נושא:
פרק
כא,
מערך
שיעור
מחבר:
יעל
גרוסברג
כיתה:
ז
שיעור מס' 6- פרק כא
פתיחה:
מציאת מילה מנחה–
הכינויים שבתחילת הפרק,
ובהמשכו.
א וַה'1
פָּקַד אֶת–שָׂרָה,
כַּאֲשֶׁר אָמָר;
וַיַּעַשׂ ה'
לְשָׂרָה,
כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן,
לִזְקֻנָיו,
לַמּוֹעֵד,
אֲשֶׁר–דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. גוַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת–שֶׁם2–בְּנוֹ הַנּוֹלַד–לוֹ,
אֲשֶׁר–יָלְדָה–לּוֹ שָׂרָה—יִצְחָק3. ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת–יִצְחָק בְּנוֹ,
בֶּן–שְׁמֹנַת יָמִים,
כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ,
אֱלֹהִים. הוְאַבְרָהָם,
בֶּן–מְאַת שָׁנָה,
בְּהִוָּלֶד לוֹ,
אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה—צְחֹק,
עָשָׂה לִי אֱלֹהִים:
כָּל–הַשֹּׁמֵעַ,
יִצְחַק–לִי. ז וַתֹּאמֶר,
מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם,
הֵינִיקָה בָנִים4,
שָׂרָה:
כִּי–יָלַדְתִּי בֵן,
לִזְקֻנָיו. ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד,
וַיִּגָּמַל;
וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל,
בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת–יִצְחָק. ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת–בֶּן–הָגָר הַמִּצְרִית,
אֲשֶׁר–יָלְדָה לְאַבְרָהָם—מְצַחֵק5. י וַתֹּאמֶר,
לְאַבְרָהָם,
גָּרֵש6ׁ הָאָמָה הַזֹּאת,
וְאֶת–בְּנָה7ּ:
כִּי לֹא יִירַשׁ8 בֶּן–הָאָמָה הַזֹּאת,
עִם–בְּנִי עִם–יִצְחָק9. יאוַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד,
בְּעֵינֵי אַבְרָהָם,
עַל,
אוֹדֹת בְּנו10ֹ.
שיעור מס' 7 – פרק כא
יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל–אַבְרָהָם,
אַל–יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל–הַנַּעַר וְעַל–אֲמָתֶךָ—כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה,
שְׁמַע בְּקֹלָה11ּ:
כִּי בְיִצְחָק,
יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. יג וְגַם אֶת–בֶּן–הָאָמָה,
לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ:
כִּי זַרְעֲךָ,
הוּא. יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר12 וַיִּקַּח–לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל–הָגָר שָׂם עַל–שִׁכְמָהּ,
וְאֶת–הַיֶּלֶד—וַיְשַׁלְּחֶהָ;
וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע,
בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. טו וַיִּכְלוּ הַמַּיִם,
מִן–הַחֵמֶת;
וַתַּשְׁלֵךְ אֶת–הַיֶּלֶד,
תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד,
הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת,
כִּי אָמְרָה,
אַל–אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד;
וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד,
וַתִּשָּׂא אֶת–קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים,
אֶת–קוֹל הַנַּעַר,
וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל–הָגָר מִן–הַשָּׁמַיִם,
וַיֹּאמֶר לָהּ מַה–לָּךְ הָגָר;
אַל–תִּירְאִי,
כִּי–שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל–קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא–שָׁם. יח קוּמִי שְׂאִי אֶת–הַנַּעַר,
וְהַחֲזִיקִי אֶת–יָדֵךְ בּוֹ:
כִּי–לְגוֹי גָּדוֹל,
אֲשִׂימֶנּוּ. יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת–עֵינֶיהָ,
וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם;
וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת–הַחֵמֶת,
מַיִם,
וַתַּשְׁקְ,
אֶת–הַנָּעַר. כ וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת–הַנַּעַר,
וַיִּגְדָּל;
וַיֵּשֶׁב,
בַּמִּדְבָּר,
וַיְהִי,
רֹבֶה קַשָּׁת. כא וַיֵּשֶׁב,
בְּמִדְבַּר פָּארָן;
וַתִּקַּח–לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה,
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
{פ}
כב וַיְהִי,
בָּעֵת הַהִוא,
וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר–צְבָאוֹ,
אֶל–אַבְרָהָם לֵאמֹר:
אֱלֹהִים עִמְּךָ,
בְּכֹל אֲשֶׁר–אַתָּה עֹשֶׂה. כג וְעַתָּה,
הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה,
אִם–תִּשְׁקֹר לִי,
וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי;
כַּחֶסֶד13 אֲשֶׁר–עָשִׂיתִי עִמְּךָ,
תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי,
וְעִם–הָאָרֶץ,
אֲשֶׁר–גַּרְתָּה בָּהּ. כד וַיֹּאמֶר,
אַבְרָהָם,
אָנֹכִי,
אִשָּׁבֵעַ. כה וְהוֹכִחַ14 אַבְרָהָם,
אֶת–אֲבִימֶלֶךְ,
עַל–אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם,
אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. כו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ—לֹא יָדַעְתִּי,
מִי עָשָׂה אֶת–הַדָּבָר הַזֶּה;
וְגַם–אַתָּה לֹא–הִגַּדְתָּ לִּי,
וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי—בִּלְתִּי הַיּוֹם. כז וַיִּקַּח15 אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר,
וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ;
וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם,
בְּרִית. כח וַיַּצֵּב אַבְרָהָם,
אֶת–שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן—לְבַדְּהֶן. כט וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ,
אֶל–אַבְרָהָם:
מָה הֵנָּה,
שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה,
אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ,
לְבַדָּנָה. ל וַיֹּאמֶר—כִּי אֶת–שֶׁבַע כְּבָשֹׂת,
תִּקַּח16 מִיָּדִי:
בַּעֲבוּר תִּהְיֶה–לִּי לְעֵדָה,
כִּי חָפַרְתִּי אֶת–הַבְּאֵר הַזֹּאת. לא עַל–כֵּן,
קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא—בְּאֵר שָׁבַע:
כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ,
שְׁנֵיהֶם. לב וַיִּכְרְתוּ בְרִית,
בִּבְאֵר שָׁבַע;
וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ,
וּפִיכֹל שַׂר–צְבָאוֹ,
וַיָּשֻׁבוּ,
אֶל–אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים17. לג וַיִּטַּע אֶשֶׁל,
בִּבְאֵר שָׁבַע;
וַיִּקְרָא–שָׁם—בְּשֵׁם ה',
אֵל עוֹלָם. לד וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים,
יָמִים רַבִּים.
{פ}
שיעור כתום…
והעווים היושבים בחצרים עד עזה (דברים).
והכפתורים הורישום משם.
רשי–
ובגלל השבועה של אברהם, ישראל לא יכולים להוציאם משם,
והיה צריך עם שלישי שיכבוש את העווים (הפלישתים),
כדי שעמ"י יוכלו לשחרר.
כדי לצאת מסבך של הסכמים בינלאומיים– ה'
סידר שיתחלף השלטון כדי שנוכל להשתלט שם.
יש לנו חולשה שם. בגלל החולשה הזו גם העם לא נכנס דרך פלישתים.
עקידת יצחק מראה על איזו סכנה לקיום שלנו, נקודת תורפה שכל הזמן צריך לעקוף.
הטענה של ישמעאל כלפי יצחק:
את ברית המילה עשית בגיל קטן, ואילו לי– יש מסירות נפש.
אני מוכן להתאבד!
תשובת יצחק– צריך עקידה כדי להוכיח שהיה מוכן למסירות נפש שלמה,
בכל גופו.
1
וה'-
הוא ובית דינו.
באים ליצור את הצדיק של מידת הדין=יצחק.
2
ויקרא את שם בנו… הארכה–
"שם"-
מתאים לאסוציאציה של נוח,
שקרא לבנו שם.
כלומר,
יש כאן שחזור נוסף, נסיון משופר להקים אומה ישראלית.
3
יצחק–
שני ההורים צחקו.
מי עוד? יצחק.
הוא יצחק בעתיד.
מבטא צחוק עתידי.
צוחק רביעי– זה ה'. ואח"כ–
כל השומע יצחק לי… הצחוק גדול, מתרחב.
4
יש רק בן אחד… מדרש ששרה היניקה את כל התינוקות היונקים, כדי שלא יחשדו שהוא אסופי.
5
ישמעאל מנסה להצטרף לאווירת הצחוק הזאת. אבל לא מצליח לו. "אתה לא יודע לספר…"
6
4 דעות בחז"ל מה היה בצחוק של ישמעאל. היה בן 16
בערך.
למה שרה נזעקת–
אולי זה סתם ענייני נערות.
1) עבודה זרה– פולחן של צחוק מקודש. בעיה–
איך ייתכן שיש ע"ז בבית אברהם?
2) רצח.
צחוק של רוצחים.
3) צחוק של ג"ע.
4) רשבי–
שבח:
ישמעאל רצה את ירושת אברהם,
והיה טוען שהוא הבכור שיירש את אברהם–
הארץ.
אבל לא יכל להכיר בקיומו של יצחק,
לכן היה זורק אבנים בכיוון של יצחק,
ואומר–
לא שמתי לב.
מתנהג כאילו יצחק לא קיים כדי לתת לגיטימיות לקיומו כבן יורש. רשב"י הסביר את התנהלות ישמעאל בזמן שהיה בבית אברהם,
והדעות לפניו– את התנהגותו כשהוא עוזב את בית אברהם. בתולדות הערבים אנו רואים– עד מוחמד הם עברו 3
עבירות חמורות, אבל שבו בתשובה מול אלוהי אברהם (רק לא מול א–להי יצחק, כי הוא מתווכח עמו על הזכות על הארץ. הוא כיום לראשונה בגלות… תחת כיבוש של יצחק! והוא עושה הכל לקבל מדינה לא מישראל,
רק מהאו"ם.
כי אם עמ"י קיים, ישמעאל הוא בן השפחה. לכן קוראים לנו "האויב הציוני" ולא ישראל. הברכה להגר– ברגע שזרעך יקבל את מרות יצחק– יוכל לחזור בתשובה.
האגרסיביות של המוסלמים היא בגלל החשש הקיומי שלהם.
7
שרה לא מזכירה שזה הבן של אברהם בכלל! גם יצחק– בני,
ולא בננו.
8
הבעיה שלה עם העתיד, לא עם ההווה.
לא דווקא שלא יגדלו יחד.
9
למה תוספת שתי מילים אלו?
את מעיפה את ישמעאל בגלל הצחוק– אז למה קוראים כך לבנך?
היא רואה את הצרימה בצחוק של ישמעאל.
שרה הרגישה שזו ההזדמנות לברר מי הצוחק האמיתי ומי המזויף. הצחוק אינו שלילי,
אבל רק בעתיד "יימלא שחוק פינו".
יש מדרגות: ששון–שמחה–צחוק.
ששון זו התמלאות הכוס, תיכף יהיה לי מה שאני רוצה. לפני המימוש (חתונה).
שמחה–
כשהכוס מלאה ורוויה,
האדם השיג. אם ממשיכים עוד–
יש צחוק, מרים את הגוף שלי, מעבר ליכולת הקיבול,
מחוץ לחוק שניתן לקבל. הצחוק בא כשהעולם מושלם מאוד!
העולם תכל'ס לא מצחיק.
איך אפשר לצחוק?
הצדיקים צוחקים, כי הם רואים את העתיד.
לכן–
בלשון עתיד. ולעומתו–
ישמעאל מצחק, בנין של נפעל.
מרוצה מהעולם כפי שהוא. אז זה מעכב את העולם מהתפתחות– זו גסות רוח של ישמעאל.
מצא חק– מסתדר עם מה שיש, נוח לו בלי קידמה. [גם על רבי עקיבא ויצחק נאמר "מצחק"-
אבל הם אכן נמצאים במקום שמתאים למלא פה בשחוק].
[כל הדורות– התפילה בכותל– בכייה.
תפילה זה להתעסק עם העולם הזה. לימוד תורה זו שמחה, כי זה עולם הבא. בימינו–
אפילו בט באב בכותל זה הפנינג כייפי.
משהו השתנה!] כשיצחק נולד– דוקא הלימוד מתחיל להיות רציני,
כי יש ציפייה מצד הגויים שזה יפסיק להיות תיאורטי,
הם שואלים– נו,
מה יש לכן לומר לנו?
ויש לנו אחריות על כך.
10
לפי אברהם– בנו זה ישמעאל.
יש מחלוקת בין שרה לאברהם מי בן ומי נער…
ה'
קורא ליצחק בן,
ולישמעאל נער. מי הבן האמיתי?
מי דומה לאברהם?
יצחק צדיק, אבל שונה במידה.
ישמעאל לא צדיק,
אבל מידתו חסד.
אם יחזור בתשובה…
לכן יש לו נטיה להעביר את הירושה דרך ישמעאל.
11
אברהם למד כאן את מידת הדין.
12
אסוציאציה…
בן של אברהם,
יוצא לקראת מותו,
השכמה בבוקר, שמים עליה את הילד. הבן ראוי. מלאך קורא מן השמים ומתערב…
צריך להראות להורה את הפתרון.
הדמיון החזק– עקידת יצחק ועקידת ישמעאל. זה הבסיס לטענת המוסלמים שאברהם עקד את ישמעאל.
אנו מבינים שזה טיוטה לקראת העקידה האמיתית.
13
מה??
איזה חסד?? חטף את אשתו…
אברהם פשוט שמע שאבימלך רוצה לעשות שלום,
וזה קונה אותו.
14
היה צריך להוכיח אותם על הבאר לפני שכורתים איתם שלום… הם חבורה של שקרנים.
15
למה?
אברהם עושה מחווה,
כדי לקדם את העניינים. אבל זה ממש חד צדדי.
הם לא יעשו מחווה בעצמם,
כי הם שקרנים.
16
לתת ולתת.
17
יוצא שיש כאן הסכם, בו ויתר אברהם על איזור בארץ–גרר.
ברצועת עזה– בין ריח לעזה.
גוש קטיף. יש לאומה חולשה בסיסית באיזור הזה. רשב"ם:
והאלהים ניסה את אברהם– מלשון צער. אחר–
סימן שזה בגלל הפרשיה הקודמת.
כלומר–
עקידת יצחק קרתה בגלל ההסכם הזה. התגאית בבן שלך לכרות ברית איתם, לתת להם את הארץ!? לך ועקוד את בנך.