נושא הדף: דברים,
פרק י –
מערך שיעור
מחבר:
שרית מאיר
מיועד לכיתות: ט–יב
דברים
פרק
י'
– מערך
שיעור
פרקנו מתחיל במילים "בעת ההיא"-
על איזו עת מדובר?
מתוך השאלה שמה לב ביחד איתן שאנחנו בהמשכו של פרק ט'. סוף הפרק הקודם, לפי הבנת רש"י,
תפילת משה ב– 40 יום האמצעיים,
לאחר שירד וטיפל בעגל ובחוטאים,
ועלה שוב לבקש רחמים על עמ"י.
באותם 40 יום ה' ציווה על משה לפסול לו שני לוחות אבנים כראשונים.
ומשה
נצטווה
לעשות
"ארון
עץ"-
בשביל
מה?
על
איזה
ארון
מדובר?
ליידע אותן לבעייתיות ולקושי שבפסוק,
ולדעות השונות (מופיע בדפי הפרשנות).
לשים לב לסדר הפעולות אותו נצטווה משה לעשות בפס'
א',
לעומת מה שהוא עושה בפס'
ג'.
להזכיר בעל פה את רש"
שבדפי הפרשנות.
לקרוא עד פס'
ה'-
רצף סביר.
ופתאום פסוקים ו'- ז',
ואז שוב בפס'
ח':
"בעת ההיא"-
הבדלת שבט הלוי,
ומזכירים את 40 היום ו– 40
הלילה האחרונים של משה בהר כאשר עלה לקבל לוחות שניים .
מה קורה פה? מהו ההגיון ברצף?
מסביר רש"י:
פסוקים ו'- ז'
הנם מאמר מוסגר. משה הזכיר את שבירת הלוחות,
והזכיר בסוגריים את מות אהרון,
לומר שקשה מיתתם של צדיקים,
כיום שנשתברו בו הלוחות.
אז מה הקשר למינוי הלוויים?
על פי רש"י מינוי הלוויים קשור לא ל– 40 יום האחרונים,
אלא לחטא העגל– שם הוחלט כי הלוויים ישרתו בקודש כיוון שלא חטאו (וזה קשור לנאומו של משה שעוסק בשנה הראשונה במדבר).
ומינוי הלוויים מוזכר כאן אגב הערת הסוגריים שבפסוקים ו'- ז',
שם מוזכרת מוסרה,
וזהו מקום, שעל פי המדרש המובא ברש"י הלוויים נלחמו בעמ"י כיוון שהתכוונו לחזור למצרים,
ועל כן מוזכר מינוי הלוויים כאן, שהיה אירוע נוסף בו הם לא חטאו, ועל כן הובדלו.
להראות להן בתוך דפי הפרשנות את רש"י לפס'
ח'+
לתקן במקום "בני יעקן"
לכתוב "מוסרה".
עיינה ברמב"ן בדפי הפרשנות,
והשלמנה את ה"קלוז"
שלאחריו..
להדגיש את ההבדל שבין רש"י לבין הרמב"ן–
מתי החליט ה' להבדיל את שבט לוי– בחטא העגל, או ב– 40 יום האחרונים.
והפסוקים ממשיכים (מסתדר עם תפיסת הרמב"ן)
משה עמד בהר 40 יום,
ו–
40 לילה,
ובסופם ה' אומר לו: תתחילו לזוז לכיוון הארץ.
פס'
י"ב:
"ועתה"
נראה כאיזשהו המשך.
אני קוראת את הפסוקים,
ותנסינה להבין כיצד הדברים מחוברים למה שנאמר בתחילת הפרק.
שומעת אותן:
למרות כל מה שחטאתם–
עדיין ה'
אוהב אתכם ומבקש ממכם יראת שמים (רש"י–
מופיע בדפי הפרשנות)
או:
חטאת בעבר,
והמסקנה:
מכאן ואילך שפר התנהגותך (ספורנו).
מנסה שיעלו על הקושי שבפס'
י"ב–
י"ג,
נראה מהפתיחה שה' לא מבקש הרבה,
אך מההמשך נראה שמבקש המון.
כיצד ניתן להסביר זאת?
לשמוע אותן.
לומר להן את הרמב"ן בעל פה עם השלכה לחייהן (מה אני מבקשת מכן בסך הכל,
שתלמדו לקראת כל מתכונת,
שתקשבנה בשיעורי וכו',
בשביל שתצלחנה בבגרות…),
ולאחר מכן נותנת להן להכין אותו לבד–
בדפי פרשנות רמב"ן
לפס'
י"ב).
שמנה לב:
בפסוקים י"ב–
הסוף ישנו תיאור של פעולות ה'.
תנסינה לומר מהן גדולות ה' כפי שמתבטאות ב:
י"ד–
ט"ו:
גדלות ה'-
כוחו בטבע כבורא עולם,
אבל בחר רק בעמ"י.
י"ז–
י"ט:
ה'
שולט על כל העולם,
ודורש משפט ואהבת החלש.
כ"א–
כ"ב:
ה'
משנה את הטבע ועושה את עמ"י לעם גדול.
ומהי המסקנה מהתיאורים של פעולות ה'? ה'
בחר בעמ"י,
כדי שילכו בדרכו ויאהבו את החלשים.
יאהבו את ה'
ויקיימו מצוות.
בס"ד
רשימת פרשנות לדברים פרק י'
רש"י לפס' א':
בעת ההוא.
לסוף מ' יום נתרצה לי ואמר לי "פסל לך"
ואח"כ "ועשית ארון",
ואני עשיתי ארון תחלה שכשאבוא והלוחות בידי היכן אתנם?
ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן ובצלאל עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים.
נמצא זה ארון אחר היה וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה:
רש"י בראשית דבריו מנסה לענות על קושי:
הקב"ה ציווה על משה קודם כל לפסול שני לוחות אבנים,
ורק אח"כ הוא ציווה אותו לעשות ללוחות ___________. (כפי שנאמר בפס'
__' בפרקנו),
אך משה על פי הכתוב בפס'
__' עשה בדיוק ההפך–
קודם הוא בנה ארון,
ורק אח"כ ___ _____________. ורש"י מנסה להבין:
איך יכול להיות שמשה עשה קודם ארון ואחר כך לוחות,
והרי הוא צווה לעשות זאת בסדר הפוך.
ורש"י מיישב ואומר שמשה עשה קודם לוחות,
בכדי שיהיה לו היכן להניח את הלוחות.
בפס'
א'
נצטווה משה לעשות ארון,
כפי שכתוב:
"________________" ורש"י מנסה להבין על איזה ארון מדובר,
האם זהו הארון שהיה מאוחר יותר במשכן?
רש"י מסביר שהארון עליו נצטווה משה בפס'
א',
הנו ארון שהכין משה וזהו אינו הארון שהיה במשכן עבור הלוחות,
אלא זהו ארון אחר.
הארון אותו נצטווה משה לעשות בפס'
א'
עשוי מעץ,
ובו הונחו מאוחר יותר שברי הלוחות,
וזהו הארון שיצא עם עמ"י למלחמות.
חוץ מהארון אותו נצטווה משה להכין,
היה במשכן ארון אחר,
ארון זה היה עשוי מזהב,
ועשה אותו ________ , בארון זה היו מונחים הלוחות השלמים,
ואסור היה להוציאו מה________(וכשהוציאוהו למלחמה בימי עלי–
נהגו שלא כראוי).
ראב"ע לפס' א':
ארון
עץ.
אמרו
המעתיקים
ז"ל
כי
ארון
אחר
עשה
משה
בתחלה
והעד
ואעש
ארון
ואח"כ
אמר
ואפסול
ואמר
ואשים
את
הלוחות
בארון
אשר
עשיתי
ודעתם
רחבה
מדעתנו
…
הראב"ע גם הוא מנסה לברר על איזה ארון נצטווה משה בפסוק א'?
(האם על הארון שעשה בצלאל,
או על ארון אחר?
והוא מסביר,
כמו רש"י,
שמדובר על הארון שעשה משה (ולא על הארון שעשה בצלאל).
"והעד"=
ההוכחה שלו שמודבר על הארון שעשה משה הוא מסדר הפעולות המופיעות בפרק:
בפרק מתואר שמשה עשה ארון,
אח"כ הכין לוחות (פס'
___'), לאחר מכן ה'
כתב על הלוחות את עשרת הדברות (פס'
__'), לאחר מכן משה מקבל את הלוחות,
ומיד שם אותם בתוך ה________.
והרי הארון של המשכן עוד לא היה קיים.
(כיוון שמשה ירד מהר סיני ב–
י'
בתשרי,
ורק למחרת נצטוו עמ"י על המשכן),
מכאן מוכח שהארון שמשה נצטווה לעשות הנו ארון אחר ולא הארון שהונח במשכן.
שמנה לב:
בראב"ע שלעיל מופיע מושג חשוב שכולכן אמורות כבר להכירו והוא המושג "והעד"
שפירושו:
וההוכחה.
רמב"ן לפס' א'
בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך.
אחר שהתנפלתי לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות,
אבל היו הראשונות מעשה א–לקים והמכתב מכתב א–לקים,
ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים:
וטעם ועשית לך ארון עץ.
שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד.
והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות,
והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן,
ואז עשו
הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור.
ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות,
לפי שהיה גלוי לפניו שישברם:
וטעם"
ויהיו
שם
כאשר
צוני
ה'
"(פסוק
ה),
שהיו
שם
עד
שנעשה
המשכן,
שצוני
(שמות
כה
כא)
ונתת
את
הכפורת
על
הארון
מלמעלה
ואל
הארון
תתן
את
העדות
אשר
אתן
אליך.
וזהו
הטוב
והישר
בפסוקים
האלה…
כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ ירמוז לארון שעשה בצלאל.
הרמב"ן מתחיל בהשוואה בין הלוחות הראשונים לבין הלוחות השניים,
והוא אומר:
המשותף ביניהם הוא ששניהם נכתבו על ידי ______, אך ההבדל הוא ביחס למי שעשה את הלוחות.
בעוד שאת הלוחות הראשונים עשה _____, את הלוחות השניים חצב משה בעצמו.
לאחר מכן הרמב"ן מסביר:
הארון אותו נצטווה משה לעשות בפסוק א'
הנו הארון שהכין משה בעצמו מעץ (מתאים לדעתם של רש"י והראב"ע).
בארון זה היו הלוחות עד ש___________,
ואז העבירו את הלוחות לארון שעשה _______ שהיה מצופה זהב,
עם כפורת זהב.
הרמב"ן מוסיף ואומר שללוחות הראשונים לא ציווה הקב"ה להכין ארון כיוון שידע מראש ש________.
הרמב"ן מביא פירוש נוסף "על דרך הפשט"
שהארון עליו נצטווה משה בפסוק א'
זהו הארון שעשה ______, ובפס'
א'
נאמר לו בדרך רמז על ארון זה,
ועל כן נאמר לו לעשותו מעץ,
ולא פירט על ציפוי הזהב,
וכשיבוא בצלאל לעשות את הארון ה'
יסביר לו בדיוק כיצד לעשותו.
פירושו זה של הרמב"ן הוא בניגוד לדעתם של רש"י והראב"ע,
וגם בניגוד לפירושו הראשון של הרמב"ן שהובא לעיל.
(כיוון שעל פי רש"י,
ראב"ע ופירוש 1 ברמב"ן:
הציווי למשה על הארון שהוא בעצמו יעשה,
והוא עשוי מ___,
ואילו לפי פירוש 2 ברמב"ן מדובר על ציווי לעשות את הארון שעשה מאוחר יותר בצלאל,
שמצופה ב_____.)
רש"י לפס' ח':
בעת ההוא הבדיל ה'
וגו'.
מוסב לענין הראשון:
בעת ההוא.
בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום
מכם וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם:
הביטוי "מוסב לעניין ראשון"
אמור להיות מוכר לכן.
הכוונה היא שאין להסמיך את הפסוק הנוכחי לפסוק הקודם לו,
אלא לפסוקים שהופיעו קודם לכן.
רש"י מסביר שבחירת שבט לוי אינה קשורה למה שנאמר בפסוקים ו'-
ז'.
שהרי בפסוקים ו'-
ז'
מדובר על מות אהרון שהתרחשה בשנת ה–
40 להליכה במדבר,
אלא מינוי הלוויים קשור לפסוקים שלפני כן (פרק ט'
פס'
ח'-
כ"א,
ופרק י'
פס'
א'-
ה'),
בהם מדובר על השנה הראשונה ליציאת מצרים–
ומסופר בהם על ________, על שבירת הלוחות,
ועל הלוחות ה______.
בחירת הלוויים על פי רש"י התרחשה בזמן שהעם חטא בעגל ושבט לוי נשאר נאמן לה',
אז הבדיל ה'
את שבט הלוי לעבודתו,
ולזמן זה רומז הביוטי המופיע בפסוק "בעת ההיא".
רש"י מנסה בדבריו גם להסביר מדוע למרות שבחירת הלוויים התרחשה בשנה הראשונה במדבר,
הכתוב סומך את בחירת הלוויים לפסוקים ו'- ז'
(שעוסקים בשנת ה– 40), והוא מסביר שבפסוקים אלו מוזכר המקום בני יעקן, ופה רומזים לנו שכפי שהלוויים לא חטאו בחטא העגל, כך הם נהגו כראוי בבני יעקן– שגם שם התרחש איזשהו אירוע שלא מוזכר בפירוש בפסוקים
שימי לב: לפי פירושו של רש"י פסוקים ו'- ז'
הנם מאמר מוסגר.
רמב"ן לפס' ח':
והנכון בעיני כי "בעת ההיא"
השני כראשון (לעיל פסוק א), כי בעת שאמר לו פסל לך שני
לוחות אבנים (שמות לד א),
נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן,
ואז נתרצה גם לאהרן
ונצטוה (שם כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי,
וצוהו במלואים,
ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו,
שהיתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם.
ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד,
כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו
לעבוד עבודת המשכן:
או יאמר,
כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם,
כי גם הם נושאים הארון,
וכן
ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה'
(להלן לא ט), והם שישרתו לשם
ויברכו בשמו.
וטעם עד היום הזה,
בעבור כהונת אלעזר,
כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי
כן עד היום הזה:
על פי הרמב"ן הביטוי "בעת ההיא"
בפסוק ח'
רומז לביטוי הזהה לו המופיע בפרקנו בפסוק __', והכוונה היא לארבעים יום אחרונים בהם מחל הקב"ה לעם ישראל וציווה אותם על ה_____,
וכן נמחל לאהרון כפי שבא לידי ביטוי במינויו ל_________
וכהונת בניו במלאכת המשכן.
אך עדיין ישנו קושי.
על פי הרמב"ן הכוונה בפסק ח'
היא למינוי _________ (= הכהנים)
שהייתה ב–
40 יום אחרונים,
והרי הפסוק כותב:
"בעת ההיא הבדיל ה'
את שבט ____…" (פס'
___').
הרמב"ן עונה לשאלה זו בשתי דרכים (החל מהמילים "ועשה הבדלת כל השבט עניין אחד"):
א.
יחד עם מינוי אהרון ובניו לכהונה כבר החליט הקב"ה על מינוי כל שבט לוי לעבודות המשכן,
והקב"ה כלל את הכהנים והלוויים ביחד בביטוי "שבט הלוי".
ב.
שבט לוי הובדל מעם ישראל בכך שמתוכו נבחרו הכהנים (ולפי פירוש זה אין מדובר בפסוקינו על בחירת כל שבט לוי אלא אך ורק בבחירת ה______).
אך שוב ישנו קושי,
כיוון שבפסוק כתוב:
"לשאת את ארון ברית ה'",
והרי הלוויים היו אחראים על נשיאת הארון?
אומר הרמב"ן:
אין זה קושי,
כבר מצינו שגם הכהנים נשאו את ______.
רש"י לפס'
ט':
על כן לא היה ללוי חלק.
לפי שהובדלו לעבודת מזבח ואינן פנויין לחרוש ולזרוע:
ה'
הוא נחלתו.
נוטל פרס מזומן מבית המלך:
רש"י מסביר מדוע לא ניתנה ללויים נחלה והסיבה היא שבגלל שהם עובדים ב_____,
אין להם פנאי ל__________.
רש"י מסביר:
ה'
הוא נחלתו=
"נוטל פרס מזומן מבית המלך"-
כלומר הלוויים מקבלים במקום נחלה תבואה מוכנה ממתנות כהונה ומהעשרות.
רש"י לפס' י':
ואנכי עמדתי בהר.
לקבל הלוחות האחרונות ולפי שלא פירש למעלה כמה עמד בהר בעליה אחרונה זו חזר והתחיל בה:
כימים
הראשונים.
של
לוחות
הראשונות
מה
הם
ברצון
אף
אלו
ברצון
אבל
האמצעיים
שעמדתי
שם
להתפלל
עליכם
היו
בכעס:
רש"י מנסה להבין מדוע שוב חוזר משה על קבלת הלוחות השניים,
והרי הוא כבר סיפר על כך בפסוקים ______?
והוא עונה:
בפסוקים ______, לא נאמר כמה זמן משה שהה על ההר כדי לקבל את הלוחות השניים ובפסוק י'
הוא אומר זאת.
החלק השני ברש"י כבר הוסבר לכן באריכות בלקט פרשנים לפרק ט', בפס'
י"ח–
למי שלא זוכרת–
עייני שם.
רש"י לפס' י"ב:
ועתה ישראל.
אע"פ שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו':
כי אם ליראה וגו'.
רבותינו דרשו מכאן (ברכות לג)
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:
על פי רש"י הפסקה בפרק י"א המתחילה בפס'
י"ב עומדת בניגוד לנאמר בפסוקים א'-
י"א.
כלומר:
למרות כל החטאים שבהם חטאתם (פס'
א'-
י"א),
הקב"ה עדיין אוהב אתכן ומבקש ממכם להיות יראי שמים (פס'
י"ב ואילך).
רש"י מוסיף כאן שמכך שה'
מבקש מעמ"י לירא את ה'
דרשו חז"ל שעניין זה לא בידו,
ו"הכל בידי שמים חוץ מ__________".
בנושא זה כבר נתקלנו בלמודנו בפרק ה'
בפסוק כ"ה ברמב"ן (עייני בלקט הפרשנות שם–
באמת עייני…!!!).
יש פה את אחד מבסיסי האמונה שלנו והוא שלאדם ישנה בחירה חופשית בכל הנוגע להתנהגותו ולהתנהלותו בתחום יראת השמים וקיום המצוות.
הרמב"ן לפס' י"ב:
מה ה'
אלהיך שואל מעמך.
נמשך אל לטוב לך.
יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך,
כטעם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה ז), רק הכל הוא לטוב לך.
ואמר הטעם כי לה'
אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה,
וכולם נותנים כבוד לשמו,
איננו צריך לך.
רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים,
בכם שאתם מבחר זרעם,
ולא בישמעאל ולא בעשו:
וטעם כיום הזה,
כי כן יהיה בכל זרעם לעולם.
בבסיס דברי הרמב"ן עומד קושי:
מתחילת פסוק י"ב נשמע הקב"ה לא מצפה מאתנו להרבה:
"מה ה'…
שואל מעמך כי אם…",
והמשך הפסוקים (פס'
_________) מראים שהדרישה היא גדולה מאוד,
והיא כוללת:
___________, ללכת בדרכי ה',
______ אותו,
לשמור את מצוותיו,
לעובדו בכל _______, לשמור את מצוותיו וחוקותיו.
כל הדרישות הללו ממש לא נשמעות כעניין קטן שהקב"ה מצפה מעמנו כפי שהשתמע מתחילת פס'
י"ב.
והרמב"ן עונה:
צריך לקרוא את סיומו של פס'
____ על מנת לענות על הקושי.
בסיומו של פס'
___ כתוב:
"לטוב לך".
כלומר התכלית של כל רשימת הדרישות של הקב"ה מעמנו היא כדי שיהיה לנו ____, כלומר:
כל הבקשות של הקב"ה מעמנו בסופו של דבר אינם בשביל הקב"ה,
שלא חסר לו דבר (שהרי השמים ושמי השמים,
הארך וכל אשר בה כולם שלו כפי שנאמר בפס'
י"ד),
אלא לטובתנו.
כיוון שמי שימלא אחר כל הבקשות יזכה לרוב ______ (בעוה"ז ובעוה"ב),
וממילא כל הדרישות אכן נחשבות כקטנות וקלות ביחס לגודל שכרן.
שימי לב:
על פי הרמב"ן פס'
י"ד הנו ההוכחה למחשבה אותה שולל משה בפס'
י"ג.
היית יכול לחשוב שה'
מצווה אותך דברים לטובתו,
תדע לך:
הציוויים שהוא נותן אינם ______, כי אם ______, והראיה לכך היא שהרי השמים,
שמי השמים והארץ–
שלו הם (פס'
___), והוא אינו זקוק לשום דבר ממכך כיוון שהכל בידו.
רש"י לפס' י"ג:
לשמור את מצות ה'. ואף היא לא לחנם אלא לטוב לך שתקבלו שכר:
רק שימי לב שרש"י ______ לדברי הרמב"ן שמסביר שהמצוות תכליתן היא לתת לנו בסופו של דבר טוב.
ורש"י מסביר שאותו הטוב זהו השכר שנקבל על עשייתן.
ספורנו לפס' י"ב:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל.
אִם כֵּן אַתָּה יִשְׂרָאֵל,
הִשְׁתַּדֵּל עַתָּה לְתַקֵּן מְעֻוָּתְךָ מִכָּאן וָהָלְאָה,
וְהִתְבּוֹנֵן מָה ה'
אֱלֹהֶיךָ שׁאֵל מֵעִמָּךְ.
שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵל דָּבָר לְצָרְכוֹ.
כִּי
אִם–לְיִרְאָה.
וְזֶה
תַּעֲשֶׂה
בְּהִתְבּוֹנֵנְךָ
בְּאפֶן
שֶׁתֵּדַע
גָּדְלוֹ.
וּלְאַהֲבָה
אתוֹ.
וְזֶה
תַּשִּׂיג
בְּהִתְבּוֹנֵנְךָ
אֶל
דַּרְכֵי
טוּבוֹ,
וְכָל
זֶה
שׁוֹאֵל
לְטוֹב
לָךְ.
כְּדֵי
שֶׁתִּזְכֶּה
לְחַיֵּי
עוֹלָם.
בפני הספורנו עמד הקושי:
מדוע פס'
י"ב פותח במילה "ועתה".
מילה זו מצביעה על קשר למה שנאמר לפני כן,
והרי לכאורה אין קשר בין פס'
א'-
י"א,
לבין פס'
י"ב ואילך?
ספורנו מסביר שפס'
י"ב פותח במילה "ועתה"
כיוון שפסוק זה הנו המסקנה מכל מה שנאמר לפני כן בפסוקים (גם בפרקנו בפסוקים א'-
י"א,
אך גם בפרק ט').
בעבר–
עמ"י חטא,
והרבה,
והמסקנה:
על עמ"י מוטלת החובה מכאן ואילך לתקן את הדרוש תיקון.
הספורנו מסביר כיצד ניתן להגיע ליראת ה',
וכיצד ניתן להגיע לאהבת ה'
(שתי דרישות המופיעות בפסוק ___). והספורנו אומר:
דרך התבוננות בגדולתו של הקב"ה אתה יכול להגיע _________.
דרך התבוננות בדרכים בהם מיטיב הקב"ה לבריותיו תגיע ל_________.
הספורנו מוסיף, כפי שהרמב"ן וגם רש"י הסבירו שכל המצוות הן אך ורק לטובתנו.
(ספורנו:
כדי שנזכה לעוה"ב).
שימי לב: על פי רש"י ישנו קשר של ניגוד בין פס' י"ב–
הסוף לבין הנאמר בתחילת הפרק (עייני בדבריו על פס' י"ב המובאים לעיל),
ואילו לפי הספורנו בתחילת הפרק מתוארים הנתונים,
ומפס'
י"ב מתוארת המסקנה מאותם הנתונים.
רש"י לפס' י"ד:
הן לה'
אלהיך.
הכל ואעפ"כ רק באבותיך חשק ה' מן הכל:
על פי רש"י בין פס'
ט"ו לבין פס'
י"ד ישנו קשר של ניגוד.
כלומר:
למרות שהשמים,
שמי השמים והארץ של ___ הם,
הקב"ה בחר __________________________ מתוך כל הבריאה שבידיו.
רש"י לפסוק יח
עשה משפט יתום ואלמנה.
הרי גבורה ואצל גבורתו אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא):
שימי לב:
בפס'
י"ז נאמר:
"כי ה'
א–לוקיכם הוא א–לוקי הא–לוקים ואדוני האדונים הא–ל הגדול הגיבור והנורא…",
ובפסוק הסמוך לו–
בפס'
י"ח נאמר:
"עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה".
לכאורה נשאלת השאלה מה הקשר בין שני הפסוקים?
רש"י מסביר שיש פה קשר של ניגוד כלומר:
הקב"ה למרות גדולתו ונשגבותו (המתוארת בפס'
___), מתעניין גם בדברים הקטנים לכאורה,
ומסייע לחלשים ולזקוקים לעזרה (מה שמתואר בפס'
____).
ראב"ע לפס' י"ח:
עושה משפט.
אע"פ שהוא נשגב הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר כטעם אבי יתומים וכן הגר ויכלכלהו בהשענו עליו ואחר שהשם אוהב הגם אתם חייבים שתאהבוהו:
הראב"ע,
בדומה לרש"י,
מנסה להסביר מהו הקשר בין פסוק י"ח לבין פס' י"ז,
והוא מסביר שיש פה קשר ניגודי ופס' י"ח משלים את התיאור בפסוק י"ז.
(וכך גם סובר רש"י שראית לעיל),
שלמרות שהקב"ה הוא נשגב ונעלה (פס'
י"ז)
בכל אופן הוא מנמיך כביכול את קומתו ורוממותו ודואג לחלשים ולמסכנים שאין מי שידאג להם (פס'
י"ח).00
התוספת של הראב"ע על גבי רש"י היא,
שהראב"ע מקשר גם כן את פס'
י"ח לפס'
י"ט:
מכיוון שהשם אוהב את הגרים כפי שנאמר בפס'
י"ח:
"______________", כך גם אתה מצווה לאהוב את הגר (פס'
____).
רש"י לפס' י"ט:
כי גרים הייתם.
מום שבך אל תאמר לחברך:
בפסוק כתוב "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים",
ולכאורה לא ברור הקשר בין שני חלקי הפסוק,
מדוע אנו מצווים לאהוב את הגר? כי גרים היינו בארץ מצרים. אך מדוע בגלל שהיינו גרים אנו מצווים לאהוב את הגר?
רש"י אומר: עצם העובדה שגם אנו היינו גרים במצרים,
וגם בנו היה את ה"מום"
הזה של הגרות,
מחייב אותנו לא להזכיר זאת לגר (שהוא בעצם גר), ולא לבזותו.
שמנה לב: רש"י מסביר שהציווי פה אינו לאהוב את הגר, אלא לא לבזות אותו או להקניטו.
ראב"ע לפס' כ':
את יי'
אלהיך תירא.
שלא תעברון על מצות לא תעשה:
ואותו תעבוד.
במצות עשה:
ובו תדבק.
בלב:
ובשמו
תשבע.
בפה
כאשר
הוא
מפורש:
הראב"ע מנסה להבין:
בפסוק כ'
ישנן ארבע דרישות.
מהו ההבדל ביניהן?
(לכאורה יש פה כפילות מיותרת–
קושי סגנוני).
והראב"ע מסביר שהפסוק מפרט אופנים שונים בהם יש לעבוד את ה'.
יש צורך להקפיד שלא לעבור על מצוות לא תעשה.
דבר המרומז במילה "____". יש צורך לקיים מצוות עשה.,
דבר המרומז במילה :"_____", יש צורך לעובדו בלבנו ובמחשבותינו,
דבר המרומז במילים "___ ____", ושי צורך גם לעובדו בפינו–
להשבע בשמו,
דבר שנאמר בפירוש:
"_________".
בס"ד
תשובון לרשימת פרשנות לדברים פרק י'
רש"י לפס' א':
בעת ההוא.
לסוף מ' יום נתרצה לי ואמר לי "פסל לך"
ואח"כ "ועשית ארון",
ואני עשיתי ארון תחלה שכשאבוא והלוחות בידי היכן אתנם?
ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן ובצלאל עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים.
נמצא זה ארון אחר היה וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה:
רש"י בראשית דבריו מנסה לענות על קושי:
הקב"ה ציוווה על משה קודם כל לפסול שני לוחות אבנים,
ורק אח"כ הוא ציווה אותו לעשות ללוחות ארון עץ.
(כפי שנאמר בפס'
א'
בפרקנו),
אך משה על פי הכתוב בפס'
ג'
עשה בדיוק ההפך–
קודם הוא בנה ארון,
ורק אח"כ פסל שני לוחות אבנים.
ורש"י מנסה להבין:
איך יכול להיות שמשה עשה קודם ארון ואחר כך לוחות,
והרי הוא צווה לעשות זאת בסדר הפוך.
ורש"י מיישב ואומר שמשה עשה קודם לוחות,
בכדי שיהיה לו היכן להניח את הלוחות.
בפס'
א'
נצטווה משה לעשות ארון,
כפי שכתוב:
"ועשית לך ארון עץ"
ורש"י מנסה להבין על איזה ארון מדובר,
האם זהו הארון שהיה מאוחר יותר במשכן?
רש"י מסביר שהארון עליו נצטווה משה בפס'
א',
הנו ארון שהכין משה וזהו אינו הארון שהיה במשכן עבור הלוחות,
אלא זהו ארון אחר.
הארון אותו נצטווה משה לעשות בפס'
א'
עשוי מעץ,
ובו הונחו מאוחר יותר שברי הלוחות,
וזהו הארון שיצא עם עמ"י למלחמות.
הארון שהיה במשכן הנו ארון אחר,
הוא היה עשוי מזהב,
ועשה אותו בצלאל , בארון זה היו מונחים הלוחות השלמים,
ואסור היה להוציאו מהמשכן (וכשהוציאוהו למלחמה בימי עלי–
נהגו שלא כראוי).
ראב"ע לפס' א':
ארון
עץ.
אמרו
המעתיקים
ז"ל
כי
ארון
אחר
עשה
משה
בתחלה
והעד
ואעש
ארון
ואח"כ
אמר
ואפסול
ואמר
ואשים
את
הלוחות
בארון
אשר
עשיתי
ודעתם
רחבה
מדעתנו
…
הראב"ע גם הוא מנסה לברר על איזה ארון נצטווה משה בפסוק א'?
(האם על הארון שעשה בצלאל,
או על ארון אחר?
והוא מסביר,
כמו רש"י,
שמדובר על הארון שעשה משה (ולא על הארון שעשה בצלאל).
"והעד"=
ההוכחה שלו שמודבר על הארון שעשה משה הוא מסדר הפעולות המופיעות בפרק:
בפרק מתואר שמשה עשה ארון,
אח"כ הכין לוחות (פס'
ג'),
לאחר מכן ה'
כתב על הלוחות את עשרת הדברות (פס'
ד'),
לאחר מכן משה מקבל את הלוחות,
ומיד שם אותם בתוך הארון.
והרי הארון של המשכן עוד לא היה קיים.
(כיוון שמשה ירד מהר סיני ב–
י'
בתשרי,
ורק למחרת נצטוו עמ"י על המשכן),
מכאן מוכח שזהו הארון שמשה נצטווה לעשות שלא קשור לארון שבמשכן.
רמב"ן לפס' א'
בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך.
אחר שהתנפלתי לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות,
אבל היו הראשונות מעשה א–לקים והמכתב מכתב א–לקים,
ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים:
וטעם ועשית לך ארון עץ.
שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד.
והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות,
והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן,
ואז עשו
הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור.
ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות,
לפי שהיה גלוי לפניו שישברם:
וטעם"
ויהיו
שם
כאשר
צוני
ה'
"(פסוק
ה),
שהיו
שם
עד
שנעשה
המשכן,
שצוני
(שמות
כה
כא)
ונתת
את
הכפורת
על
הארון
מלמעלה
ואל
הארון
תתן
את
העדות
אשר
אתן
אליך.
וזהו
הטוב
והישר
בפסוקים
האלה…
כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ ירמוז לארון שעשה בצלאל.
הרמב"ן מתחיל בהשוואה בין הלוחות הראשונים לבין הלוחות השניים,
והוא אומר:
המשותף ביניהם הוא ששניהם נכתבו על ידי הקב"ה,
אך ההבדל הוא ביחס למי שעשה את הלוחות.
בעוד שאת הלוחות הראשונים עשה הקב"ה,
את הלוחות השניים חצב משה בעצמו.
לאחר מכן הרמב"ן מסביר:
הארון אותו נצטווה משה לעשות בפסוק א'
הנו הארון שהכין משה בעצמו מעץ (מתאים לדעתם של רש"י והראב"ע).
בארון זה היו הלוחות עד שהוקם המשכן,
ואז העבירו את הלוחות לארון שעשה בצלאל שהיה מצופה זהב,
עם כפורת זהב.
הרמב"ן מוסיף ואומר שללוחות הראשונים לא ציווה הקב"ה להכין ארון כיוון שידע מראש שישברו.
הרמב"ן מביא פירוש נוסף "על דרך הפשט"
שהארון עליו נצטווה משה בפסוק א'
זהו הארון שעשה בצלאל,
ובפס'
א'
נאמר לו בדרך רמז על ארון זה,
ועל כן נאמר לו לעשותו מעץ,
ולא פירט על ציפוי הזהב,
וכשיבוא בצלאל לעשות את הארון ה'
יסביר לו בדיוק כיצד לעשותו.
פירושו זה של הרמב"ן הוא בניגוד לדעתם של רש"י והראב"ע,
וגם בניגוד לפירושו הראשון של הרמב"ן שהובא לעיל.
(כיוון שעל פי רש"י,
ראב"ע,
פירוש 1 ברמב"ן:
הציווי למשה על הארון שהוא בעצמו יעשה,
והוא עשוי מעץ,
ואילו לפי פירוש 2 ברמב"ן מדובר על ציווי לעשות את הארון שעשה בצלאל,
שמצופה בזהב.)
רש"י לפס' ח':
בעת ההוא הבדיל ה'
וגו'.
מוסב לענין הראשון:
בעת ההוא.
בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום
מכם וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם:
הביטוי "מוסב לעניין ראשון"
אמור להיות מוכר לכן. הכוונה היא שאין להסמיך את הפסוק הנוכחי לפסוק הקודם לו, אלא לפסוקים שהופיעו קודם לכן.
רש"י מסביר שבחירת שבט לוי אינה קשורה למה שנאמר בפסוקים ו'-
ז'.
שהרי בפסוקים ו'-
ז'
מדובר על מות אהרון שהתרחשה בשנת ה–
40 להליכה במדבר,
אלא מינוי הלוויים קשור לפסוקים שלפני כן (פרק ט'
פס'
ח'-
כ"א,
ופרק י'
פס'
א'-
ה'),
בהם מדובר על השנה הראשונה ליציאת מצרים–
ומסופר בהם על חטא העגל,
על שבירת הלוחות,
ועל הלוחות השניים.
בחירת הלוויים על פי רש"י התרחשה בזמן שהעם חטא בעגל ושבט לוי נשאר נאמן לה',
אז הבדיל ה'
את שבט הלוי לעבודתו,
ולזמן זה רומז הביוטי המופיע בפסוק "בעת ההיא".
רש"י מנסה בדבריו גם להסביר מדוע למרות שבחירת הלוויים התרחשה בשנה הראשונה במדבר,
הכתוב סומך את בחירת הלוויים לפסוקים ו'- ז'
(שעוסקים בשנת ה– 40), והוא מסביר שבפסוקים אלו מוזכר המקום בני יעקן, ופה רומזים לנו שכפי שהלוויים לא חטאו בחטא העגל, כך הם נהגו כראוי בבני יעקן– שגם שם התרחש איזשהו אירוע שלא מוזכר בפירוש בפסוקים
שימי לב: לפי פירושו של רש"י פסוקים ו'- ז'
הנם מאמר מוסגר.
רמב"ן לפס' ח':
והנכון בעיני כי "בעת ההיא"
השני כראשון (לעיל פסוק א), כי בעת שאמר לו פסל לך שני
לוחות אבנים (שמות לד א),
נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן,
ואז נתרצה גם לאהרן
ונצטוה (שם כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי,
וצוהו במלואים,
ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו,
שהיתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם.
ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד,
כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו
לעבוד עבודת המשכן:
או יאמר,
כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם,
כי גם הם נושאים הארון,
וכן
ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה'
(להלן לא ט), והם שישרתו לשם
ויברכו בשמו.
וטעם עד היום הזה,
בעבור כהונת אלעזר,
כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי
כן
עד
היום
הזה:
על פי הרמב"ן הביטוי "בעת ההיא"
בפסוק ח'
רומז לביטוי הזהה לו המופיע בפרקנו בפסוק א',
והכוונה היא לארבעים יום אחרונים בהם מחל הקב"ה לעם ישראל וציווה אותם על המשכן,
וכן נמחל לאהרון כפי שבא לידי ביטוי במינויו לכהן גדול וכהונת בניו במלאכת המשכן.
אך עדיין ישנו קושי.
על פי הרמב"ן הכוונה בפסק ח'
היא למינוי אהרון ובניו (= הכהנים)
שהייתה ב–
40 יום אחרונים,
והרי הפסוק כותב:
"בעת ההיא הבדיל ה'
את שבט הלוי…"
(פס'
ח').
הרמב"ן עונה לשאלה זו בשתי דרכים (החל מהמילים "ועשה הבדלת כל השבט עניין אחד"):
א.
יחד עם מינוי אהרון ובניו לכהונה כבר החליט הקב"ה על מינוי כל שבט לוי לעבודות המשכן,
והקב"ה כלל את הכהנים והלוויים ביחד בביטוי "שבט הלוי".
ב.
שבט לוי הובדל מעם ישראל בכך שמתוכו נבחרו הכהנים (ולפי פירוש זה אין מדובר בפסוקינו על בחירת כל שבט לוי אלא אך ורק בבחירת הכהנים).
אך שוב ישנו קושי,
כיוון שבפסוק כתוב:
"לשאת את ארון ברית ה'",
והרי הלוויים היו אחראים על נשיאת הארון?
אומר הרמב"ן:
אין זה קושי,
כבר מצינו שגם הכהנים נשאו את ארון ה'.
רש"י לפס'
ט':
על כן לא היה ללוי חלק.
לפי שהובדלו לעבודת מזבח ואינן פנויין לחרוש ולזרוע:
ה'
הוא נחלתו.
נוטל פרס מזומן מבית המלך:
רש"י מסביר מדוע לא ניתנה ללויים נחלה והסיבה היא שבגלל שהם עובדים במשכן,
אין להם פנאי לחרוש ולזרוע.
רש"י מסביר:
ה'
הוא נחלתו=
"נוטל פרס מזומן מבית המלך"-
כלומר הלוויים מקבלים במקום נחלה תבואה מוכנה ממתנות כהונה ומהעשרות.
רש"י לפס' י':
ואנכי עמדתי בהר.
לקבל הלוחות האחרונות ולפי שלא פירש למעלה כמה עמד בהר בעליה אחרונה זו חזר והתחיל בה:
כימים
הראשונים.
של
לוחות
הראשונות
מה
הם
ברצון
אף
אלו
ברצון
אבל
האמצעיים
שעמדתי
שם
להתפלל
עליכם
היו
בכעס:
רש"י מנסה להבין מדוע שוב חוזר משה על קבלת הלוחות השניים,
והרי הוא כבר סיפר על כך בפסוקים א'-
ה'?
והוא עונה:
בפסוקים א'-
ה',
לא נאמר כמה זמן משה שהה על ההר כדי לקבל את הלוחות השניים ובפסוק י'
הוא אומר זאת.
החלק השני ברש"י כבר הוסבר לכן באריכות בלקט פרשנים לפרק ט', בפס'
י"ח–
למי שלא זוכרת–
עייני שם.
רש"י לפס' י"ב:
ועתה ישראל.
אע"פ שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו':
כי אם ליראה וגו'.
רבותינו דרשו מכאן (ברכות לג)
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:
על פי רש"י הפסקה בפרק י"א המתחילה בפס'
י"ב עומדת בניגוד לנאמר בפסוקים א'-
י"א.
כלומר:
למרות כל החטאים שבהם חטאתם (פס'
א'-
י"א),
הקב"ה עדיין אוהב אתכן ומבקש ממכם להיות יראי שמים (פס'
י"ב ואילך).
רש"י מוסיף כאן שמכך שה'
מבקש מעמ"י לירא את ה'
דרשו חז"ל שעניין זה לא בידו,
ו"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
בנושא זה כבר נתקלנו בלמודנו בפרק ה'
בפסוק כ"ה ברמב"ן (עייני בלקט הפרשנות שם–
באמת עייני…!!!).
יש פה את אחד מבסיסי האמונה שלנו והוא שלאדם ישנה בחירה חופשית בכל הנוגע להתנהגותו ולהתנהלותו בתחום יראת השמים וקיום המצוות.
הרמב"ן לפס' י"ב:
מה ה'
אלהיך שואל מעמך.
נמשך אל לטוב לך.
יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך,
כטעם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה ז), רק הכל הוא לטוב לך.
ואמר הטעם כי לה'
אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה,
וכולם נותנים כבוד לשמו,
איננו צריך לך.
רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים,
בכם שאתם מבחר זרעם,
ולא בישמעאל ולא בעשו:
וטעם כיום הזה,
כי כן יהיה בכל זרעם לעולם.
בבסיס דברי הרמב"ן עומד קושי:
מתחילת פסוק י"ב נשמע הקב"ה לא מצפה מאתנו להרבה:
"מה ה'…
שואל מעמך כי אם…",
והמשך הפסוקים (פס'
י"ב–
י"ג)
מראים שהדרישה היא גדולה מאוד,
והיא כוללת:
יראת שמים,
ללכת בדרכי ה',
לאהוב אותו,
לשמור את מצוותיו,
לעובדו בכל הלב והנפש,
לשמור את מצוותיו וחוקותיו.
כל הדרישות הללו ממש לא נשמעות כעניין קטן שהקב"ה מצפה מעמנו כפי שהשתמע מתחילת פס'
י"ב.
והרמב"ן עונה:
צריך לקרוא את סיומו של פס'
י"ג על מנת לענות על הקושי.
בסיומו של פס'
י"ג כתוב:
"לטוב לך".
כלומר התכלית של כל רשימת הדרישות של הקב"ה מעמנו היא כדי שיהיה לנו טוב,
כלומר:
כל הבקשות של הקב"ה מעמנו בסופו של דבר אינם בשביל הקב"ה,
שלא חסר לו דבר (שהרי השמים ושמי השמים,
הארך וכל אשר בה כולם שלו כפי שנאמר בפס'
י"ד),
אלא לטובתנו.
כיוון שמי שימלא אחר כל הבקשות יזכה לרוב טובה (בעוה"ז ובעוה"ב),
וממילא כל הדרישות אכן נחשבות כקטנות וקלות ביחס לגודל שכרן.
שימי לב:
על פי הרמב"ן פס'
י"ד הנם ההוכחה למחשבה אותה שולל משה בפס'
י"ג.
היית יכול לחשוב שה'
מצווה אותך דברים לטובתו,
תדע לך:
הציוויים שהוא נותן אינם לטובתו,
כי אם לטובתך,
והראיה לכך היא שהרי השמים,
שמי השמים והארץ–
שלו הם,
והוא אינו זקוק לשום דבר ממכך כיוון שהכל בידו.
רש"י לפס' י"ג:
לשמור את מצות ה'. ואף היא לא לחנם אלא לטוב לך שתקבלו שכר:
רק שימי לב שרש"י מתאים לדברי הרמב"ן שמסביר שהמצוות תכליתן היא לתת לנו בסופו של דבר טוב.
ורש"י מסביר שאותו הטוב זהו השכר שנקבל על עשייתן.
ספורנו לפס' י"ב:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל.
אִם כֵּן אַתָּה יִשְׂרָאֵל,
הִשְׁתַּדֵּל עַתָּה לְתַקֵּן מְעֻוָּתְךָ מִכָּאן וָהָלְאָה,
וְהִתְבּוֹנֵן מָה ה'
אֱלֹהֶיךָ שׁאֵל מֵעִמָּךְ.
שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵל דָּבָר לְצָרְכוֹ.
כִּי
אִם–לְיִרְאָה.
וְזֶה
תַּעֲשֶׂה
בְּהִתְבּוֹנֵנְךָ
בְּאפֶן
שֶׁתֵּדַע
גָּדְלוֹ.
וּלְאַהֲבָה
אתוֹ.
וְזֶה
תַּשִּׂיג
בְּהִתְבּוֹנֵנְךָ
אֶל
דַּרְכֵי
טוּבוֹ,
וְכָל
זֶה
שׁוֹאֵל
לְטוֹב
לָךְ.
כְּדֵי
שֶׁתִּזְכֶּה
לְחַיֵּי
עוֹלָם.
בפני הספורנו עמד הקושי:
מדוע פס'
י"ב פותח במילה "ועתה".
מילה זו מצביעה על קשר למה שנאמר לפני כן,
והרי לכאורה אין קשר בין פס'
א'-
י"א,
לבין פס'
י"ב ואילך?
ספורנו מסביר שפס'
י"ב פותח במילה "ועתה"
כיוון שפסוק זה הנו המסקנה מכל מה שנאמר לפני כן בפסוקים (גם בפרקנו בפסוקים א'-
י"א,
אך גם בפרק ט').
בעבר–
עמ"י חטא,
והרבה,
והמסקנה:
על עמ"י מוטלת החובה מכאן ואילך לתקן את הדרוש תיקון.
הספורנו מסביר כיצד ניתן להגיע ליראת ה',
וכיצד ניתן להגיע לאהבת ה'
(שתי דרישות המופיעות בפסוק י"ב).
והספורנו אומר:
דרך התבוננות בגדולתו של הקב"ה אתה יכול להגיע ליראה ממנו.
דרך התבוננות בדרכים בהם מיטיב הקב"ה לבריותיו תגיע לאהבתו.
הספורנו מוסיף, כפי שהרמב"ן וגם רש"י הסבירו שכל המצוות הן אך ורק לטובתנו.
(ספורנו:
כדי שנזכה לעוה"ב).
שימי לב: על פי רש"י ישנו קשר של ניגוד בין פס' י"ב–
הסוף לבין הנאמר בתחילת הפרק (עייני בדבריו על פס' י"ב המובאים לעיל),
ואילו לפי הספורנו בתחילת הפרק מתוארים הנתונים,
ומפס'
י"ב מתוארת המסקנה מאותם הנתונים.
רש"י לפס' י"ד:
הן לה'
אלהיך.
הכל ואעפ"כ רק באבותיך חשק ה' מן הכל:
על פי רש"י בין פס'
ט"ו לבין פס'
י"ד ישנו קשר של ניגוד.
כלומר:
למרות שהשמים,
שמי השמים והארץ של ה'
הם,
הקב"ה בחר בעמ"י/
באבות של עמ"י ובזרעם אחריהם מתוך כל הבריאה שבידיו.
רש"י לפסוק יח
עשה משפט יתום ואלמנה.
הרי גבורה ואצל גבורתו אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא):
שימי לב:
בפס'
י"ז נאמר:
"כי ה'
א–לוקיכם הוא א–לוקי הא–לוקים ואדוני האדונים הא–ל הגדול הגיבור והנורא…",
ובפסוק הסמוך לו–
בפס'
י"ח נאמר:
"עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה".
הרעיון העומד מאחורי דברי רש"י,
על סמך הסמיכות בין הפסוקים היא שהקב"ה למרות גדולתו ונשגבותו (המתוארת בפס'
י"ז),
מתעניין גם בדברים הקטנים לכאורה,
ומסייע לחלשים ולזקוקים לעזרה (מה שמתואר בפס'
י"ח).
ראב"ע לפס' י"ח:
עושה משפט.
אע"פ שהוא נשגב הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר כטעם אבי יתומים וכן הגר ויכלכלהו בהשענו עליו ואחר שהשם אוהב הגם אתם חייבים שתאהבוהו:
הראב"ע מנסה להסביר מהו הקשר בין פסוק י"ח לבין פס'
י"ז,
והוא מסביר שיש פה קשר ניגודי ופס'
י"ח משלים את התיאור בפסוק י"ז.
(וכך גם סובר רש"י שראית לעיל),
שלמרות שהקב"ה הוא נשגב ונעלה (פס'
י"ז)
בכל אופן הוא מנמיך כביכול את קומתו ורוממותו ודואג לחלשים ולמסכנים שאין מי שידאג להם (פס'
י"ח).
התוספת של הראב"ע על גבי רש"י היא,
שהראב"ע מקשר גם כן את פס'
י"ח לפס'
י"ט:
מכיוון שהשם אוהב את הגרים כפי שנאמר בפס'
י"ח:
"ואוהב גר",
כך גם אתה מצווה לאהוב את הגר (פס'
י"ט).
רש"י לפס' י"ט:
כי גרים הייתם.
מום שבך אל תאמר לחברך:
בפסוק כתוב "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים",
ולכאורה לא ברור הקשר בין שני חלקי הפסוק,
מדוע אנו מצווים לאהוב את הגר? כי גרים היינו בארץ מצרים. אך מדוע בגלל שהיינו גרים אנו מצווים לאהוב את הגר?
רש"י אומר: עצם העובדה שגם אנו היינו גרים במצרים,
וגןם בנו היה את ה"מום"
הזה של הגרות,
מחיב אותנו לא להזכיר זאת לגר, ולא לבזותו.
שמנה לב: רש"י מסביר שהציווי פה אינו לאהוב את הגר, אלא לא לבזות אותו או להקניטו.
ראב"ע לפס' כ':
את יי'
אלהיך תירא.
שלא תעברון על מצות לא תעשה:
ואותו תעבוד.
במצות עשה:
ובו תדבק.
בלב:
ובשמו
תשבע.
בפה
כאשר
הוא
מפורש:
הראב"ע מנסה להבין:
בפסוק כ'
ישנן ארבע דרישות.
מהו ההבדל ביניהן?
(לכאורה יש פה כפילות מיותרת–
קושי סגנוני).
והראב"ע מסביר שהפסוק מפרט אופנים שונים בהם יש לעבוד את ה'.
יש צורך להקפיד שלא לעבור על מצוות לא תעשה.
דבר המרומז במילה "תירא".
יש צורך לקיים מצוות עשה.,
דבר המרומז במילה :"תעבד",
יש צורך לעובדו בלבנו ובמחשבותינו,
דבר המרומז במילים "ובו תדבק",
ושי צורך גם לעובדו בפינו–
להשבע בשמו,
דבר שנאמר בפירוש:
"ובשמו תשבע"..