דף לימוד לפרשת ויגש – תשע"ד

ב





ס"ד

מה
נלמד
מפרשת
השבוע?

עורך:
רב
בית
הספר
–
יהודה
רוזנברג

"אני לא רוצה לעשות את זה.
אני סתם אעבוד קשה.
אני בטוח כי הרבה ילדים אולי אפילו יריבו איתי.
למה שאסכים?
ואת מבקשת שלא רק אסכים,
אלא אפילו ארצה לעשות זאת?!"
אמרתי למורה.

הכל התחיל כאשר המורה ביקשה שאכין הפעלות לטיול שנתי שלנו.
ידעתי כי יש הרבה ילדים בכיתה שפשוט אוהבים להתלונן על הכל.
בכלל לא משנה מה יעשו בשבילם,
הם תמיד יגידו שזה לא טוב,
והם היו עושים דברים יותר טובים.
ובכלל,
למה אתה הכנת?
מי בחר בך?
ועוד כל מיני משפטים כאלו.
כאשר יש ילדים כאלו,
למה שארצה להתאמץ להכין פעילות?
הרי זה ברור שהם לא ירצו אותה….
בעצם … אולי הם כן ירצו אותה,
הם אפילו אולי יהנו,
אבל … הם ימשיכו להתלונן…

"אני מבקש לשוחח איתך,
לפני שאתן תשובה"
ביקשתי מהמורה.
בהפסקה,
ישבנו במקום שקט.
אמרתי למורה מה אני חושב,
ולמה אני לא רוצה לעשות זאת.

"למרות זאת,
אני מבקשת שתכין את הפעילות.
יש לי סיבה,
תאמין לי שזה חשוב"
ענתה המורה.
"את תעזרי לי אם יצחקו או יצעקו עלי?"
שאלתי.
"נראה,
לא יודעת"
הייתה התשובה שמאוד הפתיעה אותי.
"אז למה שאסכים,
אם אפילו את לא מוכנה להתחייב לעזור לי?!"
שאלתי בתדהמה.
"תסמוך עלי"
חזרה התשובה בשקט,
ממש בלחש.
החלטתי להסכים.
ישבתי עם המדריכה שלי,
ועם בת השרות לאומי אצלנו.
חיברנו חידות,
הכנו משחקים,
תחרויות התוליות,
דפי הסבר על מקומות שבהם נעבור בטיול.
זה היה קשה,
הייתי במתח רב מה יצא מכל מה שעבדנו?
כיצד יגיבו חברי לכיתה?
יצאנו לטיול.
התחלתי לארגן את הפעילות הראשונה.
בהתחלה הכל היה נפלא.
חברי הכיתה (להפתעתי…)
השתתפו ונהנו.
אבל אז … אורי התחיל לריב עם דני.
התחילו לצעוק ואז עברו לזרוק אחד על השני את … כל מה שהכנתי לפעילות.
הסתכלתי על המורה.
היא תעשה משהו?
הרהרתי.
היא הביטה בי,
כאומרת "אתה אחראי.
תתגבר!".
הסתכלתי עליהם,
מה אעשה?
לא יודע למה,
אבל בלי לדבר,
פשוט התחלתי לאסוף את מה שהם זרקו.
הם הסתכלו עלי,
אחד על השני,
הלוך וחזור.
ואז אורי קרא "למה אנחנו הורסים את מה שיצחק הכין?!
תראו,
הוא אפילו הוא לא צועק אליכם,
הוא פשוט אוסף מה שזרקנו בשקט"
עמדתי בצד ולא ידעתי איך להגיב.
"מה אתה מדבר?
הוא סתם רוצה לשמור את מה שהכין"
צעק גידי.
לקחתי את מה שאספתי עם התיק המלא בהפעלות,
נתתי אותו לגידי.
"קח,
את כל זה הכנתי בהמון מאמץ,
כדי שלכם יהיה נחמד.
זה הכל.
אני לא צריך את זה!"
אמרתי בשקט.
"אני חושבת שמגיע לגידי,
לאורי ודני עונש שהם הרסו את המשחק"
אמרה לפתע המורה.
"לא!"
צעקתי.
"רוב הכיתה חושבת כמו יצחק.
למה בגלל גידי כולם יקבלו עונש?"
המשכתי.
עוד ילדים החליטו להגיב,
ולצעוק על יצחק,
וחלק הלכו לטובתו.
"אין ברירה.
מי שחושב כמו גידי – שיבוא איתי הצידה.
יצחק ימשיך את ההפעלות עם מי שרוצה להנות"
אמרה המורה,
וכך היה … זה היה כל כך מוצלח.
רק כמה ילדים לא שיחקו,
וכל השאר נהנו!
יעקב לא רוצה לרדת למצריים.
הוא יודע כי זו התחלת עבדות קשה של 400 שנה.
הוא מפחד.
אבל הקב"ה אומר לו "אל תירא".
כי המטרה היא להוציא מעם ישראל את מי שצריך,
ולהשאיר רק את מי שמתאים להיות חלק מעם ישראל.
וזה דבר טוב,
גם אם בהתחלה הוא לא נעים!".

;

מפסקי הרב חיים דוד הלוי– קצוש"ע.(צ"ו א')

נאמר בזכריה "כה אמר ה'
צבאות,
צום הרביעי וצום השביעי וצום העשירי,
יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה,
ולמועדים טובים,
והאמת והשלום אהבו".
זכריה מבטיח שיבוא היום שתבוא הגאולה,
וכל הצומות הקשורים לחורבן בית המקדש,
יהפכו לימים טובים ושמחים.

כיום,
זכינו שתקום מדינת ישראל.
עם ישראל חוזר לארצו – ארץ ישראל,
ויכולנו לחשוב כי כבר הגיע הזמן להפוך את הצומות הללו לימי חג.
אבל לא!

הימים
האלו הם עדיין ימי צום,
ימים
הבאים להזכיר לנו את הצרות שהיו לאבותינו,
ולגרום
לנו לשפר את ההתנהגות שלנו.