |
|
לפנינו אפוא מספר מצומצם ביותר של דיוקנאות, כתריסר במספר (ועוד שניים מסופקים). חלקם הוא של חכמים שעסקו אף בכתיבת תשובות להלכה, אך רובם ככולם לא נודעו דווקא בשל יצירתם התורנית אלא יותר בשל עיסוקם ב"חכמות חיצוניות", בפילוסופיה, ברפואה, בדקדוק ובמדעים. קשה אפוא לומר שדיוקנם המצוייר משקף מגמה שרווחה בזרם המרכזי של חכמי התורה אפילו באותן ארצות, לא כל שכן בארצות אחרות. עדות על נדירות התופעה בראשית המאה הי"ז, ניתן להביא גם מפי כתבו של ר' אבטליון – בן ר' שלמה מקונסוליא, המעיד בספרו "פלגי מים" (ויניציאה שס"ח ( ,)1608ו, ע"ב): "ומי הוא זה החפץ ביקר המלך גאוני [=רש"י קצנלבוגן], ז"ל הנ"ל יותר ממני. הלא אנכי הייתי הראשון שבקשתי להציב תמונתו [=של ר' שמואל יהודה קצנלבוגן] על ידי הצייר ואותה לקחתי לי והצבתיה בבית מדרשי לקיים מה שנאמר "והיו עיניך רואות את מוריך". די אם נזכיר שמות כמה חכמים שמקומם, לפחות מבחינת יצירתם התורנית-הלכתית, תפס מקום
|
 דיוקן המיוחס לר' שאול הלוי מורטירא, רבה של עדת הספרדים בלונדון ורבו של ברוך שפינוזה, אמסטרדם, ת"ה ()1645 |
|
סגנונם של דיוקנאות אלה משתלב יפה הן בתרבות הכללית באיטליה בתקופת הרנסנס ולאחריה, והן באמנות ספרי הקודש היהודיים באיטליה (ובמידה פחותה בהרבה באמסטרדם) שלא משכה ידיה מציורי עירום, מלאכים וחיות, שמקומם לא יכירם בספרות רבנית בארצות אחרות ובתקופות מאוחרות יותר. מיקום חלקם, בספרים המיועדים לקהל שאינו יהודי (דוגמת ספרו של מודינה באיטלקית על "מנהגי היהודים"), להמון העם (דוגמת "באר מים חיים" שנכתב ביידיש) או בספרים שאינם בעלי אופי תורני מובהק, כמו גם יצירתם בידי אמנים שאינם יהודים יכולים להסביר מדוע לא עוררו רושם של ממש בספרות התורנית. אותו ספר בודד ששויך למסגרת זו, הגהותיו של ר' גור אריה הלוי פינצי, עורר ככל הנראה פולמוס גדול עם הופעתו, ובחלק מן העותקים ששרדו ממנו הושמט דף השער המראה את "דיוקנם" של רש"י, הרמב"ם, מהרי"ל, המהרי"ק, והרמ"א, לצד "דיוקנו" של המחבר. נקל לשער, שהעמדת "דיוקן" המחבר לצד גדולי הראשונים, משל היה שווה להם בשיעור קומתו, לא ציננה פולמוס זה. ומכל מקום, ברור שאין לראות באותן דוגמאות ספורות ובשכמותן הד ל"תופעה" כללית, המייצגת תמורה הלכתית או כללית. יש כאן תופעה מקומית, שיש .התעשו הנמז ,המוקמ עקר לע הנודל |
 דיוקנו המקורי של ר' משה חפץ, ,"תבשחמ תכאלמ" ורפס שארב ספדנ (1710) ע"ת ,היצנו |
 דיוקנו של ר' שלמה אאיליון, רב הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם, ח"יה האמה תישאר |
|
בהקשר זה נעיר כי "חריגות" זו בולטת עוד יותר לאור השוואתה עם תיאורים "סטריאוטיפיים" של חכמי היהודים בני התקופה, הן בכתבי יד, והן בציורי אמנים בעלי שם. כך, לדוגמא, בציוריו הנודעים של רמברנדט נראים תמיד היהודים עטויי זקן ארוך וראשם מכוסה. |
 דיוקן המיוחס לרבי עמרם בן דיוואן, מ"בעלי הנס" שבין חכמי צפון אפריקה |
|
כפי שהעיר כבר גאנס, שוני זה, שבין הדמות ה"סטריאוטיפית" לבין הדמות החריגה, ניכר בדורות מאוחרים יותר בין מנהיגי קהילות שונות באותה עיר. כך, לדוגמא, בדיוקנם של שני חכמים ששימשו במקביל ברבנות האג שבהולנד: בציור מים של דיוקנו, מופיע ר' שלמה סארוקו (שכיהן כרבה של הקהילה הפורטוגזית בעיר למן שנת 1752ועד פטירתו בשנת )1784חבוש פאה נכרית, גלוי ראש, נטול זקן וקצוץ פאות. חכם זה כתב שירה בצרפתית, ספרדית והולנדית ועסק גם בפעילות מוסיקלית. לעומתו, נראה בן דורו רב הקהילה האשכנזית בהאג, ר' שאול הלוי מהאג, חתנו של ר' אריה לייב מאמסטרדם, כרב מזרח אירופאי לכל דבר. |
 ציור המיוחס לר' יו"ט ליפמן הלר, בעל "תוספות יום טוב", רסאמב ותוהש תעב ריוצש |
 דיוקנו של רבי יהונתן אייבשיץ, ,"שבד תורעי" לעב ח"יה האמה ,הינמרג |
|
דוגמא מוחשית למוזרותם של דיוקנאות אלה בעיני בני דורות מאוחרים יותר וארצות אחרות ניתן להביא מן ה"תיקונים" שנערכו בהם. כך, לדוגמא, בדיוקנו של ר' משה חפץ ( )1711 – 1663בן וינפ ,שאר יולג ושארשכ ,ע"ת היצנוב ספדנש "תבשחמ תכאלמ" ורפס רעש לע העיפוהש הילטיא חפות מזקן ושערותיו יורדות עד למטה מכתפיו. במהדורה השניה של הספר (קניגסברג תרי"ג), כבר הוספה לראשו כיפה שחורה גדולה אלא שזקנו נותר קצוץ כשהיה. גם ר' משה חפץ עסק במדעים ובפילוסופיה, ואף נתן לכך ביטוי בפירושו על התורה ובשער הספר. |
 דיוקן עממי המיוחס לר' יעקב בן צבי עמדין |
 ד"בא ,לשריה המלש 'ר קהילת האשכנזים בלונדון |
|
ד. בין היצירה ויוצרה תחום חשוב בחקר דיוקנאות החכמים היהודיים נוגע ליחס שבין היוצר לנשוא יצירתו, בין האמן לחכם המצוייר. לתופעה זו ביטויים שונים. במישור המעשי, נזקק האמן דרך כלל לשיתוף פעולה עם נושא ציורו. חכם שהתיר לאמן לצייר דמות דיוקנו היה אנוס, מן הסתם, לשבת לפניו שעות ארוכות. לעומת זאת, חכמים שהתנגדו לציור דמות דיוקנם לא שיתפו פעולה עם ציירי דמותם, וממילא יש לשער מעבר לכך, שאף התוצאה אינה מדויקת, אלא מוסרת, במקרה הטוב, תווי-פנים כלליים ותו לא. התנגדותו של חכם לציור דיוקנו תמנע, לכאורה, מתלמידיו וחסידיו להעלותה עלי בד בעודו בחיים, וממילא גם כאן, מידת דיוקו של דיוקן, שנעשה לאחר פטירה או מתוך הזיכרון בלבד, יכול שתיפגם [אך לא תמיד – ראה להלן ביחס ל"חכם צבי"], וקרוב להניח שלעתים מושפעת היא אף מן המקום, והזמן בה היא נוצרת ומדימויו של החכם בעיני האמן, שאינו משקף בהכרח את דמותו כפי שנראתה במציאות. העדויות לכך הן רבות, ולא נציין אלא כמה מהן. הדוגמא, אולי המפורסמת מכל, היא דיוקנו של הרמב"ם, שפורסם לראשונה אף הוא במאה הי"ח,
|
|
"ומותר לו לגלח הפאות כולן במספרים וכך עושים אנחנו תמיד… ולא צווינו לגדל הצדעים כמו שחושב ההמון". |
|
אף כאן, עבר "דיוקנו" של הרמב"ם בדורנו שיפוצים נוספים: זקנו נתעבה, ופאותיו הוארכו. בהקשר זה, יש עניין בציור עממי שמקורו לא נודע לי [ראה איור], המתאר את הרמב"ם ומדגיש דווקא את תכונתו כאיש מדע: הרמב"ם נראה יושב לצד שולחן שעליו גלובוס, וספרי תכונה פתוחים לפניו. על פי סגנון לבושו והרקע של התמונה, נראה בו הרמב"ם כחכם מזרח אירופאי מובהק. תופעה דומה ניתן למצוא בדיוקנאות מאוחרים בהם צויר הרי"ף [ראה איור]. כאמור, אין בכל אלה |
 ."הדוהיב עדונה" לעב ,אדנל לאקזחי 'ר לש יממע רויצ על הקיר דיוקנאות דמיוניים של המהר"ם פאדובה והמהר"ל מפראג (אוסף שבדרון, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים) |
|
אם לגבי הרמב"ם והרי"ף מדובר על פער בלבד, בין המציאות והדמיון, הרי שהוא לובש פנים אחרות של מתח, סמוי או גלוי, כאשר מדובר ביצירות הנעשות בחיי החכם המצוייר. מתח מעין זה עולה מתשובתו המפורסמת של היעב"ץ (שו"ת שאילת יעבץ, ח"א, סימן קע), שנסובה על אודות מדליון שהוציא מי מבני הקהילה לכבודו של ר' אלעזר רוקח כשבא מברודי לאמסטרדם. כבר מן השאלה ניתן לראות את הסתייגותו של ריעב"ץ מ"אופנה" חדשה זו. משהוצג בפניו המדליון, מעיד הריעב"ץ, |
|
"נרתעתי ותמהתי מאד אם נעשה מדעת הרב הנ"ל וברצונו שהיה נודע בשם 'חסיד בדורו' כי נסתכלתי בו והיה תבנית ראש עד החזה עם פרצוף פנים שלו בולט, וזה לדעתי איסור ."…טלחומ רומג |
|
היעב"ץ הולך ומונה את הרקע ההלכתי לאיסור ציור דמות פנים, ודוחה את ההיתרים השונים. בסוף התשובה, הוא מתאר את שאירע לאביו, ה"חכם צבי", עם בואו ללונדון: |
|
"… והנה מרוב עוצם תשוקתם חשקו להשאיר בידם ציור צלם דמות תבניתו. וחילו פניו בדבר זה על כל אהבה וכבוד יתן להם שאלתם, להניח אצלם דמות דיוקנו מצויר ומשוח בששר ולא אבה שמוע וישם לאל מלתם, אף אם בציור של צבע רוב הפוסקים ככולם סבורים שאין בו חשש איסור… אף על פי כן לא יכלו לו אנשי שלומו, לפתותו ולהעבירו על דעתו דעת עליון מרוב חסידותו וקדושתו ופרישותו, אכן המבקשים לא נסוגו אחור, בכל זאת ידם נטויה ולא שקטו ולא נחו עד שהשיגו מבוקשם בדרך תחבולה גדולה על יד אומן בקי נפלא שפעל ועשה כל ציור פרצוף פניו הנורא ונאור בחריצות וזריזות עצום שלא בפניו, ואור פניו לא נפל ולא חסר מאומה מהשווי כמעט רק נשמת רוח חיים, והוא נחשב יקר הערך מאד למכיריו ויודעיו מלפנים ונעשו ממנו טופסים והעתקות וגם המה נמכרים ."רקויב |
|
כפי שהעיר י' כהן.
ניכר כאן המתח בין שימור פניו של ה"חכם צבי" באמצעות הדיוקן, שכמעט ולא החסיר ממנו מאומה, |
 דיוקן המיוחס לגאון מוילנה |
 דיוקנו של ר' שמואל פאלק מלונדון, שיוחסה לר' ישראל "בעל שם טוב", תודיסחה תעונת דסיימ |
|
הפער הנזכר בין היוצר ונשוא יצירתו נוגע רק לדורות קדומים, ודומה שהשלכותיו נכונות אף לתמונות שזיהויין נתפס כ"ודאי" בעיני החוקרים. כך, לדוגמא, לעניין דיוקנו של ר' יהונתן אייבשיץ. י' כהן הקדיש לדיוקנו של חכם זה מקום נרחב, ותלה את תפוצתו, שביטוייה לדעתו בנוסחיו המרובים, בין השאר, בהפיכתו ל"קמיע". דומני, שיש מקום להרהור שני בעניין זה. אם לעניין "סגולתו" של ר' יהונתן, הרי שדברי ימי ישראל משופעים בחכמים שיוחסו להם סגולות גדולות בהרבה מאלה שיוחסו לר"י אייבשיץ, ואף על פי כן לא זכו שדיוקנם יופץ ברבים וישמש כקמיע. די אם נזכיר לעניין זה את המקובלים והחסידים, ראשונים כאחרונים, שלראשם נקשרו עטרות של מעשי נס פלאיים, דוגמת האר"י הקדוש, ר' משה קורדובירו, ר' חיים ויטל, הרמח"ל, והשל"ה הקדוש – ר' ישעיה ליב הורביץ. באחת: מי לנו גדול כמהר"ל מפראג, שעד ימינו יהודים ושאינם יהודים רואים בו דמות פלאית שבכוחה, ובכוח התפילה על קברה, ניתן להחיות מתים, להצמיח ישועה, לרפא חולים ולהביא מזור לשבורי לב, אך תואר דמותו לא נשמר בידינו. זאת ועוד : בשל חשד שבתאות שהטילו בר"י אייבשיץ בו נקל היה לשער שעם פטירתו לא יבקשו יהודים, שלא נמנו על חוגי השבתאים, להתהדר דווקא .ונקוידב |
 דיוקנו המיוחס של ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל "התניא" |
|
יתר על כן, עיון ב"יערות דבש", חיבורו הדרשני של ר' יהונתן, מגלה כי הוא יצא בחריפות נגד אותם מבני דורו העושים ציורים לנוי: |
|
"ומאד יש לאדם להיזהר מבלי להיות בתוך ביתו פרצוף וצלם בצורה בולטת, ואפילו צורה מצויירת בכותל יש להיזהר כי אין לך צלם ודמות דלא שריה ביה רוח רעה. ובעוונותינו הרבים רבו כעת, בייחוד בארץ אשכנז, אשר למדו ממעשה עמים ובתיהם מלאים צורות פסל ומסכה, ורובן בצורה בולטת תבנית אדם ורמש צפור וחית הארץ. ומלבד דהוא אסור על פי הדין, ובפרט בצורת אדם הבולטת ורוב כלים מנחושת וכסף הכל עליו פני אדם, כאשר יעשו האומנים אשר לא מבני ישראל המה, לציור ופאר, מלתא דלדידהו לית ביה מומא (דבר שלגביהם אינו נחשב מום) ולדידן עם קדוש לה' מום עור ופסח מחבלים ומשחיתים יביאו הבית, ואלמלא נתנה רשות לעין לראות, היו חרדים ולא היו יודעים מה לעשות לרוב פחד". |
 דיוקן פיקטיבי (מצולם!) של ר' ישראל בעל שם טוב, מתוך ספרו של ג' באדר |
 לש הבר ,טנלס לאומש 'ר לש ונקויד ירושלים, שהופיע בספרים שונים שטירזעממ "דיגמ"ה לש ונקוידכ |
|
מקור זה חשוב ביותר מכמה בחינות. רבינו יהונתן מעיד כי "רבו כעת, בייחוד בארץ אשכנז", אנשים ש"בתיהם מלאים צורות פסל ומסכה", כחיקוי לסביבה הנוכרית, ומכאן הצורך לצאת נגדה בחריפות כה רבה. מן הדברים עולה שעיקרם כוון כנגד פסלים וחפצים, ולא תמונות בעלמא, אך נקל לשער שדעתו של רבי יהונתן לא היתה נוחה אף מ"צורה שאינה בולטת", מציורי דיוקן, וודאי שלא היה מתיר לאנשים לציירו ולהפיץ את תמונתו. |
 "הווסלראק ד"בא ,לייוו האיט ברה תרוצ" |
|
ה. אמיתות הדיוקן הפער הנזכר שבין ההלכה והמעשה, בין המציאות הריאלית ששררה בקרב המון העם לבין עמדתם של רוב חכמי ההלכה משתקף ביצירה עממית של אמנים יהודיים שחידושה היה כפול : הן בסטייה הבולטת מן המצוי אל ה"רצוי", מן הדמות האמיתית אל דיוקן ש"שופר", "תוקן", ולא אחת אף "הומצא" לראשונה בידי יוצרו, והן במהות העוסקים במלאכה, שרובם היו יהודים בניגוד לרוב הדיוקנאות הראשונים שהיו מעשה ידי נוכרים. תופעה זו הולכת ונמשכת עד ימינו, כשמדי פעם מתוסף לגלריית הדיוקנאות דיוקן "חדש". נתייחס בקצרה לכמה מהם. בשנת תרע"ב ( )1912פרסם הרב ר' מרגליות ביוגרפיה של המהרש"א, "תולדות אדם" שמה, ובראשה קבע את תמונת המהרש"א מתחת לכותרת "והיו עיניך רואות את מוריך". בפתח הספר אף פירט הרב מרגליות את מעלת ההתבוננות בדיוקני חכמים, אלא שלא ציין את מקור הדיוקן שקבע בראש ספרו. ש"י עגנון, שהקדיש למהרש"א פרק ארוך בספרו "קורות בתינו" השער חאה לכש ,ל"ז א"שרהמה" : א"שרהמה ינפ ראותל – זמורמב ,וכרדכ – סחייתה ,(הצ 'מע) מתורתו… היה קלסתר פניו דומה לזקננו ר' אשר ז"ל… אלא זה זקנו שחור ומתוקן היה ופאותיו לא הגיעו לשער זקנו… והגאון (= מהרש"א) פאותיו משוכות היו עד למטה מאזניו וזקנו היה מלא ועינו כעין הארץ שהעלתה כפור. עוד שינוי זה היה ביניהם, ר' אשר זקננו עיניו אורן היה כנוס לתוכן והגאון עיניו מגולות היו ומביטות בתוקף ובגבורה… ולעניין תמונת המהרש"א שהראו לי, זה שצייר אותה אפילו צל צלו של המהרש"א לא ראה". למותר לציין, שאף עגנון לא ראה, ככל הנראה, דיוקן המהרש"א מימיו, שכן זה לא הגיע לידינו.
|
 דיוקן התנאים שהיו מסובים בליל הסדר בבני ברק. המגולמים בדיוקנאותיהם של בני משפחת ה"חתם סופר". מתוך הגדה של פסח שנדפסה בבודפשט, תר"צ |
|
עיון כולל ב"דיוקנאות" הקיימים, מעלה שאין בידינו ולו עדות ממשית אחת על ציור דיוקנאותיהם של אבות החסידות בעודם בחיים. נהפוך הוא : ממסורות, שרובן הועברו על פה, עולה כי גדולי החסידות התנגדו לציור דמותם ובדורות מאוחרים יותר אף לצילומה. שורשיה הרעיוניים של עמדה זו נעוצים הן במישור ההלכתי, הן בעולם המקובלים שרובם התנגדו להעתקת דמותם והן בחשש מפני העתקת הדמות : חסידים האמינו כי לרבותיהם "אלף פנים", שלא ניתן ל"צמצמן" במשיכת מכחול או בצילום רגעי. לכן, יש אף הרואים בציור ובצילום אמצעים הממעיטים את הדמות ופוגמים בכבודה . הדיוקנאות הקיימים בידינו מבטאים אפוא לאו דווקא את רצונו של ה"רבי"-המנהיג, כמו את רצון חסידיו שביקשו, לעתים בניגוד לדעתו, לשמור על דמותו לנגד עיניהם. מתוך גישה זו, "אימצו" לעצמם החסידים, בייחוד בדורות אחרונים, דיוקנאות של חכמים שלא היתה להם כל זיקה שהיא .גצייל האב איה התואש ברה לש תיתימאה ותומדל |
 דיוקן מיקרוגראפי של ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המורכב מאותיות ספרו, "חפץ חיים". |
|
דוגמא יפה למרחק שבין הדמות ותדמיתה, כפי שנצטיירה בעיניהם של חסידים , ניתן להביא מ"דיוקנו" של ר' ישראל מרוז'ין שנספח למונוגרפיה שחיבר א"י ברומברג על תולדותיו. בתמונה, נראה ר' ישראל מרוז'ין כשזקן עב מידות ופאות ארוכות מעטרות את פניו. מקורה של התמונה לא צויין, ולא בכדי. "דיוקן" זה, רחוק מרחק רב מדמות פניו האמיתית של ר' ישראל כפי שהיא עולה ממחקרו המקיף של ד' אסף, שקיבץ את המקורות השונים בעניין זה. לפי מקורות אלה, לבושו היה שונה משל צדיקי דורו, בגדים שחורים וקצרים ולא, כמקובל, לבנים וארוכים, פאות קצרות ופנים ללא זקן. עדות זו מתאששת אף על ידי תיאורו של בונונטורה מאייר, שנסע ברחבי הפזורה היהודית ותיאר את מסעותיו, וביניהם ביקורו אצל ר' ישראל מרוז'ין, עליו העיד : |
|
"הוא כל כך לא יודע לכתוב עד שבקושי יודע הוא לחתום את שמו… אפשר לומר כי הוא אדם בעל חזות אצילית. פניו – להוציא את שפמו – גלויים ונטולי זקן". |
|
גם בפקודה שניתנה בשנת 1843למשמר הגבולות הרוסי, שימנע את כניסת ר' ישראל מרוז'ין לרוסיה, נמסרו נתונים המאששים מראה זה : |
|
"קומתו בינונית, שערותיו חומות- בהירות, זקנו קטן מאד ובהיר, עיניו אפורות, פניו נקיות, אפו ארוך, פיו רגיל". |
|
את המראה יוצא הדופן מסביר ד' אסף , חוקר תולדותיו של ר"י מרוז'ין, במחלת עור שפקדה אותו בילדותו נשמרה בידינו עדות אחת. ברבות הימים, הפך ר"י מרוז'ין מראה זה ביטוי להתנגדותו האידיאולוגית לגידול זקנים ופאות ארוכים: |
|
"פעם אחת בשמיני עצרת בבוקר, בעת הליכתו מביתו אל מקום התפלה, אחז בדיוקנא קדישה דיליה [=זקן קדוש שלו], ואמר : שלמה המלך עליו השלום לא היו בו כי אם מעט שערות. כי שערות היא קטנות המוחין ואצל המלך שלמה נאמר "ויחכם מכל אדם", שהיה חכם גדול ולכן היו לו מעט שערות. כן האמת! העולם אומרים: "לאנגע האר – קערציר .[!רצק לכש תוכורא תורעש] "לכש |
 דיוקן מיקרוגראפי של ר' יצחק אלחנן ספקטור, אב"ד ליטא, מגדולי .ט"יה האמב אטיל ימכח |
 דיוקן מיקרוגראפי של הרב יוסף ורפס תויתואמ בכרומ ,קי'צייבולוס בד אריפש השמ ידי השעמ ,"הנומאה שיא" |
|
כנגדה מוחזק דיוקנו המפורסם של ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל ה"תניא", שאף זכה ללא מעט "נוסחאות" והעתקות, כמהימן בין חסידי חב"ד, אף שלא נודע בבירור מי ציירו ומתי. לפי מסורת אחת שעל פה, המקובלת בקרב חסידי חב"ד, צויר הדיוקן על ידי צייר רוסי בעת שבתו של בעל ה"תניא" במאסר, בשנת תקנ"ט ( ,)1798ונשתמר ברשותו של אחד השרים הרוסיים. מדיוקן זה אף הוכנה תמונת מיקרוגרפיה מעשה ידי "הכותב נתנאל חזן". מהאדמו"ר ה"אמצעי" לא נותרה כל תמונה שהיא. מסורת היא בקרב חסידי חב"ד שגם בעל ה"צמח צדק" התנגד שיציירו את דיוקנו. צייר נוכרי שביקש בכל זאת לציירו, נכנס פעם בשבת לחדר שבו ישב ולאחר שיצא ציירו מן הזיכרון. ואכן, ,ירכונ היה רייצהש הדבועה בקע .תבש ידגב שובל אוהשכ "קדצ חמצ"ה הארנ ול תסחוימה הנומתב כנף מעילו השמאלי חופה את זה הימני ונמצא מעליו, בניגוד למסורת הנהוגה אצל החסידים. גם הטקסט שבספר המונח פתוח בידו כתוב משמאל לימין. גם האדמו"ר האחרון, רמ"מ שניאורסון תרוסמ יפ לע .והומלצי אלש וידימלתב רעג תרושקתה יעצמאל הברה ותוחיתפ תורמל ,שטיואבולמ חב"ד, סרב גם האדמו"ר מוהרש"ב להצטלם, עד שהוכרח לעשות כן לצורך הדרכון לו נזקק בבריחתו .תיקיבשלובה הכפהמה רחאל בוטסורמ
|
 דיוקנאות של רבנים על ספלים |
 דיוקן הרב מרקוס בנדיקט, מרבני הונגריה, על צלחת מפורצלן (המוזיאון היהודי, בודפשט) |
|
גם בדורות האחרונים יש עדויות על התנגדות לשימור הדיוקן. מסורות על פה, מספרות על התנגדותו של ה"חזון איש" לצילום דמותו, ועל התנגדותו לתליית תמונות של גדולי ישראל בביתו. במקרה אחד, הרעיף דברי שבח על מלווהו בשעה שהלה הסתירו במגבעתו מפני צלם שביקש לצלמו. לפי מסורת נוספת שעל פה, הקפיד גם רי"י קנייבסקי, ה"סטייפלער" בעל "קהילות יעקב" שלא יצלמוהו. בהיותו בצבא הרוסי, נרדם פעם, ומשהתעורר גילה לחרדתו כי אחד החיילים שעבר במקום צייר את דמותו כשהוא ישן עם ספר ביד. ה"קהילות יעקב" מיהר לקנות את התמונה תמורת כמה מנות אוכל, וקרע אותה לגזרים. כמו כן טען שתמונתו המפורסמת של ר' אלחנן וסרמן הינה "משופצת", וזקנו "סודר" לצורך התמונה. למרות זאת לא נמנע מלתלות את תמונות גדולי הדור הליטאים בסוכתו, ואף קבע את סדרן, אך החמיר שלא להעמיד תמונות אלה על קירות ביתו ואף הורה להסירן. המעניין בהקשר זה הוא המהפך שחל בעניין זה בדור האחרון, כאשר בבתים רבים של תלמידי חכמים המשתייכים לזרם ה"ליטאי", מקפידים שלא לתלות בבתיהם ציורי אנשים, תלויים, כדבר שבשגרה, דיוקנאות, בציור ובצילום, של חכמי ישראל. |
 דיוקנאות רבנים על מקטרות מאוסף פויכטוונגר |
|
חרזמה ימכח תואנקויד .ח דיוקנאותיהם של חכמי המזרח הם פרשה בפני עצמה. ראשונים שבהם, כמעט ולא זכו שדמותם תונצח לדורות. את דיוקניהם של יוצאי הדופן, דוגמת החיד"א ור' חזקיה בר דוד דה סילווה, בעל "פרי חדש", ניתן להסביר על רקע שהותם באיטליה, שכאמור לעיל, היתה מוקד לציור דיוקנאותיהם של חכמים. לעומת זאת, בדורות האחרונים ובעיקר בדורנו חל שינוי עצום בעניין זה. תמונותיהם של "עושי נס" ומקובלים שמן המזרח, דוגמת ר' עמרם בן דיוואן, ר' יעקב אבוחצירא, ר' יוסף חיים "בן איש חי", ר' ישראל אבוחצירא . ה"בבא סאלי", ועוד רבים אחרים מעטרים את בתיהם של רבים, ודומה שיש לקשור תופעה זו עם התופעה הרחבה יותר של התפתחות הערצת הקדושים בצפון .ללכב חרזמבו ,טרפב הקירפא |
 יבג לע ורייוצש ח"יה האמב דנלוה ינבר תואנקויד קלפי משחק (ספריית הרוזנטליאנה, אמסטרדם) |
|
ט. דיוקנאות פיקטיביים המחסור בדיוקנאות אמיתיים הביא עמו, בדורות מאוחרים, צורך "ליצור" אותם. סוחרים ממולחים, מחברי ספרים ומוציאים לאור שביקשו להשביח מקחם יצרו דמויות משלהם ושיווקו אותם להמון. קוריוז מעניין בהקשר זה הוא תמונת ארבעת התנאים המסובים בבני ברק מן ההגדה של פסח, הנושאים את תווי פניהם של החת"ם סופר ובני משפחתו בהגדה שהופיעה בבודפשט בשנת תר"צ איצוה 1927 תנשבבעריכת הרב ד"ר ליאו סינגר. ה"זיופים" הולידו לא פעם בנים ובני בנים. הביוגרף גרשם באדער ספר ביידיש על תולדות יהדות פולין בשם, "דרייסיג דורות אידען אין פוילען", ובו שילב עשרות "דיוקנאות" כביכול של חכמי ישראל. בין אלה, דיוקנם של המהרש"ל, ה"תוספות יום טוב", ה"נודע ביהודה", ואחרים. הגם שצוין ליד כל אחד מהם כי נלקחו ממקורות עתיקים, רובם המכריע אינם אלא תמונות דיוקן פיקטיביות או צילומים של חכמים אחרים. כך, לדוגמא, נראה בספר צילום (!) של ה"בעל שם טוב", ולידו צילום של המגיד ממעזריטש שאינו אלא ר' שמואל סלנט, רבה של ירושלים. צילום אחרון זה זכה לחיים משלו, כאשר הועתק בספרים אחרים, ומהם נדד עד לפרסומים דוגמת "פנקס הקהילות" של "יד ושם". תואנקוידה יגוס .י כאמור לעיל, הדיוקנאות הראשונים שהגיעו לידינו נדפסו בספריהם של המחברים, ודומה שלדפוס היתה השפעה מכרעת על תפוצתם. אין זה מפליא אפוא, שדווקא ב"בירות הדפוס" שבאיטליה תוחיתפה דצל ובהולנד (ובמידה פחותה יותר בבוהמיה ובגרמניה), הופיעו ציורי הדיוקן הראשונים. הלא תוצראב תמייק התיה ,ליעל ונדמע הילע תירכונה הביבסב תיתוברתה תורעתההו תיתרבחה תשתית טכנית (באמצעות אמנים נוכרים) שאפשרה את יצירת הדיוקנאות בתחריטים והדפסתן. כמו ביחס להרבה תופעות אחרות, אף כאן לדפוס היה משקל מכריע בהתפשטות תופעה שלא היתה קיימת בעולם היהודי קודם לכן. הדפוס לא רק איפשר את התהליך, אלא אף האיץ אותו : מדפיסים שביקשו להגדיל את תפוצתם של הספרים החלו מחפשים אחר אמצעים שישבו את לב הקוראים, וכל המרבה בתמונות – הרי זה משביח מקחו. לבד מן הספרים, צוירו דיוקנאות בצורות שונות : ציורי שמן, ציורי מים, תחריטי עץ ונחושת, מדליונים (דוגמת המדליון המפורסם הנושא את דיוקן ר' אלעזר רוקח). לימים נתפתח המסחר בדפים מודפסים בודדים שנתלו על הקיר. עניין מיוחד יש בדמויות רבנים שצוירו על גבי מקטרות וספלי חרסינה בשלהי המאה הי"ח. דיוקנאות חכמים הופיעו גם על גבי צלחות ועל בולים וקלפי משחק. משבאה אמנות הצילום לעולם , נפרץ כליל תחום זה ותמונותיהם של חכמי ישראל החלו מופצות, לעתים אף שלא ברצונם, למאות ולאלפים. |
 תמונה קבוצתית של רבנים ממזרח ומערב שנדפסה בירושלים בשנת התשנ"ה ומופצת בחוגים חרדיים תחת הכותרת: "והיו עיניך רואות את מוריך" |
|
יא. סיכום ציור דיוקנאות החכמים שקיבל ביטוי למן ראשית המאה הי"ז, לא הותיר רושם מקביל על ספרות ההלכה. בקרב חוגים רחבים, הן אצל גדולי החסידות וה"מתנגדים" והן בקרב מקובלים המשיכה לשרור תפישה הנרתעת מציור הדיוקן, אם ממניעים הלכתיים מובהקים ואם ממניעים שמקורם בדיוקנאותיהם של חכמים משתקפות היטב אותן שתי מגמות ."תובא גהנמ"ב וא דוסה תרותב המוכרות לנו (אך בהיקף רחב הרבה יותר), מתולדות ציור הדיוקנאות הכללי. האחת מכוונת לציור ריאליסטי ככל האפשר, או, בלשון קדמונים, לתיאור "כלה כמות שהיא", ואילו האחרת מכוונת כלפי תיאור "כלה נאה וחסודה", לאידיאליזציה של דמות הדיוקן וייפויה המושגת באמצעות הוספת כחל בין כך ובין כך, מן הראוי להמשיך ולהעמיק חקר בתופעה זו בעולם ושרק פרי מכחולו של האמן. האמנות היהודית, על השלכותיה שבעולם ההלכה, החברתיות והתרבותיות. תופעה שלמעשה – אף אם לא להלכה – הפכה את פניה ומתחום האיסור וההיתר בדיעבד נשתנתה והיתה לאידיאל המעוגן כביכול בציווי "והיו עיניך רואות את מוריך". |
