אין
יאוש בעולם–
הצגת
סוף שנה–
אסף
אולשיצקי
נושא:
אין
יאוש בעולם כלל
הצגת
סוף שנה
מחבר:
אסף
אולשיצקי
יכתות:
יסודי
יאוש שלא מדעת /
אין יאוש בעולם כלל
[הצגה
זו בנויה על שילוב של סרט ובמה.
אך
לא מחויב.]
השירים
לדעתי:
קהלני:
"כי
תצא למלחמה..
לא
תירא מהם.."
סיפור
הבעש"ט–
"ויבטחו
בך"
פרחי
מיאמי.
לפני
עשר שנים בערך–
שיר
קיצבי אש.
כללי: או
רבי נחמן מברסלב כך אומר..".
או
"אל
תתיאש"
מרדכי
בן דוד.
חלק
א המרדף לספריה
2
סרטונים
ביחד!!
פלאש
מהכיתה,
פלאש
מהמרדף.
מרדף :
חבורת הד'חקות,
רצה אחרי
עוז. מרדף
מטורף. מרדף
רציני. הוא
מפוחד. הם
מבט 'רצח'.
קריאות של
"יאללה
לפח", 'מכסחים
אותו'. 'הפעם
זהו זה'.
[רחובות.
פניות.
גדרות.
קפיצות.
מעברים
צרים. אקשן.]
ובכיתה:
דיון
בכיתה אם יש כזה דבר יאוש או לא.
הרב:
אז מה
אתם אומרים, יש
יאוש או אין יאוש?
תלמיד א:
מה הכוונה?
האם אפשר
בכלל להתייאש?!
ב:
בטח שיש
יאוש. אני
התייאשתי ממזמן מלקבל אופני הרים לאפיקומן.
[החבר'ה
צוחקים]
[מרדף..]
ג:
מה השאלה?
הרב,
אתה לא
רואה אנשים שכל הזמן מתייאשים?
ד:
מהציונים,
מהניצחונות,
מהחברים…
[מרדף..]
ה:
האמת,
כשאני
מתייאש, זה
כי אין לי כח עכשיו,
אבל אחר
כך יש לי שוב פעם כח,
אני מנסה
שוב.
ו:
מה אתה
מתכוון, שכשאתה
מתייאש אתה לא באמת מתייאש?!
רק נח
קצת?
[מרדף..]
ז:
זה כמו
במשחק נגד בית ספר "אורנים",
הם כמעט
כיסחו אותנו,
התחלנו
להתייאש, המורה
לספורט לקח פסק זמן,
עודד
אותנו, וניצחנו..
ח:
כן.
בדיוק.
אם
היינו יודעים שאנו מסוגלים לנצח,
לא
היינו מתייאשים.
ט :
אבל רגע,
אולי
ניצחנו בזכות זה שהתייאשנו?
כי הרי
אחרי
הייאוש הגיע אלינו העידוד הגדול?
יש פה
בילבול..
[מרדף..]
ט:
אז זה לא
נקרא שהתייאשנו,
כי אז
בכלל לא היינו מתאמצים..
י:
הרב,
מה הקשר
בין הייאוש לשיעור גמרא?
הרב:
שאלה
יפה. [ממתין
רגע] התשובה
לשאלה הזו, רמוזה
בשש מילים בגמרא שלנו.
[ממתין]
בואו
נראה.
גלישה
לבמה, מרדף.
נכנסים
מצד אחד בורחים ורודפים לצד שני.
ממשיך
הסרטון של
המרדף. עד
שהוא עובר ברחוב ליד דלת אחת,
בבת אחת
נכנס.
הסרטון עובר
לספריה. עוז
נכנס בריצה לספריה,
מבט פחד,
ומתחבא
מאחורי אחד השורות.
מצטנף
בפינה.
אברהם האחראי
קולט אותו אך שותק.
אחרי 2
שניות
נכנסת החבורה:
דביר:
היי,
אדוני,
נכנס לפה
במקרה ילד?
אברהם:
ילד?!
שימי:
ילד חמוד
כזה עם ילקוט על הגב?
אברהם:
לא,
לא ראיתי.
מה אתם
צריכים ממנו?
להשאיר
לו הודעה?
קובי:
כן,
תאמר לו
שהחברים שלו היו פה,
והם מסרו,
שהם
כועסים מאוד.
אסי:
תגיד לו
גם שמצאנו לו בית חדש,
נעים
ונקי [כולם
מחייכים בערמומיות]
שלומי:
[ברוע
לב] בפח
זבל
אברהם:
מה קרה?
הוא עשה
משהו רע?
טל:
כן,
הוא
השטינקר עלינו לרב.
אברהם:
מה,
עשיתם
משו רע?
[הם
מביטים זה בזה בתמימות]
כולם:
לא.
מה פתאום?
אנחנו?
אברהם:
[מחייך,
הבנתי
מה קורה פה] טוב
,בכל
מקרה אתם יכולים להמשיך בחיפושים אחרי
ה"חבר"
שלכם.
[הם פונים
ללכת] אגב,
איך
קוראים לחבר הזה?
דוד:
קוראים
לו [בשנאה]
עוז.
[הם
יוצאים]
אברהם מוזג
2 כוסות
מים מבקבוק,
וניגש
למקום של עוז.
מתיישב
לידו על הרצפה]
אברהם:
אפשר
להציע לך כוס מים.
[עוז לוקח
בלי לומר מילה ושותה במהירות.
מגיש שוב
את הכוס לאברהם,
שממלא
לו שוב את הכוס,
עוז שותה
מהר]
אברהם:
הם הלכו,
אתה
ילכול
להיות רגוע.
עוז:
[מילמול]
תודה.
אברהם:
בכיף
עוז. אגב,
שמי הוא
אברהם, אני
אחראי פה על הספריה.
היית פה
פעם?
עוז:
לא.
אברהם:
ברוך
הבא. אתה
אוהב לקרוא.
עוז:
לא
אברהם:
חבל,
דווקא
פה בספרים יש הרבה מאוד סיפורים על אנשים
שהרגישו נרדפים כמוך.
בהתחלה הם
התייאשו, אבל
אחר כך הם התעודדו,
ועשו כל
מיני דברים חכמים ואמיצים,
וניצחו.
עוז:
[מתפלא
ומתפעם] באמת
?!
אברהם:
חלקם היו
כל כך מעולים,
עד שבסוף,
כל האויבים
שלהם העריצו אותם.
עוז:
[מביט
כלא מאמין, חושב,
מה יכול
להיות כזה דבר ]
וואלה?
אברהם:
אמרו לך
פעם שאתה מדבר הרבה?!
עוז:
לא.
אברהם:
בצדק..
טוב,
[נאנח,
כדי שעוז
יתגרה] אבל,
בכל מקרה
אתה לא אוהב לקרוא,
אז חבל.
[אברהם
אוסף את הכוסות,
וקם]
עוז:
רגע.
יש לך
איזה דוגמא?
[אברהם
מחייך]
[רואים
את עוז יושב בספריה וקורא.]
חלק
ב:
סוגיא
בגמרא
אפשר
במה,
אפשר
סרטון
הרב:
הגמרא
מתלבטת. האם
אדם יכול להתייאש ממשהו שאבד לו,
לפני
שהוא יודע שזה אבד לו?
יא:
מה הקטע?
ברור שאם
הוא לא יודע על זה,
אז הוא
לא יכול להתייאש מזה.
הרב:
יפה,
זה צד
אחד. מי
יכול לחשוב על צד שני?
יב :
אני.
אם אתה
יודע שהוא יתייאש אחר כך כשידע,
אז מה זה
משנה שהוא לא יודע?
הרי הוא
יתייאש.
יג:
הרב,
מה זה
משנה אם יש ייאוש בלי לדעת שאבד או עם לדעת
שאבד?
הרב:
רק כאשר
הבעלים על החפץ יתייאש,
האדם
שמצא יכול להשתמש בחפץ האבוד.
יד:
מדובר
בחפץ כזה שאי אפשר להכריז עליו,
נכון?
הרב:
צודק.
ודאי.
טו:
אז מה
התשובה? יאוש
בלי לדעת, נחשב
יאוש או לא?
המורה:
לא.
לפי
ההלכה, אדם
שלא ידע שהוא איבד חפץ,
לא נחשב
שיתייאש. זיו,
קרא לנו
את זה במילים של הגמרא בבקשה.
זיו:
[מצטט]
יאוש
שלא מדעת,
לא
הוי יאוש.
חלק
ג יהונתן הקטן והפיקח
חלק 1
ילד קטן הולך
בדרך לבית הספר.
ספרו
בידו [בגודל
גמרא]. מהצד
השני קולטים גוי שיכור.
מבינים
שהם הולכים להיפגש.
וזה קורה.
הגוי
חוסם את הדרך לילד.
הוא מנסה
מכל הצדדים.
בשלב
מסוים. דוחף
אותו על החול.
הילד
נופל. הגוי
בא, מתנדנד,
בועט
בילד. לוקח
את הספר וזורק עליו בפנים.
הילד
נאנק.
הגוי:
קח ,
קח לך
ילד יהודי מטונף.
מגעיל
אחד. [הילד
שוכב כאוב על הרצפה.
הגוי
מתחיל להתקדם.]
שימי:
[רץ אל
יהונתן בדאגה רבה]
יהונתן,
הכל
בסדר?! ראיתי
את הכל מהצד,
מצטער
שלא עזרתי לך,
פשוט
פחדתי. [יהונתן
רק נאנק] אוי,
איזה
יאוש, איך
זה שהגויים יכולים לעשות לנו מה שהם רוצים
ואנחנו לא יכולים להחזיר..
יהונתן
מהורהר, ועולה
לו רעיון מטורף בראש,
עיניו
נדלקות]
יהונתן–
[מסנן
חלש] אין
שום ייאוש. [קם
ממקומו בניתור,
אל עבר
הגוי] הי
סליחה אדוני השיכור.
חכה רגע.
שימי:
[בשוק,
מזדעק]
יהונתן,
מה אתה
עושה?
הגוי:
[מסתובב]
קראת לי
יהודון פיצפון,
רוצה
להחזיר לי מכות?!
לא הספיק
לך?! רוצה
עוד?! [הגוי
חוזר לכיוון יהונתן כעוס]
שימי:
[רץ לעבר
יהונתן] יהונתן,
בא הנה,
בא נברח
?!?!?
יהונתן:
[מתעלם
משימי, פונה
אל הגוי בנחת ובשלווה]
לא.
סליחה.
פשוט יש
לנו היהודים היום יום מיוחד.
וכל מי
שמכה אותנו,
אנחנו
צריכים לתת לו את כל כספינו.
הגוי:
מה
?!?!?!?!?
[שימי
נעמד ליד יהונתן בשוק.
הילד
שולף בכאב מכיסו מטבע של חמש שח.
שולח את
ידו אל עבר הגוי.
הגוי
המום. מביט
בנער, שעושה
פרצוף תמים.
הגוי
נותן מכה מתחת לידו של הילד כלפי מעלה,
כדי שהכסף
יעוף אליו]
יהונתן:
בבקשה.
זה שלך.
הגוי:
אני לא
מאמין. איזה
עם מטופש אתם.
[פתאום
נופל לגוי אסימון עצום,
ובמבט
מרושע ערמומי:]
אבל,
אני הולך
להרוויח מזה..
שימי:
יהונתן.
אתה
משוגע. מה
עשית?
יהונתן:
פשוט לא
התייאשתי.
חלק 2
רואים את
הגוי אורב בפינת הרחוב .
5 יהודים
עשירים עוברים בו.
באמצע
החבורה– גביר
העירה, הכי
עשיר.
הגוי
מנתר ממקומו וקופץ אל עבר העשיר.
חלק 3
הגוי אזוק
בחדר חקירות. 2
שוטרים
יושבים, ונכנס
חוקר שלישי.
שוטר א :
תגיד לי,
לא מאת
מישהו אחר להתעסק איתו.
תקפת את
גביר העיירה.
אתה טיפש
או מה?
הגוי:
מה אתה
רוצה? שיגיד
תודה ושישלם לי את הכסף שהוא חייב לי!!!
שוטר ב:
[מבודח
מהתשובה] אתה
רוצה לומר לי שהגביר חייב לך
כסף?!
הגוי:
בטח.
היום אצל
היהודים, משלמים
את כל כספם למי שמרביץ להם..
השוטרים
נקרעים מצחוק.
שוטר ג :
תגיד לי
מה השטויות האלו?!
אתה רוצה
שנאמין לך? אתה
הולך לשבת בכלא הרבה זמן,
וזה מה
שיש לך לומר לנו?
חג שצריך
להרביץ ליהודים?…
גוי:
אבל זה
מה שאמר לי הילד היהודי..
הוא אפילו
שילם לי כסף אחרי שהרבצתי לו..
שוטר א :
מי אמר
לך?
חלק 4
השוטרים
מדברים עם יהונתן.
מחייכים.
מבינים
מה הוא עשה.
ורואים
את הגוי נכנס לכלא.
חלק 5
[רואים
את עוז סוגר את הספר.
מסיים
לקרוא. ויושב
מהורהר]
אברהם:
סיימת
את הספר?
עוז:
כן.
אברהם:
איך היה?
עוז:
מעורר
חשיבה.
אברהם:
[מגיש
לעוז קוביית שוקולד,
זיו לוקח
ומודה בהנהון קל ]תגיד,
עוז.
מה הסיפור?
למה הם
כל כך כועסים עליך?
אולי
אפשר לפתור את העניין.
עוז:
[מתלבט
קצת אם לענות..
ולבסוף
עונה] תשמע,
עזוב,
אין סיכוי
לשנות את המצב.
אברהם:
אתה
מיואש?
עוז:
כן.
אברהם:
אבל למדת
שייאוש שלא מדעת
לא הוי יאוש!!!
חלק
ד:
הקרב
כיתה
טו:
אבל הרב,
מה הקשר
למה ששאלת מקודם?
אם אפשר
להתייאש או לא?
הרב:
שאלת
יפה. אימרה
חסידית לוקחת את שש המילים הללו,
וקובעת
על פיהם: [ממתין
מעט] בזמן
שאדם מתייאש,
אין בו
דעת. "יאוש
שלא מדעת, לא
הוי יאוש".
טז:
אין בו
דעת? מה,
הוא טיפש?
המורה:
הוא לא
טיפש. אלא
הוא לא מודע באמת למצב.
כי אם
הוא היה מודע באמת,
הוא לא
היה מתייאש.
יז:
ההפך,
הוא היה
רואה שהוא לא מצליח.
יח:
מה פתאום,
הוא היה
רואה שהוא מסוגל.
שעוד קצת
מאמץ והוא מצליח.
הרב:
לפעמים
אדם קבור בבעסא שלו,
ולא רואה
שהוא בעליה.
שהוא
באמצע המסע אל ההצלחה.
ספריה
רואים את
אברהם מעניק ספר נוסף לעוז,
והוא
מתיישב וקורא.
קהלני
8 טנקים
עולים לצפון להחליף כח שחייב להטעין את
עצמו. הסורים
מתקיפים עוד ועוד.
החיילים
מדברים תוך כדי נסיעה,
לחץ ומתח,
עם נחישות]
[פלאשים
של תמונות טנקים בריצה.
אפשר שיר
רקע אקשן מלווה],[צריך
לבנות בחדר קטן,
כמין
חדרון של טנק]
חייל 1:
המפקד,
מה קורה
פה במלחמה הזו?
אביגדור:
לפי
ידיעתי, הסורים
תפסו אותנו לא מוכנים,
והם
תוקפים בהמוניהם.
חייל 2:
ומי יעצור
אותם?
א':
אנחנו.
3: מי
זה 'אנחנו'
? כמה
טנקים יש לנו ?
א':
שמונה.
ואני
מקווה שנקבל תגבורת.
זמן הגעה
חמש דקות.
4: אבל
המפקד, אין
מצב. הם
אוכלים אותנו בלי מלח
א':
חברים,
אנחנו
הולכים לנצח.
5: [המתנה]
נו באמת
המפקד. איזה
אנחנו, ואיזה
ננצח. מקסימום
נעכב אותם כמה דקות,
נהרוס
להם כמה טנקים וזהו.
א:
[בנחישות
עצומה, ובעוצמה]
כל הצוותים
להאזין היטב.
מדינת
ישראל בסכנה.
אנחנו
השליחים היחידים שיכולים להציל אותה!
מי שרוצה
להישאר מאחור,
שיישאר.
מי שרוצה
להציל את העם שלו ולנצח,
שיבוא.
[שומעים
בומים. הלחץ
של החיילים עולה]
6: מי
היה בעמדות האלו עד עכשיו,
המפקד?
א':
הייתה
יחידה, שחייבת
לחזור אחורה להתארגן.
7: [בום.
צועק]
נפגענו.
טנק ב/3
פגוע.
אנחנו
נוטשים. יש
פצועים.
8: [צועק
בשוק] המפקד.
לא יאומן.
תראה כמה
טנקים יש להם.
יש פה
מאתיים טנקים….
9: אני
לא מסוגל להתקדם.
אין מה
להילחם. הם
מנצחים אותנו.
10: גם
אנחנו לא באים.
איזה
יאוש.
11: [המתנה]
המפקד
לאן אתה נוסע?
הם
המונים!!!
א':
מה קרה
לכם?! התייאשתם?!
אני לא!
[צועק
כמו מפקד] קדימה.
8: [תופס
אומץ] יאללה.
אני בא.
9: איזה
אומץ. [המתנה]
יאללה
נהג, שים
גז.
10: המפקד
אביגדור. אנחנו
באים. חכה
לנו רגע..
12: [בום.
צעקת
שוק] הצילו.
נפגענו.
א/11
פגוע.
יש פצועים.
א':
[צעקות]
חברים.
להתחיל
לצלוף. אנחנו
מסוגלים. טנק
ב/4 וטנק
א/5 קחו
שמאלה. תעמדו
ליד העץ. אש
כל הזמן.
8: כן
המפקד
13: המפקד.
איפה
אתה? לאן
אתה יוצא. אל
תוציא ראש מהטנק.
זה מ ס
ו כ ן !!
א':
אין זמן
לסכנות, יש
לנו משימה,
ואנחנו
נעשה אותה בגדול.
טנק ב/2
קח ימינה.
יש לך
רמפה להתחבא מאחוריה.
תירה
ותתחמק לפי הצורך.
9: כן
המפקד
14: [מדבר
תוך כדי ירי] קח
לך סורי מושחת.
היי אתה
מאחוריו, גם
אתה תקבל. [בום
של ירי] הנה.
א':
כבר הרסנו
להם 16 טנקים.
אתם ממש
תותחים.
מפקדה:
אביגדור,
כאן
המפקדה. דווח
מה מצבכם.
א':
הם המונים,
החבר'ה
נלחמים כמו אריות.
השמדנו
כבר 46 טנקים.
אבל צריך
תיגבור במהירות.
מפקדה:
רות
קיבלנו. כל
הגזרות לוחמות.
נשלח לך
עזרה ברגע שיהיו טנקים פנויים.
א':
חברים.
אתם
מדהימים. להמשיך
אש כל הזמן…
[הקול
נעלם לאט לאט]
ספריה
עוז סוגר את
הספר ויושב מהורהר.
הספריה ריקה.
אברהם
מסיים לסדר את הספרייה.
ניגש אל
עוז.
אברהם:
עוז.
הגיע זמן
ללכת. הספריה
נסגרת.
עוז:
וואו,
איזה
סיפור מדהים.
אברהם:
בא עוז.
אני אלווה
אותך הביתה.
עוז:
אפשר
להשאיל ספר הביתה..
[אברהם
מחייך]
מדרכה
[הם
צועדים במדרכה הביתה.
אברהם
מניח יד על כתף עוז]
עוז:
אתה מבין
מה קרה לי הפעם ,
אתה
מבין, הם
מחפשים סתם תירוצים.
אברהם:
אבל למה
עשית את זה?
עוז:
[פרצוף
של כעס על דברים שקרו פעם]
מגיע
להם.
אברהם:
אבל אתה
נראה לי בחור נחמד וטוב לב,
מה יש
להם ממך.
[עוז
מרים כתפיים.
תנועה
של "לא
יודע"]
עוז:
הסיפורים
שקראתי, מעניקים
הרבה אומץ. אבל
מי אמר שאני אצליח?
אברהם:
[מחייך]
התשובה
לזה, נמצאת
בספר שיש לך ביד.
הרב:
אז חברים,
אני שואל
שוב, מי
שבר לי בטעות את הכסא?
[כולם
מסתכלים על אורי.
אורי
יושב ובוהה ברצפה,
הרב רואה,
ומסתכל
על אורי]
עוז:
: זה היה
אורי.
[כל
הכיתה מסתכלת בזעם על עוז,
ממלמלים
"שטינקר"
הרב:
עוז,
תודה על
העזרה, אבל
אני מסתדר לבד..
אני מעדיף
שיודו על האמת לבד.
[המתנה]
אורי,
זה באמת
אתה.
אורי:
[קורץ
לזיו] כן.
שברתי.
[המתנונת]
כי עוז
אמר לי לשבור.
שימי:
כן הוא
הבטיח לו עשרים שקל אם הוא ישבור.
טל:
נכון.
הוא גם
אמר לי לשבור את החלון של חדר מורים,
אבל לא
הסכמתי.
הרב:
[לא כ"כ
מאמין לטל] למה
לא אמרת לי?
אסי:
כי הוא
איים עליו שלא יגלה.
הרב:
[לא מאמין
בכלל] עוז
איים עליך?
מוטי:
בטח.
אמרתי
לו שנספר את זה,
אז הוא
אמר שבטוח לא תאמין לזה שהוא מאיים על
אחרים.
עוז:
שקרנים.
איזה
המצאות. עוד
מעט תאשימו אותי בניסיון להפיכה צבאית.
דודי:
הרב ,
בטח עכשיו
תאמין לו ולא לנו.
דובי:
כן.
הוא נראה
תמים, אבל
באמת הוא ערמומי.
הרב:
[לא יודע
מה לחשוב] עוז.
תיגש
אליי אחרי השיעור.
צבי:
הרב,
רק שלא
ינסה לשחד אותך..
[התלמידים
מחיכים].
[הרב
ועוז על ספסל בחוץ]
הרב:
אז מה
הסיפור עוז? אתה
מאיים על אחרים?
עוז:
[פרצוף
של 'נו
באמת'] לא!!!
הרב:
אני לא
מבין מה קורה פה?
עוז:
אתה מבין
הרב, אני
תלמיד חדש, ומאז
שהגעתי הם מציקים לי !
זה בטח
קשור לכך שלא הולך לי כל כך בלימודים,
גם בספורט
אני לא תותח, אז
קל להתלבש עליי.
הרב:
[המתנה
של חשיבה] עוז,
אין לך
חברים אחרים בכיתה?
חוץ
מהחבורה הזו?
עוז:
שמוליק
ואפי חברים שלי,
אבל בכיתה
הם מתביישים להראות זאת.
הם מפחדים.
הרב:
הסיפור
נשמע לי מוזר,
[המתנה]
אני צריך
לחשוב על פתרון..
הבעש"ט
והיהודי המאמין
אפשרי
בבמה
חלק א–
מפגש
בעש"ט:
[ליד הדלת
של דרשן. אומר
לארבעת תלמידיו]
תלמידים
צדיקים. בחלומי
הראו לי שאדם זה בוטח בה'
יתברך
בכל מאודו. בואו
ננסה ללמוד.
[הוא דופק
על הדלת]
בעש"ט:
שלום
יהודי, שמי
ישראל.. אני
ותלמידיי מסתובבים בדרכים הרבה זמן,
נוכל
לנוח אצלך במשך כמה ימים?
דרשן:
בוודאי
. ברוכים
הבאים בצל קורותי.
[דרשן
ניגש להביא שתייה]
דרשן:
בואו,
תעשו
ברכה, תכף
אכין לכם חדר מרווח ונוח.
[דרשן
יושב, כביכול
הוא סיים לסדר הכל]
בעשט:
אמור נא
לנו מה שמך?
דרשן:
שמי דרשן.
תלמיד א:
כמה שנים
אתה מתגורר כאן עם משפחתך?
דרשן:
אני כבר
20 שנה
גר כאן.
תלמיד ב:
וממה
כבודו מתפרנס?
דרשן:
מתפלא
אני על כבודו,
וכי אתה
שואל ממה אני מתפרנס?
הלא ה'
הוא
המפרנס אותי.
הוא הדואג
לי, הוא
שהביאני לבית נעים זה,
והביא
לי את כל אשר לי.
תלמיד ג:
אתה משכיר
דירה זו?
דרשן:
כן.
ת"ג:
אם כן,
וודאי
לשכור דירה נאה זו עולה סכום גבוה?
דרשן:
וודאי.
שלושת
אלפים רובל לשנה.
[המתנה.
התלמידים
מתפלאים] הנה,
בעוד
שמונה ימים
עליי לשלם
סכם זה.
ת"ד:
ויש
לכבודו את הכסף הדרוש?
ממש לא.
אין לי
רובל אחד לשלם.
ת"ד:
ואיך
תשלם לבעל האחוזה?
דרשן:
מתפלא
אני עליך. וכי
אין לנו אב אוהב בשמיים שדאג לי עד היום?!
הוא אשר
יסייע לי לשלם.
[המתנה
של שוק] כעת,
בואו נא
לחדרכם.
חלק ב–
המשרתים
[הבעש"ט
ותלמידיו יושבים בסלון ולומדים.
דפיקות
חזקות בדלת.
פורצים
3 אנשים.]
משרת 1:
היכן אתה
אדון דרשן, [הוא
בא] אנו
משרתיו של בעל האחוזה.
היכן כסף
השכירות?!!!!
דרשן:
סליחה,
משרתים
יקרים, יש
לי עוד ארבעה ימים לשלם.
שובו
לביתכם.
משרת 2:
אם לא
תשיג את הכסף עד המועד,
תגורש
מהבית. [מסתובבים
והולכים]
דרשן:
[הבעש"ט
ותלמידיו מבוהלים מעט]
אל חשש.
אני איני
דואג כלל. שובו
ללימודכם.
[הם
שבים ללימודם בהתפעלות]
חלק ג–
יום
הפרעון בא
[הבעש"ט
ותלמידיו לחוצים בשביל דרשן,
תנועות
של מה הוא יעשה?
מה הוא
חושב לעצמו?]
[דפיקות
חזקות. פורצים
השלושה. חיוך
מרושע]
משרת 3:
הגיע
היום דרשן. תן
את הכסף ומיד.
דרשן:
משרתים
מתוקים. לכו
מפה לביתכם. מן
הפירעון הוא בזמן השקיעה.
כך סוכם.
[הם
מסתובבים בכעס.
דרשן
ממשיך במעשיו.
התלמידים
מתפעלים ומתרגשים בליבם]
[דפיקות
רכות בדלת.
תלמידים
מבט של "מי
זה עכשיו". ]
[דרשן
פותח את הדלת.
2 אנשים
אמידים ביותר]
איש א':
שלום לך.
אתה מר
דרשן.
דרשן:
כן.
איש ב:
שמענו
שאתה בקשר טוב עם בעל האחוזה.
איש ג:
כן,
ואנו
מעונינים לקנות ממנו חיטה.
איש א:
האם תוכל
להיות המתווך בינינו לבינו.
שימכור
לנו במחיר טוב?
איש ב:
כמובן,
אם תסייע
לנו נשלם לך בעין יפה.
דרשן:
בשמחה
אתווך ביניכם.
מהו סכום
התשלום?
איש ג:
נשלם לך
כמה שתרצה,
כמובן,
אם זה
הגיוני
דרשן:
[בשלווה
ובבטחון] טוב,
אני רוצה
שלושת אלפים רובל.
שלושתם:
[בשוק]
שלושת
אלפים?!?!
איש א:
זה סכום
גדול מדי, חשבנו
חמש מאות.
דרשן:
או שלושת
אלפים או כלום.
איש ג:
[פרצוף
מאוכזב וכעוס]
טוב,
תודה.
אם נצטרך
נשוב אליך.
[הם
הולכים. התלמידים
והרב ניגשים אל דרשן,
התלמידים
נרעשים ולא מבינים,
מתקיפים
את דרשן:]
ת"ד:
מדוע לא
הסכמת? הרי
אתה צריך כל אגורה?
ת"ג:
ועוד
היום בערב עובר זמן הפירעון,
מה תגיד
למשרתים?
ת"ב:
לפחות
היית לוקח חמש מאות,
זה רק
חלק משלושת אלפים,
אבל זה
משהו?
ת"א:
תרוץ
אחריהם, תתפוס
אותם, לפחות
יהיה לך משהו ביד.
דרשן:
[בשלווה]
תודה לכם
חברים צדיקים על הדאגה.
אבל אני
יודע בבירור,
שאם עליי
להשיג היום שלושת אלפים רובל,
אני ישיג.
הרב:
אבל הנה
ה' שלח
לך חמש מאות למה לא לקחת?
דרשן:
הרב,
אתה צודק,
אבל אם
ה' רוצה
שאגור פה, הוא
ישלח לי את כל שלושת אלפים.
חלק ד–
שלושת
אלפים
[דפיקות
חזקות על הדלת.
פורצים
המשרתים. כועסים
ונוקמים]
משרת 1:
הנה,
היגע
הזמן. כעת
מיד תן את הכסף.
משרת 2:
למה אם
לא, קיבלנו
הוראה להפוך את כל הבית
משרת 3:
כן,
לשבור
ולהרוס הכל,
ועוד
לקחת את משפחתך לכלא.
דרשן:
[רגוע]
בואו עמי
ואביא לכם את הכסף.
[כולם
צועדים אחריו]
[לפתע
באים מולם שלושת האנשים מתנשפים,
וכשרואם
את דרשן שמחים]
איש 3:
תראה
אדון דרשן, בררנו
עליך שוב, שמענו
עליך שאתה ממש מקורב לבעל האחוזה.
איש 2:
אז אנו
מקבלים את סכום התשלום,
שלשות
אלפים רובל.
איש 1:
אנחנו
מוכנים לשלם לך מראש.
הנה קח.
[מוציא
מהתיק, ומשלם
שקיק מטבעות]
[דרשן
מעביר את הכסף למשרתים,
ומחייך
]
דרשן:
בבקשה
משרתים יקרים.
ערב טוב
לכם. [הם
לוקחים מסתובבים והלכים]
הבעש"ט:
איזה
פלא. איזה
ביטחון. איזה
טוב ה'.
רואים את עוז
מחזיק משהו קטן ביד,
לוחץ,
ומכניס
לכיס. לוקח
נשימה ארוכה.
והולך
אל עבר הקבוצה המכה.
[הם נעמדים
ובאים לקראתו לאט]
זיו:
היי,
אני לא
מאמין, תראו
מי בא לפה?
העכבר מגיע
אל חבורת החתולים..
באת עד אלינו
בשביל לקבל מכות..
עוז:
חברים,
לפני
שאתם מכסחים לי את הצורה,
אני רוצה
לשאול משהו.
אפשר?
מה,
בקשה
אחרונה של הנידון ?
עוז:
כן.
משהו
כזה.
טוב,
נו,
יש לך
חצי דקה.
עוז:
תגידו,
מה הקטע
שלכם, במיוחד
אתה אורי, מה
הקטע שלכם ללכלך עליי?
אין לכם
גבולות? אתם
לא מבינים שאתה הורס לי את החיים?
אורי:
עוד רגע
אני מתחיל לבכות..
מה קרה,
אתה אשם
ששברתי את הכסא.
כן,
אם אתה
בכיתה, אתה
עושה לכולם מזל רע.
הכל
נשבר..
עוז:
[לוקח
אויר] אתם
נשמעים קטנוניים כמו תינוקות.
אנחנו
תינוקות?! אנחנו
פה מנהלים את בית הספר.
וכשתלמיד
מסוים מעצבן אותנו,
אז נדאג
שהוא יעוף.
עוז:
הרב מאמין
לשטות שלכם. זה
ממש לא יאומן.
אתם ממש
טובים בלשקר.
[בזלזול]
הרב הזה,
כל אחד
יכול לעבוד עליו.
אף אחד
לא שם עליו.
הוא סתם קישוט
בכיתה. [בגאווה]
אנחנו
הבוסים האמיתיים.
[התלהבות]
עלינו
אף אחד לא יכול לעבוד.
עוז:
[שאלת
השאלות] אז
למה אתם מתעללים בי?
מה אני
עשיתי לכם?
[בזלזול]
אתה,
כלום לא
עשית, סתם
חיפשנו על מי להתעלק,
ופתאום
הגעת.
[בחאלס]
טוב,
יאללה,
עזוב
אותנו, לך
מפה.. ותחפש
לך בית ספר חדש..
עוז:
חבל,
חבל שזו
הרמה שלכם, אני
דמיינתי אתכם יותר בוגרים.
עוז קטן,
אל תבוא
לחנך אותנו.
עוז:
אני מספר
לכם מה אני מרגיש.
[המתנה]
אני הולך.
עוד
ניפגש, בעזרת
ה'.