בס"ד
משנה
מסכת אבות בתוספת מקורות ב'-
יג'
–
–
לע"נ א"מ ר'
יעקב קאפל בן ר'
יהושע דוד,
א"מ מרת אסתר פראדל בת ר'
שמואל הכ"מ
ולע"נ רבי אברהם בן רבי יוסף גז, ומרת אינס רבקה גז בת יוסף ורחל זברו ז"ל
נושא הדף:
משנה,
אבות,
פרק ב,
משנה יג –
בתוספת מקורות
מיועד לכיתות:
ד–ח
מחבר:
הרב שמואל רוזנברג
משנה מסכת אבות פרק ב'
(יג)
רַבִּי שִׁמְעוֹן (בן נתנאל) אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע (וּבִתְפִלָּה).
וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל,
אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע,
אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(יואל ב)
כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה.
וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ:
הֱוֵי
זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע
רע"ב
(יג)
הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע –
לקרותה בעונתה וכן בתפלה להתפלל כל תפלה ותפלה בעונתה:
תוי"ט
(יג)
הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה –
לפי שהם קבלת עול מלכות שמים ועבודה לו יתברך לפיכך הזהיר עליהם ביותר.
ובמדרש שמואל כתב, דרבינו יונה גריס: הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע יותר מבִתְפִלָּה.
ופירש הטעם: כי זמן התפלה הוא רחב עד ד'
שעות, וזמן ק"ש קצר כותיקין עם הנץ החמה. וזהו לשון: הֱוֵי זָהִיר כי צריך זהירות גדולה.
ע"כ:
מסכת דרך ארץ זוטא פרק תשיעי
… הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה כדי שתנצל מדינה של גיהנם:
מסכת ברכות דף י/ב
אָמַר רַבִּי מָנִי,
גָּדוֹל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ,
יוֹתֵר מֵהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. מִדְּקָתָּנִי: הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד,
כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה.
מִכְּלַל: דְּקוֹרֵא בְּעוֹנָתָהּ עָדִיף !
רש"י
הקורא מכאן ואילך לא הפסיד –
שהרי הוא כאדם שקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה,
ואף על פי שלא יצא ידי קריאת שמע, יש לו קבול שכר כעוסק בתורה:
תוספות
גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה – תימה: אפילו תפלה נמי ! דהא אמרינן פרק קמא דשבת (דף יא.), כגון: אנו מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפלה.
וי"ל: דהכי קאמר: יותר מהעוסק בתורה פעם אחרת שלא בשעת קריאת שמע.
אבל העוסק בתורה בשעת קריאת שמע – לא מיירי, ואפילו בתפלה פוסק:
המאירי
בסוגיא זו אמרו: גדול הקורא ק"ש בעונתה מן העוסק בתורה, מדקתני: לא הפסיד, כאדם שקורא בתורה. אלמא, דקריאה בעונתה עדיפא טפי. יש שואלים: פשיטא ! שהרי אף הקריאה תורה, וכשיש בם קיום מצוה בעונתה – ודאי גדולה היא מקריאה, ומה הוצרכה ?! ותירצו בה, שפירושה: אף מן השונה. ר"ל: קורא, ומתכוין בפירושה. וזהו לשון: עוסק. ונפקא מינה למי שתורתו אומנותו שאף על פי שאינו מפסיק לתפלה, מפסיק הוא לק"ש. ודלא כרשב"י שנחלק על זה בתלמוד המערב, שאמרו שם: תמן תני מפסיקין לק"ש, ואין מפסיקין לתפלה. אמר ר'
אחא טעמא: ק"ש דבר תורה, תפלה אינה דבר תורה. ר'
אבא אמר: תפלה אין זמנה קבוע, ק"ש זמנה קבוע. אמר ר'
יוסה: ק"ש אינה צריכה כונה, תפלה צריכה כונה. אמר ר'
מני: וג'
פסוקים הראשונים אין צריכים כונה ?! פי'
בתמיהה, מגו דאינון צבחר, ר"ל: מעט הוא מיכון. ר'
יוחנן בשם רשב"יף כגון אנו, שאנו עסוקים בדברי תורה, אף לק"ש אין מפסיקין. ר'
יותנן אמר, על גרמיה: כגון אנו, אף לתפלה מפסיקין. והיו סבורים שם שרשב"י סובר שאף לשאר מצות אין מפסיקין, והוא שאמרו שם: כותבי ספרים תפלין ומזוזות מפסיקין לק"ש, ואין מפסיקין לתפלה. ר'
חנניא בן עקביא אומר: כשם שמפסיקין לק"ש – כך מפסיקין לתפלה ולתפלין ולשאר כל מצותיה של תורה. ואתיא דר'
יוחנן מן גרמיה כר'
חנניא. והקשו על זה: ולא מודי ר'
שמעון שמפסיקין לסוכה וללולב ? והא תני: הלמד שלא לעשות, נוח לו שלא נברא. אלא טעמיה: בק"ש זה שנון וזה שנון, ואין מבטלים שנון מפני שנון. והא תני: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, הא בעונתה חביבה היא יותר מדברי תורה.
ר'
שמעון על ידי שהיה חדד בדברי תורה – אינה חביבה עליו יותר מדבר תורה. והקשה: ולא תני כאדם שקורא בתורה, הא בעונתה כמשנה היא. כלומר: והיה לו שיפסיק ! ותירץ ר'
שמעון לדעתיה דאמר: העוסק במקרא – מדה שאינה מדה. כלומר: ואינו עושה אותה כמשנה. ורבנן עבדין קריאה כמשנה, ר"ל: קריאה בעונתה ומתוך כך מפסיקין, ומ"מ יראה שדווקא בפסוק ראשון אבל משם ואילך, מי שתורתו אומנותו אינו מפסיק. וכן נאמר בפרק שני על רבינו הקדוש:
מסכת חגיגה דף ט/ב
גְּמָרָא.
תַּנְיָא:
(קהלת א)
"מְעֻוָת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן"
(כיצד ?
) – זֶה שֶׁבִּיטֶּל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית אוֹ שֶׁל עַרְבִית,
(ותפלה)
[אוֹ שֶׁבִּיטֵּל תְּפִלָּה]
שֶׁל שַׁחֲרִית אוֹ שֶׁל עֲרַבִית.
מסכת שבת דף קיט/ב
אמַר רַבִּי אַבָּהוּ: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם,
אֶלָּא בִשְׁבִיל שֶׁבִּטְּלוּ קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית.
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה ה)
"הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדּוֹפוֹ"
וְגוֹ'.
וּכְתִיב:
(שם)
"וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל,
תּוֹף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם,
וְאֵת פֹּעַל ה'
לֹא יַבִּיטוּ".
וּכְתִיב:
(שם)
"לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָּעַת".
מסכת מנחות דף צט/ב
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן (יהוצדק)
[יוֹחַאי]: אֲפִלּוּ
לֹא קָרָא אָדָם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע
עַרְבִית וְשַׁחֲרִית –
קִיֵּם
מִצְוַת "לֹא
יָמוּשׁ"
! וְדָבָר זֶה אָסוּר לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ.
וְרָבָא אָמַר: מִצְוָה לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ.
רש"י
אסור לאומרו –
שלא יאמר: בקרית שמע סגי, ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה: מצוה לאומרו כו'
– דסבר: משום קרית שמע נוטל שכר גדול כזה – כי אז תצליח את דרכיך, אם היה עוסק כל היום כ"ש ששכרו גדול, ומרגיל את בניו לתלמוד תורה,
ל"א: סברי הנך רבנן דמצי פטרי נפשייהו בקרית שמע, ויתבי כולי יומא וגרסי שמע מינה שכר גדול יש:
תלמוד ירושלמי מסכת שבת דף ט/א
תני בשם ר"מ: כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל.
ואוכל חוליו בטהרה.
ומדבר בלשון הקודש וקורא
את שמע בבוקר ובערב מובטח לו שהוא מחיי
העולם הבא:
מסכת ברכות דף טו/ב
אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ,
מְצַנְּנִין לוֹ גֵּיהִנּוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם סח)
"בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים,
בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן",
אַל תִּקְרֵי:
,בְּפָרֵשׂ', אֶלָּא ,בְּפָרֵשׁ'.
אַל תִּקְרֵי:
,בְּצַלְמוֹן',
אֶלָּא,
,בְּצַלְמָוֶֶת'.
שיטה מקובצת
אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ,
מְצַנְּנִין לוֹ גֵּיהִנּוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם סח)
"בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים,
בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן".
אל תקרי: בפרש [ש'
שמאלית], אלא בפרש [ש'
ימנית].
כלומר: בפרש מלכים, דהיינו: תיבות קריאת שמע שהוא עול מלכות שמים.
שדי בה, כלומר: בזכותה תשלג בצלמות:
מסכת יומא דף יט/ב
…[אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶן קְבוּטַל וְכוּ',
מַתְנֵי לֵיהּ רַב חָנָן בַּר רַבָּא לְחִיָּא בַר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב:
"אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶן קְפוּטַל",
וּמַחְוֵי לֵיהּ רַב בְּיָדֵיהּ –
"קְבוּטַל !"
וְנֵימָא לֵיהּ מֵימַר ?
קְרִיאַת שְׁמַע הֲוָה קָרֵי,
וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי שָׁרֵי ?
וְהָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע,
לֹא יִרְמוֹז בְּעֵינָיו,
וְלֹא יִקְרוֹץ בְּשִׂפְתוֹתָיו,
וְלֹא יוֹרֶה בְאֶצְבְּעוֹתָיו.
וְתַנְיָא,
רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע –
וּמְרַמֵּז בְּעֵינָיו,
וּמְקָרֵץ בְּשִׂפְתוֹתָיו,
וּמַרְאֶה בְאֶצְבְּעוֹתָיו,
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר,
(ישעיה מג)
"וְלֹא אוֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב".
לָא קַשְׁיָא –
הָא בְפֶרֶק רִאשׁוֹן,
הָא בְּפֶרֶק שֵׁנִי
רש"י
מתני ליה לחייא בר רב אמר רב זכריה בן קפוטל –
בפ"א,
ומחוי ליה רב בבי"ת,
עשה לו סימן שהוא קבוטל בבי"ת: ירמוז יקרוץ יורה –
כולן לשון אחד הן,
אלא שזה נופל על העינים,
וזה נופל על האצבעות,
שנאמר: (משלי פרק ו)
קורץ בעיניו: מולל –
ברגליו,
מורה באצבעותיו:
בפרק ראשון –
צריך בו כוונה שנאמר בו: (דברים פרק ו)
והיו הדברים האלה על לבבך:
מסכת ברכות דף לג/ב
אמר רבי זירא: כל האומר שמע שמע, כאומר מודים מודים דמי. מיתיבי: הקורא את שמע וכופלה הרי זה מגונה ! מגונה הוא דהוי, שתוקי לא משתקינן ליה. לא קשיא, הא דאמר: מילתא מילתא ותני לה, והא דאמר: פסוקא פסוקא ותני ליה. אמר ליה רב פפא לאביי: ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה ולבסוף כוון
המאירי
ובגמ'
אמרו, שהאומר: שמע שמע משתקין אותו, אם אמר פסוק שלם וכפל אותו לאלתר, אבל אם הוא כופל מלה מלה אין משתקין אותו, אלא שהדבר מגונה. ויש מפרשים בהפך, ובתלמוד המערב פירשו דווקא בצבור, אבל יחיד תחנונים הם, ואם לא כיון – חוזר וכופלו, ומכאן סמכו לומר: שאף בתוארים כן, כמו שנבאר בסמוך:
תוספות הרא"ש
אמר פסוקא וכפליה –
משתקין ליה דמחזי כשתי רשויות,
לפיכך אותן בני אדם שאומרין ביוה"כ אחר סיום תפילת נעילה שני פעמים או שלש שמע ישראל – משתקין אותו דמחזי כשתי רשויות. אבל מה שאומרים ז'
פעמים ה'
הוא האלקים, כנגד ז'
רקיעים מנהג כשר הוא, דבקרא נמי כתיב ב'
פעמים: ה' הוא האלקים:
מדרש תנחומא קדושים פרק ו'
א"ר מני: לא תהא ק"ש קלה בעיניך מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין איברים שבאדם, ומהן ברוך שם. אמר הקב"ה: אם שמרת את שלי לקרות ק"ש כתקנה – אני אשמור את שלך. לכך דוד מקלס: שמרני כאישון בת עין (תהלים יז). א"ל הקב"ה: שמור מצותי וחיה (משלי יד). א"ר שמעון בר חלפתא: מלה"ד ? לאדם שהוא בגליל ויש לו כרם ביהודה, ואדם אחר שהוא ביהודה ויש לו כרם בגליל, אותו שבגליל הולך ליהודה לעדר את כרמו, וזה שביהודה הולך לגליל לעדר את כרמו, עמדו זה עם זה. אמר זה לזה: עד שאתה בא למקומי – שמור את שלי בתחומך, ואני אשמור את שלך בתחומי. כך אמר דוד: שמרני כאישון בת עין (תהלים יז). א"ל הקב"ה: שמור מצוותי וחיה ! וכך
אמר הקב"ה
לישראל:
שמרו
מצות ק"ש
ערבית ושחרית,
ואני
משמר אתכם.
שנא':
(תהלים
קכא)
ה'
ישמרך
מכל רע ישמור את נפשך:
ילקוט שמעוני דברים –
פרק ו'
– רמז תתלה
דבר אחר: שמע ישראל, למה קורין שמע בבקר ובערב ? קורין בערב – שהנפשות עולות למעלה.,
וקורין בבקר – על חזרתן. שנאמר: להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. זה שאמר הכתוב: יש אחד ואין שני, משל למלך בשר ודם שהזקין ממליך בנו תחתיו,
אבל הקב"ה אינו כן, אלא הוא אחד ושמו אחד.
מדרש רבה שיר השירים פרשה ח'
פסקה יח'
(ב)
ד"א: היושבת בגנים חברים מקשיבים, כשישראל נכנסין לבתי כנסיות וקורין קריאת שמע בכיוון הדעת, בקול אחד בדעה וטעם אחד, הקב"ה אומר להם: היושבת בגנים. כשאתם קורין חברים – אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך, השמיעני ! אבל כשישראל קורין קריאת שמע בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר, ואינם מכוונין דעתם בקריאת שמע – רוח הקדש צווחת ואומרת:
ברח דודי ודמה לך לצבי, לצבא של מעלה הדומים לכבודך בקול אחד בנעימה אחת על הרי בשמים בשמי שמים העליונים
וּבִתְפִלָּה
מסכת ברכות דף ט/ב
דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ עִם הָנֵּץ הַחַמָּה.
תַּנְיָא נַמִי הָכִי: וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ עִם הָנֵּץ הַחַמָּה,
כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה,
וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל בַּיּוֹם.
אָמַר רַבִּי זֵירָא,
מַאי קְרָאָה ?
(תהלים עב)
"יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ,
וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים".
הֵעִיד רַבִּי יוֹסִי בֶּן אֶלְיָקִים מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְּבִירוּשָׁלַיִם: כָּל הַסּוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה,
אֵינוֹ נִזּוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ.
… אָמַר לֵיהּ רַבִּי אִלָעָא לְעוּלָא: כִּי עַיְילִת לְהָתָם,
שָׁאִיל בִּשְׁלוֹמָא דְּרַב בְּרוֹנָא אָחִי,
בְּמַעֲמַד כָּל הַחֲבוּרָה.
דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא,
וְשָׂמֵחַ בְּמִצְוֹת.
זִימְנָא חֲדָא,
סָמַךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וְלָא פָּסַק חוּכָא מִפּוּמֵיהּ כּוּלֵיהּ יוֹמָא.
רש"י
ותיקין –
אנשים ענוים ומחבבין מצוה: מתפלל ביום –
דהנץ החמה לדברי הכל יום הוא: מאי קראה –
דמצוה להתפלל עם הנץ החמה: דכתיב ייראוך עם שמש וגו'
– מתי מתיראין ממך כשמוראך מקבלים עליהם,
דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בקריאת שמע: עם שמש –
כלומר כשהשמש יוצא,
היינו עם הנץ החמה: ולפני ירח –
אף תפלת המנחה מצותה עם דמדומי חמה:
תוספות ברכות דף ט/ב
כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק –
וא"ת: והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה, ומאי רבותיה דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה ? ויש לומר, דהכי קאמר: כל הסומך גאולה לתפלה כותיקין, שקורין קריאת שמע קודם הנץ ותפלה לאחר הנץ:
המאירי
ומ"מ ותיקין שסומכים גאולה לתפלה ואין רוצים להתפלל עד שתזרח החמה שהוא יום גמור קורין אותה קודם הנץ החמה בכדי שיגמרוה עם הנץ החמה ויעמדו להתפלל והוא זמן שלישי והוא שאמרו במסכת יומא על הילנאי מלכתא שעשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל ואמרו שם בשעה שחמה זורחת ניצוצות יוצאות הימנה ויודעים שהגיע זמן ק"ש ואף על פי שזה לא היה סימן אלא להנץ ואנו מצריכין קודם הנץ החמה עד שיהיו גומרים אותה עם הנץ החמה שמא זהרורי חמה היו מגיעים שם קודם הנצתה מכח זהרורי האדמימות שהיו נכרין בה ומ"מ יש מפרשים שזמנה עם הנץ החמה וגומרים פירושו קורין וכל שאדם קורא את כלה אדם אומר עליה לשון גומר כדרך שאמרו גומר את ההלל ואף הם מביאים ראיה ממה שאמר בתלמוד המערב אמ"ר יודה מהלך הייתי אחר ר'
אלעזר בן עזריה ור"ע והיו עסוקים במצות והגיע זמן ק"ש סבור הייתי נתיאשו מלקרות קריתי ושניתי ואח"כ קראו הם וכבר נראית חמה בראשי ההרים ובברייתא נאמר עליה והיו עסוקים בצרכי צבור אלמא מ"מ זמנה עם הנץ החמה ומ"מ יש גורסים בה ואח"כ נראתה חמה בראשי ההרים ומ"מ ראיתי בברייתא זו בהדיא מצותה עם הנץ החמה כדי שיהא סומך לה תפלה ונמצא מתפלל ביום ומה שהיו מכונים להיות תפלתם בשעת הנץ החמה הוא מפני שבאותו זמן היו רוב האומות נכשלות אחר עבודת השמש והיו ישראל קובעים תפלתם באותו זמן מפני שיש בה ברכות שבהם אדם מכיר לבא מאתו ית'
על הדרך שכתבו גדולי חכמינו בענין תמיד של שחר היה נשחט בקרן צפונית מזרחית ושל בין הערבים בקרן צפונית מערבית כמו שדרשו שנים ליום שיהיו שניהם נשחטים כנגד היום ומ"מ הן שנפרש קריאתה סמוך להנץ החמה בכדי שיגמרו אותו עם הנץ החמה הן שנפרש קריאתה בהנץ החמה הכל בכלל זמן שלישי הוא:
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף ו/א
א"ר זעירא: אנא תכפית גאולה לתפילה ואיתצדית באנגריא מובליא הדס לפלטין, אמרו ליה ר'
רבו היא, אית בני אינשי הבין פריטין מחכים פלטין.
א"ר אמי: כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה, למה הוא דומה ? לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך, יצא לידע מה הוא מבקש, ומצאו שהפליג עוד הוא הפליג:
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף ל/ב
רבי יוסי בן חנינא היה מתפלל עם דמדומי חמה כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום, אמר רבי יוסי בן חנינא" ויהא חלקי עם המתפללים עם דמדומי חמה. מה טעם ? על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. מהו לעת מצוא ? לעת מצויין של יום.
מסכת ברכות דף ו/ב
אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ [אָמַר רַב הוּנָא]: לְעוֹלָם יִזָּהֵר אָדָם בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה,
שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(מ"א יח)
"וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה,
וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר [וְגוֹ']: עֲנֵנִי ה'
עֲנֵנִי".
"עֲנֵנִי",
שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם.
וַ"עֲנֵנִי",
שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים הֵם.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף בִּתְפִלַּת עַרְבִית. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים קמא)
"תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ,
מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב".
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם ה')
"ה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי"
[וְגוֹ']:
המאירי על מסכת ברכות דף ו/ב
לעולם יזהר אדם בכל תפלות היום ואל יקל בעצמו על שכבר התפלל קצתן שהתפלות נתקנו ג'
פעמים ביום על שם השנוי שהיום משתנה ג'
פעמים להכיר ולהודות כי הכל מאתו כמו שנרמז בענין יוצר אור ומעריב ערבים:
מסכת ברכות דף כח/א
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל מוּסָפִין לְאַחַר שֶׁבַע שָׁעוֹת לְרַבִּי יְהוּדָה,
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(צפניה ג)
"נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי,
מִמֵּךְ הָיוּ". מַאי מַשְׁמַע דְּהָא ,נוּגֵי'
? לִישְׁנָא דְּתַבְרָא הוּא, כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: תַּבְרָא אַתִּי עַל שָׁנְאֵיהוֹן דְּבֵית יִשְׂרָאֵל עַל דַּאֲחַרוּ זִמְנֵי מוֹעֲדָיָא דְּבִירוּשָׁלַיִם):
רש"י
ממועד –
מחמת שהעבירו מועדי התפלות והחגים,
יהיו נוגים ואסופים וכלים:
מסכת ברכות דף לב/א
דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלָאִי: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל.
מְנָא לָן ?
מִמֹּשֶׁה. דִּכְתִיב:
(דברים ג)
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'
בָּעֵת הַהִיא". וּכְתִיב:
(שם)
"ה'
אֱלֹקים,
אַתָּה הַחִלּוֹתָ"
וְגוֹ'.
וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ:
(שם)
"אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה"
וְגוֹ':
תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה דף יג/א
רבי חייה בר בא הוה קאים מצלי, עאל ר'
כהנא וקם ליה מצלי מן אחוריי, מן דחסל ר'
חייה בר בא מן צלותיה, יתיב ליה דלא מיעבור קומוי, רב כהנא מאריך בצלותיהן מן דחסל רב כהנא א"ל: הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון ? א"ל: ר'
אנא מדבית עלי. וכתיב על דבית עלי: אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. בזבח ובמנחה אין מתכפר לו – אבל מתכפר לו בתפילה. וצלי עלוי,
וזכה למיסב עד דאיתעבדון טפרוי סומוקן כהדא דקקה (סוג של עוף).
מסכת ברכות דף טז/ב
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר,
מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים סג)
"כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי,
בְּשִׁמְךָ אֶשָּא כַפָּי".
"כֵּן אֲבָרֶכְךָ"
– זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע.
"בְּשִׁמְךָ אֶשָּא כַפָּי"
– זוֹ תְּפִלָּה.
וְאִם עָשָׂה כֵּן,
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(שם)
"כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי".
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים,
הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי",
(שְׁתֵּי רְנָנוֹת הַלָּלוּ לָמָּה ?
אֶחָד בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֶחָד בָּעוֹלָם הַבָּא):
מסכת ברכות דף לב/ב
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים,
שֶׁאֵין לְךָ גָּדוֹל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ,
אַף עַל פִּי כֵן,
לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלָּה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי"
וְגוֹ',
וְסָמִיךְ לֵיהּ:
"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה".
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִן הַקָּרְבָּנוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה א)
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם". וּכְתִיב:
(ישעיה א)
"וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם".… וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(איכה ג)
"גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ,
שָׂתַם תְּפִלָּתִי".
וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְּפִלָּה נִנְעֲלוּ,
שַׁעֲרֵי דִּמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים לט)
"שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה'
וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ".
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(יחזקאל ד)
"וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל,
וְנָתַתָּ אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר".
אָמַר רַבִּי חַנִין,
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ,
אֵין תְּפִלָּתוֹ חוֹזֶרֶת רֵיקָם. מְנָא לָן ?
מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים ט)
"וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה'". וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ:
(שם)
"וַיִּשְׁמַע ה'
אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִיא".
אֵינִי ? וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא,
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וּמְעַיֵּן בָּהּ,
סוֹף בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי יג)
"תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה –
מַחֲלָה לֵב". מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ ?
יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה: שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה". וְאֵין "עֵץ חַיִּים"
אֶלָּא תּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם ג)
"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ".
לָא קַשְׁיָא,
הָא דְּמַאֲרִיךְ וּמְעַיֵּן [בָּהּ],
הָא דְּמַאֲרִיךְ וְלָא מְעַיֵּן [בָּהּ].
אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: אִם רָאָה אָדָם שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה, יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל.
שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים כז)
"קַוֵּה אֶל ה'
חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'".
המאירי
גדולה תפלה יותר מן הקרבנות ויותר מן המעשים טובים וגדולה תענית יותר מן הצדקה ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו וכל המאריך בתפלתו אינה חוזרת ריקם ואם אדם רואה שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל ויזהר שלא יעיין בתפלתו כלומר שלא יתלה תפלתו בכך שאם יעיין ויראה אם נענה בתפלתו מוטב ואם לאו שיתרשל מן התפלה או שיהרהר במדת הבורא כלומר כבר התפללתי יפה יפה עכשיו נראה אם תתקבל תפלתי אם לאו:
מסכת ברכות דף ח/א
אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִיכָּא סָבֵי בְּבָבֶל.
תָּמַהּ וְאָמַר:
(דברים יא)
"לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה",
כְּתִיב,
אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ לָא.
כֵּיוָן דְּאַמְרֵי לֵיהּ: מְקַדְּמֵי וּמְחַשְׁכֵי לְבֵי כְּנִשְׁתָּא. אָמַר:,
הַיְינוּ דַּאֲהַנִי לְהוּ. כִּדְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְבָנָיו: קְדִימוּ וַחֲשִׁיכוּ וְעַיְילוּ לְבֵי כְּנִשְׁתָּא,
כִּי הֵיכִי דְּתוֹרִיכוּ חַיֵּי.
אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי קְרָא ?
(משלי ח)
"אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי,
לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם,
לִשְׁמוֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי".
וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ:
"כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים".
רש"י
מקדמי –
שחרית,
מחשכי ערבית,
כלומר: מאריכין בבית הכנסת:
פני יהושע
בגמרא אמרו ליה לר'
יוחנן איכא סבי בבבל תמה כו'
על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא.
ולכאורה יש לתמוה על תמיהתו של ר'
יוחנן, דהא האי קרא דלמען ירבו ימיכם אמצות מזוזה קאי, כדאיתא ביומא [י"א ע"ב]
ובקדושין [ל"ד ע"א]
ובכמה דוכתי, א"כ מילתא דפשיטא היא, דמצות מזוזה נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל, דחובת הגוף היא, ואע"ג דכתיב: ביתך. אפ"ה לא ממעטינן חו"ל, כמ"ש התוס'
בסוף פ"ק דע"ז [כ"א ע"א ד"ה במקום]
במה שהקשה ר'
יהודה על ר'
חיים כהן ע"ש (לגבי השכרת בית לגוי וייתכן שיכניס לבית ע"ז). וכן משמע להדיא בריש פרק ראשית הגז [חולין קל"ה ע"ב]
בהא דבית השותפין חייב במזוזה, ודריש התם: ביתך. דרך ביאתך: ולא מוקי לביתך למעוטי חוצה לארץ כמו באינך דמייתי התם ?! אלא דיש ליישב: דבלא"ה על כרחך הא דאמר ר'
יוחנן אבל בחוצה לארץ לא לאו דוקא דודאי מצינו כמה סבי בכל המקומות שהאריכו ימים אפילו בלא שכר מצוה. אלא לפי שראה ר'
יוחנן דשכיחי סבי בישראל בבבל טפי מבארץ ישראל, ושכיחי נמי טפי בישראל משאר יושבי מדינות בבל, ועל זה תמה שפיר דכיון דכתיב במזוזה: למען ירבו ימיכם על האדמה. משמע: מיהו, דשכר אריכות ימים של מצות מזוזה שייך טפי בארץ ישראל מבשאר מדינות.
ובזה יתיישב ג"כ היטב במאי דמסיק דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, ומייתי קרא דלשמור מזוזות פתחי דכתיב בתריה: כי מוצאי – מצא חיים. אע"ג דלשון חיים מצינו בכמה מצוות, אלא דאפ"ה מדאפקיה רחמנא לדלתות בית הכנסת בלשון מזוזות פתחי, משמע דשייך בה נמי האי שכר דמזוזה של אריכות ימים והיינו חיים דקרא,
כן נראה לי:
מדרש תהילים מזמור ק'
כתוב אחד אומר: עבדו את ה'
בשמחה.
וכתוב אחד אומר:
(תהלים ב,
יא)
עבדו את ה'
ביראה ? אמר רבי איבו: בשעה שאתה עומד ומתפלל יהא לבך שמח כי לאלקים עליון אתה עובד.
דבר אחר: עבדו את ה'
בשמחה.
יכול שלא ביראה ? תלמוד לומר: ביראה.
אמר רבי אחא: בעולם הזה ביראה.
אבל לעתיד לבוא:
(ישעיה לג,
יד)
אחזה רעדה חנפים.
ויהיו הצדיקים גילים ברעדה שדברתי על העכו"ם:
ילקוט שמעוני תהלים –
פרק ב'
– רמז תרכג
כתוב אחד אומר: עבדו את ה'
ביראה, וכתוב אחד אומ:ר עבדו את ה'
בשמחה,
מהו כן ? אלא, בשעה שאדם עומד בתפלה – יהא שמח שעובד לא–לוה שאין כמותו בעולם,
ואל תהי נוהג בקלות ראש לפניו אלא ביראה.
וגילו ברעדה א"ר אחא, כשתבא השעה שכתוב בה: רעדה אחזה חנפים. ישראל שעובדים להקב"ה הם גלים ושמחים שנאמר וגילו ברעדה.
ילקוט שמעוני שמואל ב'
– פרק ז'
– רמז קמו
ילמדנו ארבינו אדם ימישראל שקרא לו החזן לעמוד לקרות בתורה או לעבור לפני התיבה אסור
לתבוע צרכי צבור עד שיתקן עצמו.
מעשה בר'
עקיבא שקרא לו החזן ברבים לעמוד ולקרות בתורה ולא עמד. אחר שנפטרו מבית הכנסת התחיל מפייס לתלמידים אמר להם: יבא עלי אם מרוח גסה לא עמדתי וקראתי בתורה. אמרו לו: ולמה לא עמד רבי ?
א"ל: מפני שלא התקנתי את עצמי. כיון ששמעו כך התחילו תמהין על מה שאמר ר'
עקיבא,
אמר דוד: לא הייתי מתפלל לפני האלקים עד שהייתי מתיישב דעתי ומתקן עצמי, אחר כך הייתי עומד ומסדר תפלתי. שנאמר: ויבא המלך דוד וישב לפני ה',
(אלא)
מאחר שישב עצמו וכיון את דעתו, ואחר כך: מי אנכי ה'
אלקים ומי ביתי כי הביאתני עד הלום:
ילקוט שמעוני תהלים –
פרק קח'
– רמז תתסז
שיר מזמור לדוד נכון לבי אלקים.
שנו רבותינו: אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים כדי שישמע הקב"ה את תפלתו,
וכן הוא אומר ויבא המלך דוד וישב לפני ה',
וכי יש אדם יושב ומתפלל והלא אין אדם מתפלל אלא מעומד שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל,
אלא שיישב דעתו עליו וכוון לבו בתפלתו,
וכן הוא אומר תכין לבם תקשיב אזנך.
א"ר שמואל בר נחמני אם כוונת לבך בתפלתך תהא מבושר שנשמעה תפלתך וכן הוא אומר כי עזרא הכין (את)
לבבו ויתן כיד ה'
הטובה עליו,
וכן אתה מוצא בחזקיהו כל לבבו הכין לדרוש (את)
האלהים.
וכתיב ויקומו הכהנים והלוים ויברכו וגו'
וישמע קולם,
אמר דוד הריני מכוין את לבי לפניך שנאמר נכון לבי אלהים ואחר כך אשירה ואזמרה,
אמר לו הקב"ה כוונת את לבך אף אני מכונן כסאך ונאמן ביתך וממלכתך וגו'
כסאך יהיה נכון וגו',
אשירה ואזמרה על הכבוד שנתת לי שנאמר מי אנכי ומי ביתי כי הביאותני עד הלום,
אף אני לא הייתי ישן אלא הייתי מעורר בנבל וכנור שנאמר עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר.
וכן כי גדול (עד)
[מעל]
שמים חסדך.
וּכְשֶׁאַתָּה
מִתְפַּלֵּל,
אַל
תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע,
אֶלָּא
רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם
בָּרוּךְ הוּא
רע"ב
קבע –
כאדם שיש עליו חובה דבר קבוע ואומר אימתי אפרוק מעלי חוב זה.
אי נמי קבע כאדם שקבוע לו לקרוא פרק אחד פרשה אחת.
שאומר אותה בקריאה בעלמא ואינו אומרה בלשון תחנונים כאדם שמבקש רחמים: כי (אל)
חנון ורחום הוא –
רוצה בתחנונים ועל ידי התחנונים הוא מרחם מיד:
מסכת ברכות דף כט/ב
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ קֶבַע וְכוּ'.
מַאי קֶבַע ?
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: כָּל שֶׁתְּפִלָּתוֹ דּוֹמָה עָלָיו כְּמַשּאוֹי.
וְרַבָּנָן אַמְרֵי: כָּל [מִי]
שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָהּ בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים.
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ: כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֲנָא יָכִילְנָא לְחִדּוֹשֵׁי בָּהּ מִילְתָא,
וּמִסְתַּפִינָא,
דִּלְמָא מִטְרִידְנָא.
אַבַּיֵי בַּר אַבִּין,
וְרַבִּי (חייא)
[חֲנִינָא]
בַּר אַבִּין,
דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ: כָּל שֶׁאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה.
[דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה].
וְאָמַר רַבִּי (חייא)
[זֵירָא],
מַאי קְרָאָה:
(תהלים עב)
"יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ,
וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים".
לַיְיטִי עֲלָהּ בְּמַעֲרָבָא,
אַמַּאן דְּמַצְלִי עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה.
מַאי טַעְמָא ?
דִּלְמָא מִיטַרְפָא לֵיהּ שַׁעְתָּא:
רש"י ברכות דף כט/ב
תחנונים – כגון: אלקי נצור לשוני מרע שאנו אומרים בעמידה אחר תפלה: אבל אם אינו רגיל –
הויא סיום תפלתו כעקירה,
אפילו לא עקר: כמשוי –
והיינו לשון: קבע,
חוק קבוע הוא עלי להתפלל וצריך אני לצאת ידי חובתי: מי שאינו יכול –
לכוון לבו לשאול צרכיו: לחדש בה דבר –
בבקשתו,
והיינו לשון קבע, כיום כן אתמול, כן מחר: דילמא מטרידנא –
שמא אטעה,
ולא אדע לחזור למקום שהפסקתי: שאינו מתפלל עם דמדומי חמה –
והיינו לשון קבע, תפלתו עליו חוק קבוע לצאת ידי חובה,
ואינו מקפיד לחזר אחר שעת מצווה ועת רצון: עם דמדומי חמה –
תפלת יוצר עם הנץ החמה,
ותפלת המנחה עם שקיעת החמה: ייראוך עם שמש –
זו תפלת יוצר: ולפני ירח –
זו מנחה: לייטי במערבא –
על מי שמשהה תפלת המנחה עד דמדומי חמה,
שמא תטרף לו השעה על ידי אונס ועבר הזמן:
חדושי הרשב"א על מסכת ברכות דף כט/ב
כל שאינו מתפלל עם דמדומי חמה.
יש מפרשים אותה בתפלת המנחה שאינו ממתין עד שעת רצון דהיינו דמדומי חמה דכתיב (תהלים לב.
ו)
לעת מצוא,
וגרסינן בירושלמי (ה"א)
לעת מצוא לעת מצויו של יום,
כלומר תמציתו של יום מלשון ונמצה דמו (ויקרא א.
טו).
ויש מפרשים בין של שחר בין של מנחה וכדכתיב (שם עב.
ה)
יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים,
עם שמש זו תפלת השחר,
ולפני ירח זו תפלת המנחה:
המאירי על מסכת ברכות דף כט/ב
אמר הר"מ ר"ל בענין קבע שלא ישים תפלתו כמי שיש לו עסק שהוא מצווה לעשותו וישלמהו כדי שינוח מעבודתו ויסיר מעליו טרחו ומשאו …
אמר המאירי הכונה לבאר בה היאך צריך להתפלל בכונה שלימה ופי'
המשנה ר'
אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ופירשו בגמ'
איזהו קבע כל שתפלתו דומה עליו למשוי כלומר חק קבוע עלי להתפלל אתפרק ממנו מהר או שאין אומר תפלתו בלשון תחנונים אלא שקוראה כקורא באיגרת דרך מצות אנשים מלומדה וכן הלכה:
מסכת ברכות דף ל/ב
[מִשְׁנָה].
אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ.
חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִין,
כְּדֵי שְׁיְּכַוְּנוּ לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
גְּמָרָא.
מְנָא הַנֵי מִילֵי ?
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר,
דְּאָמַר קְרָא:
(ש"א א)
"וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ,
וַתִּתְפַּלֵּל".
[מִמַּאי] ? (ו)דִּילְמָא שַׁאנִי חַנָּה,
[דַּהֲוָת]
(ד)
מְרִירָא לִבָּהּ טוּבָא.
אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא,
מֵהָכָא:
(תהלים ה)
"וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ,
[אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ"],
[וּמִמַּאי] ? (ו)דִּלְמָא דָּוִד שַׁאנִי דַּהֲוָה מְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ בְּרַחֲמֵי טוּבָא.
אֶלָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי,
מֵהָכָא:
(תהלים כט)
"הִשְׁתַּחֲווּ לַה'
בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ",
אַל תִּקְרֵי "בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ",
אֶלָּא,
"בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ".
מַמַּאי ?
דִּלְמָא,
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ ,הַדְרַת'
מַמָּשׁ,
כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה מְצַיֵּן נַפְשֵׁיהּ וַהֲדַר מַצְלִי.
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק,
מֵהָכָא:
(שם ב)
"עִבְדוּ אֶת ה'
בְּיִרְאָה,
וְגִילוּ בִּרְעָדָה".
מַאי "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר (אהבה)
[מַתְנָה]
, אָמַר רַב: בִּמְקוֹם גִּילָה,
שָׁם תְּהֵא רְעָדָה.
רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ (דרב)
[דְּרַבִּי זֵירָא],
חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה [קָא]
בָּדַח טוּבָא.
אָמַר לֵיהּ:
"וְגִילוּ בִּרְעָדָה"
כְּתִיב.
המאירי על מסכת ברכות דף ל/ב
והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו איך האדם צריך לכוין בתפלתו ושלא יפנה לבו לזולת התפלה ושיתבונן בעצמו לפני מי הוא עומד ואמר על זה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו את לבם למקום ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אמר הר"מ אין עומדין וכו'
ר"ל בכובד ראש לעמוד בענוה וכונה כמו שאמר עבדו את ה'
ופי'
שוהין מתעכבין ר"ל שהיו מתעכבין קודם התפלה שעה אחת כדי לישב דעתם ולהשקיט מחשבותם ואז יתחילו בתפלה ומה שאמר שהמתפלל בשעת עמידתו לא ישיב למלך כשישאל בשלומו אם יהיה המלך ממלכי ישראל אבל אם הוא ממלכי אומות העולם יפסיק מתפלתו בשבילו מפני שהיא סכנת נפשות וזה אינו אלא בנחש מפני שאינו נושך ברוב הפעמים אבל מי שמנהגו לנשוך תמיד כגון העקרב והאפעה יפסיק התפלה בראותו אחד מהם הולך אליו כי זה סכנת נפשות:
שיטה מקובצת מסכת ברכות דף ל/ב
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.
פירוש מתוך הכנעה וישוב הדעת לכוין הדברים שיצאו מפיו.
ולאו דוקא כובד ראש אלא דרך משל הוא. כלומר: דמי שראשו שהוא עיקר כל אבריו, מכביד עליו כל אבריו מוכנעים, ויושב בהכנעה.
ובתפלה שהיא שאלת צרכיו וחמורה מן הברכות ואף מקריאת שמע דקריאת שמע היא שנון צריך שישב באימה והכנעה כדי שתהא תפלתו רצויה ומקובלת.
מסכת ברכות דף לא/א
תָּנוּ רַבָּנָן: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר,
סִימָן לַדָּבָר:
(תהלים י)
"תָּכִין לִבָּם,
תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ".
תַּנְיָא,
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא,
כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר,
הָיָה מְקַצֵּר וְעוֹלֶה,
מִפְּנֵי טֹרַח צִבּוּר,
וּכְשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ,
אָדָם מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּמוֹצְאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת.
וְכָל כָּךְ לָמָּה ?
מִפְּנֵי כְּרִיעוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת.
תוספות ברכות דף לא/א
ומוצאו בזוית אחרת –
תימה דאמר לקמן: (דף לד.)
הבא לשחות בסוף כל ברכה וברכה – מלמדין אותו שלא ישחה ! ותירץ הר"ר יוסף: דהכא מיירי בתחנונים, שהיה אומר אחר י"ח ברכות. ולא נהירא, דהא מי"ח קאמר ! ונראה להר"י: דודאי בסוף כל ברכה אסור לשחות, אבל באמצע הברכה מיהא מותר לשחות, ובהכי מיירי הכא, וכשהיה מגיע לסוף הברכה – היה זוקף,
ולכך נהגו העולם בראש השנה וביום הכפורים, שמתפללין זכרנו ובכן תן ותמלוך – ששוחים כשמגיעים לפסוקים, ובסוף ברכה זוקפין, שאין לשחות בסוף ברכות אלא היכא דתקון:
חדושי הרשב"א
אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכרעות והשתחואות.
פי': ולא בתפלה של י"ח ברכות, דבהנהו אינו רשאי לשחות,
אלא באבות והודאה,
ועוד שאינו רשאי לזוז ממקומו,
אלא בתחנונים שלאחר תפלה קאמר:
מסכת יבמות דף קה/ב
רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי הֲווּ יָתְבֵי.
פָּתַח חַד מִנַּיְהוּ וְאָמַר: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(מ"א ט)
"וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים".
וְחַד אָמַר: עֵינָיו לְמַעְלָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(איכה ג)
"נִשָּא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם".
אַדְּהָכִי,
אֲתָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי לְגַבַּיְהוּ,
אָמַר לְהוּ: בְּמַאי עָסְקִיתוּ ?
אָמְרוּ לֵיהּ: בִּתְפִלָּה.
אָמַר לָהֶם,
כָּךְ אָמַר אַבָּא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה וְלִבּוֹ לְמַעְלָה,
כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ.
רש"י יבמות דף קה/ב
עיניו למטה –
כלפי ארץ ישראל משום דשכינה התם קיימא. כדכתיב: והיו עיני ולבי שם:
המאירי על מסכת יבמות דף קה/ב
המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים וכתיב גבי בית המקדש והיו עיני ולבי שם כל הימים:
מי שנכנס לבית הכנסת או לבית המדרש ראוי לו להשכים קודם שיבאו הגדולים ממנו כדי שלא יהא צריך לעבור דרך עליהם ולהפסיע על ראשיהם שהיו נוהגים לישב בקרקע ובדוחק ויש רוע מוסר בהפסעה עליהם ואם לא השכים ישב לו סמוך לכניסה ולא יפסיע עליהם ואם היה אדם הגון או שראשי עם קדש צריכים לו מותר וכל מי שבא ללמוד ראוי לו לרב שלא יביישהו מתוך דבריו אפילו לא היה שלם כל כך….
וְאַל
תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ
רע"ב
וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ –
אל תעשה דבר שהיום ולמחר תרשיע את עצמך בו.
ורמב"ם פירש אל תהי רשע בעיניך,
כלומר לא תחזיק עצמך כרשע שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי.
ואני שמעתי אל תהי רשע בדבר זה שתפרוש מן הצבור ותעמוד בפני עצמך:
מסכת קידושין דף מ/ב
תָּנוּ רַבָּנָן,
לְעוֹלָם [דף מ ע"ב]
יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ,
כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי,
עָשָׂה מִצְוָה אַחַת –
אַשְׁרָיו,
שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת.
עָבַר עֲבֵרָה אַחַת –
אוֹי לוֹ,
שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(קהלת ט)
"וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה",
בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא,
אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֶּה.
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,
לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ,
וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ,
עָשָׂה מִצְוָה אַחַת –
אַשְׁרָיו,
שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת.
עָבַר עֲבֵרָה אַחַת –
אוֹי לוֹ,
שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה,
שֶׁנֶּאֱמַר,
"וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה",
בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא זֶה,
אָבַד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה.
רש"י קידושין דף מ/ב
לפי שהעולם נידון אחר רובו כו'
– יראה אדם עצמו כאילו שקול,
כל העולם שקול כמחצה צדיקים וחסידים ומחצה רשעים וכאילו מעשיו שקולים כמחצה על מחצה עשה מצוה אחת נמצאו זכיותיו מכריעין ונמצא צדיק ועל ידו כל העולם הוכרע להיות רובן צדיקים:
המאירי על מסכת קידושין דף מ/ב
לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב כדי שיעורר עצמו להכריע עצמו לכף זכות וכן תמיד ולא עוד אלא שיראה עצמו כמי שכל העולם תלוי בו ר"ל שיהא רואה בעצמו כל העולם כמחצה זכאין וכמחצה חייבין ואת עצמו כחציו חייב וחציו זכאי ונמצא שבמצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות וכן כל כיוצא בדבר זה בכל מה שיהא איפשר לו להעיר את עצמו ובכל יום יעיר את עצמו למצות ויזהר מן העבירות ולא יהא בטוח בעשיית העבירות על סמך מה שעשה מן המצות שאפילו היה צדיק כל ימיו ומרד באחרונה אבד כל הראשונות שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו אלא שהמצות שעשה אם לא נתחרט על שעשאן משתלמות לו בעולם הזה או מקילות בענשו לעולם הבא על דרך מה שאמרו דרך הערה מצננין לו גהינם וכן אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו אחר שנתחרט על הראשונות שהרי אם לא נתחרט אין כאן תשובה וכבר ביארנו שלא יביאהו מה שיראה מהעדר הסדור לפקפק באמונת גמול ועונש שלפעמים מיסר השם את הצדיק לטובתו וגומל את הרשע לרעתו על הדרך שביארנו דרך הערה אמרו למה צדיקים דומין בעולם הזה לאילן שעומד כלו במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ נופו נמצא כלו במקום טהרה כך הקב"ה מביא ייסורין על הצדיקים בעולם הזה שיהיו יורשים העולם הבא שנאמר והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאוד ולמה רשעים דומין בעילם הזה לאילן שכלו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה נקצץ נופו נמצא כלו עומד במקום טומאה כך הקב"ה משפיע טובה לרשעים בעולם הזה כדי שיהיו יורדין במדרגה התחתונה של גהינם שנאמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות:
מסכת נדה דף ל/ב
דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלַאי,
לְמָה הַוְּלָד דּוֹמֶה בִמְעֵי אִמּוֹ?
לְפִנְקָס שֶׁמְקּוּפָּל וּמוּנָּח,
יָדָיו עַל שְׁנֵי צְדָעָיו,
וּשְׁנֵי אֲצִילָיו עַל שְׁנֵי אַרְכּוּבוֹתָיו,
וּשְׁנֵי עֲקֵבָיו עַל שְׁנֵי עַגְבוֹתָיו,
וְרֹאשׁוֹ (על)
[מוּנַח לוֹ בֵין]
בִּרְכָּיו,
וּפִיו סָתוּם,
וְטַבּוּרוֹ פָּתוּחַ,
וְאוֹכֵל מִמַּה שֶׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת,
וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶׁאִמּוֹ שׁוֹתָה,
וְאֵינוֹ מוֹצִיא רְעִי,
שֶׁמַּא יַהֲרוֹג אֶת אִמּוֹ.
וְכֵיוַן שֶׁיָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם –
נִפְתָּח הַסָּתוּם,
וְנִסְתָּם הַפָּתוּחַ,
שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן,
אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲיוֹת אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת.
וְנֵר דָּלוּק [לוֹ]
עַל רֹאשׁוֹ,
וְצוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(איוב כּט)
"בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי,
לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ".
וְאַל תִּתְמַהּ,
שֶׁהֲרֵי אָדָם יָשֵׁן כָּאן וְרוֹאֶה חֲלוֹם בְּאַסְפַּמְיָא,
וְאֵין לְךָ יָמִים שָׁרוּי בְטוֹבָה יוֹתֵר מֵאוֹתָן הַיָּמִים,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(שם)
"מִי יִתְּנֵנִי כְּיַרְחֵי קֶדֶם,
כִּימֵי אֱלוֹהַ יִשְׁמְרֵנִי"?
וְאֵיזֶהוּ יָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יְרָחִים,
וְאֵין בָּהֶם שָׁנִים?
הֱוֵי אוֹמֵר,
אֵלּוּ יַרְחֵי לֵידָה,
וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָהּ,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(משלי דּ)
"וַיוֹרֵנִי,
וַיֹאמֶר לִי יִתְמוֹךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמוֹר מִצְוֹתַי וֶחַיֵה".
וְאוֹמֵר,
(איוב כּט)
"בְּסוֹד אֱלוֹהַ עֲלֵי אָהֳלִי".
מַאי,
,וְאוֹמֵר'?
וְכִי תֵּימָא,
נָבִיא –
הוּא דְּקָאָמַר,
תָּא שְׁמָע,
"בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עָלֵי אָהֳלִי".
וְכֵיוָן שֶׁבָּא לַאֲוִיר הָעוֹלָם,
בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו,
וּמְשַּׁכְּחוֹ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(בראשית דּ)
"לַפֶּתַח חַטָאת רוֹבֵץ".
וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם,
עַד שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(ישעיה מה)
"כִּי (לך)
[לִי]
תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ,
[תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן]".
"כִּי (לך)
[לִי]
תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ"
– זֶה יוֹם הַמִּיתָה,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(תהלים כּב)
"לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר".
"תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן"
– זֶה יוֹם הַלֵּידָה,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(שם כּד)
"נְקִי כַפָּיִם וּבַר לֵבָב,
אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשׁוֹ,
וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה".
וּמַה הִיא הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ?
תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע,
וַאֲפִלּוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ אוֹמְרִים לְךָ,
צַדִּיק אַתָּה,
הֱיֶה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע,
וְהֶוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר,
וּמְשָׁרְתָיו טְהוֹרִים,
וּנְשָׁמָה שֶׁנָּתָן בְּךָ טְהוֹרָה הִיא,
אִם אַתָּה מְשַּׁמְרָהּ בְּטַהֲרָה –
מוּטָב.
וְאִם לָאו –
הֲרֵינִי נוֹטְלָהּ מִמְּךָ.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,
מָשָׁל לְכֹהֵן (שנתן)
[שֶׁמָּסַר]
תְּרוּמָה לְעַם הָאָרֶץ,
וְאָמַר לוֹ,
אִם אַתָּה מְשַּׁמְרָהּ בְּטַהֲרָה –
מוּטָב,
וְאִם לָאו –
הֲרֵינִי שׂוֹרְפָהּ לְפָנֶיךָ.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר,
[דף לא ע"א]
מַאי קְרָא,
(שם עא)
"מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גּוֹזִי"?
מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי "גּוֹזִי"
לִישְׁנָא דְּאִשְׁתַּבּוּעֵי הוּא?
דִּכְּתִיב,
(ירמיה ז)
"גָּזִי נִזְרֵךָ וְהַשְׁלִיכִי".
רש"י
פנקס –
לוחין שכותבין בהן הגלחים: אציליו –
איישיל"ש: נפתח הסתום –
פיו: ונסתם הפתוח –
טבור: שמא יהרוג את אמו –
שבית הרחם אינו רחב להוציא רעי הנאסף בו: ת"ש בסוד אלוה עלי אהלי –
והא אוקמיה בירחי לידה מדכתיב כירחי קדם: ולא נשבע למרמה –
שקיים שבועתו לשמור את התורה דאי בשבועה בעלמא אטו משום דלא נשבע למרמה חשיב להו בעולין בהר ה':
תלמוד ירושלמי מסכת פאה דף ה/א
תני רשב"י הרי שהיה אדם צדיק גמור כל ימיו ובאחרונה מרד איבד זה כל מה שעשה כל ימיו מה טעם ובשוב צדיק צדקתו ועשה עול וגו'
ר"ש בן לקיש אמר בתוהא על הראשונות הרי שהיה אדם רשע גמור כל ימיו ובסוף עשה תשובה הקב"ה מקבלו מה טעם הרי שהיה אדם רשע גמור כל ימיו ובסוף עשה תשובה הקב"ה מקבלו מה טעם ובשוב רשע מרשעתו וגו'
אמר רבי יוחנן ולא עוד אלא כל העבירות שעשה הן נחשבין לו כזכיות מה טעם ואהלות קציעות כל בגדותיך כל בגידות שבגדת בי הרי הן כמור ואהלות וקציעות
מסכת סנהדרין דף קג/א
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
כָּל הָאוֹמֵר,
מְנַשֶּׁה –
אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא,
מְרַפֶּה יְדֵיהֶם שֶׁל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה,
דְּתָנִי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן,
מְנַשֶּׁה –
עָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים,
דִּכְתִיב,
(מ"ב כא)
"בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ,
וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָיִם".
וּכְתִיב,
(שם)
"וַיַּעַשׂ (הרע)
[אֲשֵׁרָה]
כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב"
וְגוֹ'.
כַּמָּה מָלַךְ אַחְאָב?
עֶשְׂרִים וְתַרְתֵּין שְׁנִין,
מְנַשֶּׁה כַּמָּה מָלַךְ?
חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ.
דַּל מִינַיְיהוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם,
פָּשׁוּ לְהוּ –
שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי,
מַאי דִּכְתִיב,
(ד"ה ב לג)
("וישמע)
["וַיִּתְפַּלֵּל]
אֵלָיו,
וַיֵּעָתֵר (וַיֵּחָתֵר)
לוֹ"?
"וַיֵּעָתֵר לוֹ",
מִיבָּעִי לֵיהּ?
מְלַמֵּד,
שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ,
כְּדֵי לְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה,
(והטמינו)
מִפְּנֵי מִדַּת הַדִּין:
תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף ט/ב
לאחר ימים חלה אלישע אתון אומרון לר"מ הא רבך באיש אזל בעי מבקרתיה ואשכחיה באיש א"ל לית את חזר בך א"ל ואין חזרין מתקבלין א"ל ולא כן כתיב (תהלים צ)
תשב אנוש עד דכא עד דיכדוכה של נפש מקבלין באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת והיה ר"מ שמח בלבו ואומר דומה שמתוך תשובה נפטר
תנא דבי אליהו רבה פרק ו'
(ויקרא ו)
זאת תורת העולה.
וזאת תורת המנחה.
זאת תורת החטאת.
וזאת תורת האשם.
וזאת תורת השלמים.
מה בין אלו לאו שאלו יתירות אות אחת ואלו חסר אות אחת.
ועוד למה נאמר זאת תורת העולה ולא נאמר זאת העולה סתם.
כדי שלא יאמר האדם בעצמו אעשה דברים מכוערים ודברים שאינן ראויין ואביא עולה שכולה לאישים ואעלה ע"ג המזבח.
מה אם ישא הקב"ה לי פנים,
אלא יעשה אדם מע"ט וילמוד תורה לשמה ויביא מנחה שהיא בסלע או באיסר ויעלהו ע"ג המזבח והריני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה לכך נאמר זאת תורת העולה חסר אות אחת.
וזאת תורת המנחה יתירה אות אחת ולכך כתיב זאת תורת העולה ולא נאמר זאת העולה.
ולמה נאמר זאת תורת החטאת.
כדי שלא יאמר האדם בעצמו אלך ואעבוד ע"א ואביא חטאת ואתכפר בה.
ושנו חכמים במשנה האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
לכך נאמר זאת תורת החטאת.
ולמה נאמר וזאת תורת האשם כך אמר הקב"ה לישראל בני אני אמרתי לכם אין חפצי אלא ברכה ובמי שאין בו עבירות.
וחזרתי בו בדברי אפי'
יעשה אדם מאה עבירות זו למעלה מזו ויחזור ויעשה תשובה וישפיל את עצמו לארץ ויראה א"ע כאלו הוא חציו זכאי וחציו חייב ויראה את עצמו כאלו חייב באשם תלוי בכל יום.
הריני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה ואתן לו בנים של בעלי קומה ועוסקי בתורה ומקיימי מצות ויטמנו ד"ת בפיו לעולם.
שנאמר (ישעיה כג)
וה'
חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה'
בידו יצליח.
אמר הקב"ה לישראל בני אל תאשימוני שאני חפץ בחולה הזה שאינו לא מן החיים ולא מן המתים אלא ישפיל אדם בעצמו.
כמו שנאמר אם תשים אשם נפשו כמו שאמרו חכמים יביא אשם ויכפר על נפשו בוודאי יראה זרע ויאריך ימים ותלמודו מתקיים בידו שנאמר וחפץ ה'
בידו יצליח.
ד"א יראה זרע בעולם הזה ויאריך ימים בעוה"ב לכך נאמר וזאת תורת האשם.
תנא דבי אליהו רבה פרק כב'
אבי שבשמים יהי שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ותהא לך קורת רוח מישראל עבדיך בכל מקומות מושבותם על מה שאמרת שאתה מקבל את פושעי ישראל בתשובה שאפילו הגדיל אדם מאה עבירות זו למעלה מזו ועשה תשובה הריני עמו ברחמים ואקבל את תשובתו שאפי'
עומד אדם ומחרף כלפי מעלה ויחזור ויעשה תשובה אתה הקב"ה מוחל לו על כלם שנאמר (שם לה)
אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה אז ידלג כאיל פסח ותרן לשון אלם וגו'
ואין עור וחרש ופסח ואלם אלא מי שהוא חסר דעת בד"ת וחסר מעשים טובים שהרי נאמר כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה (שם):
פסיקתא רבתי פרשה מד'
דבר אחר עד ה'
אלקיך אמרו [לו]
רבש"ע (מתוך שאין)
[מתייראין]
אנו מן העונות שהם מרובים אמר (לו)
דוד כי עונותי עברו ראשי (תהלים ל"ח ה')
וכן עזרא אמר כי עונותינו רבו למעלה ראש ואשמותינו גדלה עד לשמים (עזרא ט'
ו')
אמר הקדוש ברוך הוא אל תתייראו מן הדבר הזה אם הם עד הרקיע ואתם עושים תשובה אני סולח ולא עד הראשון ולא עד השני ולא עד השלישי אלא אפילו עד השביעי עד כסא הכבוד ואתם עושים תשובה מיד אני מקבל אתכם שובה ישראל עד ה'
אלקיך שובה ישראל ואפילו עונות עד ה'
אלקיך: