נושא:
חוברת לפרשת ויקרא
מחבר:
רינת איגרא
כיתה:
ט
שם:
___________________
במה עוסק כל חומש?
בראשית–
בריאת העולם ומעשי האבות.
שמות–
גלות מצרים, יציאת מצרים, מתן תורה ובניית המשכן.
ויקרא – מעשה הקרבנות וכיצד על ישראל לנהוג שהשכינה הגלויה תמשיך לשרות במשכן.
במדבר – הדרך ממצרים לארץ ישראל.
דברים – דברי משה לבני ישראל לפני כניסתם לארץ.
הקדמת הרמב"ן לחומש ויקרא
הספר
הזה הוא
תורת
כהנים
והלוים
יבאר
בו עניני
הקרבנות
כולן
ומשמרת
המשכן
כי כאשר
היה ספר
אחד
בענין
הגלות
והגאולה
ממנו
והשלימו
בענין
אהל
מועד
וכבוד
השם אשר
מלא את
המשכן
צוהו
בקרבנות
ובשמירת
המשכן
שיהו
הקרבנות
כפרה
להן ולא
יגרמו
העונות
לסלק
השכינ'
וצוה
בכהנים
הנגשים
אל ה'
שיתקדשו
שהזהיר
על טומאת
מקדש
וקדשיו
וגם שלא
יהרסו
לעלות
אל ה'
כמו
שאמר
דבר אל
אהרן
אחיך
ואל יבא
בכל עת
אל הקדש
מבית
לפרוכת
אל פני
הכפרת
אשר על
הארון
ולא
ימות
כי בענן
אראה
על הכפרת
כאזהרת
פן יהרסו
אל ה'
לראות
ונפל
ממנו
רב ואחר
כך יגביל
המשכן
כהגבלת
הר סיני
בעת
היות
שם כבוד
אלהי
ישראל.
והנה
רוב
הספר
הזה
בקרבנות
בתורת
הקרבן
והמקריבים
ובמקום
שיתקרב
בו
ויבואו
בו קצת
מצות
נגררות
עם אלה
כי מתחלה
צוה
בקרבנות
הנדבה
ואסר
החלב
והדם
בעבורם
ואחרי
כן
בקרבנות
החטא
ונגרר
אחר זה
להזכיר
המאכלים
האסורים
בעבור
שהם
מטמאים
והאוכל
הנוגע
בהם בכל
קדש לא
יגע ואל
המקדש
לא יבא
ואם
נכנס
שם
בטומאה
יהיה
חייב
קרבן
עולה
ויורד
שהזכירו
כבר
והוצרך
להזכיר
תורת
המצורע
ומשפטי
היולדת
והזב
והזבה
לחייב
אותם
בקרבן
ולזהיר
עוד
מטמאתם
כאשר
אמר
בסופם
והזרתם
את בני
ישראל
מטמאתם
ולא
ימותו
בטמאתם
בטמאם
את משכני
אשר
בתוכם
ונגרר
אחר זה
שיזהיר
על
העריות
כי משכבם
מטמא
ועונם
יקרא
טומאה
גורמת
לסלוק
השכינה
ולעלותם
ועוד
כי השוגג
בהן
מחויב
החטאת
שהזכיר
כבר
בואם
נפש אחת
תחטא
בשגגה
ואחרי
כן הזכיר
מצות
השבת
ומועדי
ה'
בעבור
הקרבן
כמו
שאמר
אלה
מועדי
ה'
אשר
תקראו
אותם
מקראי
קדש
להקריב
אשה לה'
עולה
ומנחה
זבח
ונסכים
דבר יום
ביומו
ורוב
פרשיות
הספר
הזה
ידבר
בהן עם
הכהנים
דבר אל
אהרן
ואל
בניו
צו את
אהרן
ואת
בניו
ובפרשת
קדושים
תהיו
קצת
מצות
לבני
ישראל
רובן
נגררות
עם עניני
הקרבנו'
בדומים
להם
ובמקומם
אפרש
בעזרתו
של
הקב"ה:
שאלות
-
איזה שם נוסף נותן הרמב"ן לחומש ויקרא?
________________________________________________________
-
מדוע לאחר חומש שמות מופיע חומש ויקרא?
________________________________________________________
-
אף שרוב ספר ויקרא הוא בעניני הקורבנות ישנו מיעוט שלכאורה אינו שייך, כיצד מסביר הרמב"ן את השתייכותם לספר ויקרא?
-
מאכלות אסורות
-
מצורע
-
עריות
-
שבת ומועדים
פרק א'
פסוקים א' – ב':
פסוקים אלו הם הפתיחה לחומש ויקרא.
(א)
וַיִּקְרָא
אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו
מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
(ב)
דַּבֵּר
אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ
אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם
קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן
הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ
אֶת קָרְבַּנְכֶם:
פסוק א': "ויקרא אל משה , וידבר ה' אליו".
ה'
קורא אל משה ואחר כך מדבר אליו.
רש"י – ויקרא
אל משה – לכל
דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה
קריאה, לשון
חבה, לשון
שמלאכי השרת משתמשים בו,
שנאמר
(ישעיה
ו ג) וקרא
זה אל זה, אבל
לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון
עראי וטומאה, שנאמר
(במדבר
כג ד) ויקר
אלהים אל בלעם:
רמב"ן – אמר
הכתוב בכאן ויקרא אל משה וידבר ה'
אליו
– ולא
כן בשאר המקומות, בעבור
שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד,
להיותו
נגש אל המקום אשר שם האלהים רק בקריאה
שיקרא אותו, שכבר
נאמר למשה (שמות
כה כב) [ונועדתי
לך שם] ודברתי
אתך מעל הכפורת (אשר
אועד לך שמה), וכיון
שידע שהשם יושב הכרובים שם נתירא לבא
באהל כלל עד שיקרא אליו כאשר עשה בהר סיני
שאמר (שם
כד טז) ויקרא
אל משה ביום השביעי מתוך הענן.
או
שלא היה משה יודע שהכבוד באהל ושיהיה לו
הדבור משם, כי
לא כסהו הענן עד יום השמיני כדעת רבותינו.
-
מה הם הסיבות שקרא ה'
למשה לפני שהתחיל לדבר עמו?
האם זו הייתה קריאה חד פעמית?
-
______________________________________________________
-
______________________________________________________
-
______________________________________________________
"מאוהל מועד".
-
מאיפה היה יוצא הקול ועד היכן היה נשמע – רש"י?
-
בונוס – האם נאמר על הקריאה או על הדיבור?
פסוק ב' – אדם כי יקריב:
-
מנין שעוסקים כאן בקורבנות נדבה?
-
מדוע כתוב 'אדם'
ניתן לומר איש וכו' כמו שאר התורה,
מה דרשו חז"ל?
"מן הבהמה, מן הבקר, ומן הצאן"
-
מאיזה בהמות מותר להקריב, מה ממעט הפס'
במילים 'מן'
"קרבנכם"
-
למדו חז"ל שיש עולת נדבה גם בציבור, כיצד הציבור מביא נדבה לדעת רש"י?
הרמב"ן מבין בדעת רש"י שאפי' רוב ישראל יביאו עולה עדין יחשב עולת השותפין ולא עולת ציבור ויצטרכו 'סמיכה'
והנסכים יקרבו משלהם,
אך אומר הרמב"ן שאפשר שאם רוב הציבור רוצים לינדוב ויאספו כסף לכך יחשב עולת ציבור ואין צורך בסמיכה 'ואפשר שנאמר, שאם רצו צבור להפריש בתחלה לנדבה, ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין,
שתהיה נדבת צבור בעולת בהמה,
ואין בה סמיכה שנתרבה מן הכתוב הזה.
וכל זמן שיתנדבו בו רוב ישראל היא נדבת צבור,
ואינה בעולת העוף ולא בשלמים,
ומעוטן נדונין כיחידים.
והוא העיקר:
קרבן עולה
פתח הכתוב בעולה,
לפי שהיא מעולה ועולה כליל למעלה (חזקוני)
פרק א' עוסק בקרבן עולה.
שלושת סוגי קרבן עולה הם:
-
עולת בקר.
-
עולת צאן.
-
עולת עוף.
בפסוק ד' כתוב 'ונרצה לו לכפר עליו', על מה מכפר קורבן עולה?
רש"י – 'על
מה הוא מרצה לו, אם
תאמר על כריתות ומיתות בית דין או מיתה
בידי שמים או מלקות, הרי
עונשן אמור, הא
אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה'
רמב"ן – וראיתי
באגדה בויקרא רבא (ז
ג) תני
רבי שמעון בן יוחאי, אין
העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב.
אמר
רבי לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם
היה לא תהיה (יחזקאל
כ לב), העולה
מכפרת על העולה על רוחכם. וכן
באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם
כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים
בלבבם (איוב
א ה), הדא
אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב.
והטעם,
שלפי
שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה',
לפיכך
כולה כליל לה':
-
על מה מכפר קורבן עולה?
-
תן דוגמא ללאו הניתק לעשה?
העובר על אחת מעבירות הללו לא חייב להביא קרבן עולה, אך אם ירצה שה' יסלח לו בשלמות,
טוב שיביא עולה בנדבת ליבו.
העולה קרויה כך ,כי כל חלקי הקרבן עולים (מוקטרים)
על גבי המזבח.
(חוץ מהעור שניתן לכהנים).
עולת
בקר
וצאן:
פסוקים
ג'
–
י"ג
סדר ההקרבה:
-
הבאה
– בעל
הקרבן
מביאו
אל
פתח
אוהל
מועד ומקדישו. -
סמיכה – בעל הקרבן סומך שתי ידיו על ראש קרבנו ומתוודה:
"חטאתי עוויתי פשעתי ועשיתי (מפרט את חטאו)
וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי. -
שחיטה
– שוחט את הקרבן בצפון המזבח. -
קבלת
הדם והולכתו
– הכהן מקבל את דם הבהמה במזרק ומוליך אותו אל המזבח. -
זריקת
הדם – הכהן זורק מדם הקרבן על שתי קרנות מזבח העולה והדם מגיע לכל דופני המזבח.
(שתיים שהן ארבע) -
שיירי
הדם – שופך את הדם ביסוד הדרום מערבי. -
הפשטה
– מפשיט את עור הבהמה. -
ניתוח
– מחלק את הקרבן לאברים אברים. -
רחיצה
– רוחץ את המעיים והרגליים כדי שיעלו על המזבח בצורה מכובדת. -
הולכה
ומליחה
– מוליך את האברים עד לחצי הכבש ומולחם שם. -
הקטרת
האיברים – הכהנים מסדרים את איברי הקרבן על עצי המערכה בצורה נאה ומכובדת והאש שורפת את האיברים.
מי
עושה
את
העבודות?
-
.ש.
מנין לומד רש"י ששחיטה כשרה בזר? ומנין לומד שהקבלה אסורה בזר?
.ת.
לאחר שכתוב "ושחט"
כתוב ויקריבו בני אהרון,
הקרבה=קבלת הדם
-
עיין ברמב"ן –
ואמר והפשיט, ונתח,
כי בבעל הקרבן ידבר, כאשר אמר וסמך ושחט, כי ההפשט והנתוח אינן עבודות וכשרות בזר.
ולכך חזר אחר כך ואמר ונתנו בני אהרן (פסוק ז). וכן רחיצת הקרבים כשרה בזר,
ולכך אמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים (פסוק ט), בעל הקרבן, ואחרי כן והקטיר הכהן:
ואמר לשון רבים ונתנו, וערכו,
כי בכל מצות הכהונה יאמר כן, בעבור שהכהנים רבים יאספו בבית השם לעשות העולה, וברב עם הדרת מלך.
.ש.
מנין למד שהפשט ונתוח כשרים בזר?
.ת.
מזה שכתוב בלשון יחיד
בעולת בקר כתבה התורה שמקום שחיטת העולה הוא בעזרה (לפני ה'), אך לא לימדה אותנו היכן בדיוק בעזרה מותר לשחוט את העולה.
בעולת צאן מלמדת אותנו התורה את המקום המדוייק של שחיטת עולת הצאן: "על ירך המזבח צפונה לפני ה'", בצפון העזרה, שזהו מקום שחיטת קדשי קדשים.
בעולת הצאן לא נזכרות הפעולות:
הבאה,
סמיכה,
קבלה,
הולכה והפשטה ,
אך כולן נלמדות מעולת בקר.
-
סמן בעיגול (ברשימה למעלה) אלו מלאכות מותר לזר לעשות.
"העולה קודש קדשים,שחיטה בצפון וקיבול דמה בכלי שרת בצפון,
ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע וטעונה הפשט וניתוח וכליל לאישים"
ב"ה
עולת
העוף,
פרק
א'
פסוקים
י"ד
–
י"ז
את עולת העוף מביא עני שאין ביכולתו להביא עולות בקר וצאן.
למרות זאת היא חביבה לפני ה' מעולות בקר וצאן ולכן גם בה נאמר "ריח ניחוח לה'",
כי אחד המרבה
ואחד
הממעיט
ובלבד
שיכוון
ליבו
לשמים.
-
מאלו עופות אפשר להביא עולת עוף? פרט ע"פ רש"י פס' יד!
________________________________________________________
-
איזה מומים פוסלים בעופות? ______________________________
עיין בדברי הרמב"ן:
מן התורים או מן בני היונה –
בחר הכתוב בשני המינים האלה בשביל שהן מצויין וקרובים להתפש יותר,
כאשר הזכירו רבותינו (ויקרא רבה כז ו) שה כשבים ושה עזים, שיקריב מן הגדלים על אבוסו ולא יצטרך לשאת כליו תליו וקשתו לצוד ציד להביא. אבל רצה בתורים הגדולים, בעבור פרישותן והדבקם בידוע מהם,
שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם, וכן ישראל דבוקים בה' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם. אבל היונים קנאים מאד, ובקנאתם יתפרדו ויחליפו,
על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו,
כי היונה בקטנותה אז תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות:
והזכירו רבותינו כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוחים או ביצים יעזבוהו ולא יקננו בו לעולם, והיונה לא תעזבנו בשום ענין.
וכן ישראל לא יחליפו בוראם ותורתו לעולם,
אלא או יהודי או צלוב (שמות רבה מב ט). ולא בחר בתרנגולים לזמת זנותם:
-
מדוע ציווה הקב"ה לקחת דווקא שני מינים אלו? ___________________
-
מדוע תורים גדולים ויונים קטנים?
____________________________
_____________________________________________________ -
עיין ברש"י פס' טז – מדוע בעופות אנו שורפים את הזפק (המעיים)
ובבהמה אנו מקריבים המזבחה?
____________________________________ -
להיכן זורקים את הזפק?____________________________________
-
וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ,
הסבר את שלושת הפעולות ומה הסדר הנכון?
_____________________________________________________ -
עיין בדברי הרמב"ן
והקריבו הכהן אל המזבח –
ההקרבה הזו היא העלאה, שיעלה העוף אל המזבח ושם ימלוק אותו,
שהמליקה אינה אלא בראשו של מזבח. ומפני זה דרשו (זבחים סה א)
"הכהן",
וכי עולה על הלב שהזר קרב לגבי מזבח, אם כן למה נאמר "הכהן ומלק", מלמד שלא תהא המליקה אלא בעצמו של כהן:
-
מדוע ברור שזר אינו מולק?
-
מדוע אם כן כתוב 'הכהן'?
סדר הקרבת עולת העוף
-
הבאה
– הבעלים מביא את העוף ומקדישו לקרבן. -
מליקה
– הכהן חותך את ראש העוף בציפורנו. -
מיצוי
הדם – הכהן מועך מעט את צוואר העוף על קיר המזבח והדם נמצה על קיר המזבח. -
מליחה
– מליחת הראש בקרן דרומית מערבית והקטרתו. -
הסרת
המוראה
והנוצה
– הכהן מסיר את הזפק עם הנוצות ומשליכם לבית הדשן. -
שיסוע
– הכהן משסע את העוף אך לא מפרידו לגמרי. -
הולכה
– הכהן מוליך את העוף. -
מליחה
– הכהן מולח את העוף. -
הקטרה
– הכהן מעלה את העוף על גבי המזבח.
-
השלם את הטבלה
-
עולת בהמה
עולת העוף
רק זכר
זכר ונקבה
בלי מום
לא סומכים
שחיטה
מליקה
זריקת הדם
מוציא את הזפק
פרק ב':
קרבן מנחה
מנחה נאמר בה "נפש",
מי דרכו להביא מנחה?
עני,
מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו (מנחות)
פרק ב' עוסק בקרבן מנחה.
שונה קרבן מנחה משאר הקרבנות בכך שכל הקרבנות מובאים מן החי (בקר,
צאן עוף) וקרבן מנחה בא מן הצומח.
יש מנחות חובה ויש מנחות נדבה, יש מנחות יחיד ויש מנחות ציבור.
בפרקינו מדובר על מנחת יחיד המובאת בנדבה.
בדרך כלל מביא את המנחה עני שאין לו כל כך כסף לקנות אפילו עולת עוף,
אך קרבנו אפילו שפשוט הוא,
הוא חשוב בעיני ה' לא פחות מקרבן יקר יותר.
סוגי המנחות הנזכרות בפרקינו:
-
מנחת סולת.
-
מנחת מאפה תנור – חלות.
-
מנחת מאפה תנור – רקיקים.
-
מנחת מחבת.
-
מנחת מרחשת.
מנחת
סולת,
פסוקים
א'
–
ג':
-
עיין ברש"י (ד"ה ונפש) מדוע בתחילת פרק ב' פותחת התורה "ונפש
כי
תקריב" ולא "אדם כי יקריב"
כמו שפתחה בקרבן עולה?
________________________________________________________________________________________________________________
מנחה זו מורכבת מסולת, לבונה ושמן בלבד.
סולת הוא הקמח המשובח ביותר.
על כל עשרון (שירית האיפה) סולת מביאים לוג שמן, וככל שעולה כמות הסולת כך עולה כמות השמן, אך לבונה תמיד מביאים קומץ.
(עשרון זה בערך 2 ק"ג ולוג זה בערך חצי ליטר)
-
כתוב בפסוק –
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיקֹוָק סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ, האם דווקא אם פירט שכוונתו למנחת סולת?
(עיין רש"י ד"ה סלת יהיה)
_____________________________________________________
סדר הבאת המנחה:
-
נתינת
שמן – נותן חלק מהשמן בכלי -
סלת – נותן כל הסולת על השמן
-
שמן – נותן שוב שמן
-
בלילה – בולל הסלת והשמן
-
נתינה
לכלי
שרת – נותן את המנחה לכלי שרת -
נתינת
לבונה – נותן את הלבונה על המנחה -
הגשה – הכהן מגיש את המנחה למזבח בקרן דרומית מערבית, שהכלי יגע במזבח.
-
קמיצה
– מסלק את הלבונה לצד בכלי,
מכניס 3 אצבעות האמצעיות בתוך הסולת והשמן,וקומץ מהסלת והשמן.
(לא פחות משתי בימים) -
נתינת
הקומץ
לכלי
שרת – נותן את הקומץ בכלי שרת -
נתינת
הלבונה
על הקומץ – אוסף את הלבונה מהכלי הקודם ונותנה ע"ג הקומץ שבכלי. -
הולכה – מוליך את הקומץ עם הכלי לראש המזבח
-
מליחה
– מולח את הקומץ -
הקטרה – זורק את הקומץ מהכלי ע"ג האש ומקטירו.
-
אלו מלאכות בהקרבת המנחה מותרים לזר לעשות?
(עיין רש"י סוף פס'
א,
תחילת פס' ב)
___________________________________________ -
היכן נעשתה הקמיצה?
(רש"י ד"ה וקמץ, הסבר דבריו)
_____________________________________________________ -
מי היא 'אזכרתה'?
ממה היא עשויה?
מדוע נקראת כך?
_____________________________________________________ -
מי היא 'הנותרת'?
מי אוכל אותה?
באיזה רגע היתר האכילה?
____________________________________________________
מנחת
מאפה
תנור
–
פסוק
ד'
מנחת מאפה תנור היא מנחה שאפו אותה בתוך תנור לפני שהביא אותה לכהן.
גם היא מורכבת מעישרון סולת,
לוג שמן ומעט לבונה. מנחה זו מתחלקת לשני סוגים:
-
חלות.
-
רקיקי מצות.
ההבדל ביניהם הוא שבחלות בוללים את הסולת והשמן לפני האפיה וברקיקים לא בוללים את השמן והסולת לפני האפיה אלא מושחים את הרקיקים בשמן אחרי האפיה.
הבדל נוסף שהחלות עבות ורקיקים דקים. השוני במנחה זאת לעומת מנחת הסולת הוא רק בחלק של הכנת הבעלים את המנחה אך מרגע שהמנחה מוכנה ומסרה לכהן הסדר בכל המנחות שווה.
-
מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן – כתוב מה הם שני סוגי מנחת מאפה, כיצד רואים בפסוק את ההבדלים?
___________________
_____________________________________________________ -
כמה לחמים צריך להביא מי שמתחייב מנחה אפויה? (רש"י)
___________
סדר הכנת מנחת מאפה –
חלות:
-
(ישנה מחלוקת האם נותנים שמן בכלי קודם נתינת הסולת)
-
נתינת
הסולת –
נותן את כל הסולת בכלי -
שמן – נותן על הסולת את שמן
-
בלילה – בולל את הסולת והשמן
-
נתינת
מים – נותן עליו מים פושרים -
לישה – לש את הכל במים
-
חלוקה לעשר חלות
-
אפיה – אופה על רצפת התנור
-
פתיתה – מחלק את החלות לחלקים קטנים
-
נתינה
לכלי
שרת – נותנים את הפתיתים בכלי שרת -
נתינת
לבונה – שמים לבונה על הפתיתים שבכלי
נותן את המנחה לכהן וממשיך בסדר הרגיל.
שימו לב שבמנחת מאפה אין יציקת שמן
סדר הכנת מנחת מאפה –
רקיקין:
-
(ישנה מחלוקת האם נותנים שמן בכלי קודם נתינת הסולת)
-
נתינת
הסולת –
נותן את כל הסולת בכלי -
לישה – לש את הכל במים
-
חלוקה לעשר חלות
-
אפיה – אופה על רצפת התנור
-
משיחה
– מושח באצבעו את השמן על הרקיקין -
פתיתה – מחלק את החלות לחלקים קטנים
-
נתינה
לכלי
שרת – נותנים את הפתיתים בכלי שרת
נתינת
לבונה – שמים לבונה על הפתיתים שבכלי.
-
מה הם ההבדלים בין חלות לרקיקין בסדר עשייתן? הסבר מדוע השוני.
___________________________________________________ -
עיין ברש"י.
מה המחלוקת לגבי משיחת הרקיקין?
________________
___________________________________________________ -
האם חייבים שמן כתית למנחות?
___________________________
מנחת
מחבת
ומנחת
מרחשת,
פס'
ה'
–
ז'
מחבת – הוא כלי שמטגנים בו ללא דפנות.
מרחשת – דומה למחבת, קצת עמוק עם דפנות.
צורת הכנתם שוות.
-
מדוע נקראת מרחשת?
_____________________________________
סדר ההכנה מחבת ומרחשת הוא כמו בתנור,
אלא שהאפיה נעשית בכלים מיוחדים אלו ולא בתנור.
-
הבדל יש בין מנחת מאפה תנור לשאר מנחות, עיין ברש"י פסוק ו וכתוב מהו ההבדל.
_______________________________________________ -
"פתות אותה פיתים".
מה הכוונה? האם רק מנחת מחבת?
_____________________________________________________ -
באיזה מן המנחות אין פתיתה?
_______________________________
איסור
הקרבת
שאור
ודבש,
פס'
י"א
–
י"ב
שאור –
הוא שמרים שמחמיצים את העיסה.
דבש – פרות מתוקים.
שאור ודבש אסור להעלות למזבח.
איסור זה לא קשור רק לקרבן מנחה אלא לכל סוגי הקרבנות.
כל סוגי לחם שהיו במקדש היו מצה.
-
מתי ובאיזה אופן מותר להביא קורבן משאור (חמץ)
ומדבש?
_____________________________________________________ -
האם הכוונה לקורבן שיעלו למזבח?
________________________________________________________
קורבן ראשית –
שתי הלחם עשויים מחיטה הראשונה של השנה והבכורים הם מהפרות הראשונים של השנה ולכן התורה קוראת להם קרבן ראשית.
מצות המלחת הקרבנות ,
פס'
י"ג
מצות עשה למלוח את כל הקרבנות לפני שמעלים אותם למזבח. גם מנחות וגם קוקבנות.
-
עיין ברש"י ובראב"ע וכתוב לפחות ב' טעמים למצווה זאת.
________________________________________________________________
מנחת בכורים,
פרק ב'
פס'
י"ד–
ט"ז
מנחת בכורים היא מנחת עומר הקריבה בט"ז בניסן.
מנחה זו היא מנחת חובה של ציבור ומביאים אותה מן השעורים ולא מחיטים.
היא קרויה מנחת בכורים כי פסח הוא זמן הבשלת ראשוני השעורים
השעורים נקצרים בליל ט"ז בניסן. אח"כ חובטים בהם וזורים ברוח כדי להפריד בין הגרעינים למוץ. את הגרעינים קולים באש, גורסים לחתיכות קטנות ומנפים ב-13
נפות.
מוסיפים שמן ובוללים,
שמים לבונה והכהן קומץ ומקטיר והשאר נאכל לכהנים.
-
הסבר לפי רש"י את המושגים הבאים:
פס'
י"ד:
"ואם תקריב"–
"אביב קלוי באש"
–
"גרש"
–
"כרמל"
–
פס'
ט"ז:
"והקטיר הכהן את אזכרתה" –
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז'
ז [יא]
עֹמֶר זֶה,
מִן הַשְּׂעוֹרִים הָיָה בָּא;
וְדָבָר זֶה,
קַבָּלָה מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ.
וְכֵיצַד הָיָה נַעֲשֶׂה:
מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב יוֹצְאִין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין,
וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בַּמְּחֻבָּר לַקַּרְקָע,
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נוֹחַ לִקְצֹר.
וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם,
מִתְכַּנְּסוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִקְצָר בַּעֲסָק גָּדוֹל;
וְקוֹצְרִין שָׁלוֹשׁ סְאִין שְׂעוֹרִים,
בִּשְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים,
וּבְשָׁלוֹשׁ קֻפּוֹת,
וּבְשָׁלוֹשׁ מַגָּלוֹת.
ח כֵּיוָן שֶׁחָשֵׁכָה,
אוֹמֵר לָהֶם הַקּוֹצֵר לְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם בָּא הַשֶּׁמֶשׁ,
אוֹמְרִין לוֹ הִין;
בָּא הַשֶּׁמֶשׁ,
אוֹמְרִין לוֹ הִין;
בָּא הַשֶּׁמֶשׁ,
אוֹמְרִין לוֹ הִין.
מַגָּל זֶה,
אוֹמְרִין לוֹ הִין;
מַגָּל זֶה,
אוֹמְרִין לוֹ הִין;
מַגָּל זֶה,
אוֹמְרִין לוֹ הִין.
קֻפָּה זוֹ,
אוֹמְרִין לוֹ הִין;
קֻפָּה זוֹ,
אוֹמְרִין לוֹ הִין;
קֻפָּה זוֹ,
אוֹמְרִין לוֹ הִין.
וְאִם הָיָה שַׁבָּת,
אוֹמֵר לָהֶן שַׁבָּת זוֹ,
אוֹמְרִין לוֹ הִין;
שַׁבָּת זוֹ,
אוֹמְרִין לוֹ הִין;
שַׁבָּת זוֹ,
אוֹמְרִין לוֹ הִין.
אֶקְצֹר,
וְהֶן אוֹמְרִין לוֹ קְצֹר.
שְׁלוֹשָׁה פְּעָמִים,
עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר.
ט וְכָל כָּךְ לָמָּה:
מִפְּנֵי אֵלּוּ הַטּוֹעִים שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל בְּבַיִת שֵׁנִי,
שְׁהֶן אוֹמְרִין שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמָר בַּתּוֹרָה "מִמָּחֳרַת,
הַשַּׁבָּת"
(ויקרא כג,יא;
ויקרא כג,טו;
ויקרא כג,טז),
הוּא שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית;
וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ חֲכָמִים,
שְׁאֵינָהּ שבת אֵלָא יוֹם טוֹב.
וְכֵן רָאוּ תָּמִיד הַנְּבִיאִים וְהַסַּנְהֶדְּרִין,
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר,
שֶׁהָיוּ מְנִיפִין אֶת הָעֹמֶר בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן,
בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת.
יא [יב]
קְצָרוּהוּ,
וּנְתָנוּהוּ בַּקֻּפּוֹת,
הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה,
וְחָבְטוּ אוֹתוֹ,
וְזוֹרִין,
וּבוֹרְרִין.
וְלוֹקְחִין אֶת הַשְּׂעוֹרִין,
וּמְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ עַל הָאֵשׁ בְּאַבּוּב מְנֻקָּב,
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ:
שֶׁנֶּאֱמָר "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ,
גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל"
(ויקרא ב,יד)–מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ,
שְׁאֵינוּ מְדָבֵּר אֵלָא בְּמִנְחַת הָעֹמֶר בִּלְבָד.
יב וְאַחַר שֶׁקּוֹלִין אוֹתוֹ,
שׁוֹטְחִין אוֹתוֹ בָּעֲזָרָה,
וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ;
וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לָרֵחַיִם שֶׁלְּ גָרוֹסוֹת,
וְטוֹחֲנִין אֶת הַשָּׁלוֹשׁ סְאִין,
וּמוֹצִיאִין מִן הַכֹּל עִשָּׂרוֹן,
שְׁהוּא מְנֻפֶּה בִּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה נַפָה.
וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה,
וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם;
וְחַיָּב בְּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת,
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יג וְלוֹקְחִין זֶה הָעִשָּׂרוֹן שֶׁלְּ סֹלֶת הַשְּׂעוֹרִים,
וּבוֹלְלִין אוֹתוֹ בְּלוֹג שֶׁמֶן,
בְּיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן;
וְנוֹתְנִין עָלָיו קֹמֶץ לְבוֹנָה,
כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת.
וּמְנִיפוֹ בַּמִּזְרָח מוֹלִיךְ וּמֵבִיא,
וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד;
וּמַגִּישׁוֹ כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁלְּקֶרֶן מַעְרָבִית דְּרוֹמִית,
כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת.
וְקוֹמֵץ,
וּמַקְטִיר;
וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכּוֹהֲנִים,
כִּשְׁיַרֵי כָּל הַמְּנָחוֹת.
וְאֵימָתַי קוֹמְצִין אוֹתוֹ,
אַחַר שֶׁמַּקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם;
וְכֶבֶשׂ הָעוֹלָה,
קֹדֶם תָּמִיד שֶׁלְּבֵין הָעַרְבַּיִם.
פרק ג',
קרבן שלמים
רבי שמעון אומר:
שלמים שהכל שלום בהם,
מהם למזבח ומהם לכהנים ומהם לבעלים (תוספתא זבחים)
קרבן שלמים מביא אדם שחפץ להודות ולשבח את ה'.
קרבן זה בא מן הבקר או מן הצאן (כבש או עז)
אך לא מן העוף. אפשר להביא קרבן שלמים מזכר או מנקבה וכן לא משנה מה גיל הקורבן (לא כמו בעולה שהוא בן שנה).
-
עיין ברש"י – מדוע נקרא קורבן זה 'שלמים'?
2 הסברים
-
איזה חלק מהקורבן מקבל הבעלים?
איזה הכהן? איזה המזבח?
שלמים הם קדשים קלים ולכן:
-
שחיטתם בכל מקום בעזרה.
-
הבשר נאכל ע"י הבעלים.
-
אכילתם בכל ירושלים.
-
נאכלים לשני ימים ולילה אחד.
-
בפרקנו שלושה חלקים,
כתוב את הנושא בכל חלק:
פסוקים א' – ה':
פסוקים ו' – י"א:
פסוקים י"ב – ט"ז:
-
עיין בדברי הרמב"ם מה ההבדל בין סמיכה בשלמים לשאר הקורבנות?
הלכה יד – טו: וכיצד סומך, אם היה הקרבן קדש קדשים מעמידו בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם,
ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה. כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי, היה הקרבן שלמים סומך בכל מקום שירצה מן העזרה במקום שחיטה,
ויראה לי שאינו מתודה על השלמים אבל אומר דברי שבח.
סדר
הקרבת
השלמים:
הבאה:
מביא את הבהמה לעזרה ומקדישה.
סמיכה:
בעל הקרבן סומך ידיו ואומר דברי שבח והודאה לה'.
שחיטה:
שוחט את הבהמה בכל מקום בעזרה.
קבלת
הדם
והולכתו: הכהנים מקבלים את הדם ומוליכים אותו למזבח
זריקת
הדם: הכהן זורק את הדם על המזבח סביב.
(שתים שהן ארבע)
שיירי
הדם: שופך את הדם בקרן דרומית מערבית.
הפשטה:
פושט את עור הבהמה.
ניתוח:
מוציא
את
האימורים
שעולים
על
גבי
המזבח.
הנפה:
הכהן מניף עם הבעלים את האמורים שעולים ע"ג המזבח ואת החזה והשוק.
הולכה
ומליחה: מוליך את האמורים עד לחצי הכבש ומולחם שם.
הקטרת
האימורים: מקטירים את האמורים על גבי המזבח.
אכילת
הקרבן: הכהנים מקבלים חזה ושוק והבעלים מקבלים את שאר הבשר.
-
עיין בפסוק ה'
ברש"י:
"והקטירו אותו בני אהרון המזבחה על העולה…"
מדוע התורה הזכירה את קרבן עולה הרי אנו עוסקים בקרבן שלמים? -
מדוע יש פרשה לכבש ופרשה לעז ובקורבן עולה נאמרו בפרשה אחת?
-
פסוק ט, 'לעומת העצה' – הסבר.
-
השלם את הטבלה!
-
העבודה
עולה
שלמים
מקום
השחיטהצורת
זריקת הדםמה
עולה למזבח?מה
ניתן לכהנים?מה אוכלים הבעלים?
איסור
אכילת
חלב
ודם
–
פס'
י"ז
התורה אוסרת עלינו לאכול חלב ודם. אחת הסיבות לכך היא שחלב הקרבן מוקטר על המזבח ודם הקרבן נזרק על המזבח וזה לא ראוי ומכובד שהאדם יאכלם, כיון שהם החלק המוקטר והנזרק למזבח, לכבוד ה'. וכדי להרחיקנו מאכילת דם וחלב אסרה לנו התורה לאכול לא רק חלב ודם של בעלי חיים מוקדשים אלא גם של בעלי חיים – חולין.
באורי פסוקים:
"חוקת עולם לדורותיכם".
האיסור הוא לדורות עולם.
"בכל מושבותיכם".
האיסור נוהג בכל מקום שישראל יושבים בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ.
"כל חלב".
למרות שבפסוק כתוב "כל חלב", לימדה אותנו התורה במקום אחר שחלב בהמה אסור באכילה וחלב חיה ועוף מותר באכילה.
שאלות
(פרק
ג'
פס'
י"ז)
-
מהם האיסורים שאוסרת עלינו התורה בפסוק זה?
________________________________________________________
-
מה הטעם שלמדנו לאיסורים אלו?
________________________________________________________
-
מאלו מילים למדנו שהאיסורים הללו נוהגים גם בארץ וגם בחוץ לארץ?
________________________________________________________
-
איזה סוג בעלי חיים חלבם אסור באכילה ואיזה חלבם מותר באכילה?
___________________________________________________
ב"ה
פרק
ד'
–
קרבן
חטאת
הקדמה לקרבן חטאת,
פסוקים א'
–
ב'
פרק ד' עוסק בקרבן חטאת.
קרבן חטאת הוא קרבן חובה.
אדם העובר בשוגג על לאו שזדונו כרת עליו:
-
לחזור בתשובה.
-
להביא קרבן חטאת.
-
על איזה חטאים מתחייב האדם להביא חטאת?
עיין רש"י פסוק ב.
_____________________________________________________
עיין בדברי הרמב"ן (פס'
ב)
–
טעם הקרבנות
על הנפש השוגגת,
מפני
שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה,
ולא תזכה
להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל
חטא, ולולי
זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו,
ולכן
הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל
האלהים אשר נתנה.
ובעבור
זה גם כן הזכיר נפש.
-
מדוע
אם חטא בשוגג מתחייב בקורבן?
מדוע
כתוב 'נפש
כי
תחטא'?
הסבר
לפי הרמב"ן.
_____________________________________________________ -
סיכום:
קורבן חטאת מתחייבים על – (מחק את המיותר)
-
מצוות לא תעשה עשה
-
העונש בזדון כרת מלקות
-
נעשה בשוגג
במזיד
סוגי החטאות
קרבן חטאת מתחלק לשני סוגים:
-
חטאת פנימית. ב.
חטאת חיצונה.
-
קרא את הפרק ברפרוף, מי מתחייב חטאת פנימית ומי חטאת חיצונית?
___________________________________________________ -
היכן מזים עם הדם בחטאת פנימית והיכן בחיצונית?
___________________________________________________ -
מה עושים עם שאריות הבשר שלא עלו למזבח, בפנימית ובחיצונית?
____________________________________________________
חטאת
כהן
משיח,
פרק
ד'
פס'
ג'
–
י"ב
כהן משיח הוא כהן גדול שנמשח בשמן המשחה.
אם כהן המשיח עבר בשוגג על לאו שזדונו כרת עליו להביא קרבן חטאת.
חטאת זו היא חטאת פנימית כי מזים את הדם בתוך הקודש.
כהן גדול מביא דוקא פר כיון שפר הוא קרבן חשוב ויקר,
וראוי שהכהן הגדול שהוא אדם חשוב יביא קרבן חשוב.
החטאת היא קדשי קדשים ולכן שוחטים את פר כהן משיח בצפון העזרה.
-
עיין בפסוקים ה – ז,
אלו 3 פעולות עושים בדם הפר? הסבר היטב
-
מה עושים עם בשר הפר?
_____________________________________________________ -
אם
הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת
הָעָם –
מה הכוונה לאשמת העם?
עיין
2 הסברים
ברש"י.
מכאן אנו רואים שהכהן הגדול ועם ישראל קשורים, משפיעים ומושפעים זה מזה.
"פר":
הכהן הגדול הוא איש חשוב ומביא קרבן חשוב.
פסוק ד': "ושחט את הפר לפני ה'".
לפני ה' בעזרה.
והיכן בדיוק בעזרה?
בפסוקינו לא התבאר אך בפרק ו' פסוק יח' מלמדת אותנו התורה ששוחטים את החטאת במקום ששוחטים את העולה בצפון המזבח.
פסוק ו': "והזה מן הדם לפני ה'
את פני פרוכת הקודש".
הכהן מזה 7
פעמים מן הדם לכיוון הפרוכת המבדילה בין הקודש לקודש הקודשים.
פסוק י': "כאשר יורם משור זבח השלמים".
כשם שמקטירים את האימורים מפר השלמים כך מקטירים את האימורים מפר החטאת.
פסוק יא': "וקרבו ופרשו".
קרבו – הם מעיים ופרשו –הוא פסולת האוכל הנמצא במעיים.
ב"ה
שאלות
(פסוקים
ג'
–
י"ב)
-
מיהו הכהן המשיח?
דייק בדבריך!
________________________________________________________
-
"לאשמת
העם" – פסוק ג'. מדוע כשהכהן הגדול חוטא, אשמת העם הוא?
כתוב את שני ההסברים שלמדנו בכיתה.
א.
___________________________________________________
ב.
___________________________________________________
-
"ושחט
את הפר
לפני
ה'" – פסוק ד'.
היכן שוחטים את פר כהן משיח ומהיכן למדנו זאת?
________________________________________________________
-
מהם שלושת הפעולות שעושה הכהן בדם הפר?
________________________________________________________________________________________________________________
-
מה עושה הכהן עם אימורי פר החטאת?
________________________________________________________
-
מה עושה הכהן עם שאר בשר החטאת?
________________________________________________________
-
מדוע פר כהן משיח קרוי "חטאת פנימית"?
________________________________________________________
"על
שפך
הדשן
ישרף"
–
ציותה
התורה
לשרוף
קרבנו
של
כהן
משיח
בפרהסיה
בחוץ
על
שפך
הדשן,
שלא
יתבייש
אדם
להתוודות
על
חטאו,
שהרי
כהן
גדול
חטא
והתוודה
והביא
קרבן
על
חטאו.
(בעל הטורים)
אין בין כהן משיח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצוות
עד לכאן ערוך ומתאים לכיתה ט –י
