דברים, פרק ו

נושא הדף: דברים,
פרק ו

מחבר:
שרית מאיר

מיועד לכיתות: ט–יב

פרק ו'

אני מחלקת לכן דף עם כותרות,
ואני מבקשת מכן לומר באילו פסוקים מופיע כל נושא.

תשובון לדף:

פס'
א'-
ג':
כותרת לנאום המצוות.

פס'
ד'-
ט':
פרשת שמע.

פס'
י'-
ט"ו:
לא לשכוח את ה'
מרוב טובה.

פס'
ט"ז–
י"ט:
לקיים המצוות בתמימות ולא לנסות את ה'.

פס'
כ'-
כ"ה:
שאלת הבן והתשובה.

פס'
א'-
ג':

כותרת לנאום המצוות.
משה רבנו סיים לספר על מעמד הר סיני, ועל הכח שבנ"י נתנו לו מכח אותו מעמד, וכעת מתחיל בעצם נאום המצוות.

האמנם?

על פי דברנו עד כה טענו שמפרק ה' מתחיל נאום המצוות של משה.

ופתאום בפרק ו' אין פה רצף של מצוות אלא מופיעים פה עניינים שונים.

ובכלל אם תתבוננה בכל החטיבה שעלינו ללמוד מפרק ו' ועד פרק י"א,
תוכלנה לראות שאין פה רצף של מצוות אותם משה מלמד את העם.

באמת,
היחידה של נאום המצוות מתחילה בעשרת הדיברות,
שרש"י סובר שכל תרי"ג מצוות הן בכלל 10 הדיברות,
אך לאחר מכן– משה רבנו מדבר על כל מני נושאים חשובים ערב הכניסה לארץ,
והמצוות עצמן מופיעות מפרק י"ב ואילך.
בעז"ה כאשר נגיע לנושאים שמשה רבנו מדגיש ערב הכניסה לארץ, נתעכב עליהם.

פס'
ד'-
ט':

על פסוקים אלו אני מחלקת דף עבודה, אך לפני שאני מחלקת, אני מעוררת שאלות על הפיסקה.

להקדים ולומר:
הפסוקים הללו נאמרים על ידינו יום, יום,
כמה פעמים ביום, ואנו ננסה ביחד מעט להעמיק בהם. אך ראשית,
ברצוני לשאול אתכן מספר שאלות על הפסוקים הללו.

1. מישהי מוכנה להסביר לי את הפסוק:
"שמע ישראל..
אחד"-
פסוק שאנו אומרות כל כך הרבה פעמים בימי חיינו?

שומעת אותן. ולא מגיבה.

2. לאחר מכן ממשיכה:
ואהבת את ה' א–לוקיך–
נשמע אפשרי?
לאהוב את ה'. לתת מהרמב"ם מה זה אומר לאהוב את ה'?

לחשוב על ה' ולשגות בו כפי שאדם חושב על אישה אהובה.
הלכות תשובה פרק י', הלכה ג':

הלכה ג

וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה

עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד

כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה

והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל

ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו

שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת

אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה:

(הרמב"ם בהמשך מדבר על ההגעה לאהבת ה' דרך התבוננות במצוות ה'. בהלכות יסודי התורה הוא מדבר על הגעה לאהבת ה' דרך ההסתכלות בטבע).

או לרצות לעשות לה' "נחת רוח"
כפי שאנו רוצים לעשות "נחת רוח"
לאנשים שאנו אוהבים באמת.
(מסילת ישרים).

אפשרי?

מדרגה לכולנו?

3. ואהבת את ה' א–לוקיך "בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך"-
מה זה אומר?

זה כמו לומר: כשאת עושה שיעורי בית השתמשי בכל מכשירי הכתיבה שיש לך בקלמר.

אך מה זה אומר לאהוב בכל הלב, בכל הנפש, הרי נפש ולב יש רק אחד?

4. פס'
ו':
והיו הדברים האלה אשר… על לבבך,
ושננתם לבניך–
על מה מדובר–
איזה דברים צריכים להיות על ליבנו,
וללמד את בננו,
באלו דברים עלינו לדבר בדרך,
כשאנו שוכבים וכשאנו קמים?

שומעת אותן.

לאחר מכן נותנת להן דפי עבודה על הפסקה הזו.

עוברת על דפי העבודה בתוספת ההערות שבתשובון.

פס'
י'-
ט"ו:
לא לשכוח את ה' מרוב טובה

קראנה בבקשה את פס' י'-
ט"ו,
ותגדנה לי בדיוק מפני מה מזהיר משה את העם עם הכניסה לארץ?

משה מזהיר אותם, שעם הכניסה לארץ, הם יזכו בערים,
ובבתים,
כרמים וזיתים–
והם עלולים לשכוח את ה' מרוב כל הטוב.
ולעבוד ע"ז.
ומפני זה ה' מזהיר אותם.

למה מציאות של מציאת בתים וכו' עלולה לגרום לשכחת ה' ולעבודה זרה? שואלת אותן.

מרגישים לא תלותיים,
יש להם הכל,
לא זקוקים לכאורה לחסדי שמים.
כשטוב – ה'
ברקע.
כמו ב"מזמור לדוד ה'
רועי…"-
גוף שלישי כשטוב.
וכשרע:
כי אתה עמדי.
וכמו במזמור כ"ז:
לדוד ה'…-
ברקע,
לעומת:
שמע ה'
קולי אקרא–
גוף ראשון כשרע.

מדוע לדעתכן ה'
מזכיר בפס'
י"ב:
"השמר לך פן תשכח… אשר הציאך מארץ צרים מבית עבדים…"?

כדי שיזכרו שכל השפע שיש להם עכשיו זה בזכותו,
והם חייבים לסור למשמעתו.
(הסיפור על רועה הצאן שהובא לארמון המלך).

זוהי לא פעם יחידה בספר דברים בה מזהיר משה את העם מפני שכחת ה' עקב השפע שבארץ. אך בכל פעם הדגש הוא אחר.

אני מחלקת לכן כעת טבלה, אנא נסו להתייחס לשאלות שבה.

בכיתה:
אצלנו הדגש על שפע של עמל אנושי שמגיע לעמ"י ללא מאמץ.

בפרק ח',
ז'-
י"א:
הדגש הוא על נתוני הארץ הטבעיים הטובים,
ולכן המילה המנחה שם היא "ארץ".
לא במסכנות—
לא בצמצום/
בדלות.
לא כמו שהיה במצרים…

בפרק ח', י"ב–
י"ח:
הדגש הוא על ההצלחה של עמ"י בארץ, הוכח העמל שלהם. ולכן כאן מודגשת סכנת הגאווה.
עלינו לזכור כי גם העמל שלנו– הכל מאתו יתברך.
(עיין ערך: שיעור לפני חנוכה).

דברים ל"ב:
וישמן ישורון ויבעט–
בכלל נתוני הארץ הטובים–
דברים ח', ז'-
י"א.

פס'
ט"ז–
י"ט:
לקיים את המצוות בתמימות ולא לנסות את ה'.

קוראת את פס' ט"ז.

מה פירוש לא לנסות את ה'?
בדרך כלל אנו רגילים לומר שה'
מנסה את האדם,
אבל מה פירוש שהאדם מנסה את ה'?
שומעת אותן…

אולי ההמשך יברר: כאשר ניסיתם במסה– מה היה במסה?

פתחנה שמות י"ז,
א'-
ז':
העם צמא,
ומבקש מים,
ומשה אומר שהם מנסים את ה'-
מהו הנסיון בכך,
לכאורה צמאים,
אז שישתו…

פס'
ז':
"על נסותם את ה'
לאמור היש ה'
בקרבנו אם אין"…-
כנראה מאחורי הרצון הבסיסי לשתות העם פיקפק האם ה'
בכלל משגיח כעת,
קיים,
נמצא,
או לא.
ויש בכך ספק,
ועל מנת להסיר את הספק באמונה הזה,
עמ"י עושה נסיון:
בוא נראה אם ה'
קיים.
אם הוא יעשה לנו נס ויתן לנו מים–
משמע הוא קיים,
ואם לא–
אז לא…

וזה אסור לעשות: אל תעבוד את ה' על תנאי שה' יעשה לך כך או כך/ על תנאי שה' יעשה לך איזשהו נס. והרמב"ן מוסיף: אל תעבוד את ה' על תנאי שישלח לך ברכה, אושר,
עושר והצלחה.
או במילים מוכרות:
לא לעבוד את ה' על מנת לקבל פרס/ כיוון שזה כדאי ומשתלם.

את הדברים הללו, ועוד אומר הרמב"ן על פסוקנו,
ובעז"ה,
גם הוא יופיע בלקט הפרשנים.

ניתן לקרוא את הרמב"ן ביחד איתן.

לאחר קריאת הרמב"ן נותנת לכל טור מקור אחר (אפשרות…/
לפתוח ביחד איתן את ירמיהו ומלאכי המופיעים ברמב"ן),
ועליו לכתוב האם במקור זה עוברים על האיסור לא לנסות את ה',
כפי שמבין אותו הרמב"ן.

ירמיהו מ"ד,
ז'-
י',
וכן ט"ו–
י"ח.

אחרי חורבן בית ראשון,
ירמיהו מדבר אל שארית העם שירדה מצרימה,
ונשיהם מקטרים לעבודה זרה, והוא אומר להם: למה אתם מקטרים לאלוהים אחרים בארץ מצרים? הרי ראיתם איך ה' הרע לכם?

והעם עונה: אנחנו כן נקטר למלכת השמים, כי כך אנחנו שבעים,
ואין לנו רעה. כי כשהפסקנו לקטר למלכת השמים– היה חסר לנו מזון וכו'. כאן עמ"י עובד את ה' על מנת, בשביל הכדאיות.
אם לא כדאי–
עוברים לכתובת אחרת.
עוברים על האיסור על פי הרמב"ן.

מלאכי ג', י"ד–
ט"ו.

העם אומר: מה שווה לעבוד את ה' אם אנחנו במצב "על הפנים"?
הרשעים מצליחים (פס'
ט"ו).
שוב העם עובד/ לא עובד את ה' בגלל שיקולי רווח והפסד–
עוברים על האיסור לא תנסון על פי הרמב"ן

שופטים ו'

ישעיהו ז', י'-
י"ג

פס'
י"ז:
לשמור את מצוות ה', עדותיו וחוקיו.

פס'
י"ח:
"ועשית הישר והטוב".
לכאורה זהו אותו הדבר! מי שמקיים מצוות הוא זה שעושה הישר והטוב בעיני ה'. מה בא להוסיף פס' י"ח,
שלא כתוב בפס' י"ז?

לשמוע אותן.

על פי רש"י:
לא לנהוג רק על פי הדין, אלא לעשות פשרה,
ולנהוג לפנים משורת הדין.
כלומר:
פס'
י"ז אומר מה עליך לעשות מצד הדין. אך פס' י"ח מצווה אותך לפעול גם לפנים משורת הדין.

הרמב"ן–
לוקח את דברי רש"י ומרחיב אותם. אתן אמורות לזכור אותו מויקרא כאשר למדנו את "קדושים תהיו".

על פי הרמב"ן יכול אדם לנהוג על פי כל כללי ומצוות התורה,
ולהיות נבל ברשות התורה.
ציווי זה של ועשית הישר והטוב כולל את כל אותן סיטואציות שלא כתובות במפורש בתורה,
ומתנהג על פי רוח התורה, רוח של פשרה, רוח של לפנים משורת הדין, רוח של חסד.
כלומר פס' י"ז אומר: תקיים את כל מצוות התורה.

ופס'
י"ח אומר: תנהג על פי רוח התורה בכל הסיטואציות שאתה נפגש בהן בחייך,
ואין להן הלכה ברורה.

לקרוא להן את הגמ' בבא מציעא פג, ע"א.
דוגמא ל"ועשית הישר והטוב".

בס"ד

פרק ו'

פס'
_____: כותרת לנאום המצוות.

פס'
_____: פרשת שמע.

פס'
_____: לא לשכוח את ה' מרוב טובה.

פס'
_____: לקיים המצוות בתמימות ולא לנסות את ה'.

פס'
_____: שאלת הבן והתשובה.

____________________________________________________________________

"שמע ישראל"
(פס'
ד'-
ט')

1. עייני בדפים של לקט פרשנים לבגרות ברש"י לפס' ד',
   וכן ברשב"ם לפס' ד'
   , ועני על השאלות שלאחריהם.

2. עייני בלקט הפרשנים לבגרות,
   ברמב"ן לפס' ד',
   ועני על השאלות שלאחריו.

3. א.
   עייני ברש"י לפס'
   ה',
   ד"ה,
   "ואהבת",
   וכתבי כיצד ניתן,
   על פי דבריו,
   לקיים את המצווה:
   "ואהבת את ה'
   א–לוקיך".
   ב.
   כתבי כיצד ניתן לקיים את הציווי " ואהבת",
   על פי דברי הגמ'
   המובאים להלן?
   
   יומא פ"ו,
   ע"א:
   ואהבת את ה'
   אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו…
   ג.
   עייני ברש"י לפס'
   ו'.
   דבריו של רש"י לקוחים מתוך הספרי.
   כיצד ניתן לקיים את הציווי "ואהבת על פי דבריו של רש"י אלו?
   (שימי לב:
   דיוטגמא=
   מצווה כתובה מאת המלך.
   סופנה=
   מעריך אותה)
   שימי לב:
   בתוך דבריו של רש"י ניתנת התשובה לשאלה:
   "והיו הדברים"-
   על אלו דברים מדובר?
   ורש"י מסביר שהדברים האלה אלו הם המצוות.
   ד.
   הקיפי בעיגול את התשובה הנכונה:
   דבריו של רש"י לפס'
   ו'
   (סעיף ג'),
   מסתדרים/
   לא מסתדרים עם דבריו לפס'
   ה'
   (סעיף א'
   בשאלה).
   נמקי.

4. עייני ברש"י לפס' ה'
   ד"ה "בכל לבבך"
   ועד סוף פירושו על הפסוק,
   וכתבי מה למדים חז"ל (דברי רש"י מקורם בספרי),
   מכל אחד מהביטויים שלפנייך:
   בכל לבבך:
   1.
   2.
   ובכל נפשך:
   
   ובכל מאודך: 1.
   
   2.

5. התייחסות לפסוקים ו'-
   ט',
   תמצאנה בלקט הפרשנים לבגרות.
   רק שמנה לב שישנה בפסוקים הללו התייחסות לשתי מצוות.
   
   בפס'
   ח':
   ישנה התייחסות למצוות ה______,
   ובפס'
   ט',
   ישנה התייחסות למצוות ה_____.

בס"ד

תשובון

1. עייני ברש"י לפס' ד',
   וכן ברשב"ם לפס' ד'
   עד המילים:
   "אחר עמו".
   מהו הרעיון המובע בפס' זה על פי כל אחד מהפרשנים שלעיל?

   על פי רש"י:
   ה',
   שהוא עכשיו הא–לוקים של עמ"י בלבד, עתיד להיות בעתיד ה' של כל העמים:
   בכיתה להוסיף:
   יש לקרוא את הפסוק כך: שמע ישראל ה', שהוא א–לוקינו,
   (עתיד להיות),
   ה'
   אחד (א–לוקי האומות).
   משפט מורכב.
   "א–לוקינו"-
   משפט טפל.
   על פי הרשב"ם:
   ה'
   הוא הא–ל היחיד!
   בכיתה להוסיף:
   על פי הרשב"ם יש לקרוא את הפסוק כך: שמע ישראל: ה'
   הוא הא–לוקים שלנו, והוא אחד, אין עוד מלבדו. יש פה שני משפטים נפרדים:
   שמע ישראל: 1.
   ה'
   א–לוקינו.

   2 . ה'
   אחד.

2. קראי את דברי הרמב"ן שלפנייך,
   ועני על השאלות שלאחריו:
   רמב"ן לפסוק ד'
   שמע ישראל ה'
   א–לקינו.
   גם בזה מצוה שיבאר.
   כי בדבור אנכי ה'
   א–לקיך יהיה היחוד,
   וכמו שאמרו (מכילתא בחדש ה)
   רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן,
   שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה'
   אלהיך מי מיחה כנגדו,
   אבל בא לבאר המצוה הזו.
   והזכיר אותה אחר עשרת הדברות,
   לפי שהוא שרש באמונה,
   וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד ע"ז.
   
   … ואתה צריך להתבונן בזה כי שנה הכתוב כאן לומר "ה'
   א–לקינו",
   ולא אמר "א–לקיך"
   כמו שאומר בכל מקום,
   שמע ישראל אתה עובר היום וגו'
   כי ה'
   א–לקיך (להלן ט א ג),
   שמע ישראל אתם קרבים היום וגו'
   כי ה'
   א–לקיכם (להלן כ ג ד),
   וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר ה'
   א–לקיכם או ה'
   אלהיך,
   וגם בכאן אמר ואהבת את ה'
   אלהיך:
   אבל הזכיר ביחוד "ה'
   אלהינו",
   כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת.
   
   א.
   הרמב"ן סובר שהמילים:
   "שמע ישראל… אחד"
   זוהי מצווה מבוארת.
   –
   מהי המצווה בפסוק זה,
   ומדוע היא מבוארת?
   –
   מה נתבאר במצווה זו בפרקנו?
   –
   המצווה היא להאמין בה'.
   והיא מבוארת,
   כיוון שהדברה הראשונה בעשרת הדברות היא מצוות אנכי,
   שמשמעותה:
   להאמין בה',
   אם כן יש פה חזרה על מצווה זו.
   –
   נתבאר לנו במצווה זו שהיא שורש האמונה,
   וללמד אותנו שכל מי שכופר במצווה זו הוא כופר בה',
   והוא כמו עובד ע"ז.
   ב.
   מה מיוחד בביטוי "ה'
   א–לוקינו",
   ביחס לאזכורים נוספים בספר דברים,
   וכיצד מסביר הרמב"ן את המיוחדות הזו?
   המיוחד:
   בדר"כ משה אמר לעמ"י:
   "ה'
   א–לוקיך",
   ופה הוא אמר:
   "א–לוקינו".
   כי ה'
   עשה עם משה גדולות ונוראות,
   ולכן אינו מוציא את עצמו מן הכלל כשמקבל עליו עול מלכות שמים.

3. א.
   עייני ברש"י לפס'
   ה',
   ד"ה,
   "ואהבת",
   וכתבי כיצד ניתן,
   על פי דבריו,
   לקיים את המצווה:
   "ואהבת את ה'
   א–לוקיך".
   לעשות את המצוות מתוך אהבה,
   עם כל הלב,
   בשמחה,
   ולא מתוך יראה.
   ב.
   כתבי כיצד ניתן לקיים את הציווי " ואהבת",
   על פי דברי הגמ'
   המובאים להלן?
   
   יומא פ"ו,
   ע"א:
   ואהבת את ה'
   אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו…
   להתנהג בצורה כזו שאנשים יהללו אתו על שלמד תורה,
   שאנשים בזכותו יאהבו את ה'.
   ג.
   עייני ברש"י לפס'
   ו'.
   דבריו של רש"י לקוחים מתוך הספרי.
   כיצד ניתן לקיים את הציווי "ואהבת על פי דבריו של רש"י אלו?
   (שימי לב:
   דיוטגמא=
   מצווה כתובה מאת המלך.
   סופנה=
   מעריך אותה)
   לקיים את המצוות בשמחה,
   ומתוך כך האדם מכיר את ה',
   מדבק בדרכיו ומגיע לאהבת ה'
   שימי לב:
   בתוך דבריו של רש"י ניתנת התשובה לשאלה:
   "והיו הדברים"-
   על אלו דברים מדובר?
   ורש"י מסביר שהדברים האלה אלו הם המצוות.
   ד.
   הקיפי בעיגול את התשובה הנכונה:
   דבריו של רש"י לפס'
   ו'
   (סעיף ג'),
   מסתדרים/
   לא מסתדרים עם דבריו לפס'
   ה'
   (סעיף א'
   בשאלה).
   מסתדרים,
   ומשלימים.
   זה מסביר מדוע קיום המצוות באהבה יוביל לאהבת ה'-
   כך תכיר את ה'
   וכו'.

4. עייני ברש"י לפס'
   ה'
   ד"ה "בכל לבבך"
   ועד סוף פירושו על הפסוק,
   וכתבי מה למדים חז"ל (דברי רש"י מקורם בספרי),
   מכל אחד מהביטוים שלפנייך:
   בכל לבבך–
   יש לאהוב את ה'
   גם ביצה"ט שלי,
   וגם ביצה"ר שלי.
   (כאשר גובר עלי יצרו לעבור עבירה,
   יזכור אהבת ה'
   באותה השעה.
   או:
   יש לאהוב את ה'
   בכל הלב,
   ללא ספקות והרהורים.
   עליך לדאוג שמעשיך ולבך יהיו שווים.
   שלא תכבד את ה'
   במעשיך,
   אבל בלבך תהיה רחוק מה'.
   ובכל נפשך:
   יש לאהוב את ה'
   אפילו שהוא הורג אותי.
   ובכל מאודך:
   יש לאהוב את ה'
   בכל הכסף שלי.
   ולמה צריך לומר זא,
   והרי כבר נאמר לאהוב בכל נפשך,
   אזי ק"ו בכל ממונך.
   ומסביר רש"י:
   מדובר על אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו.
   או:
   לאהוב את ה'
   בכל מידה שהוא מודד לי:
   גם בדברים הטובים,
   אך גם בדברים הרעים שהוא מביא עלי.
   דרגות מאוד גבוהות…!
   לסיכום להביא קטעים מדברי המסילת ישרים,
   על מנת שיהיה לנו לאיפה לשאוף…

5. את פסוקים ו'-
   ט',
   נשלים בעז"ה בלקט פירושים לבגרות שיינתן לכן בעז"ה,,
   ובלי נדר.
   רק תשמנה לב שישנה התייחסות לשתי מצוות בפסוקים הללו.
   בפס'
   ח':
   ישנה התייחסות למצוות התפילין,
   ובפס'
   ט',
   ישנה התייחסות למצוות המזוזה.

בס"ד

"ואהבת את ה'
א–לוקיך"

חלקים מתוך הפרק "בבאור חלקי החסידות"
(מתוך מסילת ישרים):

…ונדבר עתה מענין האהבה,
וענפיה הם שלושה:
השמחה,
הדביקות והקנאה.

והנה ענין האהבה הוא שיהיה האדם חושק ומתווה ממש אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו,
כאשר ירדוף איש אחר דבר הנחמד ממנו חמדה עזה,
עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודבור בתהלותיו והעסק בדברי תורתו וא–להותו יתברך שעשוע ועונג ממש,
כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה,
אשר אפילו הדבור בם יהיה לו לנחת ותענוג… והנה ודאי שמי שאוהב את בוראו אהבה אמתית לא יצטרך רצוי ופתוי לעבודה,
אלא אדרבה לבו ישאהו וירצהו אליה,

אם לא יהיה עכוב גדול שימנעהו.
הנה זאת היא המדה הנחמדת אשר אליה זכו החסידים הראשונים קדושי עליון,
וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ב):
"כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך א–להים צמאה נפשי לא–להים לא–ל חי מתי אבוא וגו'"…

… והנה זאת ודאי שאהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר,
דהיינו:
שיאהב את הבורא יתברך על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו,
אלא כאהבת הבן לאביו,
שהיא אהבה טבעית ממש,
שטבעו מכריחו וכופהו לזה… ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן הדחק והצרה.
וכן אמרו ז"ל

(ברכות נ"ד):
"ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך"
(דברים ו') – "אפילו נוטל את נפשך",
"ובכל מאדך"
– "בכל ממונך".

ונבאר עתה ענפי האהבה, הם השלשה שזכרתים:
הדביקות,
השמחה והקנאה.

הדביקות הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו…

השני הוא השמחה,
והוא עקר גדול בעבודה,
והוא מה שדוד מזהיר ואומר (תהלים ק'):
"עבדו את ה'
בשמחה באו לפניו ברננה"…
כי זאת היא השמחה האמתית,
שיהיה לבו של האדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי…

הענף השלישי הוא הקנאה,
שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה.
והוא מה שאמר דוד עליו השלום

(תהלים קל"ט):
"הלא משנאיך ה'
אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו'"…

…וזה פשוט,
מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חבירו או מחרפים אותו ובודאי שיצא לעזרתו,
גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס ושלום ושיעברו על מצותיו.

בס"ד

רשימת פרשנות–
דברים פרק ו'

ספורנו לפסוק ג

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'
אֱלֹהֵי אֲבתֶיךָ לָךְ,
אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
כְּמוֹ שֶׁהוּא דִּבֵּר לְךָ "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ",
מוּכֶנֶת לְעוֹבְדָיו לְזֶה הַתַּכְלִית,
שֶׁתִּתְפַּרְנסו בָּהּ שֶׁלּא בְּצַעַר,
וְיִהְיֶה לָכֶם פְּנַאי לְעִיּוּן וּלְמַעֲשֶׂה לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת.

עייני בפס'
ג',
ובדברי הספורנו והשלימי:
פסוק ג'
מתחיל בציווי:
"______________________
____________ ואשר תרבון מאוד",
ומסיים בעובדה שארץ ישראל הנה ארץ "___________". נשאלת השאלה:
מהו הקשר בין שני חלקי הפסוק?
מהו הקשר בין טוב הארץ לבין עבודת ה'
וההתרבות בארץ?
ותשובתו של הספורנו לשאלה זו היא:
טוב הארץ עליו מדובר בחלק ה___
של פס'
ג'
מסייע לעבודת ה',
ולהתרבות בארץ עליהם מדובר בחלק ה______
של פס'
ג'.
וביתר פירוט:
הספורנו מסביר את הקשר בין שני חלקי פסוק ג'
כך:
מכיוון שהארץ היא ארץ _______
______, ומתפרנסים בה בקלות,
אזי לעמ"י שיושב בארץ יש זמן ללמוד _______ ולהתרבות.

"שמע
ישראל
יקוק
א–לוקינו
יקוק
אחד"
(פס'
ד')

עייני ברש"י לפס' ד',
וכן ברשב"ם לפס' ד'
שלפנייך,
ועני על השאלות שלאחריהם:

פסוק ד– רש"י:

ה'
א–להינו ה' אחד.
ה'
שהוא א–להינו עתה ולא א–להי האומות ע"א הוא עתיד להיות ה' אחד שנאמר (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'
ונאמר (זכריה יד)
ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:

פסוק ד'- רשב"ם:

"ה'
א–להינו ה' אחד.
ה'
הוא לבדו א–להינו ואין לנו א–לוה אחר עמו"

1. מהו הרעיון המובע בפס' זה על פי כל אחד מהפרשנים שלעיל?

2. שימי לב,
והשלימי:
לפי רש"י הביטוי "ה'
אחד"
מכוון לכלל האנושות,
ובזמן ______, ואילו לפי הרשב"ם "ה'
אחד"
מכוון כלפי ______ ובזמן הווה.
(הבדל עקרוני…)

קראי את דברי הרמב"ן שלפנייך,
ועני על השאלות שלאחריו:
רמב"ן לפסוק ד'
שמע
ישראל
ה'
א–לקינו.
גם
בזה
מצוה
שיבאר.
כי
בדבור
אנכי
ה'
א–לקיך
יהיה
היחוד,
וכמו
שאמרו
(מכילתא
בחדש
ה)
רבי
נתן
אומר
מכאן
תשובה
למינים
שהם
אומרים
שתי
רשויות
הן,
שכשעמד
הקב"ה
על
הר
סיני
ואמר
אנכי
ה'
אלהיך
מי
מיחה
כנגדו,
אבל
בא
לבאר
המצוה
הזו.
והזכיר
אותה
אחר
עשרת
הדברות,
לפי
שהוא
שרש
באמונה,
וכל
מי
שאינו
מודה
בה
כופר
בעיקר
כעובד
ע"ז.

…
ואתה
צריך
להתבונן
בזה
כי
שנה
הכתוב
כאן
לומר
"ה'
א–לקינו",
ולא
אמר
"א–לקיך"
כמו
שאומר
בכל
מקום,
שמע
ישראל
אתה
עובר
היום
וגו'
כי
ה'
א–לקיך
(להלן
ט
א
ג),
שמע
ישראל
אתם
קרבים
היום
וגו'
כי
ה'
א–לקיכם
(להלן
כ
ג
ד),
וכן
בכל
הפרשיות
שידבר
עם
ישראל
יזכיר
ה'
א–לקיכם
או
ה'
אלהיך,
וגם
בכאן
אמר
ואהבת
את
ה'
אלהיך:
אבל
הזכיר
ביחוד
"ה'
אלהינו",
כי
עשה
עם
משה
את
הגדולות
ואת
הנוראות
לעשות
לו
שם
תפארת
(ואילו
אמר
"א–לוקיך
היה
נראה
כמוציא
עצמו
מן
הכלל)..

א.
הרמב"ן סובר שהמילים:
"שמע ישראל… אחד"
זוהי מצווה מבוארת.
–
איזו מצווה הפסוק "שמע ישראל ה'
א–לוקינו ה'"
אחד מבאר?

– הסבירי מהו תוכן מצווה זו.

ב.
מה מיוחד בביטוי "ה'
א–לוקינו",
ביחס לאזכורים נוספים בספר דברים,
וכיצד מסביר הרמב"ן את המיוחדות הזו?

פסוק ו

רש"י:
והיו הדברים.
ומהו האהבה והיו הדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומתדבק בדרכיו (ספרי):

אשר אנכי מצוך היום.
(שם)
לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה.
דיוטגמא מצות המלך הבאה במכתב:

השלימי:
הפסוקים מתחילים מ"ואהבת את ה'
א–לוקיך בכל לבבך…"
וממשיכים "והיו הדברים האלה…".
על פי רש"י הפסוקים מתחילים מהמטרה שהיא _________. ועוברים לדרך דרכה ניתן להגיע למדרגת אהבת ה'
והיא דרך:
"_______________" כלומר:
על פי רש"י האדם יכול להכיר בקב"ה ולהידבק בדרכיו על ידי כך ש"והיו הדברים האלה על לבבך"-
כלומר על ידי כך שדברי התורה יהיו חרותים על לבו ונמצאים כל הזמן במחשבתו.

רש"י גם מנסה להסביר מדוע נכתב:
"אשר אנכי מצוך היום",
והסברו:
שהאדם צריך להתייחס לדברי התורה כ"_________"
(= מצות המלך הבאה במכתב)
חדשה (שהגיעה היום),
להתלהב מהם,
ולא כ"_________"
ישנה,
שאין אדם מחשיבה.

רש"י על פס' ז'

ושננתם.
(שם)
לשון חדוד הוא שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו אלא אמור לו מיד:

השלימי:
רש"י מסביר ושננת מלשון משונן=
_________. רש"י מבין שישנו פה ציווי שדברי התורה יהיו בפינו מחודדים,
בהירים ונהירים.
ונוכל לענות תשובה טובה ומסודרת לכל מי שישאל אותנו שאלה עליהם.

לבניך.
אלו
התלמידים
מצינו
בכל
מקום
שהתלמידים
קרוים
בנים
שנאמר
…
וכשם

שהתלמידים קרוים בנים שנאמר (מלכים ב' כ)
בנים אתם לה'
אלהיכם כך הרב קרוי אב שנאמר אבי אבי רכב ישראל וגו':

רש"י מסביר שהחובה היא ללמד תורה לא רק לבנים הביולוגיים (עליהם כבר דובר בפס'
___' בפרקנו),
אלא גם ל_________
שנקראים בנים.

ודברת בם.
(ספרי)
שלא יהא עיקר דבורך אלא בם עשם עיקר ואל תעשם טפל:

רש"י מסביר:
ודברת בם–
שדברי התורה יהיו עיקר דיבורינו–
שהם יהיו _______ בחיינו,
ולא סתם איזשהי תוספת לחיינו "מן הצד".

ובשכבך.
(שם)
יכול אפילו שכב בחצי היום?
ת"ל:
"ובקומך".
יכול אפילו עמד בחצי הלילה?
ת"ל:
"בשבתך בביתך ובלכתך בדרך".
דרך ארץ דברה תורה זמן שכיבה וזמן קימה:

רש"י מנסה להבין את המשמעות של המילים:
ובשכבך ובקומך"-
האם כל פעם שהאדם הולך לישון–
אפילו אם זה באמצע ה_____,
ובכל פעם שהאדם מתעורר–
אפילו אם זה באמצע ה____
עליו לשנן את דברי התורה (מדובר על פרשיית ואהבת,
ו"והיה אם שמוע"
שבפרק י"א)
? והוא למד שכשהתורה מדברת על "בשכבך ובקומך"-
היא מדברת על הדרך ה________
שבני האדם נוהגים (זאת הוא למד בדרך רמז מהמילים ובלכתך בדרך)-
לקום בבוקר,
ולשכב לישון בלילה,
ובזמנים הללו–
בבוקר,
ובערב–
לפני ששוכבים לישון–
יש לשנן ולומר את שתי פרשיות קריאת שמע הללו.
(ולא בכל פעם שהאדם מתעורר או עולה על משכבו בזמנים אחרים).
(כלומר:
כשכתוב "ובשכבך ובקומך"
אין הכוונה לתנוחת הגוף אלא לזמן בו יש לקרוא את ק"ש)

שימי לב,
והשלימי:
בתוך פירושו של רש"י מופיעות המילים:
"יכול"
ו"ת"ל"
(= תלמוד לומר).
ביטויים אלו מקורם במדרשי ההלכה,
והם מופיעים הרבה בפרשנים,
ומשמעותם היא כך:
לאחר שמביאים את המילה "יכול"
מעלים סברא בצורת שאלה שאותה סברא בסופו של דבר תידחה.
ואיך היא תדחה?
על ידי הלימוד שיופיע בהמשך שמתחיל במילים:
"ת"ל".
ולעניינינו:
מעלים אפשרות "_______________________ "
כלומר האם יתכן שאדם שהולך לשון בצהרים או שקם באמצע הלילה–
האם יכול להיות שתחול עליו החובה להגיד את פרשיות קריאת שמע כשהוא הולך לשון בצהריים או כשהוא מתעורר באמצע הלילה?
והתשובה היא:
לא!
(תמיד שאלה שמתחילה ב"יכול"
תשובתה תהיה __________). ואיך אני יודעת שלא?
מהפסוק:
ת"ל:
"בשבתך בביתך ובלכתך בדרך".
דרך ארץ דברה תורה זמן שכיבה וזמן קימה:
כלומר חכמים למדים מה_______
שמדובר על הזמנים ה________
בהם בני אדם הולכים לשון/
קמים (כלומר בבוקר ובלילה),
ורק אז חלה על האדם החובה לקרוא את פרשיות ק"ש.

רש"י על פסוק ח'

וקשרתם לאות על ידך.
אלו תפילין שבזרוע:

והיו
לטטפת
בין
עיניך.
אלו
תפילין
שבראש
ועל
שם
מנין
פרשיותיהם
נקראו
טוטפות
טט
בכתפי
שתים
פת
באפריקי
שתים:
רש"י מסביר שיש בפסוקים אלו רמז לכך שדברי התורה הללו (פרשיות קריאת שמע),
צריכים להיות כתובים ב________
של ראש וב_________
של יד.
מהמילים "וקשרתם לאות על ידך"
מוצא רש"י רמז ל_____________,
ומהמילים "__________________" מוצא רש"י רמז לתפילין שבראש.
רש"י גם מסביר שטוטפות משמעותו בשפות זרות _____– שכן ישנן _______ פרשיות מהתורה שיש לכתוב בתפילין.

רש"י על פסוק ט'

מזזות ביתך.
מזזות כתיב שאין צריך אלא אחת:

(הערה מקדימה:
בשפה המקראית המזוזות הן שתי הקורות הניצבות מימין לפתח ומשמאלו.
עליהן נשען המשקוף שמעל הדלת. כיום אנו קוראים מזוזה לקלף המונח בתוך קופסה הקבועה במזוזה.)

השלימי:
בפס'
זה מוצא רש"י רמז למצוות המזוזה.
המילה מזזות כתובה ללא ו"ו אחת (בכתיב חסר),
רש"י רואה בזה אסמכתא שאת פרשת קריאת שמע הנמצאת בתוך המזוזה יש לשים על צד ______ של הדלת בלבד .

ובשעריך.
לרבות שערי חצרות ושערי מדינות ושערי עירות (יומא יא):

רש"י מסביר שחובת המזוזה היא לא רק ב_____
הפרטי,
או בשער הפרטי,
אלא גם בשער של חצר משותפת,
של מדינות ושל עיירות.
(בפעם הבאה שאתן עוברות דרך שער ציון שמנה לב למזוזה…).
זאת רש"י למד מהאות ___ שנמצאת במילה "ובשעריך",
שבעצם מלמדת שמדובר על כמה סוגי שערים,
ולא רק על שער אחד.

הרמב"ן על פסוק י

(פסקה ראשונה)
והיה
כי
יביאך
ה'
אלהיך
וגו'.
יזכיר
בכאן
כי
ברבות
הטובה
יזכור
ימי
עניו
ומרודו
שהיה
עבד
במצרים,
ולא
ישכח
את
השם
שהוציאו
מן
העבדות
ההוא
לטובה
הזאת,
אבל
יזכור
חסדיו
תמיד
ויירא
אותו
ויעבוד
לפניו
כעבד
לאדוניו:

(פסקה שניה)
ועל
דעת
רבותינו
(חולין
יז.)
ירמוז
עוד,
כי
הטוב
ההוא
אשר
ימצא
בתים
המלאים
מותר
אפילו
היו
שם
דברים
הנאסרים
בתורה,
כגון
קדלי
דחזירי
או
כרמים
נטועים
כלאים
או
ערלה.
ואפילו
בבורות
יתכן
שהיה
בחציבתן
דבר
אסור
בטיח
אשר
בהן,
או
הזכיר
הבורות

דרך מליצה להזכיר רבוי הטובה,
והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור:

עייני בפסוקים י'- י"ב , ברמב"ן שלעיל והשלימי:

בפסקה הראשונה הרמב"ן אומר שכאשר לבני ישראל יהיה שפע גדול בארץ (פס'
_____), עליהם לזכור את החסד שעשה עמם הקב"ה בימי עניים ומרודם במצרים (פס'
____), ושהוא זה שהביא אותם לטובה הנוכחית,
ושחס וחלילה השפע לא יגרום לך ל________,
אלא תמשיך לעבוד את ה'
כמו שעובד _____ את אדוניו.

בפסקה השניה הרמב"ן מביא את דעתם של חז"ל שכאשר בני ישראל הגיעו לארץ הותר להם בתקופת הכיבוש (וככל הנראה גם קצת לאחריה)
לאכול מאכלות אסורים (כגון חזיר,
____, ______). חז"ל למדו זאת מהפירוט המופיע בפסוקים לגבי מה שבנ"י ימצאו בארץ,
והם למדו שכל מה שבנ"י ימצאו בארץ–
בערים,
בבתים,
בבורות,
בכרמים וכו'-
הותר להם,
ואפילו אם יש שם דברים אסורים.
(למעט ע"ז שנאסרה טוטאלית).

הספורנו על פסוק יב

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן–תִּשְׁכַּח.
כִּי עשֶׁר קָנוּי בְּזֶה הָאפֶן,
גּוֹרֵם בְּרב הִמָּשֵׁךְ אַחַר הַתַּאֲווֹת,
וּבָהֶן יִשְׁכַּח הָאָדָם אֶת עוֹשֵׂהוּ.

השלימי:
הספורנו מנסה להסביר כיצד טוב הארץ (פס'
_____) עלול להביא לשכחת ה'
(פס'
___) והוא מסביר שטוב הארץ יכול לגרום לאדם להימשך אחר ______, ובמצב שהאדם נמשך אחר ______ הוא שוכח את _______.

רש"י לפסוק יג

ובשמו תשבע.
אם יש בך כל המדות הללו שאתה ירא את שמו ועובד אותו אז בשמו תשבע שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך ואם לאו לא תשבע:

עייני בפס' י"ג , ברש"י שלעיל והשלימי:

על פי רש"י סופו של פס'
י"ג:
"ובשמו תשבע"
אינו מצווה עצמאית (כפי שהיינו יכולים לחשוב).
אין ציווי עצמאי _____________. רש"י סובר שהשבועה בשם ה'
הנה תוצאה של תחילת הפסוק שם מופיעים הציוויים ________ ו______.
ורש"י מסביר:
אם אתה עובד ה',
וירא אותו,
ממילא יש לך את הזכות להשבע בשמו ותהיה זהיר בשבועתך זו,
שהרי אתה ירא אותו.
(אך אם אין אתה עובד אותו–
אל תישבע בשמו,
שכן לא תיזהר לקיים את שבועתך).

(יש גם פרשנים כמו הרמב"ם שסוברים שהשבועה בשם ה' אינה זכות, כפי שמסביר רש"י,
אלא מצווה, שכן פעמים ומצווה להשבע בשם ה').

רש"י לפסוק י"ד

מאלהי העמים אשר סביבותיכם.
והוא הדין לרחוקים אלא לפי שאתה רואה את סביבותיך תועים אחריהם הוצרך להזהיר עליהם ביותר:

בבסיס דברי רש"י עומד קושי והוא:
הפסוק מזהיר לא ללכת אחרי האלוהים האחרים של העמים שיהיו מסביבם בארץ.
מדוע הפסוק מזהיר דווקא לא לעבוד את אלוהי העמים שסביבנו,
והרי ____________________? רש"י מסביר שלהלכה האיסור הוא ללכת אחרי ____________– גם אלוהים של עמים רחוקים ממך.
אך הפסוק הזהיר על אלוהי העמים שיהיו מסביב לעמ"י כיוון שסכנת ההשפעה מהם היא ______________.

רמב"ן לפסוק טז

לא תנסו את ה'
אלהיכם.
פירוש כאשר נסיתם במסה.
שלא תאמר,
אם יש ה'
בקרבנו לעשות לנו נסים,
או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים,
נשמור תורתו,
כי הכוונה שם כך היתה,
שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר,
ואם לא יעזבוהו.

ונחשב להם לעון גדול,
כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה'
בפיהו אמת,
אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון,
והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה'
תקצר:

ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים,
כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הספק או שאלת מופת ונסיון,
כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת,
ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס,
אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק,
ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג יד)
וכי הלכנו קדורנית מפני ה':

ולכך אמר הכתוב בכאן,
שמור תשמרו מצותיו ועדותיו,
שהם הנסים שעשה לכם מכבר להיות לכם לעדות כגון הפסח והמצה והסוכה,
ותשמרו חקיו אע"פ שלא תדעו טעמם,
כי באמת ייטב לכם בסוף,
אין צורך לנסיון בתורה ובמצות אחרי שכבר נתאמת אצלכם שהוא מאתו יתברך.
וכן בכל דבר נביא המנוסה והמוחזק בנביא אמת באותות ובמופתים כדין התורה,
לא תנסו את דבריו בכל גמול ובכל עונש שיאמר לכם,
ולא תסתפקו ביכולתו יתעלה,
אבל האמינו בתורתו ותאמינו בנביאיו והצליחו:

הרמב"ן מנסה להסביר את פירוש הציווי "לא תנסו את יקוק א–לוקיכם כאשר נסיתם במסה"
(פס'
_____), על פי משמעות האיסור היא שאסור להתנות את האמונה ואת קיום המצוות בנסים שיעשה לך ___'. כלומר:
אסור לומר:
אם ה'
יעשה לי ___ אזי אעבוד אותו,
ואם הוא לא יעשה לי ____– לא אעבוד אותו,
שהרי ה'
אינו רוצה לעשות נסים לכל אדם ובכל ____, ואין ראוי לעבוד את ה'
על דרך של הטלת ספק.

הרמב"ן מוסיף,
שאין זה ראוי להאמין ולקיים מצוות רק בשביל/
בתנאי שה'
יעשה לי טוב.
כלומר:
אסור לומר:
אם יהיה לי טוב בחיים–
_________ כי זה משתלם לי,
ואם לא–
_______
_______. זוהי עבודת ה'
על מנת לקבל פרס,
והיא אינה עבודת ה'
ראויה.
יתכן,
אומר הרמב"ן,
שאדם יעבוד את ה'
ויהיה לו הרבה ____ בחיים,
ואעפ"כ עליו לעבוד את ה',
ולהצדיק עליו את ה_____.

הפסוק מסיים:
"כאשר נסיתם במסה".
הרמב"ן מסביר שבמסה עמ"י חשב:
אם ה'
יתן לי מים–
אעבדהו,
ואם לא–
לא אעבדהו,
ובכך הם עברו על האיסור "לא תנסו את יקוק א–לוקיכם".
הרמב"ן אף מוסיף,
שהניסיון של בנ"י במסה נחשב להם לעוון גדול כיוון שכבר התאמתה להם נבואת ____ באותות ובמופתים,
ואין ראוי לנסות עוד.

הרמב"ן גם אומר שמי שמנסה את הנביא הוא בעצם מנסה את ה'.

– עייני בירמיהו מ"ד,
ז'-
י',
וכן ט"ו–
י"ח,
וכן במלאכי ג',
י"ד–
ט"ו,
וכתבי לגבי כל אחד מהמקורות,
האם לפי דעתך העם במקור זה עבר על האיסור לא לנסות את ה'
על פי הבנת הרמב"ן.
נמקי דבריך.

בפסקה האחרונה בדבריו,
מסביר הרמב"ן כיצד פסוק ט"ז מתקשר לפסוק הבא.
בפסוק ___ ישנו ציווי לשמור את המצוות,
העדות וה______,
והרמב"ן מסביר:
קיימו מצוות שהם לעדות על הניסים שה'
עשה לכם,
ועל כך שה'
קיים,
ושימרו גם את המצוות שטעמן אינו ידוע לכם,
מתוך אמונה שבסוף יהיה לכם טוב,
ואל תנסו את ה'
לראות אם הוא מייטיב עמכם כעת או לא,
כי יש לכם כבר מצוות שמעידות על כך שה'
נמצא וקיים (כגון פסח,
מצה,
______), אתם לא צריכים לבדוק זאת שוב.
והרמב"ן מסביר שאותו ציווי קיים גם לגבי נביא אמת:
אסור להתנות את השמיעה בקולו בשאלה האם הגמול עליו הוא מבטיח אכן הגיע.

"ועשית הישר והטוב בעיני יקוק"

רש"י לפסוק י"ח

הישר והטוב.
זו פשרה לפנים משורת הדין:

רמב"ן לפס' י"ח:

ועשית הישר והטוב בעיני ה'. על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד.
ולמען ייטב לך,
הבטחה,
יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם:

ולרבותינו בזה מדרש יפה,
אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין.
והכוונה בזה,
כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך,
ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו,
כי הוא אוהב הטוב והישר:

וזה ענין גדול,
לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם,
אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה,
כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז),
לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח),
ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז),
לא תקלל חרש (שם פסוק יד),
מפני שיבה תקום (שם פסוק לב),
וכיוצא בהן,
חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר,
עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין,
וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח.),
ואפילו מה שאמרו (יומא פו.)
פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות,
עד שיקרא בכל ענין תם וישר:

עייני בפס'
י"ז–
י"ח,
והשלימי:
בפס'
י"ז נאמר לשמור את כל המצוות,
אז מה התחדש,
אם כן,
בפס'
י"ח,
שם נאמר לעשות את ________, והרי עשיית המצוות זוהי עשיית __________, לכאורה יש פה שני פסוקים בעלי אותה משמעות?
על קושי זה עונים הן רש"י והן הרמב"ן (דברי רש"י מופיעים בתוך דברי הרמב"ן).

שימי לב: פירושו של הרמב"ן מחולק לשני חלקים. חלק ראשון מסביר את הפסוק על דרך הפשט, וחלק שני מסביר את הפסוק על פי חז"ל.
השלימי:

על פי הפשט הציווי "ועשית הישר והטוב"
בא להדגיש שלא מספיק לקיים את המצוות,
כפי שנאמר בפס'
____, אלא גם יש לכוון את הלב לעשות את הטוב והישר בעיני ה'
כאשר מקיימים את המצוות,
ואז מובטח לך כשכר שה'
ייטיב עמך.

על פי רבותינו:
הציווי "ועשית הישר והטוב"
בא לכלול אירועים שאין להם התייחסות ספציפית בתורה,
בסיטואציות אלו ישנה חובה לעשות את הישר והטוב.
כלומר:
עלינו ללכת על פי הכיוון אליו התוותה התורה,
על פי "רוח התורה".
לנהוג לפנים משורת ה____
ובחסד.
ציווי זה הנו מאוד מאוד חשוב,
היות והתורה לא יכולה לכלול את כל ה________
האפשריים הקיימים.

פס'
י"ז ציווה אותך לשמור את כל המצוות שבתורה.
ופס'
י"ח בא לכלול את כל מצבי החיים לגביהם אין _________, ושלגביהם עליך לעשות ולהתנהג על פי "רוח התורה".
(רש"י אינו מפתח את דבריו,
אבל הסברו של הרמב"ן יוצא מאותו מקור שרש"י ציטט)

הרמב"ן לפסוק כ'

וטעם כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות.

שישאל תחלה,
על מה יעידו אלה המצות הנקראים "עדות"
בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם,
כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה.

ומה החקים,
כי נעלם טעמם בתורה.

והמשפטים,
ישאל מה המשפטים שנעשה במצות האלה,
שנסקול העושה מלאכה בשבת,
ונשרוף הבא על אשה ואמה,
ונכה את הארבעים לזורע כלאים.
כי משפטי ישוב המדינות,
בדיני השור והבור והשומרים ושאר הדינין שבתורה צדיקים וטובים הן, כל רואיהם יכירון:

וצוה בתשובת השאלה הזאת,
שנגיד לשואל כל ענין יציאת מצרים.
והכוונה בזה,
הוא הטעם במה שאמר בעשרת הדברות (לעיל ה ו) אשר הוצאתיך מארץ מצרים,
כי יתכוון שנודיע לבן השואל כי ה' הוא הבורא והחפץ והיכול כאשר נתבאר לנו ביציאת מצרים.
וזה טעם "לעינינו",
כי אנחנו היודעים ועדים מן האותות והמופתים שראינו שם כי השם א–להינו הוא הא–להים בשמים ובארץ ואין עוד מלבדו,
כי כל זה יודע ביציאת מצרים כאשר פירשתי בדבור הראשון (שמות כ ב):

והנה
ראוי
לנו
לתת
כבוד
לשמו,
כי
הוא
בוראנו
ואשר
הגדיל
חסדו
עמנו,
ויצונו
לעשות
את
החקים
האלה
הנזכרים
בעדות
חקים
ומשפטים,
ליראה
אותו
בעשותנו
העדות
זכר
לנפלאותיו,
לטוב
לנו
בעשיית
החקים
כי
טובים
הם,
אין
בהם
חוק
שתהיה
בו
רעה
כלל,
אע"פ
שלא
נתברר
טעמם
לכל:

פסוק
כד:
לחיותנו
כהיום
הזה
במשפטים,
כי
בכללם
נחיה,
וכלם
טובים
אין
בהם
רעה
כלל,
אבל
כלם
גורמים
חיים
טובים
בסוף.

והנה אנחנו חייבין לעשות רצון הבורא,
שהוא אלהינו ואנחנו עמו וצאן ידיו,
ואין בכל מצותיו רק טוב.

ועוד שתהיה לנו צדקה לפני ה'
א–לקינו,
ויתן לנו שכר טוב בעשיית כל המצות האלו.

קרא גמול המצות "צדקה",
כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו,
אם יתן עוד שכר בעבודתו צדקה יעשה עמו:

שימי לב: הבן אינו שואל סתם על טעם המצוות אלא מפרט: "מה העדות,
החוקים והמשפטים".

לכל אחד מהביטויים הללו מוצא הרמב"ן הסבר שונה:

"עדות"-
הכוונה מצוות שמעידות לנו על נפלאות ה' בעבר,
ומזכירות אותם.

"חוקים"
– הכוונה מצוות שהטעם להם ____________.

"משפטים"-
בפסוק זה הכוונה,
על פי הרמב"ן,
ל________
שבהם מענישים את מי שעובר על אותן מצוות שטעמן נעלם מעינינו.

הבן,
אם כן,
שואל:
א.
על מה יעידו המצוות המכונות "______"? ב.
מהו טעמם של ה_______?
ג.
מדוע אנו מענישים על עבירות שאין השכל מחייבן באופן זה או אחר?

(הרמב"ן מסביר שהבן לא שואל על מצוות שטעמן ידוע כיוון שהוא, כמו כולם, מבין את נחיצותם)

על שלושת הדברים הללו שואל הבן: מה הטעם לכל אלו?

והתשובה שלנו מתחילה ב _______________. ומדוע?
כיוון שב___________
נתגלה לעינינו שה'
הוא הבורא,
והוא יכול לעשות כרצונו,
ואין עוד מלבדו.
ומשום כך ראוי לתת כבוד לה'-
שהרי הוא ברא אותנו,
ועשה עמנו חסד גדול כשהוציאנו ממצרים.
הוא ציווה אותנו לעשות את העדות,
החוקים והמשפטים,
ואנו מכבדים אותו בכך שאנו מצייתים למצוותיו.

ולאחר מכן בפס'
כ"ד האב מתייחס לסוגי המצוות עליהם שאל הבן ועונה לו:
את העדות אנו עושים כי זה מוביל ליראת ה'
(שהרי העדות הנן המצוות שמזכירות לנו את הנפלאות שה'
עשה),
כפי שכתוב בפס'
כ"ד:
"_________________," ואת החוקים אנו עושים כי הם טובים לנו (למרות שטעמם ____________), כפי שנאמר:
"_______".

(מכאן–
עיינה ברמב"ן לפס'
כ"ד שלעיל)
ואת המשפטים אנו עושים כיוון שהם מחיים אותנו,
וגורמים חיים טובים בסוף,
כפי שנאמר:
"____________".

בפס'
כ"ד הרמב"ן מוסיף:

ב.
עלינו לציית למצוות הבורא,
שהרי הוא א–לוקינו.

ג.
הקב"ה יתן לנו שכר על המצוות שנקיים.
שמנה לב:
השכר מכונה בפסוק "_________" והרמב"ן מסביר מדוע.
כפי שאם אדון יתן לעבדו שכר נוסף זו תהיה צדקה,
כך גם אנו עלינו לעבוד את ה'
כי הוא אדונינו,
וזה שהוא עוד נותן לנו שכר על כך זוהי __________ מצדו.

– נסי לסכם לעצמך את התשובה שעונים לבן. האם אותך תשובה כזו הייתה מספקת?

בס"ד

תשובון לרשימת פרשנות–
דברים פרק ו'

ספורנו לפסוק ג

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'
אֱלֹהֵי אֲבתֶיךָ לָךְ,
אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
כְּמוֹ שֶׁהוּא דִּבֵּר לְךָ "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ",
מוּכֶנֶת לְעוֹבְדָיו לְזֶה הַתַּכְלִית,
שֶׁתִּתְפַּרְנסו בָּהּ שֶׁלּא בְּצַעַר,
וְיִהְיֶה לָכֶם פְּנַאי לְעִיּוּן וּלְמַעֲשֶׂה לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת.

עייני בפס'
ג',
ובדברי הספורנו והשלימי:
פסוק ג'
מתחיל בציווי:
"ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאוד",
ומסיים בעובדה שארץ ישראל הנה ארץ "זבת חלב ודבש".
נשאלת השאלה:
מהו הקשר בין שני חלקי הפסוק?
מהו הקשר בין טוב הארץ לבין עבודת ה'
וההתרבות בארץ?
ותשובתו של הספורנו לשאלה זו היא:
טוב הארץ עליו מדובר בחלק השני של פס'
ג'
מסייע לעבודת ה',
ולהתרבות בארץ עליהם מדובר בחלק הראשון של פס'
ג'.
וביתר פירוט:
הספורנו מסביר את הקשר בין שני חלקי פסוק ג'
כך:
מכיוון שהארץ היא ארץ זבת חלב ודבש,
ומתפרנסים בה בקלות,
אזי לעמ"י שיושב בארץ יש זמן ללמוד תורה ולהתרבות.

"שמע
ישראל
יקוק
א–לוקינו
יקוק
אחד"
(פס'
ד')

עייני ברש"י לפס' ד',
וכן ברשב"ם לפס' ד'
שלפנייך,
ועני על השאלות שלאחריהם:

פסוק ד– רש"י:

ה'
א–להינו ה' אחד.
ה'
שהוא א–להינו עתה ולא א–להי האומות ע"א הוא עתיד להיות ה' אחד שנאמר (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'
ונאמר (זכריה יד)
ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:

פסוק ד'- רשב"ם:

"ה'
א–להינו ה' אחד.
ה'
הוא לבדו א–להינו ואין לנו א–לוה אחר עמו"

1. מהו הרעיון המובע בפס' זה על פי כל אחד מהפרשנים שלעיל?
1.
על פי רש"י:
ה',
שהוא עכשיו הא–לוקים של עמ"י בלבד, עתיד להיות בעתיד ה' של כל העמים:
בכיתה להוסיף:
יש לקרוא את הפסוק כך: שמע ישראל ה', שהוא א–לוקינו,
(עתיד להיות), ה'
אחד (א–לוקי האומות).
משפט מורכב.
"א–לוקינו"-
משפט טפל.
על פי הרשב"ם:
ה'
הוא הא–ל היחיד!
בכיתה להוסיף:
על פי הרשב"ם יש לקרוא את הפסוק כך: שמע ישראל: ה'
הוא הא–לוקים שלנו, והוא אחד, אין עוד מלבדו. יש פה שני משפטים נפרדים:
שמע ישראל: 1.
ה'
א–לוקינו.

2 . ה'
אחד.

2. שימי לב,
והשלימי:
לפי רש"י הביטוי "ה'
אחד"
מכוון לכלל האנושות,
ובזמן עתיד,
ואילו לפי הרשב"ם "ה'
אחד"
מכוון כלפי עמ"י ובזמן הווה.
(הבדל עקרוני…)

קראי את דברי הרמב"ן שלפנייך,
ועני על השאלות שלאחריו:
רמב"ן לפסוק ד'
שמע
ישראל
ה'
א–לקינו.
גם
בזה
מצוה
שיבאר.
כי
בדבור
אנכי
ה'
א–לקיך
יהיה
היחוד,
וכמו
שאמרו
(מכילתא
בחדש
ה)
רבי
נתן
אומר
מכאן
תשובה
למינים
שהם
אומרים
שתי
רשויות
הן,
שכשעמד
הקב"ה
על
הר
סיני
ואמר
אנכי
ה'
אלהיך
מי
מיחה
כנגדו,
אבל
בא
לבאר
המצוה
הזו.
והזכיר
אותה
אחר
עשרת
הדברות,
לפי
שהוא
שרש
באמונה,
וכל
מי
שאינו
מודה
בה
כופר
בעיקר
כעובד
ע"ז.

…
ואתה
צריך
להתבונן
בזה
כי
שנה
הכתוב
כאן
לומר
"ה'
א–לקינו",
ולא
אמר
"א–לקיך"
כמו
שאומר
בכל
מקום,
שמע
ישראל
אתה
עובר
היום
וגו'
כי
ה'
א–לקיך
(להלן
ט
א
ג),
שמע
ישראל
אתם
קרבים
היום
וגו'
כי
ה'
א–לקיכם
(להלן
כ
ג
ד),
וכן
בכל
הפרשיות
שידבר
עם
ישראל
יזכיר
ה'
א–לקיכם
או
ה'
אלהיך,
וגם
בכאן
אמר
ואהבת
את
ה'
אלהיך:
אבל
הזכיר
ביחוד
"ה'
אלהינו",
כי
עשה
עם
משה
את
הגדולות
ואת
הנוראות
לעשות
לו
שם
תפארת
(ואילו
אמר
"א–לוקיך
היה
נראה
כמוציא
עצמו
מן
הכלל)..

א.
הרמב"ן סובר שהמילים:
"שמע ישראל… אחד"
זוהי מצווה מבוארת.
–
איזו מצווה הפסוק "שמע ישראל ה'
א–לוקינו ה'"
אחד מבאר?

את המצווה:
"אנכי ה'
א–לוקיך".
–
הסבירי מהו תוכן מצווה זו.
–
המצווה היא להאמין בה'.

ב.
מה מיוחד בביטוי "ה'
א–לוקינו",
ביחס לאזכורים נוספים בספר דברים,
וכיצד מסביר הרמב"ן את המיוחדות הזו?
המיוחד:
בדר"כ משה אמר לעמ"י:
"ה'
א–לוקיך",
ופה הוא אמר:
"א–לוקינו".
כי ה' עשה עם משה גדולות ונוראות,
ולכן דווקא במצווה של ייחוד ה' אינו רוצה להוציא את עצמו מן הכלל כשמקבל עליו עול מלכות שמים.

פסוק ו

רש"י:
והיו הדברים.
ומהו האהבה והיו הדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומתדבק בדרכיו (ספרי):

אשר אנכי מצוך היום.
(שם)
לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה.
דיוטגמא מצות המלך הבאה במכתב:

השלימי:
הפסוקים מתחילים מ"ואהבת את ה'
א–לוקיך בכל לבבך…"
וממשיכים "והיו הדברים האלה…".
על פי רש"י הפסוקים מתחילים מהמטרה שהיא אהבת ה'.
ועוברים לדרך דרכה ניתן להגיע למדרגת אהבת ה'
והיא דרך:
"והיו הדברים האלה… על לבבך"
כלומר:
על פי רש"י האדם יכול להכיר בקב"ה ולהידבק בדרכיו על ידי כך ש"והיו הדברים האלה על לבבך"-
כלומר על ידי כך שדברי התורה יהיו חרותים על לבו ונמצאים כל הזמן במחשבתו.

רש"י גם מנסה להסביר מדוע נכתב:
"אשר אנכי מצוך היום",
והסברו:
שהאדם צריך להתייחס לדברי התורה כ"דיוטגמא"
(= מצות המלך הבאה במכתב)
חדשה (שהגיעה היום),
להתלהב מהם,
ולא כ"דיוטגמא"
ישנה,
שאין אדם מחשיבה.

רש"י על פס' ז'

ושננתם.
(שם)
לשון חדוד הוא שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו אלא אמור לו מיד:

השלימי:
רש"י מסביר ושננת מלשון משונן=
מחוד ד.
רש"י מבין שישנו פה ציווי שדברי התורה יהיו בפינו מחודדים,
בהירים ונהירים.
ונוכל לענות תשובה טובה ומסודרת לכל מי שישאל אותנו שאלה עליהם.

לבניך.
אלו
התלמידים
מצינו
בכל
מקום
שהתלמידים
קרוים
בנים
שנאמר
…
וכשם

שהתלמידים קרוים בנים שנאמר (מלכים ב' כ)
בנים אתם לה'
אלהיכם כך הרב קרוי אב שנאמר אבי אבי רכב ישראל וגו':

רש"י מסביר שהחובה היא ללמד תורה לא רק לבנים הביולוגיים (עליהם כבר דובר בפס'
ב'
בפרקנו),
אלא גם לתלמידים שנקראים בנים.

ודברת בם.
(ספרי)
שלא יהא עיקר דבורך אלא בם עשם עיקר ואל תעשם טפל:

רש"י מסביר:
ודברת בם–
שדברי התורה יהיו עיקר דיבורינו–
שהם יהיו מרכזיים בחיינו,
ולא סתם איזשהי תוספת לחיינו "מן הצד".

ובשכבך.
(שם)
יכול אפילו שכב בחצי היום?
ת"ל:
"ובקומך".
יכול אפילו עמד בחצי הלילה?
ת"ל:
"בשבתך בביתך ובלכתך בדרך".
דרך ארץ דברה תורה זמן שכיבה וזמן קימה:

רש"י מנסה להבין את המשמעות של המילים:
ובשכבך ובקומך"-
האם כל פעם שהאדם הולך לישון–
אפילו אם זה באמצע היום,
ובכל פעם שהאדם מתעורר–
אפילו אם זה באמצע הלילה עליו לשנן את דברי התורה (מדובר על פרשיית ואהבת,
ו"והיה אם שמוע"
שבפרק י"א)
? והוא למד שכשהתורה מדברת על "בשכבך ובקומך"-
היא מדברת על הדרך הרגילה שבני האדם נוהגים (זאת הוא למד בדרך רמז מהמילים ובלכתך בדרך)-
לקום בבוקר,
ולשכב לישון בלילה,
ובזמנים הללו–
בבוקר,
ובערב–
לפני ששוכבים לישון–
יש לשנן ולומר את שתי פרשיות קריאת שמע הללו.
(ולא בכל פעם שהאדם מתעורר או עולה על משכבו בזמנים אחרים).

שימי לב,
והשלימי:
בתוך פירושו של רש"י מופיעות המילים:
"יכול"
ו"ת"ל"
(= תלמוד לומר).
ביטויים אלו מקורם במדרשי ההלכה,
והם מופיעים הרבה בפרשנים,
ומשמעותם היא כך:
לאחר שמביאים את המילה "יכול"
מעלים סברא בצורת שאלה שאותה סברא בסופו של דבר תידחה.
ואיך היא תדחה?
על ידי הלימוד שיופיע בהמשך שמתחיל במילים:
"ת"ל".
ולעניינינו:
מעלים אפשרות "יכול
אפילו
שכב
בחצי
היום?
" כלומר האם יתכן שאדם שהולך לשון בצהרים או שקם באמצע הלילה–
האם יכול להיות שתחול עליו החובה להגיד את פרשיות קריאת שמע כשהוא הולך לשון בצהריים או כשהוא מתעורר באמצע הלילה?
והתשובה היא:
לא!
(תמיד שאלה שמתחילה ב"יכול"
תשובתה תהיה שלילית).
ואיך אני יודעת שלא?
מהפסוק:
ת"ל:
"בשבתך
בביתך
ובלכתך
בדרך".
דרך
ארץ
דברה
תורה
זמן
שכיבה
וזמן
קימה:
כלומר חכמים למדים מהפסוק שמדובר על הזמנים הרגילים בהם בני אדם הולכים לשון/
קמים (כלומר בבוקר ובלילה),
ורק אז חלה על האדם החובה לקרוא את פרשיות ק"ש.

רש"י על פסוק ח'

וקשרתם לאות על ידך.
אלו תפילין שבזרוע:

והיו
לטטפת
בין
עיניך.
אלו
תפילין
שבראש
ועל
שם
מנין
פרשיותיהם
נקראו
טוטפות
טט
בכתפי
שתים
פת
באפריקי
שתים:
רש"י מסביר שיש בפסוקים אלו רמז לכך שדברי התורה הללו (פרשיות קריאת שמע),
צריכים להיות כתובים בתפילין של ראש ובתפילין של יד.
מהמילים "וקשרתם לאות על ידך"
מוצא רש"י רמז לתפילין שבזרוע:
ומהמילים "והיו לטטפת בין עיניךמוצא רש"י רמז לתפילין שבראש.
רש"י גם מסביר שטוטפות משמעותו בשפות זרות ארבע–
שכן ישנן ארבע פרשיות מהתורה שיש לכתוב בתפילין.

רש"י על פסוק ט'

מזזות ביתך.
מזזות כתיב שאין צריך אלא אחת:

(הערה מקדימה:
בשפה המקראית המזוזות הן שתי הקורות הניצבות מימין לפתח ומשמאלו.
עליהן נשען המשקוף שמעל הדלת. כיום אנו קוראים מזוזה לקלף המונח בתוך קופסה הקבועה במזוזה.)

השלימי:
בפס'
זה מוצא רש"י רמז למצוות המזוזה.
המילה מזזות כתובה ללא ו"ו אחת (בכתיב חסר),
רש"י רואה בזה אסמכתא שאת פרשת קריאת שמע הנמצאת בתוך המזוזה יש לשים על צד אחד של הדלת בלבד .

ובשעריך.
לרבות שערי חצרות ושערי מדינות ושערי עירות (יומא יא):

רש"י מסביר שחובת המזוזה היא לא רק בבית הפרטי,
או בשער הפרטי,
אלא גם בשער של חצר משותפת,
של מדינות ושל עיירות.
(בפעם הבאה שאתן עוברות דרך שער ציון שמנה לב למזוזה…).
זאת רש"י למד מהאות י'
שנמצאת במילה "ובשעריך",
שבעצם מלמדת שמדובר על כמה סוגי שערים,
ולא רק על שער אחד.

הרמב"ן על פסוק י

(פסקה ראשונה)
והיה
כי
יביאך
ה'
אלהיך
וגו'.
יזכיר
בכאן
כי
ברבות
הטובה
יזכור
ימי
עניו
ומרודו
שהיה
עבד
במצרים,
ולא
ישכח
את
השם
שהוציאו
מן
העבדות
ההוא
לטובה
הזאת,
אבל
יזכור
חסדיו
תמיד
ויירא
אותו
ויעבוד
לפניו
כעבד
לאדוניו:

(פסקה שניה)
ועל
דעת
רבותינו
(חולין
יז.)
ירמוז
עוד,
כי
הטוב
ההוא
אשר
ימצא
בתים
המלאים
מותר
אפילו
היו
שם
דברים
הנאסרים
בתורה,
כגון
קדלי
דחזירי
או
כרמים
נטועים
כלאים
או
ערלה.
ואפילו
בבורות
יתכן
שהיה
בחציבתן
דבר
אסור
בטיח
אשר
בהן,
או
הזכיר
הבורות

דרך מליצה להזכיר רבוי הטובה,
והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור:

עייני בפסוקים י'- י"ב , ברמב"ן שלעיל והשלימי:

בפסקה הראשונה הרמב"ן אומר שכאשר לבני ישראל יהיה שפע גדול בארץ (פס'
י'-
י"א),
עליהם לזכור את החסד שעשה עמם הקב"ה בימי עניים ומרודם במצרים (פס'
י"ב),
ושהוא זה שהביא אותם לטובה הנוכחית,
ושחס וחלילה השפע לא יגרום לך לשכחת ה',
אלא תמשיך לעבוד את ה'
כמו שעובד עבד את אדוניו.

בפסקה השניה הרמב"ן מביא את דעתם של חז"ל שכאשר בני ישראל הגיעו לארץ הותר להם בתקופת הכיבוש (וככל הנראה גם קצת לאחריה)
לאכול מאכלות אסורים (כגון חזיר,
ערלה,
כלאים).
חז"ל למדו זאת מהפירוט המופיע בפסוקים לגבי מה שבנ"י ימצאו בארץ,
והם למדו שכל מה שבנ"י ימצאו בארץ–
בערים,
בבתים,
בבורות,
בכרמים וכו'-
הותר להם,
ואפילו אם יש שם דברים אסורים.
(למעט ע"ז שנאסרה טוטאלית).

הספורנו על פסוק יב

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן–תִּשְׁכַּח.
כִּי עשֶׁר קָנוּי בְּזֶה הָאפֶן,
גּוֹרֵם בְּרב הִמָּשֵׁךְ אַחַר הַתַּאֲווֹת,
וּבָהֶן יִשְׁכַּח הָאָדָם אֶת עוֹשֵׂהוּ.

השלימי:
הספורנו מנסה להסביר כיצד טוב הארץ (פס'
י'-
י"א)
עלול להביא לשכחת ה'
(פס'
י"ב)
והוא מסביר שטוב הארץ יכול לגרום לאדם להימשך אחר תאוותיו,
ובמצב שהאדם נמשך אחר תאוותיו הוא שוכח את רבש"ע.

רש"י לפסוק יג

ובשמו תשבע.
אם יש בך כל המדות הללו שאתה ירא את שמו ועובד אותו אז בשמו תשבע שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך ואם לאו לא תשבע:

עייני בפס' י"ג , ברש"י שלעיל והשלימי:

על פי רש"י סופו של פס'
י"ג:
"ובשמו תשבע"
אינו מצווה עצמאית (כפי שהיינו יכולים לחשוב).
אין ציווי עצמאי להישבע בשם ה'.
רש"י סובר שהשבועה בשם ה'
הנה תוצאה של תחילת הפסוק שם מופיעים הציוויים לירא את ה'
ולעבדו.
ורש"י מסביר:
אם אתה עובד ה',
וירא אותו,
ממילא אתה תישבע בשמו ותהיה זהיר בשבועתך זו,
שהרי אתה ירא אותו.
(אך אם אין אתה עובד אותו–
אל תישבע בשמו,
שכן לא תיזהר לקיים את שבועתך).

רש"י לפסוק י"ד

מאלהי העמים אשר סביבותיכם.
והוא הדין לרחוקים אלא לפי שאתה רואה את סביבותיך תועים אחריהם הוצרך להזהיר עליהם ביותר:

בבסיס דברי רש"י עומד קושי והוא:
הפסוק מזהיר לא ללכת אחרי האלוהים האחרים של העמים שיהיו מסביבם בארץ.
מדוע הפסוק מזהיר דווקא לא לעבוד את אלוהי העמים שסביבנו,
והרי אסור לנו לעבוד שום אלוהים אחרים?
רש"י מסביר שלהלכה האיסור הוא ללכת אחרי כל אלוהים אחרים–
גם אלוהים של עמים רחוקים ממך.
אך הפסוק הזהיר על אלוהי העמים שיהיו מסביב לעמ"י כיוון שסכנת ההשפעה מהם היא גדולה ביותר.

רמב"ן לפסוק טז

לא תנסו את ה'
אלהיכם.
פירוש כאשר נסיתם במסה.
שלא תאמר,
אם יש ה'
בקרבנו לעשות לנו נסים,
או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים,
נשמור תורתו,
כי הכוונה שם כך היתה,
שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר,
ואם לא יעזבוהו.

ונחשב להם לעון גדול,
כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה'
בפיהו אמת,
אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון,
והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה'
תקצר:

ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים,
כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הספק או שאלת מופת ונסיון,
כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת,
ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס,
אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק,
ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג יד)
וכי הלכנו קדורנית מפני ה':

ולכך אמר הכתוב בכאן,
שמור תשמרו מצותיו ועדותיו,
שהם הנסים שעשה לכם מכבר להיות לכם לעדות כגון הפסח והמצה והסוכה,
ותשמרו חקיו אע"פ שלא תדעו טעמם,
כי באמת ייטב לכם בסוף,
אין צורך לנסיון בתורה ובמצות אחרי שכבר נתאמת אצלכם שהוא מאתו יתברך.
וכן בכל דבר נביא המנוסה והמוחזק בנביא אמת באותות ובמופתים כדין התורה,
לא תנסו את דבריו בכל גמול ובכל עונש שיאמר לכם,
ולא תסתפקו ביכולתו יתעלה,
אבל האמינו בתורתו ותאמינו בנביאיו והצליחו:

הרמב"ן מנסה להסביר את פירוש הציווי "לא תנסו את יקוק א–לוקיכם כאשר נסיתם במסה"
(פס'
ט"ז),
על פי משמעות האיסור היא שאסור להתנות את האמונה ואת קיום המצוות בנסים שיעשה לך ה'.
כלומר:
אסור לומר:
אם ה'
יעשה לי נס אזי אעבוד אותו,
ואם הוא לא יעשה לי נס–
לא אעבוד אותו,
שהרי ה'
אינו רוצה לעשות נסים לכל אדם ובכל עת,
ואין ראוי לעבוד את ה'
על דרך של הטלת ספק.

הרמב"ן מוסיף,
שאין זה ראוי להאמין ולקיים מצוות רק בשביל/
בתנאי שה'
יעשה לי טוב.
כלומר:
אסור לומר:
אם יהיה לי טוב בחיים–
אעבוד את ה'
כי זה משתלם לי,
ואם לא–
לא אעבדהו.
זוהי עבודת ה'
על מנת לקבל פרס,
והיא אינה עבודת ה'
ראויה.
יתכן,
אומר הרמב"ן,
שאדם יעבוד את ה'
ויהיה לו הרבה צער בחיים,
ואעפ"כ עליו לעבוד את ה',
ולהצדיק עליו את הדין.

הפסוק מסיים:
"כאשר נסיתם במסה".
הרמב"ן מסביר שבמסה עמ"י חשב:
אם ה'
יתן לי מים–
אעבדהו,
ואם לא–
לא אעבדהו,
ובכך הם עברו על האיסור "לא תנסו את יקוק א–לוקיכם".
הרמב"ן אף מוסיף,
שהניסיון של בנ"י במסה נחשב להם לעוון גדול כיוון שכבר התאמתה להם נבואת משה באותות ובמופתים,
ואין ראוי לנסות עוד.

הרמב"ן גם אומר שמי שמנסה את הנביא הוא בעצם מנסה את ה'.

– עייני בירמיהו מ"ד,
ז'-
י',
וכן ט"ו–
י"ח,
וכן במלאכי ג', י"ד–
ט"ו,
וכתבי האם לפי דעתך העם במקור זה עבר על האיסור לא לנסות את ה' על פי הבנת הרמב"ן.
נמקי דבריך.

ירמיהו:
אחרי חורבן בית ראשון,
ירמיהו מדבר אל שארית העם שירדה מצרימה,
ונשיהם מקטרים לעבודה זרה, והוא אומר להם: למה אתם מקטרים לאלוהים אחרים בארץ מצרים? הרי ראיתם איך ה' הרע לכם?

והעם עונה: אנחנו כן נקטר למלכת השמים, כי כך אנחנו שבעים,
ואין לנו רעה. כי כשהפסקנו לקטר למלכת השמים– היה חסר לנו מזון וכו'. כאן עמ"י עובד את ה' על מנת, בשביל הכדאיות.
אם לא כדאי–
עוברים לכתובת אחרת.
עוברים על האיסור על פי הרמב"ן.

מלאכי ג', י"ד–
ט"ו.

העם אומר: מה שווה לעבוד את ה' אם אנחנו במצב "על הפנים"?
הרשעים מצליחים (פס'
ט"ו).
שוב העם עובד/ לא עובד את ה' בגלל שיקולי רווח והפסד–
עוברים על האיסור לא תנסון על פי הרמב"ן.

בפסקה האחרונה בדבריו,
מסביר הרמב"ן כיצד פסוק ט"ז מתקשר לפסוק הבא.
בפסוק י"ז ישנו ציווי לשמור את המצוות,
העדות והחוקים,
והרמב"ן מסביר:
קיימו מצוות שהם לעדות על הניסים שה'
עשה לכם,
ועל כך שה'
קיים,
ושימרו גם את המצוות שטעמן אינו ידוע לכם,
מתוך אמונה שבסוף יהיה לכם טוב,
ואל תנסו את ה'
לראות אם הוא מייטיב עמכם כעת או לא,
כי יש לכם כבר מצוות שמעידות על כך שה'
נמצא וקיים (כגון פסח,
מצה,
סוכה),
אתם לא צריכים לבדוק זאת שוב.
והרמב"ן מסביר שאותו ציווי קיים גם לגבי נביא אמת:
אסור לבדוק האם הגמול עליו הוא מבטיח אכן הגיע.

"ועשית הישר והטוב בעיני יקוק"

רש"י לפסוק י"ח

הישר והטוב.
זו פשרה לפנים משורת הדין:

רמב"ן לפס' י"ח:

ועשית הישר והטוב בעיני ה'. על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד.
ולמען ייטב לך,
הבטחה,
יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם:

ולרבותינו בזה מדרש יפה,
אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין.
והכוונה בזה,
כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך,
ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו,
כי הוא אוהב הטוב והישר:

וזה ענין גדול,
לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם,
אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה,
כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז),
לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח),
ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז),
לא תקלל חרש (שם פסוק יד),
מפני שיבה תקום (שם פסוק לב),
וכיוצא בהן,
חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר,
עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין,
וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח.),
ואפילו מה שאמרו (יומא פו.)
פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות,
עד שיקרא בכל ענין תם וישר:

עייני בפס'
י"ז–
י"ח,
והשלימי:
בפס'
י"ז נאמר לשמור את כל המצוות,
אז מה התחדש,
אם כן,
בפס'
י"ח,
שם נאמר לעשות את הישר והטוב,
והרי עשיית המצוות זוהי עשיית הישר והטוב,
לכאורה יש פה שני פסוקים בעלי אותה משמעות?
על קושי זה עונים הן רש"י והן הרמב"ן (דברי רש"י מופיעים בתוך דברי הרמב"ן).

שימי לב: פירושו של הרמב"ן מחולק לשני חלקים. חלק ראשון מסביר את הפסוק על דרך הפשט, וחלק שני מסביר את הפסוק על פי חז"ל.
השלימי:

על פי הפשט הציווי "ועשית הישר והטוב"
בא להדגיש שלא מספיק לקיים את המצוות,
כפי שנאמר בפס'
י"ז,
אלא גם יש לכוון את הלב לעשות את הטוב והישר בעיני ה'
כאשר מקיימים את המצוות,
ואז מובטח לך כשכר שה'
ייטיב עמך.

על פי רבותינו:
הציווי "ועשית הישר והטוב"
בא לכלול אירועים שאין להם התייחסות ספציפית בתורה,
בסיטואציות אלו ישנה חובה לעשות את הישר והטוב.
כלומר:
עלינו ללכת על פי הכיוון אליו התוותה התורה,
על פי "רוח התורה".
לנהוג לפנים משורת הדין ובחסד.
ציווי זה הנו מאוד מאוד חשוב,
היות והתורה לא יכולה לכלול את כל המצבים האפשריים הקיימים.

פס'
י"ז ציווה אותך לשמור את כל המצוות שבתורה.
ופס'
י"ח בא לכלול את כל מצבי החיים לגביהם אין ציווי בתורה,
ושלגביהם עליך לעשות ולהתנהג על פי "רוח התורה".
(רש"י אינו מפתח את דבריו,
אבל הסברו של הרמב"ן יוצא מאותו מקור שרש"י ציטט)

הרמב"ן לפסוק כ'

וטעם כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות.

שישאל תחלה,
על מה יעידו אלה המצות הנקראים "עדות"
בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם,
כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה.

ומה החקים,
כי נעלם טעמם בתורה.

והמשפטים,
ישאל מה המשפטים שנעשה במצות האלה,
שנסקול העושה מלאכה בשבת,
ונשרוף הבא על אשה ואמה,
ונכה את הארבעים לזורע כלאים.
כי משפטי ישוב המדינות,
בדיני השור והבור והשומרים ושאר הדינין שבתורה צדיקים וטובים הן, כל רואיהם יכירון:

וצוה בתשובת השאלה הזאת,
שנגיד לשואל כל ענין יציאת מצרים.
והכוונה בזה,
הוא הטעם במה שאמר בעשרת הדברות (לעיל ה ו) אשר הוצאתיך מארץ מצרים,
כי יתכוון שנודיע לבן השואל כי ה' הוא הבורא והחפץ והיכול כאשר נתבאר לנו ביציאת מצרים.
וזה טעם "לעינינו",
כי אנחנו היודעים ועדים מן האותות והמופתים שראינו שם כי השם א–להינו הוא הא–להים בשמים ובארץ ואין עוד מלבדו,
כי כל זה יודע ביציאת מצרים כאשר פירשתי בדבור הראשון (שמות כ ב):

והנה
ראוי
לנו
לתת
כבוד
לשמו,
כי
הוא
בוראנו
ואשר
הגדיל
חסדו
עמנו,
ויצונו
לעשות
את
החקים
האלה
הנזכרים
בעדות
חקים
ומשפטים,
ליראה
אותו
בעשותנו
העדות
זכר
לנפלאותיו,
לטוב
לנו
בעשיית
החקים
כי
טובים
הם,
אין
בהם
חוק
שתהיה
בו
רעה
כלל,
אע"פ
שלא
נתברר
טעמם
לכל:

פסוק
כד:
לחיותנו
כהיום
הזה
במשפטים,
כי
בכללם
נחיה,
וכלם
טובים
אין
בהם
רעה
כלל,
אבל
כלם
גורמים
חיים
טובים
בסוף.

והנה אנחנו חייבין לעשות רצון הבורא,
שהוא אלהינו ואנחנו עמו וצאן ידיו,
ואין בכל מצותיו רק טוב.

ועוד שתהיה לנו צדקה לפני ה'
א–לקינו,
ויתן לנו שכר טוב בעשיית כל המצות האלו.

קרא גמול המצות "צדקה",
כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו,
אם יתן עוד שכר בעבודתו צדקה יעשה עמו:

שימי לב: הבן אינו שואל סתם על טעם המצוות אלא מפרט: "מה העדות,
החוקים והמשפטים".

לכל אחד מהביטויים הללו מוצא הרמב"ן הסבר שונה:

"עדות"-
הכוונה מצוות שמעידות לנו על נפלאות ה' בעבר,
ומזכירות אותם.

"חוקים"
– הכוונה מצוות שהטעם להם נעלם מהתורה.

"משפטים"-
בפסוק זה הכוונה,
על פי הרמב"ן,
לעונשים שבהם מענישים את מי שעובר על אותן מצוות שטעמן נעלם מעינינו.

הבן,
אם כן,
שואל:
א.
על מה יעידו המצוות המכונות "עדות"?
ב.
מהו טעמם של החוקים?
ג.
מדוע אנו מענישים על עבירות שאין השכל מחייבן באופן זה או אחר?

(הרמב"ן מסביר שהבן לא שואל על מצוות שטעמן ידוע כיוון שהוא, כמו כולם, מבין את נחיצותם)

על שלושת הדברים הללו שואל הבן: מה הטעם לכל אלו?

והתשובה שלנו מתחילה ב יציאת מצרים (פס'
כ"א–
כ"ה).
ומדוע?
כיוון שביציאת מצרים נתגלה לעינינו שה'
הוא הבורא,
והוא יכול לעשות כרצונו,
ואין עוד מלבדו.
ומשום כך ראוי לתת כבוד לה'-
שהרי הוא ברא אותנו,
ועשה עמנו חסד גדול כשהוציאנו ממצרים.
הוא ציווה אותנו לעשות את העדות,
החוקים והמשפטים,
ואנו מכבדים אותו בכך שאנו מצייתים למצוותיו.

ולאחר מכן בפס'
כ"ד האב מתייחס לסוגי המצוות עליהם שאל הבן ועונה לו:
את העדות אנו עושים כי זה מוביל ליראת ה'
(שהרי העדות הנן המצוות שמזכירות לנו את הנפלאות שה'
עשה),
כפי שכתוב בפס'
כ"ד:
"ליראה את ה'
א–לוקינו,"
ואת החוקים אנו עושים כי הם טובים לנו (למרות שטעמם נסתר מעינינו),
כפי שנאמר:
"לטוב לנו".

(מכאן–
עיינה ברמב"ן לפס'
כ"ד שלעיל)
ואת המשפטים אנו עושים כיוון שהם מחיים אותנו,
וגורמים חיים טובים בסוף,
כפי שנאמר:
"לחיתנו כהיום הזה".

בפס'
כ"ד הרמב"ן מוסיף:

ב.
עלינו לציית למצוות הבורא,
שהרי הוא א–לוקינו.

ג.
הקב"ה יתן לנו שכר על המצוות שנקיים.
שמנה לב:
השכר מכונה בפסוק "צדקה"
והרמב"ן מסביר מדוע.
כפי שאם אדון יתן לעבדו שכר נוסף זו תהיה צדקה,
כך גם אנו עלינו לעבוד את ה'
כי הוא אדונינו,
וזה שהוא עוד נותן לנו שכר על כך זוהי צדקה מצדו.

– נסי לסכם לעצמך את התשובה שעונים לבן. האם אותך תשובה כזו הייתה מספקת?

בס"ד

ראשי פרקים לפרק ו'

1. כותרות על הלוח,
   ועליהן לתחם פסוקים.

2. פס'
   א'-
   ג':
   כותרת לנאום המצוות.
   האמנם מצוות יש כאן?
   גם,
   אך לא רק… נושאים חשובים ערב הכניסה לארץ.

3. פס'
   ד'-
   ט':
   לקרוא פסוק פסוק,
   ולעורר שאלות.

4. חלוקת דף עבודה+
   לעבור עליו בתוספת הערות.

5. פס'
   י'-
   ט"ו:
   מפני מה משה מזהיר פה?
   מדוע חושש?
   (אשר הוצאך מארץ מצרים מבית עבדים–
   למה כאן?- תזכור מאיפה התחלת,
   ומי גרם לך להגיע עד הנה).

6. טבלה+
   לעבור עליה.

7. פס'
   ט"ז–
   י"ט:
   מה פירוש לא לנסות את ה'- לפתוח שמות י"ח–
   פתיחת הרמב"ן+
   מקורותיו–
   ירמיהו מ"ז,
   ז'+
   מלאכי ג', י"ד.

8. פס'
   י"ז–
   י"ח:
   מה התוספת בי"ח?
   רש"י.
   רמב"ן
   דוגמא:
   נחמה עמ' 38.