"מקדש מעט" – בית הכנסת וכליו

אמנות יהודית; בית כנסת; בית כנסת-עיצוב; ארון קודש; סופר סת"ם; :חתפמ תולימ

בתי הכנסת הראשונים הוקמו בגלות בבל, לאחר חורבן הבית הראשון, אם כי היו כפי הנראה גם
לפני כן מקומות שבהם נהגו להתפלל לעתים מזומנות. יש גורסים שאלה היו המקומות המוזכרים
בתנ"ך בשם "מועדי אל" (תהילים עד, ח) ו"בית העם" (ירמיהו לט, ח). התפילות היו נערכות אז על
פי רוב תחת כיפת השמים ב"רחוב העיר", מקום מושבו של בית דין.


על גודל ערכו של בית הכנסת בחיי העם אנו למדים מכך, שהוא נקרא "מקדש מעט", כפי שכתוב
:(וט ,אי) לאקזחי רפסב

האיכ ,רדהו דוה ול תוושלו תסנכה תיב תא ראפל דימת ולדתשה השודקבש רבד לכב ומכ
ל"מקדש מעט". על בית הכנסת הגדול באלכסנדריה שבמצרים מסופר בתלמוד, שהיו ראשי
הקהל יושבים בו ב"קתדראות של זהב", ומרוב גודלו לא היה הציבור יכול לשמוע את החזן
והיה צורך להניף סודרין כדי לאותת לציבור המתפללים לענות אמן. על אותו בית כנסת אמרו
חז"ל, שכל מי שלא ראה אותו "לא ראה בכבודן של ישראל" (סוכה נא, ב).

בתי הכנסת הלכו ונתרבו בכל קהילות ישראל גם בתקופת הבית השני. חז"ל מספרים, שהיו אז
בירושלים ובשאר ערי הארץ מאות בתי כנסת (כתובות קה, א). היו בתי כנסת מיוחדים לבעלי
מקצועות שונים, כמו "בי כנישתא של טורסיים" (בתי כנסת של צורפי נחושת), וכן בתי כנסת
מיוחדים ליוצאי ארצות שונות.


חשיבותו של בית הכנסת גדלה עוד יותר לאחר חורבן הבית השני. חכמינו הדגישו חשיבות זו
:ורמאו

:ל"זח ורמאש יפכ ,תסנכה תיב תונולחל העדונ תדחוימ תובישח

לפי מנהג ישראל היו משתדלים לבנות את בית-הכנסת ב"גובהה של עיר", שיהיה גבוה מכל בתי
:ארמגב וניצמו .ותובישח לדוג תא שיגדהל ידכ ,ריעה

חרזמה לתוכ


"כותל המזרח" הוא הכותל החשוב ביותר בבית-הכנסת, ובו קובעים את "ארון הקודש", והוא
הפונה תמיד לכיוון ירושלים, ויהיה זה דרום או צפון, יש לו דין של מזרח ובשעת תפילה פונים
.ויפלכ


קיר-המזרח בבית-הכנסת, שבו קבועים ארון-הקודש ועמוד הש"ץ, הוא מקום מושבם של נכבדי
הקהל ושל אורחים חשובים. גם חתן, בשבת שלפני או אחרי החתונה, וכן חתן בר-מצווה בשבת
בה הוא עולה לתורה, נוהגים בו כבוד ומושיבים אותו במזרח, שכן "חתן דומה למלך".

בבתים רבים נהגו לתלות על קיר-המזרח לוח ממוסגר, עשוי רקמה או ציור צבעוני, מקושט
בעיטורי-נוי, שעליו התנוססה המילה "מזרח" באותיות גדולות, מאירות-עיניים, בלוויית הפסוק:

בשם "מזרח" נקראות גם התמונות הססגוניות המקשטות את סוכותיהם של ישראל בחג-הסוכות.
תמונות אלו מעוצבות בדרך-כלל בצורת שער מפואר, משובץ ציורים של מקומות קדושים, או דמויות
מן המקרא, ובראש השער מתנוססת המילה "מזרח" באותיות מסוגננות, הטובלות בתוך שפע
פרחים או דגלים צבעוניים.

:תסנכה-תיבב הבישיה ירדס תא טרפמ ם"במרה

נוהגים כבוד וקדושה בבית-הכנסת, כפי שאומרים חז"ל:

קופת צדקה – מתן בסתר


אחד מסממניו האופיניים של בית-הכנסת הוא: "קופת מתן בסתר", שהיא קופה של צדקה הקבועה
בתוך הקיר, לשם תמיכה בעניים נצרכים על ידי מתן צדקה בסתר – בדומה ל"לשכת החשאין"
שהיתה בבית-המקדש, ש"יראי חטא נותנים לתוכה (מעות לצדקה) בחשאי ועניים בני טובים
מתפרנסים מתוכה בחשאי" (שקלים ה).

רויכה

בבית-כנסת רבים מצוי כלי מיוחד מנחושת, המכיל מים לרחיצת הידיים לנקיות. הוא עשוי כעין
חבית קטנה עגולה, מצוידת בברז, העומדת על כנה בפרוזדור בית-הכנסת, ונקרא בפי העם
"כיור" על שם הכתוב בתורה:

את הכיור מעטרים ב"ידי כוהנים" הנושאים כפיהם לברך את ישראל.


כמו כן היתה גם הנטלה הצמודה לכיור עשויה נחושת או כסף ומעוצבת מעשי אמן.

עזרת-נשים

מנהג ותיק הוא בישראל, שאין האנשים והנשים יושבים יחד, כדי שלא יבואו לידי קלות-ראש.
לפיכך נהוג להתקין בכל בית-כנסת מדור מיוחד לנשים, שנקרא "עזרת נשים". כינוי זה מקורו
בחצר בית-המקדש, שהיו בה שלוש "עזרות" נפרדות: לכוהנים, לישראל ולנשים. על "עזרת
הנשים" במקדש אנו מוצאים במשנה, בהקשר ל"שמחת בית השואבה" בחג הסוכות:

עזרת-הנשים בנויה על-פי רוב בצד מערב של בית-הכנסת עם כניסה נפרדת, והיא עשויה בדרך-
כלל בצורת גזוזטרה או יציע, שלפעמים הוא מקיף את בית-הכנסת גם מצד צפון ודרום, כאשר
וילון מיוחד חוצץ בינו לבין עזרת הגברים.

ארון-הקודש


כל קדושתו של בית-הכנסת מתמקדת ב"ארון-הקודש", המכיל את ספרי-התורה. הארון, הנקרא
גם "היכל", עומד במרכזו של כותל המזרח, הכותל החשוב ביותר בבית-הכנסת, והוא מהווה כעין
"קודש הקודשים" של ה"מקדש מעט".

הכינוי "ארון-הקודש" ניתן לו כנראה לזכר ארון-הברית, שהכיל את לוחות-הברית. מכאן המנהג
שבשעת פתיחת הארון להוצאת ספרי-התורה אומרים את פסוקי "ויהי בנסוע הארון" (במדבר י,
לה-לו), שבהם מדובר על מסעי ארון-הברית במדבר.

במשנה ובתלמוד מכונה ארון-הקודש בשם "תיבה", והוא מצין את אופיו של הארון בראשיתו: "כלי
מיטלטל, שניתן להוציאו לרחוב העיר". בתקופות מאוחרות החלו לבנות את ארון-הקודש בתוך
שקע שבכותל המזרח. וכך גם כותב הרמב"ם: "כשבונין בית-הכנסת… בונין בו היכל, שמניחים בו
.(ב ,אי קרפ הליפת תוכלה) "הרות-רפס


ברוב בתי-הכנסת עומד ארון-הקודש על-גבי דוכן מיוחד, גבוה מן הקרקע, שעולים אליו במדרגות
אחדות. על דוכן זה עומדים הכוהנים בשעה שהם מברכים את העם, וכן החזן, יחד עם מי
שמתכבד לפתוח את הארון, בשעת הוצאת ספר-התורה. שם גם עומד הרב בדרשו לפני הקהל.
וכשיורדים מן הדוכן אין מפנים את הגב כלפי ארון-הקודש, אלא מרתיעים לאחור מתוך יראת
.תוממורהו דובכה

אם בית-הכנסת כולו קיבל עשרה קבים של יופי ופאר, הרי תשעה מהם נטל ארון-הקודש. בכל
תפוצות ישראל נוהגים לפארו בשפע קישוטים נאים, עשויים מלאכת-מחשבת. לשני צדיו מתנשאים
בדרך-כלל עמודים מחוטבים, עשויים שיש, או עץ דמוי-שיש, מעוטרים בפיתוחי-פרחים ססגונים
וכל מיני סמלים יהודיים, כגון שופר, מנורה, פך-שמן, וכדומה. ברבים מארונות הקודש מתנוססים
שני "לוחות הברית", שעליהם חרותות שתי המלים הראשונות של כל אחת מעשרת הדברות,
כשהם נתמכים משני צדיהם על-ידי אריות או כרובים מגולפים. ומעל הלוחות כתר-תורה.

חז"ל מפליגים כל-כך בקדושת הארון עד שאמרו: "בעוון שני דברים עמי-הארצות מתים, על שקורין
לארון-הקודש 'ארנא' (סתם ארון), ועל שקורין לבית-הכנסת 'בית עם'" (שבת לב, א). לפי ההלכה
אין למכור ארון-קודש כדי לקנות בית-כנסת במחירו, לפי שקדושת הארון גדולה מקדושת בית-
הכנסת ו"מעלין בקודש ולא מורידין". חז"ל גם המשילו אדם גדול ותלמיד-חכם לארון-קודש, שהוא
:ארפק-רב רמא אישנה הדוהי יבר לע ודפסהב .הרות-ירפס וכותב ליכמ

תכורפ

דלתות הארון מכוסות במסך מיוחד של משי או קטיפה, עשוי מעשה-רוקם, והוא נקרא "פרוכת",
לזכר פרוכת-המסך שהיתה באוהל-מועד ובבית-המקדש.

הפרוכת שזורה בחוטי כסף וזהב ומקושטת במעשי-רקמה נאים, כגון שני לוחות-הברית, מגן-דוד,
כתר-תורה, פסוקים שונים מן המקרא, ועוד. מנהג נפוץ הוא לציין על הפרוכת את שם הנדבן ושם
.תכורפה המרתנ ורכזל רשא רטפנה

בבתי-כנסת רבים יש פרוכת מיוחדת לכל חג ולשבתות מיוחדות. בימים הנוראים פרוכת לבנה מעל
ארון-הקודש, ואילו בתשעה-באב פרוכת שחורה, המשרה אווירת נכאים על בית-הכנסת.

הרות רפס

בתוך ה"היכל", בארון הקודש, הוא המקום המקודש ביותר בבית-הכנסת, שוכן ספר התורה, שהוא
חפץ-הקדושה הנעלה ביותר בישראל. ספר-התורה מכיל את חמשת חומשי תורת-משה, כתובים
בכתב מיוחד על-גבי יריעות קלף המעובדות לשם ספר-תורה מעור בהמה כשרה. הוא משמש
בעיקר לקריאת-התורה בימים המיועדים לכך.

ספר-תורה נכתב בידי סופר מומחה במלאכתו, הבקיא במכלול ההלכות הקפדניות הקיימות בעניין
זה. הכתיבה נעשית בדיו שחורה מיוחדת ובקולמוס של נוצה או קנה, תוך הקפדה יתירה על צורת
האותיות ויופיים בהתאם למסורה, על חלוקת הפרשיות לפי "פתוחה" (פרשה המתחילה מראש
השורה) ו"סתומה" (פרשה המתחילה מאמצע השורה), ועל שיעורי הרווחים שיש להשאיר בין
מילה למילה, בין טור לטור, ובשולי היריעות.

האותיות נכתבות בכתב "אשורי", לפי שני נוסחים עיקריים: אשכנזי וספרדי. את ראשי האותיות
שעטנזג"ץ מעטרים בתג בעל שלושה "קוצים", הדומה לכתב, או לאות שי"ן, ואילו את האותיות
בד"ק-חי"ה מעטרים בתג בעל "קוץ" יחיד. שאר האותיות, שסימנן מלאכ"ת-סופ"ר, נכתבות בלי
תג. אין מסמנים בתורה שום סימני פיסוק או ניקוד או טעמי המקרא.

בתום הכתיבה נתפרות היריעות זו לזו בגידים של בהמה טהורה, ומחברים את שני קצות המגילה,
בתחילתה ובסופה, לשני גלילי עץ, הנקראים "עצי חיים". בעדות אשכנז מגוללים את ספר-התורה
מימין ומשמאל על גבי "עצי החיים", ומהדקים אותו על-ידי קשירת אבנט מיוחד סביבו. אחר עוטפים
את הספר ב"מעיל" נאה, עשוי משי או קטיפה, ועליו מעשה רקמה של סמלים יהודיים. בעדות המזרח
נתון ספר התורה בתוך נרתיק מיוחד, עשוי כסף וזהב או עץ משובח, ועליו פיתוחים וגילופים.


נוהגים לפאר את ספר-התורה בקישוטים נאים של כסף טהור או מוזהב, עשויים מלאכת מחשבת.
בעדות האשכנזים מתנוסס בראש שני "עצי החיים" כתר עשיר בפיתוחים נאים ומעוטר בפעמונים
קטנים. כמו כן מקשטים את ספרי התורה ב"רימונים", שצורתם לפעמים כעין כדור עשוי פיתוחים
אומנותיים, ולפעמים כעין "מגדל" מרובע או משושה, בעל חלונות מסביב ובכל חלון פעמון קטן.
כמו כן תולין על חזית ספר-התורה "טס" ו"יד" "אצבע" מגולפים ומחוטבים במלאכת-מחשבת.
ה"טס", הנקרא גם "ציץ", הוא ריקוע כסף, לפעמים מוזהב ומשובץ אבני-חן, המשמש בדרך-כלל
לציון יום חג או "שבת מיוחסת". ה"יד" עשויה מוט קצר, אשר בקצהו דמות יד עם אצבע מושטת,
.הרותב האירקה תעב בותכה תא תוארהל "הוחמ"כ תשמשמה

ם"תס רפוס

אמרו חכמים במסכת סופרים

לפנים בישראל היה קיים מעמד מיוחד של "סופרים", ששימשו לבלרים בבית-הדין, כתבו אגרות
ושטרות, רשמו את חוקי המלך ופקודותיו, וכן את טענותיהם של בעלי-הדין לפני הדיינים. הסופרים
היו חכמים יודעי דת ודין, כפי שקרא עליהם בן-סירא: "חכמת סופרים תרבה חכמה" (לח-כד). וכפי
שאמרו חז"ל על משקל זה: "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא. א). חשיבות יתירה
נודעה לסופרים שעסקו בהעתקת ספרי-קודש וכתבו ספר-תורה ותפילין ומזוזות. חכמינו ראו בכך
"מלאכת שמים", כפי שסיפר התנא רבי מאיר: "כשהייתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה
מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוה זהיר במלאכתך שמלאכת שמים היא. שמא
אתה מחסר אות אחת, או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו" (עירובין יג, א).
בתלמוד מסופר על סופרים מהירים שכתבו בבת-אחת ארבע אותיות בארבע קולמוסים (יומא לח,
ב). הסופרים שימשו גם כמלמדי-תינוקות, שכן היו מעתיקים חומשים מתוך ספר-התורה ללמד
בהן את התינוקות.

לימים נצטמצמה מלאכת הסופרים בעיקר בתחום כתיבת ספר-תורה, תפילין ומזוזות, הם נכללו
בין שאר "כלי הקודש" של הקהילה, וכתבו גם שטרי "כתובה", גיטין, חליצה וכיוצא בזה.


בעבר נהגו הסופרים להתקין בעצמם את החומרים והאביזרים לכתיבת סת"ם, כגון יריעות-קלף
מעור בהמה טהורה, חוטים עשויים גידים טהורים לחיבור היריעות, דיו שחורה מופקת מעפצים
וקולמוסים של קנה או נוצת אווז. בימינו מקבל הסופר את הקלף, הגידים והדיו, מן המוכן, ולא
נותר לו אלא להתקין לעצמו קולמוס מנוצה או קנה. חוד הקולמוס מחוטב בצורת ציפורן-כתיבה,
מושחז וקטום בראשו, כך שמוציא קווים עבים במאוזן וקווים דקים במאונך, כפי הנדרש בכתיב
.ם"תס תויתוא

הכתיבה צריכה להיות "תמה ושלמה" (שבת קג, ב). אולם, נוסח הכתיבה אינו שווה בכל העדות.
קיים שוני מסוים בצורת האותיות בין נוסח אשכנז לנוסח ספרד. לפעמים השוני מתבטא במיקומו
של תג או קוץ. אבל שום כתב אינו נפסל, אלא אם נשתנתה צורת האות באופן שאפשר לטעות
בה. כשיש ספק בדבר, נותנים ליד קטן "לא חכם ולא טפש" לקרוא את התיבה, וקריאתו קובעת
אם נשתנתה צורת האות אם לאו.

הסופר צריך להקפיד שלא לחרוג ממסגרת ה"טור" ברוחבו ובגובהו. לשם כך הוא משרטט קודם
בעזרת סרגל קווים ישרים של השורות ותחומי ה"טור" על-ידי חריטה בקנה ללא דיו. כדי לשייר את
שולי ה"טור" הוא מרחיב לפעמים אותיות מסוימות הניתנות להרחבה, כך שהשורה תהיה מלאה
.רתי ילבו רסח ילב

בכתיבת ספר-תורה חייב הסופר להעתיק כל מילה מן הכתב, תוך שהוא מבטא אותה בשפתיו,
כדי שלא יטעה בכתיבה. ואילו מזוזות ופרשיות תפילין מותר לו לכתוב מן הזכרון, לפי שהן שגורות
.ויפ לע

הן בספר-תורה והן בתפילין ומזוזות חייב הסופר לעטר את האותיות ש'ע'ט'נ'ז'ג'צ' ב"תגים" בעלי
שלושה "קוצים" הנראים כעין כתב זעיר, או כעין האות שי"ן. האותיות ב'ד'ק'ח'י'ה' מעוטרות בתג
בעל קוץ יחיד. חכמינו מיחסים חשיבות רבה לכל תג וכל קוץ, ואמרו על התנא רבי עקיבא "שהיה
דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות" (מנחות כט, ב). מכאן הביטוי הרווח בפי העם "על
קוצו של יוד", המציין הקפדה יתירה על פרט קטן. מלאכת תיוג האותיות דורשת מומחיות מיוחדת,
שכן כל "קוץ" עשוי קו דקיק מאד מעוטר בראשו בנקודה זעירה, המשווה לו צורה של האות זי"ן.

הסופר צריך להקפיד שיישאר רווח כמלא אות קטנה בין תיבה לתיבה. וכחוט השערה בין אות
לאות, שלא יהיו שתי תיבות נראות כאחת, או תיבה אחת כמו שתים. הרווח בין פסוק לפסוק צריך
להיות כמו בין תיבה לתיבה ולא יותר.

אם טעה הסופר וכתב אות שגויה, או שנפלה טיפת דיו ושינתה את צורתה של האות, מותר לתקן
על-ידי מחיקת האות כולה וכתיבתה מחדש, וזאת גם אם נתגלתה הטעות אחרי השלמת הכתיבה.
אך לעולם אין לתקן אות שגויה על-ידי מחיקת חלק ממנה, כי "וכתבתם" משמע על-ידי כתיבה ולא
על-ידי מחיקה (אורח-חיים ל"ב). הדברים אמורים בספר-תורה, אבל בתפילין ומזוזות אם נמצא
בהן פסול כלשהו אין תקנה לדבר, הואיל והכתיבה צריכה להיות לפי הסדר דווקא, ואם תתוקן אות
.הירחא תואבה תויתואה רחאל אלא ,רדסה יפל אל הבתכנ איהש אצמנ היוגש

הבית – המיב


במרכז בית-הכנסת מתנשא מיבנה מיוחד, הקרוי "תיבה" בפי הספרדים או "בימה" בפי
האשכנזים. התיבה-הבימה משמשת בעיקר לקריאת-התורה, וכן לתקיעת-שופר בראש-השנה,
ולהכרזות שונות בענייני היום. בבתי-הכנסת של הספרדים ובני עדות-המזרח משמשת הבימה
גם כמעמד לשליח-ציבור, ולכן היא נקראת "תיבה".

זכר לבימה של ימינו אנו מוצאים כבר אצל עזרא הסופר, אשר קרא בספר תורת משה מעל
"מגדל-עץ" אשר עשו לדבר (נחמיה ח, ד), ותירגמו השבעים: "במה".

מקומה של הבימה, כאמור, במרכז בית-הכנסת. וכן אנו מוצאים בתלמוד, כי באלכסנדריה של
מצרים היתה בימה של עץ באמצע בית-הכנסת (סוכה נא, ב). כמו כן פוסק הרמב"ם:

גם רבי יחיאל אפשטיין, בעל "ערוך השולחן", מתייחס לעניין זה ואומר:

לוח ה"שויתי" מכיל בדרך-כלל צורה של מנורת שבעת-קנים, מורכבת מפסוקים של מזמור ס"ז
בתהילים ונוסחאות על-פי תורת הקבלה.

יש עמודים שבהם מותקן דף-עץ מיוחד, הניתן לשליפה כעין מגירה, ומשתמשים בו בימים הנוראים,
כדי שיעמוד החזן במרחק מה מן העמוד, למען יוכל לכרוע ברך בשעת "כורעים" ולהשתחוות מבלי
.ומוקממ זוזל

דימת-רנ


יומם ולילה, בלי הפוגה, דולק בבית-הכנסת נר מיוחד, הנקרא "נר תמיד" והוא אופייני לבית-כנסת.
יש שקובעים אותו מעל ארון-הקודש, ויש שקובעים אותו על ה"עמוד" של שליח-הציבור, לפני לוח
."יתיוש"ה


מנהג זה מקורו ב"נר התמיד" שהיה דולק במשכן ובבית-המקדש, כמו שנאמר:

"נר התמיד" היה עשוי בדרך-כלל פתילה צפה בשמן תוך קערית מיוחדת. בעדות המזרח הייתה
המסגרת שהחזיקה את זכוכית "נר התמיד" – "קנדיל", עשויה כסף טהור ונישאת על ידי שרשרות
כסף מעוטרות.

לאחרונה נפוץ ברוב בתי-הכנסת "נר" חשמלי, שצורתו כמו נר ממש, אשר "שלהבתו" מהבהבת
ומבליחה בלי הרף.