משנה, אבות: פרק ב משנה יב – בתוספת מקורות

משנה
מסכת אבות בתוספת מקורות ב'-
יב'
–
1
–

לע"נ א"מ ר'
יעקב קאפל בן ר'
יהושע דוד

ולע"נ רבי אברהם בן רבי יוסף גז, ומרת אינס רבקה גז בת יוסף ורחל זברו ז"ל

נושא
הדף:
משנה,
אבות:
פרק
ב
משנה
יב
–
בתוספת
מקורות

מיועד לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ב'

(יב)
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ.
וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה,
שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ.
וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:

יְהִי
מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ

אבות דרבי נתן פרק שבעה עשר

(ב)
כיצד ? מלמד: כשם שאדם רואה את ממונו –
כך יהא רואה את ממון חבירו, וכמו שאדם רוצה שלא יצא שם ([רע])
על ממון שלו – כך יהיה רוצה שלא יצא שם (רע)
על ממון חבירו.
ד"א: יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, כיצד ? בזמן שת"ח נכנס אצלך (לומר: שנה לי)
אם יש בידך לשנות – שנה לו, ואם לא –ו פטרהו מיד, ואל תקח ממנו את ממונו. שנא':
(משלי ג)
אל תאמר לך ושוב ומחר אתן ויש אתך:

המאירי

(טז)
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, שוו המדה מורה על טוב לב, והוא מאמר כללי דומה לענין אומרם בכלל התורה: דעלך סני – לחברך לא תעביד. ובברייתא אבדר"נ פי"ז פירש: שלא יוציא שם רע על פירות חבירו, עד שיהא סיבה להרחיק הקופצים מהם. שאלו לאדם על פירות חבירו והם שווים – ישבחם ללוקח. ואם אינם יפים – יאמר לו: איני יודע. וכן פי': שיהא חס על הצלת ממון חבירו כשלו. ראה את ספינתו מטורפת בים, או טובעת בנהר, דליקה נפלה לו בחצרו, ובידו להציל –
יהא טורח ומציל:

מסכת בבא מציעא דף ל/ב

אמר רבא: כל שבשלו מחזיר – בשל חבירו נמי מחזיר, וכל שבשלו פורק וטוען –
בשל חבירו נמי פורק וטוען.

רש"י

פורק וטוען –
פורק משא מן החמור וטוען עליו,
דכתיב: עזוב תעזוב,
הקם תקים:

בבא מציעא דף לג/א

משנה: אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו – אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת.
אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ – שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת...

גְּמָרָא.
מְנָא הַנֵי מִלֵּי ?
אָמַר [רַב יְהוּדָה אָמַר]
רַב,
אָמַר קְרָא:
(דברים טו)
"אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן"
– שֶׁלְּךָ קוֹדֵם לְשֶׁל כָּל אָדָם.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ כָךְ,
סוֹף –
בָּא לִידֵי כָּךְ.

רש"י

מנא הני מילי –
דשלו קודם: לא יהיה בך אביון –
הזהר מן עניות: כל המקיים בעצמו כך –
אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב,
יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם,
אם לא בהפסד מוכיח,
ואם תמיד מדקדק – פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה,
וסוף שיצטרך לבריות:

מסכת בבא מציעא דף כד/א

מַר זוּטְרָא חֲסִידָא אִגְנִיב לֵיהּ כַּסָּא דְכַסְפָּא מֵאוּשְׁפִּיזָא.
חַזְיָיהּ לְהַהוּא בַר בֵּי רַב –
דְּמָשִׁי יְדֵיהּ,
וְנָגִיב בִּגְלִימָא דְחַבְרֵיהּ. אֲמַר: הַיְינוּ הַאי דְּלָא אִכְפַּת לֵיהּ אַמָּמוֹנָא דְחַבְרֵיהּ,
כַּפְתֵיהּ וְאוֹדֵי:

רש"י

אגניב ליה כסא דכספא –
כלי של אושפיזו היה:

שיטה מקובצת

כפתוהו ואודי.
יש מפרשים: כפתוהו על העמוד והלקהו בשוטים.
ויש מפרשים: כפתיה בדברים, שנדוהו אם לא יודה האמת.
שיטה:

המאירי

כל שראינוהו שאינו חס על ממון חברו, אף על פי שהוא תלמיד חכם יש לחוש בו לכל דבר שבממון, ואין מחזירין לו אבדה בלא סימן. ולא עוד אלא שאדם רשאי לחשדו שהרי הוא מביא עצמו לידי כך:

תנא דבי אליהו זוטא פרק טז'

…שכך שנו חכמים במשנה: אל תתן עיניך בממון שאינו שלך – שהן שוקעות בארץ, אפי'
אם הם בשערי רקיע.

וְהַתְקֵן
עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה,
שֶׁאֵינָהּ
יְרֻשָּׁה לָךְ

רע"ב

(יב)
וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה –
שלא תאמר הואיל ואבי חכם ואבי אבא חכם.
תורה חוזרת לאכסניא שלה ואיני צריך לבקש אחריה:

תוי"ט

וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה,
שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ –
פירש הר"ב, שלא תאמרף הואיל ואבי חכם וכו'
תורה חוזרת על אכסניא שלה וכו', שכך דרשו רז"ל בפסוק: לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה'
מעתה ועד עולם [ישעיה נ"ט]. בפרק ז'
דב"מ דף פ"ה.
וקמ"ל: ר"י דהני מילי כשמתקן עצמו לכך, דמתקיימא בו יותר מבזולתו.
ואי לאו הכי – לא:

אבות דרבי נתן פרק שבעה עשר

(ג)
הַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה,
שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ.
כיצד בשעה שראה משה רבינו [את בניו]
שאין בהן (תורה)
שיעמדו בנשיאות אחריו נתעטף ועמד בתפילה אמר לפניו רבש"ע הודיעני (את)
מי יכנס את מי יצא בראש כל העם הזה שנאמר (במדבר כז)
וידבר משה אל ה'
לאמר יפקד ה'
אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם.
א"ל הקב"ה למשה משה [קח לך יהושע אמר הקב"ה למשה]
לך ועמוד לו תורגמן וידרוש לפניך בראש גדולי ישראל באותה שעה א"ל משה ליהושע יהושע עם זה שאני מוסר לך איני מוסר לך תיישים אלא גדיים (וכבשים)
איני מוסר לך אלא טלאים שעדיין לא נתעסקו במצוות ועדיין לא הגיעו לתיישים שנאמר (שיר א)
אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים:

המאירי

ואמר אחר כך: הַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה,
שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ. כלומר: אפילו
שהיו אבותיך ת"ח,
לא
תאמר:
הרי
הדבר מוטבע בי ודי לי במעט העיון,
שאינה
ירושה לך.
כמה
נהרות יבשו,
כמה
סלעים יצאו מהם מים:

מסכת נדרים דף פא/א

אָמַר שְׁמוּאֵל: עִרְבּוּבִיתָא דְּרֵישָׁא –
מַתְיָא לִידֵי עַוִירָא.
עִרְבּוּבִיתָא דְּמָאנִי –
מַתְיָא לִידֵי שִׁעֲמִימוּתָא.
עִרְבּוּבִיתָא –
דְּגוּפָא מַתְיָא לִידֵי שִׁיחְנֵי וְכִיבֵי.
שָׁלְחוּ מִתָּם: הִזָּהַרוּ בִּעִרְבּוּבִיתָא,
הִזָּהֲרוּ בַּחֲבוּרָה,
הִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עֲנִיִּים שֶׁמֵּהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(במדבר כד)
"יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו"
(מדלים)
– שֶׁמֵּהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה. וּמִפְּנֵי מָה אֵין [מְצוּיִין]
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים (יוצאין)
[לָצֵאת]
מִבְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים ?
אָמַר רַב יוֹסֵף,
שֶׁלֹּא
יֹאמְרוּ: תּוֹרָה
יְרוּשָׁה הִיא לָהֶם.
רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: כְּדֵי
שֶׁלֹּא יִתְגַּדְּרוּ עַל הַצִּבּוּר.
מַר זוּטְרָא אָמַר: מִפְּנֵי
שֶׁהֵן (מתגדרין)
[מִתְגַבְּרִין]
עַל
הַצִּבּוּר.
רַב אַשִׁי אָמַר: מִשּׁוּם
דְּקָרוּ לְאִינְשֵׁי: חַמְרֵי.
רָבִינָא אָמַר: שֶׁאֵין
מְבָרְכִין בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה.
דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב,
מַאי דִּכְתִיב:
(ירמיה ט)
"מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת".
דָּבָר זֶה נִשְׁאַל לַחֲכָמִים,
וְלַנְּבִיאִים,
וּלְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת,
וְלֹא פֵּרְשׁוּהוּ.
עַד שֶׁפֵּרְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"וַיֹאמֶר ה',
עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי"
וְגוֹ'.
הַיְינוּ:
"וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי",
וְהַיְינוּ:
"וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" ? אָמַר רַב יְהוּדָה,
אָמַר רַב: שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה:

ר"ן נדרים דף פא/א

ערבוביתא דרישא –
כשאינו מסרק ראשו תמיד ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא: מתיא לידי עוירא –
מביאו לידי סמוי עינים, שזוהמת הראש מכהה מאור עיניו: דמאני מתיא לידי שעמומיתא –
כשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא שאינו מכבסן תמיד ולובשן כשהן מזוהמין, מביאו לידי שעמום ותמהון לב: ערבוביתא דגופא –
כשגופו מזוהם שאינו רוחץ תמיד, מביאו לידי שיחנא וכיבי, אבעבועות המכאיבות, ולאלו יש רפואות, אבל שעמום קשה מהן ! אלמא: כביסה אלימא מרחיצה:הזהרו בערבוביתא – כלומר: הזהרו בתכבוסת וברחיצה: הזהרו בחבורה –
ללמד תורה בחבורה – שהתלמידים מחדדים זה את זה ואת הרב: הזהרו בבני עניים –
להשתדל ללמדם תורה שמהן תצא תורה, שאין להם עסק אחר. ועוד: שדעתם שפלה עליהם: לצאת מבניהם ת"ח –
שעל הרוב אינם בני תורה: ירושה היא להם –
לא ילמדו תורה מאחר שהם סומכים שירושה היא להם: כדי שלא יתגדרו על הצבור –
שאם לא הייתה תורה פוסקת מהם יגיס דעתם: שאין מברכים בתורה תחלה –
תחילת עסקם בכל יום, דהיינו: לעסוק בדברי תורה, והערב נא, ואשר בחר: דבר זה נשאל לחכמים וכו'
ולא פרשוהו –
מדכתי': ויאמר ה'
על עזבם את תורתי. מכלל דליכא דידע להדורי טעמא, אלא קודשא בריך הוא בלחוד. ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק: דעל שלא ברכו בתורה תחילה – אבדה הארץ. דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא, משמע שעזבו את התורה, ולא היו עוסקין בה. כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו ? והלא דבר גלוי היה, וקל לפרש. אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים: על מה אבדה הארץ ?! עד שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר: שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו: לא הלכו בה. כלומר: בכוונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז"ל, והם נאים ראויין למי שאמרם:

המאירי

לעולם יהא החכם זריז ללמד בחבורה ובישיבה כדי להשפיע מטובתו לאחרים, וכן התלמיד ישתדל כמה שיוכל לטרוח בתלמוד תורה, ואל יתייאש מצד שרואה אבותיו עניים, ושאינם מוכנים להוציא בהם כמה שצריך לתלמוד תורה, או שרואה אבותיו עמי הארץ, שהתורה מוכנת לכל אדם, ובלבד שיטרח בתלמודה הרבה. דרך הערה אמרו: הִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עֲנִיִּים שֶׁמֵּהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה. שנאמר: יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו. אל תקרי: מדליו, אלא: מדליו. ר"ל: מדלים ועניים שבהם. ובמקום אחר אמרו: הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה. ודרך צחות אמרו כאן: מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים להוציא מבניהם תלמידי חכמים ? שלא יאמרו: ירושה היא לנו. ויש אומרים: שהוא דרך עונש – מפני שמתגדלין בה על הצבור שלא לשם שמים, או מפני שרגילין לקרות לבני אדם, חמורים, ועמי הארץ. ויש אומרים: מפני שמקילין בכבוד תורה, שלא לברך את השם שנתנה להם בתחילת קריאתם, וכמו שאמרו: שצריך לברך תחלה, בין למקרא, בין למשנה, בין למדרש, כמו שביארנו בברכות:

מסכת יומא דף עא/א

וְאָמַר רַבִּי בֶרֶכְיָה,
אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁתּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ,
יֵלֵךְ וְיִשָּא בַת תַּלְמִיד חָכָם,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(איוב יד)
"אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ [וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ],
מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִיחַ":

תנא דבי אליהו רבה פרק יג'

…לעולם ינהג אדם בעצמו י"ח מדות…
(י"ח) יכניס אדם את עצמו לגופה של תורה אף על פי שאינו יודע ובקי בהלכה. כלום אומרים לו לאדם: עד שאתה מבקש רחמים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיך, תבקש רחמים על עבירות שעברת שימחול לך עליהם, והזהר אחר כך מעשות שלא כהוגן, ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה…

מדרש רבה ויקרא פרשה כה'
פסקה א'

(א)
וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל. הה"ד:
(משלי ג)
עץ חיים היא למחזיקים בה. אמר רב הונא בשם ר'
אחא: שלא יהיו דברי תורה בעיניך כאדם שיש לו בת בוגרת, והוא רוצה להשיאה לאחד. אלא:
(שם ב)
בני, אם תקח אמרי ומצוותי תצפון אתך ! אם יש לך זכות – קח אמרי. רב הונא בשם ר'
בנימין בן לוי אמר, משל למלך שאמר לבנו: צא לפרקמטיא. אמר לו: אבא, מתיירא אני בדרך מהלסטים ובים מפני אפורטין. מה עשה אביו ?
נטל מקל וחקקו, ונתן בו קמיע ונתנה לבנו, ואמר לו: יהי המקל הזה בידך, ואי אתה מתיירא משום בריה. אף כך אמר הקב"ה למשה, אמור לישראל: בני. עסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה…

ילקוט שמעוני במדבר –
פרק כז'
– רמז תשעו'

(לעיני)
[למען ישמעו]
כל עדת בני ישראל.
שיהו נוהגין בו בכבוד וביראה כדרך שנוהגין בך,
לפי שהיה משה סבור שבניו יורשין מקומו ונוטלין שררותו, התחיל מבקש מאת הקב"ה: יפקוד ה',
אמר לו הקב"ה: משה, לא כמו שאתה סבור, אין בניך יורשין את מקומך, אתה יודע שהרבה שרתך יהושע והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך לסדר הספסלין, ופורס את המחצלאות, הוא יטול שררות. לקיים מה שנאמר: נוצר תאנה יאכל פריה.

וְכָל
מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם

רע"ב

וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם –
אף בשעה שאתה עוסק באכילה ושתיה ובדרך ארץ, לא תתכוון ליהנות גופך, אלא שתהיה בריא – לעשות רצון קונך:

אבות דרבי נתן פרק שבעה עשר

(ז)
וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם.
לשם תורה. שנאמר:
(משלי ג)
בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך:

הקדמת המאירי על ספר בית הבחירה

וכבר פרשנו במקומו על דרך זה אמרם ז"ל: כל האוכל ושותה בתשיעי בתשרי, מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי. והוא, שאחר שאכילתו בתשיעי אינה מכוונת לעצמה, רק לכוונה שיוכל להתענות יפה בעשירי, הרי הוא כמתענה בעת אכילתו, והוא עניין אמרם ז"ל: וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם. כלומר: גם כשתעשה המעשים ההמוניים, תהיה כוונתך בהם היותם כלים למעשים השכליים, כמו שהתבאר במקומו. וכן ענין אמרם ז"ל: בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה:

קצור שו"ע סימן לא'
– שכל כוונות האדם יהיו לשם שמים

(ז)
וכן כשהוא עוסק במשא ומתן או במלאכה להשתכר בה.
לא יהא בלבו לקבוץ ממון בלבד.
אלא יעשה כדי שיהא לו לפרנס בני ביתו,
ולתת צדקה,
ולגדל בניו לתלמוד תורה.
כללו של דבר,
חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו,
ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו,
וכשרואה דבר שיבא לידי עבודת הבורא יתעלה יעשהו,
ואם לאו לא יעשהו.
ומי שנוהג כן נמצא עובד את בוראו כל ימיו,
אפי'
בשעת שבתו וקומו והילוכו,
ובשעת משאו ומתנו,
ואפי'
באכילתו ושתייתו,
ואפי'
בתשמישו ובכל צרכיו.
ועל ענין זה צוו רז"ל ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים.
ובדרך הזה זקף רבינו הקדוש אצבעותיו למעלה בשעת מיתתו ואמר,
גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מהם אלא לשם שמים:

מסכת ברכות דף סג/א

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹ הִיא פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תּוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ ?
(משלי ג)
"בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ,
וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ".
אָמַר (רב פּפי)
[רָבָא]: אֲפִלּוּ לִדְבַר עֲבֵרָה.
(אמר רב פּפא: היינו דאמרי אינשי,
"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי").

רש"י

בכל דרכיך –
אפילו לעבור עבירה: דעהו –
תן לב אם צורך מצווה הוא,
כגון: אליהו בהר הכרמל עבור עליה: מחטא דתלמיותא –
ברושי"ד של גבויי"ש,
שהתפירות עשויות שורות שורות כתלמי מענה: להתרועע –
להתרוצץ:

מסכת נזיר דף כג/א

אָמַר רַבָה בַר בַּר חַנָה,
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
מַאי דִּכְתִיב:
(הושע יד)
"כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵּי ה'
וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם,
וּפוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" ? מָשָׁל לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶם,
אֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְווָה,
וְאֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גָּסָה.
זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְווָה –
"צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם",
וְזֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גָּסָה –
"וּפּוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".
אָמַר לֵיהּ רַבִּי לֵוִי: הַאי ,רָשָׁע'
קָרִית לֵיהּ ?
נְהִי דְּלָא קָא עֲבִיד מִצְוָה מִן הַמּוּבְחַר,
פֶּסַח מִיהַת הוּא דְּקָא עֲבִיד ! אֶלָּא,
מָשָׁל לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם,
זֶה אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ עִמָּהּ בַּבַּיִת,
וְזֶה אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ עִמָהּ בַּבַּיִת.
לְאֶחָד –
נִזְדַּמְּנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ,
וּלְאֶחָד –
נִזְדַּמְּנָה לוֹ אֲחוֹתוֹ.
זֶה שֶׁנִזְדַּמְּנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ –
"צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם",
וְזֶה שֶׁנִזְדַמְנָה לוֹ אֲחוֹתוֹ –
"וּפּוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".
מִי דָּמִי ?
אֲנָן חַדָא דֶּרֶךְ קָאַמְרִינָן,
הָכָא שְׁתֵּי דְּרָכִים ?
אֶלָּא מָשָׁל לְלוֹט וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו,
הֵן שֶׁנִתְכַּווְנוּ לְשֵׁם מִצְווָה (ישרים דרכי ה')
– "וְצַּדִיקִים יֵלְכוּ בָם".
הוּא שֶׁנִתְּכַּווֵן לְשֵׁם עֲבֵירָה –
"וּפוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".
וְדִלְמָא הוּא נַמִי לְשֵׁם מִצְוָה אִיכְוֵון ?
(לא סלקא דעתך,
ד)אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַפָּסוּק כֻּלוֹ עַל שֵׁם עֲבֵירָה נֶאֱמַר:
(בראשית יג)
"וַיִשָׂא לוֹט",
(שם לט)
"וַתִּשָׂא אֶשֶׁת אֲדוֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ".…

… אָמַר עוּלָא: תָּמָר זָנְתָהּ,
זִמְרֵי זָנָה.
תָּמָר זָנְתָה –
יָצְאוּ מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים.
זִמְרֵי זָנָה –
נָפְלוּ [עָלָיו]
כַּמָּה רְבָבוֹת מְיִשְׂרָאֵל:

… אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: גְּדוֹלָה עֲבֵירָה לִשְׁמָהּ מִמְּצְווָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.
אֵינִי ?
וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה [אָמַר רַב]: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
שֶׁמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.
אֶלָּא אֵימָא,
כְּמִצְווָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ דִּכְתִיב:
(שופטים ה)
"תְּבוֹרָךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי,
מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבוֹרָךְ".
מַאן אִינוּן "נָשִׁים בָּאֹהֶל" ? שָׂרָה,
רִבְקָה,
רָחֵל וְלֵאָה.

רש"י

ואחד אכלו לשם אכילה גסה –
או מחמת תאווה שאכלו ברעבון: מי דמי אנן אמרינן דבחד דרך –
הולך אחד ונכשל אחד: והכא שני דרכים –
אשתו ואחותו דלזה נזדמנה לו אשתו ולזה אחותו: כל הפסוק הזה לשום עבירה נאמר –
ולכך אי אתה יכול לדונו לכף זכות:

תמר שזינתה –
ונתכוונה לשם מצוה כדי להעמיד זרע כדכתיב כי ראתה כי גדל שלה (בראשית לח): זמרי זינה –
ונתכוון לשם עבירה: ויצאו ממנה מלכים ונביאים –
מלכים מדוד ונביאים מישעיה כדאמר מר (סוטה י)
אמוץ ואמציה אחים הוו וגמירי (מגילה טו)
כל מקום שהזכיר הכתוב נביא ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא:

תוספות

תמר זינתה –
אבל נתכוונה לשם שמים. כדכתיב: כי ראתה כי גדל שלה. ויצאו ממנה מלכים. כדכתיב בסוף רות: ואלה תולדות פרץ וכו'
עד ישי. ונביאים, דאמר מר: אמוץ ואמציה אחים הוו, ואמציה המלך מזרע דוד. וישעיה ואמוץ נביאים היו, דגמירי: בכל מקום שהזכיר (תורה)
שם [אביו]
בנביאות גם אביו נמי היה נביא:

שיטה מקובצת

וזמרי זינה והפיל כמה רבבות מישראל.
פירוש לפי שנתכוון לשם עבירה.
אבל יהודה לא נתכוון לעבירה שהרי באותה שעה עדיין לא גזרו על הפנוייה.
שיטה:

מסכת מנחות דף קי/א

משנה: נֶאֱמַר בְּעוֹלַת בְּהֵמָה:
(ויקרא א)
"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ".
וּבְעוֹלַת הָעוֹף:
(שם)
"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ".
וּבְמִנְחָה:
(שם ב)
"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ".
לְלַמְּדֶךָ: שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן (את)
לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם:

גְּמָרָא.
אָמַר רַבִּי זֵירָא,
מַאי קְרָא?
(קהלת ה)
"מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל".
רַב אַדָא בַּר אַהֲבָה אָמַר,
מֵהָכָא,
(קהלת ה)
"בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ,
וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ,
כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו".

ירושלמי מסכת ברכות כף כ/א

כַּד דְּמַךְ רַבִּי בוּן בַּר חִיָּא, עַל לְגַבֵּיה רַבִּי זְעִירָא וְאַפְטַר עִילָוֵי,
(קהלת ה)
"מְתוּקָה שְׁנַת הָעוֹבֵד"
וְגוֹ'.
יִישָׁן אֵין כְּתִיב כָּאן,
אֶלָּא אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכַל.
לְמַה הָיָה רַבּי בוּן בַּר רַבִּי חִיָּא דּוֹמֶה ?
לְמֶלֶךְ שֶׁשָׂכַר פּוֹעֲלִים הַרְבֵּה, וְהָיָה שָׁם פּוֹעֵל אֶחָד וְהָיָה מִתְּכָּשֵׁר בִּמְלָאכְתוֹ יוֹתֵר מִדָאי.
מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ ?
נְטָלוֹ וְהָיָה מְטַיֵיל עִמוֹ אֲרוּכּוֹת וּקְצָרוֹת, וְלְעִתּוֹתַי עֶרֶב בָּאוּ אוֹתָּם פּוֹעֲלִים לִיטוֹל שְׂכָרָן.
וְנָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ עִמָהֶם מֻשְׁלָם.
וְהָיוּ הַפּוֹעֲלִים מִתְרַעֲמִים וְאוֹמְרִים: אָנוּ יָגַעְנוּ כָּל הַיוֹם, וְזֶה לֹא יָגַע אֶלָּא שְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּיוֹם, וְנָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ עִמָנוּ מֻשְׁלָם.
אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: יָגַע זֶה לִשְׁתֵּי שָׁעוֹת יוֹתֵר מִמָּה שֶׁלֹֹּא יְגַעְתֶּם אַתֶּם כָּל הַיוֹם כּוּלוֹ.
כָּךְ יָגַע רַבִּי בוּן בַּתּוֹרָה לְעֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה.
מַה שֶׁאֵין תַּלְמִיד וָתִיק יָכוֹל לִלְמוֹד לְמֵאָה שָׁנָה:

מסכת ביצה דף טז/א

תַּנְיָא,
אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן: כָּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת –
מָצָא בְהֵמָה נָאָה,
אוֹמֵר:
"זוּ לְשַׁבָּת"
! מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה,
מַנִּיחַ אֶת הַשְּׁנִיָה וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה.
אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן –
מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בוֹ,
שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים סח)
"בָּרוּךְ ה'
יוֹם יוֹם".
תַּנְיָא נַמִי הָכִי,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מֵחַד שַׁבִּיךְ לְשַׁבְּתִיךְ.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
"בָּרוּךְ ה'
יוֹם יוֹם":

רש"י

ואוכל את הראשונה –
נמצא אוכלה לזו,
כדי שתהא היפה נאכלת בשבת,
דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת: לשם שמים –
בוטח שתזדמן לו נאה לשבת: מחד שביך לשבתיך –
מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה: יום יום –
יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו:

מדרש תהילים מזמור קיט'

במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך.
אמר שלמה:
(משלי ג,
ו)
בכל דרכיך דעהו.
אם ידעת להקב"ה בכל דבר ודבר,
הוא יישר אורחותיך.
וכן דוד אומר:
(תהלים טז,
ח)
שויתי ה'
לנגדי תמיד.
ובשביל ששויתי ה'
לנגדי תמיד – לכן,
שמח לבי ויגל כבודי וגו'.

ילקוט שמעוני ויקרא –
פרק א'
– רמז תכח'

רבי תנחומא פתח: יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת. בנוהג שבעולם אדם יש לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל חמדה טובה שבעולם, ודעת אין בו, מה הגאה יש לו ?!
מתלא אמר: דעה קנית – מה חסרת ? דעה חסרת – מה קנית ?!
יש זהב בנדבת המשכן, דכתיב: וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב.
ורב פנינים – זה נדבתם של נשיאים, והנשיאים הביאו את אבני השהם.
וכלי יקר – שפתי דעת, לפי שהייתה נפשו של משה עגומה עליו, אמר: הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי. אמר לו הקב"ה: חייך, שדבורך חביב עלי מכל אלו, תדע לך שמכולן לא קרא הדבור אלא למשה. שנאמר: ויקרא אל משה.
מה כתיב למעלה מן העניין ?
פרשת המשכן, כאשר צוה ה'
את משה. משל למלך שצווה את עבדו ואומר לו: בנה לי פלטין !
על כל דבר ודבר שהוא בונה, היה כותב עליו שמו של מלך,
היה בונה כתלים וכותב עליהם שמו של מלך,
היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך,
היה מקרה בקורות וכותב עליהן שמו של מלך,
לימים נכנס המלך בתוך הפלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט, היה מוצא שמו. אמר המלך: כל הכבוד הזה עשה לי עבדי, ואני מבפנים והוא מבחוץ ? קראו לו שיכנס לפנים.

כך בשעה שאמר הקב"ה למשה: עשה לי משכן. על כל דבר ודבר שהיה עושה, היה כותב עליו כאשר צוה ה'
את משה. אמר הקב"ה: כל הכבוד הזה עשה לי משה, ואני מבפנים והוא מבחוץ ?
קרא שיכנס לפנים, לכך נאמר: ויקרא אל משה.

מלה"ד ? למלך שנכנס למדינה ועמו דוכסין ואפרכסין ואסטרטליטין, ואין העם יודעין איזה מהם חביב מכולן, אלא למי שהמלך הופך פניו ומדבר. כך משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים, אין אנו יודעין איזה מהן חביב, אלא מי שהקב"ה קורא. קרא למשה ומדבר עמו, אנו יודעין שהוא החביב יותר מכולן, לכך נאמר: ויקרא אל משה.
משל למלך שנכנס למדינה עם מי מדבר תחלה, לא עם אגרטמון של מדינה ? למה שהוא עוסק במחיה של מדינה. כך משה עסוק בטהרתן של ישראל, אמר: זה תאכלו וזה לא תאכלו, את זה תאכלו מכל אשר במים, ואת אלה תשקצו מן העוף, וזה לכם הטמא, לכך נאמר: ויקרא אל משה: