בית חינוך ומשפחה, סיכום חוברת פרקים ג-יא - דעת

בס"ד

בית
חינוך
ומשפחה
לעולים
פרקים
ג'
–
י"א

פרק
ג:

מתי
להינשא?

באיזה גיל טוב להתחתן? לשאלה הזאת אין תשובה ברורה.

משנה מסכת אבות (פרק ה משנה כא )
כתוב "בן 18 לחופה"
– הגיל הנכון לחתונה לבן, הוא גיל 18.

^ⁱכיום לא מקפידים להינשא בגיל שמונה עשרה.
למשל הרמ"א (רבי משה איסרליש – פוסק של האשכנזים)
אומר שהיום לא מקפידים להתחתן בגיל 18,
ואסור ללחוץ על נערים בגיל 18 להתחתן,
אם הם עדיין לא רוצים להתחתן.

בחוברת נבדוק ארבעה דברים שצריכים לעזור לנו להחליט האם אנחנו מוכנים להתחתן?

נישואין ובשלות נפשית:
האם אני מספיק בוגר ומוכן להיכנס לכל הדברים שאהיה חייב לעשות אותם לאחר החתונה? (לוותר לצד השני,
לגדל ילדים ועוד).
נישואין ולימוד תורה:
האם בניתי כבר את האישיות שלי? האם למדתי כבר מספיק תורה שתעזור לי לבנות משפחה יפה וטובה?
האם להמשיך ללמוד תורה, ולא להתחתן, כי לאחר החתונה יש פחות זמן וכוח ללמוד תורה?
נישואין ופרנסה: האם נוכל להסתדר מבחינה כספית?
לשכור דירה /
לקנות דירה, לקנות כל מה שצריך למשפחה,
ועוד?
נישואין והרהורי עברה:
בגיל התיכון והצבא ומעלה יש מתח מיני בין בנים לבנות. המתח הזה עלול לגרום לנו לחשוב על דברים שעל פי היהדות אסור לנו לחשוב עליהם.
האם אני מסוגל לא לחשוב על זה?
או לא, ואז עדיף שאתחתן?

נישואים ובשלות נפשית.

כדי להתחתן, חז"ל אמרו שהבן והבת חייבים לשאול את עצמם האם הם מספיק מבוגרים ומסוגלים כבר להקים משפחה?

האם אנחנו באמת מתאימים אחד לשני?

בגמרא:
כתוב שאסור לזוג להתחתן אם הם לא ראו אחד את השני.
כי יכול להיות שלאחר שהם היפגשו ויגלו שיש משהו שמאוד מפריע אצל השני,
ובגלל זה יהיה לו קשה לחיות עם הבן/בת זוג. (למשל פתאום הבת תגלה שהוא מאוד שמן,
וזה מגעיל אותה…).

הרמב“ם
פסק
להלכה:

מצוות חכמים שהאבא לא יחתן את הבת שלו כאשר היא קטנה.
(מהתורה זה מותר,
ובעבר היה מקובל שהאבא מחליט לילדה בת ה 8
– 10 שלו עם מי היא תתחתן,
והיא הייתה מתחתנת בגיל 9
– 10). אלא יחכה שהיא תגדל, והיא תגיד עם מי היא רוצה להתחתן.
רצוי שהבן לא יסכים להתחתן עם ילדה קטנה (גם אם האבא שלה מציעה לו להתחתן איתה).
שזוג לא יתחתן,
בלי שיפגשו ויכירו אחד את השני, כדי שלא יתחתנו,
ואז יגלו שיש להם דברים שמאוד מפריעים להם, ואז הם יתגרשו.

הרב אבינר:

בעבר,
ילדים בגיל חטיבה ותיכון כבר עזרו מאוד בבית, עזרו באירגון הבית,
בטיפול בילדים ובפרנסת המשפחה. לכן,
בגיל 18 הם כבר היו מוכנים ומסוגלים להתחתן ולהקים משפחה.

כיום,
עד גיל 18
הילדים לומדים, ורובם לא צריכים לקחת חלק בפרנסה או בטיפול בבית,
לכן בגיל 18
(שזה הגיל המתאים לחתונה לפי המשנה) היום,
הילדים לא מוכנים לחתונה, ולכן עדיף שיתחתנו בגיל מבוגר יותר.

פעם,
הבן והבת היו מתחתנים כדי לבנות משפחה.
לכל אחד היו תפקידים שלו.
לא
היה
חשוב
שתהיה
אהבה
ביניהם,
אלא
רק
שיצליחו
לבנות
משפחה
מבחינה
טכנית.
כיום – הבעל והאישה רוצים גם קשר נפשי, עזרה נפשית והתאמה נפשית. כדי להגיע לכל זה, צריך להכיר אחד את השני הרבה יותר טוב. זה לרוב לא קורה בגיל 18… אלא אחרי….

נישואים ולימוד תורה

היהדות
מאמינה כי
לימוד תורה
עוזר לבנות
את האיש
בצורה טובה.
לכן
חשוב שהבן
ילמד תורה,
כדי
שיהיה אבא
ובעל טוב
יותר.

ברור
שהתחתן יש
פחות זמן
וכוח ללמוד
תורה (צריך
לפרנס,
לעזור
לאישה,
לטפל
בילדים…).

השאלה
היא עד
מתי כדאי
שהבן לא
יתחתן כדי
שיוכל להמשיך
ללמוד תורה?
ומתי
נגיד לו
"הגיע
הזמן להתחתן!".

רמב“ם,
הלכות אישות פרק טו הלכות ב–ג

ב.
מי שלא רוצה להתחתן, כי הוא מפחד שלא יוכל ללמוד תורה כמו שצריך,
יכול לחכות ולא להתחתן. כי החתונה זו מצווה, וגם לימוד תורה זו מצווה,
ומצוות לימוד תורה היא מצווה מאוד חשובה,
שמותר להתחתן בגיל מבוגר יותר,
כדי שילמד תורה.
(בהלכה זה נקרא בביטוי "העוסק במצווה – פטור מהמצווה"
– האחרת).

ג.
בתלמוד מסופר על אדם בשם בן עזאי שרצה ללמוד תורה, ולמד כל כך ברצינות, עד שהוא לא התחתן, כדי שלא להפסיד לימוד תורה.
הרמב"ם אומר שמי שמסוגל ללמוד תורה כמו בן עזאי,
מותר לו לא להתחתן. אבל כמו בן עזאי יש מעט מאוד אנשים. כי רוב הבנים מתחילים לחשוב לא רק על לימוד התורה, אלא חושבים גם על הבנות,
והרהור על בנות זו עבירה קשה, ולכן ברגע שהבן מתחיל לחשוב על בנות ועל קשר איתן, עדיף שיתחתן, ואז תהיה בת שהוא אוהב שעליה מותר לו לחשוב – על אישתו.

חשוב להבין כי גם לאחר החתונה – חשוב ששני בני הזוג ימצאו זמן ללימוד תורה (ונהדר אם ימצאו גם זמן ללמוד תורה יחד), כי הלימוד תורה בונה אותם,
ויכול לחזק מאוד את הקשר ביניהם.

ג.
נישואין ופרנסה

אומרים ש"כסף זה לא הכל בחיים",
אבל אין מה לעשות, צריך גם כסף בשביל להקים משפחה.

בהלכה שואלים האם צריך קודם לדאוג לפרנסה (לקנות בית, ללמוד מקצוע, למצוא עבודה טובה)
ורק אחר כך להתחתן? או צריך להתחתן,
ואחר כך נתחיל לחשוב על הפרנסה?

את התשובה לשאלה הזאת למדו חכמים מדין אחר לגמרי.

בתורה כתוב שלפני שיוצאים למלחמה,
אוספים את כל החיילים, ושואלים אותם מספר שאלות:

דברים כ, ה–ז

)ה(
וְדִ בְּ רוּ הַ שּׁ ֹטְ רִ ים אֶ ל הָ עָ ם לֵ אמֹר:

מִ י הָ אִ ישׁ אֲשֶׁ ר בָּ נָה בַ יִת חָ דָ שׁ וְלֹא חֲ נָכוֹ יֵלֵ ךְ וְיָשׁ ֹב לְ בֵ יתוֹ פֶּ ן יָמוּת בַּ מִּ לְ חָ מָ ה וְאִ ישׁ אַ חֵ ר יַחְ נְ כֶ נּ וּ.
(מי שבנה בית חדש ולא הספיק לגור בו – שיצא מהחיילים,
ויחזור הביתה).

)ו(
וּמִ י הָ אִ ישׁ אֲשֶׁ ר נָטַ ע כֶּ רֶ ם וְלֹא חִ לְּ לוֹ יֵלֵ ךְ וְיָשׁ ֹב לְ בֵ יתוֹ פֶּ ן יָמוּת בַּ מִּ לְ חָ מָ ה וְאִ ישׁ אַ חֵ ר יְחַ לְּ לֶ נּ וּ. (מי ששתל כרם ענבים, ועדיין לא אכל מהפרות של הכרם, שיחזור הביתה, כי אם הוא ימות, מישהו אחר יהנה מהכרם שהוא נטע).

)ז(
וּמִ י הָ אִ ישׁ אֲשֶׁ ר אֵ רַ שׂ אישה וְלֹא לְ קָ חָ הּ יֵלֵ ךְ וְיָשׁ ֹב לְ בֵ יתוֹ פֶּ ן יָמוּת בַּ מִּ לְ חָ מָ ה וְאִ ישׁ אַ חֵ ר יִקָּ חֶ נָּה. (מי שהתארס עם בת, אבל לא הספיק להתחתן, שלא יצא למלחמה,
כי אם הוא ימות, בן אחר יקח אותה).

מהסדר של הפסוקים למדו חכמים מה הסדר הנכון. קודם בונים בית("בנה בית", אחר כך דואגים לפרנסה (שותלים כרם – "נטע כרם"), ורק אחר כך מתחתנים. ("ארש אישה ולא נשאה").

מכך למדו חכמים על המסלול הנכון בחיים של כל אדם העומד לפני נישואין.

בקללות הכתובות בתורה לעם ישראל,
אם עם ישראל לא התנהג כמו שצריך,
כתוב "אישה תארס, ואיש אחר ישכבנה,
בית תבנה ולא תשב בו,
כרם תטע ולא תחללנו" בקללות מופיעים אותם שלושת הדברים (חתונה,
בית,
והכרם)
אבל בדיוק בסדר הפוך. חתונה,
בית ובסוף הכרם).

הרמב"ם:

מההבדל בסדר לומדים שאדם חכם,
קודם חושב על הדירה והפרנסה,
ורק אחר כך מתחתן.

אדם טיפש, קודם מתחתן. כך זה בקללות…
הכל הולך הפוך …

בימינו,
המצב שונה. אם אדם יחכה לקנות בית,
ללמוד מקצוע, למצוא עבודה טובה,
וכל זה מתחיל רק לאחר שסיים את הצבא בגיל 21+, זה כבר מוגזם (במיוחד כיום שרוב הזוגות הצעירים לא מצליחים לקנות דירה,
בגלל מחיר הדירות).
לכן לא הגיוני לחכות עד שנקנה דירה … אבל גם היום,
בני הזוג חייבים לחשוב לפני החתונה גם על הצד הכספי, האם הם יוכלו להסתדר בנושא הכסף?

נישואים והרהורי עברה.

כאשר
אנחנו מתחילים
להתבגר,
מתחיל
להיווצר מתח
מיני בין
בנים לבנות.
המתח
הזה גורם
למחשבות על
קשרים פיזיים,
שהם
אסורים לפי
ההלכה לפני
החתונה.

מה
יותר
גרוע,
לחשוב
על דברים
כאלו,
או
לעשות
אותם?

בצורה
פשוטה,
נראה
שיותר גרוע
לעשות דבר
רע,
מאשר
רק לחשוב
עליו.

אבל רבנו בחיי מסביר שבעברה הזאת,
יותר גרוע לחשוב על הדברים האלו,
מאשר לעשות אותם.

27רבינו בחיי, דברים כט, יח

"לפי שהרהור תלוי בלב והנפש משכנה בלב,
ועל כן כשהוא מטמא אותה במחשבה רעה קשה יותר מן העבירה עצמה".

הכוונה שלו שכאשר אני עושה את העבירה,
עשיתי אותה, וזה נגמר. לעומת זאת, כאשר אני חושב על זה,
זה נמצא בלב שלי כל הזמן, וגורם לי לחשוב על זה הרבה פעמים,
וזה לא נגמר.

בהלכה זה נקרא "הרהורי
עבירה".

הרמב"ם מסביר:

המיוחד בבני אדם זה שהם מסוגלים לחשוב.
המחשבה שולטת על כל המידות שלנו (אם נהיה נחמדים,
או רעים. קמצנים או לא וכדומה). לכן היא החשובה ביותר, המחשבה קובעת את החיים שלנו.

כאשר אני משתמש במחשבות שלי לדברים רעים,
אני לוקח את הדבר הכי חשוב שיש לי, ומשתמש בו לדבר רע. וזה יותר גרוע מלעשות את זה.

בתלמוד:

מספרים שרב הונא בא לרב חיסדא, וסיפר לו שרב הימנונא הוא רב גדול.
אמר לו רב חיסדא "תביא את רב הימנונא אלי".
כאשר רב הימנונא בא אל רב חיסדא,
ראה רב חיסדא שלרב הימנונא אין כיפה על הראש (באותה תקופה, רק בנים אחרי החתונה חבשו כיפה, והכיפה הייתה סימן שהם נשואים,
כמו טבעת נישואים כיום).

אמר רב חיסדא לרב הימנונא,
"אל תחזור אלי עד שתתחתן".
רב חיסדא טען כי אם בן הוא בן יותר מ20 שנים,
הוא בטוח חושב על קשר עם בנות,
וזה "הרהור עבירה", וזה אסור.

(רב חיסדא אומר לפי המדרש כי מי שמגיע לגיל 20, ועדיין לא התחתן – הקב"ה מקלל אותו,
והוא לא רצה שהקב"ה יקלל את רב הימנונא,
או שרב הימנונא יעשה עברות של "הרהור עבירה".

על כן ההמלצה בגמרא ובפסק הרמב"ם היא ברורה:
להתחתן בגיל צעיר כדי להתגבר על הקושי של הרהורי עבירה.

רמב“ם,
הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כה

מצוות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שאם יניחן, יבואו לידי זנות או לידי הרהור. ועל זה נאמר:
”וּפָ קַ דְ תָּ נָוְךָ וְלֹא תֶ חֱ טָ א“ )איוב ה, כד(.
(מצווה שאדם ידאג שהילדים שלו יתחתנו ברגע שיהיו מוכנים להיות הורים ולהקים משפחה.
שאם לא יעשה זאת, עלול מאוד להיות שהם יעשו דברים שאסור לבן ובת לעשות לפני החתונה, וזה נקרא "זנות".
(הכוונה היא לא לזונה בימינו,
הנותנת את גופה תמורת כסף,
אלא ליחסים בין חבר וחברה).

יש יתרון גדול לנישואין בגיל צעיר אם הכוונה לחיות חיים של קדושה. אולם זוג שחושב שלאחר הנישואים,
אין בעיות עם יצר המין – טועה מאוד. לכן לא טוב להתחתן רק כדי לפתור את 'הבעיה'
של היצר הרע – יצר המין.

הרב אליקים לבנון ענה לבחורה בת 17.5
השואלת האם כדאי לה להתחתן בגיל כזה,
כי יש לה כבר חבר,
וקשה להם לא לגעת אחד בשני, ולהתגבר על היצר הרע של המין. הרב לבנון מסביר לה שלא כדאי שיהיה לה חבר בגיל כזה.

הוא אומר כי זה הגיל שכל אחד מהם צריך לבנות את עצמו, ולא להוציא הרבה כוח על הקשר ביניהם.
זה דומה לשני עצים. עדיף שכל אחד יגדל לבד כמו שצריך,
ואז הפרות שלו יהיו טובים.
ורק אחר כך,
ניקח את הפרות הטובים ונוכל להכין מהם סלט טוב.
כך זה הבן והבת. עדיף שכל אחד מהם יבנה את עצמו לבד. רק לאחר שהוא כבר עץ טוב, שווה לחבר את שני העצים הטובים. מהם יצא סלט טוב – בית, משפחה וילדים טובים.
הדבר הנכון לחפש חברות רק בשביל להתחתן,
וזאת רק לאחר שאני מרגיש שבניתי את עצמי כמו שצריך.

מי שחושב שהחתונה תפתור את כל הבעיות ששל יצר המין טועה.
כי מה הוא יעשה אחרי החתונה כאשר יהיה להם אסור לגעת אחד בשני?

קידושין
ונישואים
–
פרק
ד'
עמוד
32.

כדי
שזוג יתחתן
הוא צריך
לעבור שלושה
שלבים:

שידוכין = מסיבת אירוסין של היום.
קידושין.
נישואים.

אלו
שלושה חלקים
שונים.
לכל
אחד מהם
הסיבות והדינים
שלו.

שידוכין:

לאחר
שהזוג נכיר
טוב אחד
את השני,
הם
מגיעים להחלטה
שהם מתחתנים.

לפני
שמחליטים החלטה
כזאת חשובה,
הם
צריכים לבדוק
האם הם
באמת מתאימים?
האם
נוצר ביניהם
קשר טוב
ואהבה?

בתלמוד:

רב יהודה:
אסור לאדם להתחתן עם אישה,
אם הם לא ראו אחד את השני,
כדי שלא יתחתנו,
ואז יגלו אחד על השני דברים שמאוד יפריעו להם,
ואז הם התגרשו.
רבי
יהודה אומר
שהם צריכים
"לראות".
הכוונה
היא לא
רק לראות
פיזית איך
הם נראים
(יפים
או מכוערים),
אלא
לראות גם
את הנשמה,
את
ההתנהגות,
היחס
לשני,
האם
יש אהבה?
ועוד.

לפי התורה,
אפשר להתחתן גם בלי לעשות את השידוכין – את מסיבת האירוסין.
אבל חכמים אמרו בגמרא שמי שמתחתן בלי לעשות את השידוכין,
נותנים לו מכות (מלקות)
מחכמים.
הרמב"ם מסביר למה נותנים לו מלקות:
כי המטרה של השידוכין היא להפוך את החתונה לדבר רציני.
אם מתחתן בלי זה,
זה יראה כאילו הוא מתחתן כמו שהיה לפני מתן תורה,
שסתם בן ובת נפגשו ברחוב,
החליטו להתחתן,
האישה הייתה באה אליו הביתה,
וזהו.
הם נשואים.
דבר שנראה כמו זונה.
משלם לה ולוקח אותה הביתה.

מה
הדין
של
הזוג
אחרי
מסיבת
האירוסין
=
שידוכין?

לפי
ההלכה,
אין
בניהם שום
קשר שמחייב
אותם.
כל
אחד מהם
יכול להחליט
שהוא לא
רוצה להתחתן,
והם
לא מתחתנים.

נהוג
וכדאי שבמקרה
ואחד מהם
החליט שהוא
בסוף לא
רוצה להתחתן,
שיודיע
את זה
לשני,
ויבקש
מחילה =
סליחה
מהשני.

זוג
מאורס:

כיום
קוראים לזוג
שעשה את
מסיבת האירוסין
ועוד לא
התחתן,
"זוג
מאורס".
הם
"מאורסים".
בזמן
הזה הם
לא חייבים
שום דבר
אחד לשני.

"תנאים".

מקובל לפי חלק מהעדות,
למלא במסיבת האירוסין "שטר תנאים"
הסכם שבו כתוב מה כל אחד מהצדדים מתחייב להביא לחתונה ולבית המשותף שלהם?
מה קורה אם בסוף אחד מהם החליט שהוא לא רוצה להתחתן.
מי משלם על מה שכבר קנו?
ועוד הסכמים על הכסף.

אירוסין
=
קידושין.
(עמוד
34).

למה
שחכמים קראו
"אירוסין",
כיום
קוראים לזה
"אירוסין".
היום
אנחנו קוראים
ל"שידוכין"
שכתובים
בגמרא "אירוסין".
אנחנו
נקרא לשלב
הזה בחתונה
"קידושין".

כבר
כתבנו שעד
למתן תורה,
כדי
להתחתן,
מספיק
ששניהם ירצו
להתחתן.
הכלה
תבוא לבית
של החתן.
הם
יקיימו יחסים
והם נשואים.
לא
צריך רב,
לא
עדים,
לא
מסיבה.
סתם
הולכת לבית
שלו,
עושים
שם מה
שעושים,
והם
נשואים.

התורה
אמרה שכדי
לקדש אישה
צריך שני
עדים,
שהחתן
יגיד שהוא
רוצה לקדש
אותה ("הרי
את מקודשת
לי בטבעת
זו…",
ושהיא
תסכים (מושיטה
את האצבע,
כדי
להראות שגם
היא רוצה
להתקדש לו,
והוא
עונד (שם
לה)
את
הטבעת על
האצבע.

בתקופת
המשנה:

לאחר
שהחתן נתן
לכלה את
הטבעת,
ואמר
לה "הרי
את…"
הם
היו נפרדים.
כל
אחד מהם
היה חוזר
לבית שלו
לשנה שלמה.
בכל
השנה הזאת
אסור להם
להישאר לבד,
לגעת
אחד בשני,
ובטח
שאסור לקיים
יחסים.

המטרה
בשנה הזאת
הייתה להתכונן
לחתונה.
להכין
את הציוד
לבית,
ולהתכונן
נפשית וריגשית
לחתונה.

בשלב הזה – החתן
והכלה כבר
קשורים זה
לזו,
ולכלה
אסור להתחתן
עם גבר
אחר.
(בתקופת
המשנה לבעל
היה מותר
להתחתן עם
כמה בנות,
ולבת
היה מותר
להתחתן רק
עם בן
אחד ….).

אם
רצתה להתחתן
עם גבר
אחר,
הם
היו צריכים
להתגרש.היא
הייתה צריכה
לקבל מהחתן
"גט".

מתקופת
הגאונים
:

עשו את הקידושין מתחת לחופה,
קראו את הכתובה,
והמשיכו מיד בחלק האחרון – בנישואים.
הזוג
יוצא מהחופה
זוג נשוי
לגמרי.

"ארוס
וארוסה".

המילים
האלו מורכבות
מאותן האותיות
של המילים
"אסור"
ו"אסורה".

למילה
"אסור"
יש
בעברית שני
הסברים הפוכים:

אסור – ההפך ממותר לעשות.
אסור – קשור.
(אדם "אסור"
בכלא – הוא כאילו קשור בתוך הכלא.
כלב "אסור"
– זה כלב קשור).

בתקופה
הזאת שהייתה
עד לנישואים
היו את
שני הדברים
יחד.

לזוג היה אסור לעשות שום דבר,
שלכל בן ובת אחרים גם אסור לעשות ביחד.
הזוג קשור אחד לשני.

התקופה
הזאת (ובימינו
זה אותו
הדבר ממסיבת
האירוסין עד
לחתונה),
צריך
ללמוד ליצור
קשר ואהבה,
גם
בלי לגעת
אחד בשני,
בלי
לשבת לבד
במקום שאף
לא אחד
רואה אותם.

מי
שיבנה את
כל הקשר
עם הבן
או הבת
זוג על
הקשר הפיזי,
עלול
לגלות שלאחר
זמן,
זה
כבר פחות
מושך מאשר
זה היה
כאשר היינו
צעירים.
ואז
מה עושים?
מחפשים
בני זוג
אחרים?
בוגדים?

גם
בתקופת הנישואים,
יש
חלק מהחודש
שאסור לזוג
לגעת אחד
בשני,
ואז
מה קורה?

זוג
שרוצה להצליח
בחיי הנישואים
שלו,
חייב
לבנות קשר
נפשי וריגשי
חזק,
גם
בלי שום
מגע פיזי,
מגע
מיני.

(בלי
קשר
לבגרות….
מספרים על אדם שעלה לאוטובוס עם כלב,
ושאל את הנהג האם מותר לו לעלות עם הכלב לאוטובוס.
ענה לו הנהג "אסור – מותר.
מותר – אסור".
האם תוכלו להסביר למה התכוון הנהג על פי מה שהסברנו על המילה "אסור"?)…

ברכת
האירוסין:

לפי
ההלכה רק
מי שיודע
טוב את
כל ההלכות
הקשורות לחתונה,
מתור
לעשות חתונות.
לכן,
כיום
הרבנות הראשית
מחליטה למי
היא מרשה
לעשות חתונות,
ולמי
לא.

את
שלב ה"אירוסין"
שעושים
בחופה,
מתחילים
בשתי ברכות.

ממלאים גביע ביין,
ומברכים "בורא פרי הגפן"
(ולא שותים,
עד לאחר הברכה השניה).
מברכים את "ברכת האירוסין".

ברכת
האירוסין מחולקת
לשלושה חלקים:

"ברוך … וציוונו על העריות"
= שאסור לנו להתחתן עם קרובי משפחה.
"ואסר לנו את הארוסות"
– גם לאחר האירוסין – השלב הזה שאנחנו עושים עכשיו,
עדיין אסור לחתן ולכלה לעשות שום דבר עם קשר פיזי.
"והתיר לנו את הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין.
ברוך אתה ה'…"
– לאחר
שנעשה גם
את החלק
השלישי "הנישואים"
יהיה
מותר לחתן
ולכלה לעשות
הכל יחד.

הסיום
של הברכה
בא להראות
שבנישואים צריך
להיות קדושה
ואהבה אמתית,
מכל
הלב,
ולא
מכל הגוף…

מחכמים
חייבים שיהיה
לפחות מניין
(עשרה
בנים יהודים
מעל גיל
13, כולל
החתן והרב).
כיום
מעדיפים שיהיו
בחתונה הרבה
אנשים,
כדי
שהרבה ידעו
שהוא והיא
כבר נשואים,
וכך
הם לא
יוכלו לנסות
לרמות אחרים,
והחתן
יתחיל עם
בחורה אחרת,
ויגיד
שהוא לא
נשוי,
או
להפך…

"האישה
ניקנית
בשלושה
דרכים.
בכסף…".
"האשה
מתקדשת
בשווה
פרוטה".

שני המשפטים האלו כתובים בשתי משניות שונות.
(הם נכתבו בתקופת המשנה – סוף
ימי בית
המקדש השני,
לפני
כ 2000
שנים).

המילים "נקנית"
ו"מתקדשת"
הן שונות.
אבל מבחינה מעשית – הן מדברות על אותה פעולה.
כדי שהחתן יקדש את הכלה – הוא
נותן לה
דבר ששווה
לפחות "שווה
פרוטה"
= לפחות
שקל אחד.
החתן
יכול לתת
לכלה מטבע
של 1
₪, ולהגיד
לה "הרי
את מקודשת
לי ב
1 ₪
זה…",
ואם
היא לקחה
את הכסף,
היא
מקודשת.
(כיום
מקובל שנותן
לה טבעת).

האם
החתן
קונה
את
אישתו
כמו
שקונים
ירקות
או
לחם?

למילה
"קנה"
יש
שני הסברים
בעברית:

קניין – לשלם,
ולקבל את הדבר לעצמי.
שינוי מעמד.
עד עכשיו היינו רווקים,
מעכשיו אנחנו נשואים.

ברור שהכוונה בחתונה היא של שינוי מעמד – מרווק לנשוי.
כי אחרת לא הגיוני לקנות אישה שאני אוהב בשקל!!!
אלא השקל הוא רק סמל,
רק בא להראות כי המעמד שלנו השתנה.
אנחנו נשואים לכל דבר.
אנחנו רוצים את הקשר ביננו,
כולל קשר פיזי – שהיה
אסור לנו
עד לחתונה.

החתן
לא "קונה"
את
האישה.
הגוף
שלה,
הרצונות
שלה,
הצרכים
שלה,
היו
שייכים לה,
ונשארים
רק שלה
גם לאחר
החתונה!!!

גם
מהמשך המשנה
רואים זאת.

שם כתוב "וקונה את עצמה במות בעלה או בגירושיה"
– היא כבר לא תהיה שייכת לבעלה אם הוא ימות,
או שהם יתגרשו.
בשני המקרים,
האישה לא צריכה לשלם לבעל,
כדי לא להיות שייכת לו (כאילו להחזיר לו את הכסף שנתן לה בחתונה…).
אלא הכוונה שהמעמד שלה השתנה.
היא כבר לא נשואה,
אלא אלמנה או גרושה.

קידושין
בטבעת.

אמרנו
שלפי ההלכה,
אפשר
לקדש את
הכלה בכל
דבר ששווה
לפחות "שווה
פרוטה",
אבל
מקובל שהחתן
מקדש את
הכלה בטבעת.
לפי
רוב העדות,
מקובל
לקדש דווקא
הטבעת זהב.

הרב
הראשי
לישראל
–
הרב
יצחק
יוסף:

עדיף
לקדש את
האישה בטבעת,
כי
הטבעת היא
עגולה,
בלי
סוף.
אנחנו
מתפללים כי
גם לחתונה
הזאת לא
יהיה סוף.
שהזוג
יחיה ביחד
באושר ובעושר
עד יום
מותם.

לאחר
סיום ברכת
האירוסין,
החתן
לוקח את
הטבעת,
אומר
לכלה "הרי
את מקודשת
לי בטבעת
זו כדת
משה וישראל".
הכלה
מושיטה את
האצבע שלה,
להראות
שהיא אכן
רוצה להתקדש
לחתן,
והחתן
שם את
הטבעת על
האצבע של
הכלה (עונד
לה את
הטבעת).

יש
דעות שלא
צריך להגיד
את המילים
"כדת
משה וישראל",
אבל
כיום מקובל
שכן אומרים
את המילים
האלו.

בעלי
התוספות:

במשפט
הזה שהחתן
אומר,
הוא
אומר שאת
מיוחדת לי.
את
שייכת רק
לי,
ואסורה
לכל העולם.
(ובימינו
– החתן
שייך רק
לכלה,
ואסור
לכל העולם).

עדי
קידושין:

כאשר
החתן אומר
את המילים
"הרי
את מקודשת
לי…"
חייבים
להיות שני
עדים כשרים
(בנים
יהודים מעל
גיל 13,
שהם
לא קרובי
משפחה של
החתן או
הכלה,
ולא
קרובי משפחה
אחד של
השני)
שישמעו
את דברי
החתן,
ושיראו
איך הוא
שם את
הטבעת על
אצבע הכלה.

העדים בחתונה,
הם לא כמו עדים רגילים שרק מספרים מה הם ראו.
בלי העדים האלו – החתן והכלה לא מקודשים!
הם ממש חלק מהחתונה.
לכן לרוב הרב אומר לחתן להגיד לעדים בהתחלה "אם עדי"
– מתכוון להגיד ש"אתם העדים שלי.
תתרכזו במה שאני אומר ועושה.
בלעדיכם – אנחנו לא נשואים!".

הרב
משה
מינץ:

חוזר
על ההלכות
שאמרנו,
ומוסיף
שבמקרה והחתן
לא יודע
להגיד את
המילים "הרי
את …"
הרב
מקריא לחתן
את המשפט
מילה מילה,
והחתן
חוזר אחריו.
אבל
הרב צריך
להיזהר לא
להגיד את
המילה "לי",
כי
אז עלולים
לחשוב שהרב
קידש את
הכלה,
ולא
החתן.
כי
הרב אמר
את המשפט
"הרי
את …
ראשון,
לפני
החתן.

כתובה.

הכתובה היא מסמך – דף
שבו כתוב
כל מה
שהחתן מתחייב
לאישתו בנישואים,
או
(לא
עלינו)במקרה
של גירושין,
או
אם הוא
ימות לפניה.

את הכתובה קוראים לאחר שהחתן ענד את הטבעת לכלה – לאחר
שהסתיים השלב
של הקידושין.

לאחר קריאת הכתובה – נתחיל את השלב האחרון – שלב הנישואים – שבו
נברך 7
ברכות
נישואים.

למה
קוראים
את
הכתובה
בשלב
הזה?

כדי להפריד בין הקידושין והנשואים,
כי לכל אחד מהשלבים יש דינים ומשמעות שונה.
בשני השלבים מתחילים בברכה על כוס יין – "בורא פרי הגפן".
אם לא נפסיק בין הקידושין לנישואים,
לא נוכל לברך עוד פעם על היין,
כי רק הרגע ברכנו עליו.
קריאת הכתובה מפסיקה בין 2 הברכות,
ואפשר לברך עוד פעם על היין בשביל שלב הנישואים.
(הברכה הראשונה בשבע ברכות בחתונה היא ברכת "בורא פרי הגפן"
על היין).

הרב
בנימין
אדלר.

לאחר
שקראנו את
הכתובה,
החתן
צריך למסור
את הכתובה
לכלה.
לפי
חלק מהדעות,
העדים
חייבים לראות
את המסירה
של הכתובה
לכלה.

אחר
כך נותנים
למישהו מהמשפחה
לשמור את
הכתובה בשבילה
(מקובל
לתת לאמא
של הכלה
לשמור לה
את הכתובה).
חשוב
להיזהר שהכתובה
לא תאבד
מרוב ההתרגשות
והשמחה במהלך
החתונה.

לכן הרבנות הראשית אומרת לרב למלא 2 כתובות.
אחת שנשארת לכלה,
והשניה שהרב מעביר לרבנות הראשית שישמרו אותה שם,
כדי שאם הכתובה תאבד – תשאר
כתובה אחת
שאפשר לסמוך
עליה.

הספרדים:
האמא
של הכלה
שומרת את
הכתובה בבית
שלה גם
אחרי החתונה.

האשכנזים:
אחרי החתונה – הכלה
שומרת את
הכתובה בבית
שלהם,
ולא
אצל ההורים
שלה.

למה
קוראים
את
הכתובה
שהיא
מסמך
יבש
ובלי
רגש
בחתונה
השמחה
והמרגשת?

כדי להגיד לחתן ולכלה – הנישואים
הם לא
רק רגש,
שמחה
ואהבה.
להיות
נשוי,
זה
לדאוג להרבה
דברים טכניים
ויבשים (לדאוג
לפרנסה,
להכין
אוכל,
לנקות
את הבית
…).

חופה.

החופה
היא החלק
העיקרי בנישואים.
בחופה,
החתן
מכסה את
הכלה.
נותן
לה הגנה,
ומתחייב
לדאוג לה.

איך
עושים
את
החופה?

הרמ"א:

מביא
3 דעות:

החתן מביא את הכלה לבית שלו בשביל הנישואים.
החופה של היום – הבד שנמצא מעל הראש של החתן והכלה.
כיסוי הראש של הכלה בהינומא.
(עושים זאת לפני שהחתן נכנס לחופה,
החתן ניגש לכלה,
ומכסה את הפנים שלה בבד לבן).
אבל אם הכלה אלמנה (מתחתנת מחדש לאחר שבעלה הקודם מת)
– צריכים להיכנס לחדר סגור לכמה דקות.
וזה נקרא "חדר ייחוד").

הראשון
לציון
–
הרב
יוסף
יצחק:

המנהג
של הספרדים
לא לעשות
"חדר
ייחוד"
לאחר
החופה.
אלא
הייחוד של
החתן והכלה
יהיה לאחר
החתונה,
במקום
בו הם
יישנו לאחר
החתונה.

והעיקר בחתונה – שהחתן
לוקח טלית
בחתונה,
ועוטף
אותו ואת
הכלה יחד
בחתונה.

כאשר
החתן והכלה
עטופים יחד
בטלית אחת,
מברכים
אותם בשבע
ברכות.
הברכה
הראשונה היא
ברכת הגפן
על היין.

ואלו
הם שבעת
הברכות:

ברכות הנישואין

מתחת לחופה, מברכים שוב ברכה אחת על היין ובנוסף מברכים את שש ברכות הנישואין, שהן

ברכות השבח. בסיום מעמד הברכות מתחת לחופה נחשבים בני הזוג לזוג נשוי.

ברכות הנישואין:

בָּ רוּךְ אַ תָּ ה ה‘ אֱלֹקֵ ינוּ מֶ לֶ ךְ הָ עוֹלָ ם. שֶׁ הַ כּ ֹל בָּ רָ א לִ כְ בוֹדוֹ:

בָּ רוּךְ אַ תָּ ה ה‘ אֱלֹקֵ ינוּ מֶ לֶ ךְ הָ עוֹלָ ם. יוֹצֵ ר הָ אָ דָ ם:

בָּ רוּךְ אַ תָּ ה ה‘ אֱלֹקֵ ינוּ מֶ לֶ ךְ הָ עוֹלָ ם. אֲשֶׁ ר יָצַ ר אֶ ת הָ אָ דָ ם בְּ צַ לְ מוֹ. בְּ צֶ לֶ ם דְּ מוּת תַּ בְ נִ יתוֹ. וְהִ תְ קִ ין לוֹ מִ מֶּ נּ וּ

בִּ נְ יַן עֲדֵ י עַ ד.
בָּ רוּךְ אַ תָּ ה ה‘ יוֹצֵ ר הָ אָ דָ ם:

שׂוֹשׂ תָּ שִׂ ישׂ וְתָ גֵל הָ עֲקָ רָ ה. בְּ קִ בּ וּץ בָּ נֶיהָ לְ תוֹכָ הּ בְּ שִׂ מְ חָ ה. בָּ רוּךְ אַ תָּ ה ה‘ מְ שַׂ מֵּ חַ צִ יּוֹן בְּ בָ נֶיהָ :

שַׂ מֵּ חַ תְּ שַׂ מַּ ח רֵ עִ ים הָ אֲהוּבִ ים.
כְּ שַׂ מֵּ חֲ ךָ יְצִ ירְ ךָ בְּ גַן עֵ דֶ ן מִ קֶּ דֶ ם.
בָּ רוּךְ אַ תָּ ה ה‘ מְ שַׂ מֵּ חַ חָ תָ ן וְכַ לָּ ה:

בָּ רוּךְ אַ תָּ ה ה‘ אֱלֹקֵ ינוּ מֶ לֶ ךְ הָ עוֹלָ ם. אֲשֶׁ ר בָּ רָ א שָׂ שׂוֹן וְשִׂ מְ חָ ה.
חָ תָ ן וְכַ לָּ ה. גִּ ילָ ה רִ נָּה.
דִּ יצָ ה וְחֶ דְ וָה. אַ הֲבָ ה

וְאַ חֲ וָה.
וְשָׁ לוֹם וְרֵ עוּת. מְ הֵ רָ ה ה‘ אֱלֹקֵ ינוּ יִשָּׁ מַ ע בְּ עָ רֵ י יְהוּדָ ה וּבְ חוּצוֹת יְרוּשָׁ לָ יִם.
קוֹל שָׂ שׂוֹן וְקוֹל שִׂ מְ חָ ה.

קוֹל חָ תָ ן וְקוֹל כַּ לָּ ה. קוֹל מִ צְ הֲלוֹת חֲ תָ נִ ים מֵ חֻ פָּ תָ ם וּנְ עָ רִ ים מִ מִּ שְׁ תֵּ ה נְ גִ ינָתָ ם. בָּ רוּךְ אַ תָּ ה ה‘ מְ שַׂ מֵּ חַ

חָ תָ ן עִ ם הַ כַּ לָּ ה:

מה
עושים
כדי
לזכור
את
ירושלים
שעדיין
היא
בלי
בית
המקדש,
גם
בזמן
החתונה
השמחה?

החתן והכלה עומדים בחופה עם הפנים לכיוון ירושלים.
יש מנהג לשים קצת אפר (דבר שרוף)
על המקום בו החתן מניח תפילין של ראש,
לקיים את הפסוק "פאר תחת אפר".
החתן אומר "אם אשכחך ירושלים…."
ושובר את הכוס.
להראות שגם בזמן השמחה הגדולה שלנו,
אנחנו לא שוכחים את בית המקדש שנשרף,
ועדיין לא קם מחדש.

חדר
ייחוד:

האשכנזים:
לאחר החופה – החתן והכלה נכנסים ל"חדר ייחוד"
– לחדר בו הם נמצאים לבד,
נעולים בתוכו,
ואף לא אחד יכול לראות מה הם עושים בתוכו.
לפי חלק מהדעות – זה
החלק המסיים
את שלב
הנישואים.
ומאז
הם זוג
נשוי ממש.

הספרדים:
לא עושים חדר ייחוד (ראה את מה שכתבנו למעלה – מהרב
יוסף יצחק).

האם
הכלה
צריכה
ללכת
עם
כיסוי
ראש
בחתונה
לאחר
ה"חדר
ייחוד"?

הספרדים:
לא.
כי
החדר ייחוד
יהיה אחרי
החתונה,
לכן
היא עדיין
לא נשואה
לחלוטין,
ולא
חייבת ללכת
עם כיסוי
ראש.

האשכנזים:

דעה
א':
מספיק
שתלך עם
ההינומא בחתונה.
רק
לאחר החתונה,
למחרת,
היא
חייבת ללכת
עם כיסוי
ראש.

דעה
ב':
לאחר
החדר ייחוד
הם נשואים,
וחייבת
לצאת מחדר
הייחוד עם
כיסוי ראש
מלא.

אחרי
החופה.

מצווה
לשמח את
החתן והכלה.
לכן
רוקדים איתם
ולפניהם,
ועושים
דברים שיכולים
לשמח אותם.
(החשוב
בחתונה זה
לשמח את
החתן ואת
הכלה,
ולא
לאכול טוב
וליהנות מהופעת
זיקוקים יפה….).

ימי
שבע
הברכות.

את
שבעת הברכות
שברכו בחופה,
חוזרים
ומברכים אותם
במשך שבוע,
בכל
ארוחה שהחתן
והכלה נמצאים
בה,
ויש
שם:

מניין – עשרה גברים יהודים מעל גיל 13.
"פנים
חדשות"
– לפחות בן יהודי אחד שהוא מעל גיל 13, ואשר לא היה בחתונה או באחת הפעמים שברכו לזוג הזה את השבע ברכות.
לכן הוא נקרא "פנים חדשות".

במשך השבוע הראשון אסור לזוג ללכת לעבוד,
אסור לחתן ללכת לבד,
והחשוב שיהיו יחד,
וישתה וישמח איתה יחד שבוע שלם.

סדר
החופה:
(סיכום
קצר).

ההורים מוליכים את החתן לעבר הכלה, שם יכסה החתן את הכלה בהינומה לעיני העדים. האבות

מוליכים את החתן והאימהות את הכלה. יש הנוהגים שהורי החתן מוליכים את החתן והורי הכלה

את הכלה.

החתן נכנס תחת החופה ואחר כך מגיעה הכלה.

בקהילות אשכנז נהגו שהכלה עם אמה ועם אֵ ם החתן סובבות סביב החתן שבעה סיבובים.

החתן והכלה עומדים כשפניהם לכיוון ירושלים.

הרב מברך את ברכת האירוסין על היין,
ולאחר שהחתן והכלה טועמים מן היין, החתן מקדש את

הכלה באמירת: ”הרי את מקודשת לי…“. החתן עונד את הטבעת לעיני העדים.

38בקהילות ספרד, החתן לובש טלית חדשה ומברך עליה ברכת "שהחיינו".
יש הנוהגים לפרוס טלית

מעל החתן והכלה.

יש הנוהגים שהחתן שובר את הכוס לזכר חורבן ירושלים בשלב זה.

לאחר מכן קוראים את הכתובה,
כדי ליצור הפסק בין הקידושין לנישואין. עם סיום קריאת הכתובה,

החתן מוסר את הכתובה לכלה לעיני העדים.
יש העושים מעשה קניין וחותמים על הכתובה מתחת

לחופה,
ויש שעושים זאת לפני החופה.

מברכים את שבע ברכות הנישואין.

החתן שובר את הכוס לזכר חורבן ירושלים )מי שלא עשה זאת קודם(.

חדר ייחוד –
על פי מנהג קהילות אשכנז,
החתן והכלה נכנסים לחדר ייחוד ונועלים אותו כשעדים

ממתינים מספר דקות סמוך לדלת.
לפי מנהג קהילות ספרד, החתן והכלה אינם נכנסים לחדר

ייחוד.

פסולי
חיתון,
נישואין
אזרחיים
וקידושי
שחוק
(עמוד
41).

פסולי
חיתון:

אלו אנשים שאסור להם להתחתן אחד עם השני,
כגון
אח ואחות
אסור להם
להתחתן.
כל
הרשימה נמצאת
בתורה.

"ממזר"
– במקרה
שילד נולד
כתוצאה מחתונה
כזאת,
הילד
נקרא "ממזר"
ואסור
לו להתחתן
עם יהודי.

מעמד
שונה – יש
מקרים שאסור
לזוג להתחתן,
למרות
שהם לא
קרובי משפחה,
כמו
כהן עם
גרושה,
או
אלמנה עם
כהן גדול.

נישואים
אזרחיים.

נישואים אזרחיים – אסורים על פי חוק במדינת ישראל.
המדינה כן מכירה בזוג שהתחתן בנישואים אזרחיים בחו"ל כזוג נשוי.

מה
זה
"נישואים
אזרחיים"?

לרוב,
נישואים אזרחיים מתבצעים כאשר זוג מגיע לפקיד המדינה (במשרד הפנים)
ומבקשים שיכירו בהם כזוג נשוי.
את הטקס עורך הפקיד.
הפקיד
הוא
זה
שיוצר
את
הקשר
הנישואים
בין
החתן
והכלה.

על פי היהדות החתן
והכלה
יוצרים את
מעשה הנישואים.
תפקיד
הרב הוא
רק לעזור
להם לעשות
זאת על
פי ההלכה.

האם
מותר
להתחתן
בנישואים
אזרחיים?

על פי ה הלכה,
אסור להתחתן בנישואים אזרחים.
לפי חלק מהדעות,
זוג שחי כזוג נשוי לאחר נישואים אזרחיים,
עובר על איסור "לא תהיה קדשה (זונה)
בבנות ישראל".
כי היא חיה עם אדם שלא נשוי לה.
מטרת הנישואים היא לבנות בית טהור וכשר,
וכאן לא בונים בית כזה…

איך
צריך
להתיחס
לנישואים
כאלו,
למי
שכן
התחתן
כך.
האם
הם
נשואים?
האם
במקרה
של
גרושים,
האשה
צריכה
גט,
כי
היא
נשואה,
או
זה
לא
נקרא
נשואים,
לכן
היא
לא
נשואה,
ולא
צריכה
גט?

יש
בכך מחלוקת
בין הפוסקים:

דעה
א':

למעשה,
הם
כן נשואים,
(גם
אם אנחנו
לא אוהבים
את זה..).

האיש נתן לה טבעת,
והיא לקחה אותה מתוך רצון להתקדש.
(מתוך הנחה שהיו שם שני עדים כשרים שראו אותה).
הם חיים ביחד,
וזה גם סוג של נישואים ("קידושי ביאה"),
וחכמים אומרים כי "חזקה
אין
אדם
עושה
בעילתו
בעילת
זנות".
זאת אומרת,
אנחנו מאמינים כי זוג המקיים יחסים בצורה קבועה,
לא עושים זאת כזנות,
אלא כמטרה להקים משפחה.

דעה
ב':

נישואים אזרחיים – לא
נחשבים נישואים
לפי ההלכה.
(לכן,
אם
ירצו להתגרש,
לא
תצטרך גט).

לדעתם:

נתינת הטבעת לאישה,
היא לא בשביל לקנות אותה,
אלא טקס סמלי בלבד.
ההלכה ש"חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות",
היא נכונה ליהודי הרוצה לשמור על הלכות התורה.
אבל יהודי שבוחר לא לחיות על פי ההלכה,
אין לו שום בעיה לחיות עם החברה,
ללא שום מטרת נישואים,
ולא כזנות.
ולכן החיים המשותפים לא מוכיחים שהיו כאן נישואים.

הלכה
למעשה
(מה
עושים בבתי
הדין במקרה
של גירושין?).

בודקים
כל מקרה
לגופו:

בדרך כלל – במקרה גרושין,
ידרשו מהגבר לתת גט לאישה,
כי אולי הם כן נקראים נשואים.
במקרה שהגט עלול ליצור בעיות קשות.
(לדוגמא:
אם הבעל מסרב לתת לה גט,
או האשה ילדה ילד מגבר אחר,
בזמן שחיה עם הגבר הזה,
אז אם נגיד שהזוג היה נשוי,
זה אומר שהילד ששיך רק לאישה ולגבר האחר – הוא ממזר)
– אז פוסקים שהם לא היו נשואים כלל.

קידושי שחוק.

"קידושי
שחוק"
הם
מקרה שבו
גבר (גם
נער בכיתה
ז'
שכבר
היה לו
בר מצווה…)
שאומר
בצחוק לאישה
(גם
ילדה מעל
גיל 10,
נחשבת
אישה לנושא
הזה),
"הרי
את מקודשת
לי כדת
משה בישראל",
לפני
שני עדים.

(סיפורים
שקרו,
ילד
מכיתה ז'
בהפסקה
ניגש לבת
מהכיתה שלו,
נתן
לה לפני
בנים מהכיתה
עט,
ואמר
לה "הרי
את מקודשת
לי בעט
זה כדת
משה וישראל"
…).

במקרה
כזה,
יש
חשש שאולי
למרות הצחוק,
היה
בזה גם
טיפת רצינות,
והם
מקודשים זה
לזו,
וצריכה
לקבל ממנו
גט,
כדי
שתוכל להתחתן
עם מישהו
אחר בעתיד.

לכן:

כדאי לא לעשות דברים כאלו בצחוק,
זה עלול להגמר עצוב … .
במקרה ובן עושה זאת לבת,
כדאי לה לא לשתף פעולה עם "הבדיחה"
– ולא לקחת ממנו את החפץ.
ואז זה ברור שהיא לא מקודשת לו.

מחויבויות
שבין
איש
לאישתו
(עמוד
43).

לפני החתונה, אדם צריך לדאוג לעצמו לאוכל,
מגורים,
בגדים ועוד. לאחר החתונה, הוא חייב לדאוג לאישתו ולילדים שלו, כמו שהוא דואג לעצמו: ”אשתו כגופו“.

תלמוד

"לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו,
ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו.
שהן תלויין בו,
והוא תלוי במי שאמר והיה העולם".

האדם לעצמו – צריך להסתפק במועט. אבל לאישתו ולילדים שלו, הוא צריך שיהיה להם הרבה.

כמו כל עיסקה של שותפים,
הם חותמים על חוזה – הסכם – מה כל אחד חייב?
מה מגיע לו?
וכדומה.

בחתונה – יש שותפות מאוד רצינית, לכן יש גם הסכם – חוזה =
הכתובה.

אומנם טוב שכל אחד מבני הזוג לא ילך לבדוק "מה מגיע לי?"
– כי שאלה כזאת,
לרוב תגרום למריבה.
אלא להפך – כל אחד מבני הזוג צריך לשאול "מה אוכל לתת לשני?" כי זה יוסיף בע"ה הרבה אהבה אמתית.

אבל כאשר יש חוזה שחותמים עליו, מתייחסים לדברים ברצינות.
לכן החתן חותם על הכתובה.

מחויבות האיש לאשתו.

הבעל
מתחייב לאישתו
עשרה דברים.
שלושה
מהתורה,
ושבעה
מחכמים.
נזכיר
חלק מהדברים:

מזונות – הבעל חייב לדאוג לאישתו לאוכל מינימלי המקובל במקום שבו הם גרים.
(בשכונת יוקרה – המינימום זה ממש אוכל יוקרתי.
בשכונת עוני – גם לחם גבינה וקצת ירקות,
זה מספיק…).
בגדים ומגורים – הבעל חייב לאישה בגדים ודירה כמו שמקובל באותו מקום.
עונה – קיום יחסים מלאים.

מחוייבות
האישה
לבעלה.

האישה
לא חותמת
בכתובה על
מה היא
מתחייבת לבעלה.
אך
מחכמים כן
חייבו את
האישה לדאוג
לבעלה בארבעה
דברים.
(המטרה
היא שהבעל
לא ירגיש
לא טוב,
שרק
הוא חייב
לאישתו,
והיא
לא חייבת
לו כלום).

מהתורה – אין
לאישה שום
חובה כלפי
הבעל,
כל
מה שהיא
חייבת לבעלה
זה מחכמים.

מלאכות הבית.

המשנה – האישה
חייבת לטחון,
לכבס,
לבשל,
להניק
את הילדים
שלהם,
להכין
לו את
המיטה לשינה.

האשה
צריכה לדאוג
לבית,
ולכן
אין לה
זמן לעבוד
מחוץ לבית,
כדי
להרוויח כסף.
לכן
הבעל היה
חייב לדאוג
לאישתו לכסף.

הרב
יעקב
אריאל:

מה
שנכתב במשנה,
מתאים
לצורת החיים
שהייתה אז.
כיום,
האישה
הולכת לעבוד,
ומצד
שני,
היא
נעזרת בדברים
מוכנים,
כמו
קניית בגדים
מוכנים,
מכונת
כביסה,
במקום
לכבס בידים,
קניית
מוצרי מזון
מוכנים ועוד.

לאישה
יש פחות
עבודה בבית,
אבל
היא לרוב
גם עובדת
בחוץ.

לכן,
כאשר שני בני הזוג עובדים – שניהם צריכים לטפל ביחד
בבית ובילדים.
ראוי
שהבעל יעזור
לאישתו בבית.

פרות
נכסיה
בחייה:

"נדוניה"
= הכסף
או דברים
שהאישה מביאה
איתה לחתונה,
או
מקבלת לאחר
החתונה (ירושה,
זכיה
בלוטו…)
שייכים
לאישה.
אבל
מה שאפשר
להרוויח מהם
(כמו
להשכיר את
הדירה)
שייך
לבעל.

גם
אז,
האיש
צריך להשתמש
בכסף לטובת
חיי המשפחה
שלהם.
וכיום
ראוי שהכסף
יהיה בחשבון
משותף לשניהם.

הכתובה:

בכתובה
– הבעל
מתחייב לאישתו
על דברים
שהוא ידאג
לה לאחר
החתונה,
וגם
לכסף להתחלה
חדשה של
האישה,
במקרה
שהם יתגרשו,
או
הבעל ימות
לפניה.

המטרה
בכתובה היא
שהבעל לא
יגרש את
אישתו,
סתם
כי היה
עצבני לרגע.
הוא
ידע שכדי
לגרש אותה,
הוא
צריך לשלם
לה,
ולכן
הוא יעצור
ויחשוב,
לפני
שהוא מגרש
את אישתו.

לכן
אומר "החזון
איש"
אומר
שהכתובה עוזרת
לשמור על
המשפחה,
ולתת
ביטחון ושלווה
למשפחה.

זכות
ממונית
של
האישה
במקרה
של
גרושים
או
פטירת
הבעל
לפני
מות
האישה.

הבעל
מתחייב לשלם
לאישתו במקרה
של גירושין
או שהוא
ימות לפניה,
כסף
שיהיה לה
עם מה
להתחיל את
החיים במצב
החדש.
(במקרה
שמת,
היא
מקבלת את
הכסף מהירושה).

מחכמים,
המינימום שהבעל מתחייב לאישה שאלו הנישואים הראשונים הוא – 200
זוזים.
כיום
זה שווה
רק כמה
מאות שקלים.

(בתקופת המשנה 200 זוזים הספיקו לאוכל מינימלי לשנה
שלמה
לאישה).

אם
זה כבר
לא הנישואים
הראשונים שלה
(היא
הייתה גרושה
או אלמנה)
הבעל
מתחייב לתת
לה רק
100 זוזים.
חכמים
העריכו שיש
לה כבר
כסף מהנישואים
הקודמים שלה,
ולכן
תסתדר בפחות
כסף.

"תוספת
כתובה"
– בנוסף ל "עיקר כתובה"
שזה ה 200 זוזים,
חכמים אמרו לבעל להתחייב גם על "תוספת כתובה"
– על
סכום כסף
שהוא קובע
אותו,
וכותבים
אותו בכתובה,
שאותו
תקבל האישה
אם הבעל
ימות או
הם יתגרשו.

כיום:
ברור שמה שהספיק לאישה לשנה שלמה בתקופת המשנה – לא
יספיק לה
כיום אפילו
לחודש.
לכן
במקרה של
גירושין,
עושים
בדיקה של
כל הרכוש
של הזוג,
ומחלקים
אותו ביניהם
לפי מה
שהם הסכימו
(לרוב
בעזרת עו"ד,
או
מגשר).

במקרה
של מות
הבעל,
הבית
דין יעדיף
לתת לאישה
לפי מה
שהבעל כותב
בצוואה,
ולא
לפי מה
שכתוב בכתובה.

כיום,
ברוב המשפחות,
כל הרכוש משותף,
הבית רשום על שם שניהם,
הכרב שייך לשניהם,
חשבון הבנק הוא אחד,
ושייך לשניהם,
ולכן במקרה של גירושין,
ברור שיצטרכו להגיע להסכם איך לחלק ביניהם את כל מה שהיה להם.

ו.
נוסח
הכתובה

זוג המבקש להתחתן נרשם לנישואין ברבנות או במועצה הדתית שבאזור מגורי החתן או הכלה.

ברבנויות ובמועצות הדתיות יש שני טופסי כתובות נפוצים שהתגבשו בקהילות במהלך הדורות:

נוסח אשכנז ונוסח ספרד. הכתובה ניתנת לזוג על פי המוצא של החתן.

להלן נוסח של כתובה הרווח בקהילות אשכנז:

46נוסח הכתובה האשכנזית בעברית ופירוט חלקיה: (הכתובה כתובה בארמית,
השפה שבה דיברו בתקופת כתיבת הכתובה).

א.
פתיחה:
הזמן והמקום שבו נערכה החתונה ושמותיהם של בני הזוג:

בְּ _________ בְּ שַׁ בָּ ת ______
יוֹם לְ חֹדֶ שׁ ____________
שְׁ נַת חֲ מֵ שֶׁ ת אֲלָ פִ ים וּשְׁ בַ ע מֵ אוֹת

וְ-__________
לִ בְ רִ יאַ ת הַ עוֹלָ ם למניין שֶׁ אָ נוּ מוֹנִ ין פֹה _________אנו עדים איך החתן המהולל

_____ אמר לזו הבתולה היפה______ היי לי לאישה כדת משה וישראל,

ב.
התחייבות האיש לאישה:
דאגה לפרנסתה ולחיים כמשפחה; הסדרת מצב האישה במקרה

שתישאר לבדה )בגלל גירושין או פטירת הבעל(;
פירוט הנדוניה –
הרכוש שהאישה מביאה עמה

לביתם המשותף:

ואני בעזרת השם אעבוד ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואשא אותך כמנהג אנשים יהודים שעובדים

ומוקירים וזנים ומכלכלים ונושאים ומלבישים את נשותיהם באמונה. ונתתי לך מוהר בתולייך כסף

מאתיים זוז הראוי לך, ומזונותייך וכסותך וסיפוק צרכייך ולבוא עלייך כדרך כל הארץ.
והתרצתה

פלונית זו והייתה לו לפלוני זה לאישה.
וזו הנדוניה שהכניסה לו בין בכסף בין בזהב בין בתכשיטים,

בבגדים,
בכלי הדירה ובכלי המיטה. וקיבל עליו פלוני חתן זה מאה זקוקים של כסף צרוף, ורצה חתן

זה והוסיף לה משלו עוד סך מאה זקוקים כסף צרוף אחרים כנגדם, סך הכל מאתיים זקוקים כסף

צרוף.
ועוד הכניסה לו סך מסוים והוסיף לה החתן כנגדם שליש העולים לסך מסוים.
סך הכל כתובה

זו ונדוניה זו ותוספת זו עולים לסך כך וכך,
מלבד כל בגדיה ותכשיטיה וחפציה השייכים לגופה.

ג.
שעבודים:
האיש משעבד חפצים מנכסיו כדי שיוכל לממש את התחייבויותיו:

וכך אמר החתן ________, אחריות שטר כתובה זו ונדוניה זו ותוספת זו קבלתי עלי ועל יורשיי אחרי

להיפרע מכל המעולה והיקר שבנכסים והקניינים שיש לי תחת השמים, שקניתי ושאני עתיד לקנות,

נכסים שיש להם אחריות ושאין להם אחריות,
כולם יהיו אחראים וערבים לפרוע מהם שטר כתובה

זה ונדוניה זו ותוספת זו,
ואפילו מכסות שעל גופי, בחיי ואחרי חיי,
מיום זה ולעולם.
ואחריות וחומר

שטר כתובה זה ונדוניה זו ותוספת זו קבל עליו החתן _____
כחומר כל שטרי כתובות ותוספות

הנהוגות בבנות ישראל,
העשויות כתקון חז“ל שלא כאסמכתא ושלא כטופסי השטרות וכו‘.

ד.
קנין ושבועה: האיש מתחייב במעשה קניין לקיים את כל האמור בכתובה,
ובחלק מקהילות

ישראל החתן גם נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף:

וקנינו מן החתן______
חתן זה למרת________
בתולה זו, על כל מה שכתוב ומפורש לעיל, בכלי

הקשר לקנות בו.

והכל תקף וברור וקיים.

בסוף שטר הכתובה חותמים העדים על הכתובה כדי לתת תוקף הלכתי לשטר הכתובה,
ואף האיש

מוסיף את חתימתו למשנה–תוקף.

בניית
הבית
–
פרק
ו'
(עמוד
50).

אהבה
וכבוד.

כדי
להקים בית
נעים וטוב,
צריך
כמובן שתהיה
אהבה בין
בני הזוג.

יש
את האהבה
שבגללה הם
מתחתנים,
ויש
את האהבה
שצריכה לגדול
יות ויותר
עם השנים.

כיצד
עושים
אהבה?

חכמים
אומרים לנו
מה כדאי
לעשות.

כדי
לאהוב מישהו,
צריך
לנסות לתת
לא כל
הזמן (דברים,
זמן,
תשומת
לב ועוד),
כי
מתוך שהאדם
מקיים את
"ואהבת
לרעך"
הוא
הופך להיות
"כמוך".

האהבה הראשונה המופיעה בתורה היא יצחק הלוקח את רבקה,
מביא אותה לאוהל של שרה אמו (לאחר ששרה אמנו מתה),
ואז כתוב "ויאהבה"
– הוא
התאהב בה.

הרש"ר
הירש:

רואים מהסיפור כי לפני
החתונה
יצחק
עוד
לא
אהב
את
רבקה.
הוא
התחיל לאהוב
אותה אחרי
החתונה.
החוכמה
היא ליצור
אוירה בבית
שבה האהבה
תגדל,
ומה
שהיה בחתונה,
שנראה
לנו שיא
האהבה,
יראה
אהבה קטנה
ולא רצינית.

תלמוד:

"אונאת
דברים"
= אסור
לפגוע בבני
אדם ולהעליב
אותם.

רב
(שם
של
אדם)
– האישה
מאוד קרובה
לבעל,
ולכן
היא נפגעת
ממנו בקלות.
לכן
הבעל צריך
להיזהר מאוד
שלא להגיד
לאישה דברים
שיפגעו בה.

רבי
חלבו – לא
מספיק שלא
לפגוע באישה,
אלא
צריך לכבד
אותה מאוד.
כך
שניהם יכבדו
אחד את
השני,
והבית
יתמלא אהבה.

רבי
עקיבא:

"איש ואישה,
זכו,
שכינה ביניהם.
לא זכו – אש
אוכלתן".

רש"י
מסביר את
משחק המילים.

למילים איש ואישה יש שתי אותיות זהות "א – ש".
ושתי אותיות שונות "י'
– ה'".

אם
הזוג הוא
זוג טוב,
הם
זוכים שהקב"ה
יהיה איתם
(החיבור
של האותיות
השונות נותן
את אחד
מהשמות של
הקב"ה
"י–ה").

אם לא זכו,
הקב"ה יוצא (מוציאים את האותיות השונות של שם הקב"ה)
ונשארות האותיות המשותפות "אש"
– האש תאכל אותם,
יהיו להם הרבה מריבות – הרבה
אש בבית…

שלום
בית.

אין שני בני אדם זהים.
כל אחד הוא שונה.
ובטח שגבר ואישה הם תמיד מאוד שונים.
פיזית ומבנה נפשי.

לכן
זה נורמלי
שכל בני
זוג לא
מסכימים אחד
עם השני,
ועלולים
לריב.
לא
תמיד זה
כל כך
קל לסלוח
ולוותר אחד
לשני.
אך
בני זוג
שיתאמצו,
יצליחו
ללמוד לסלוח
ולוותר.
כך
תגבר גם
האהבה,
במקום
המריבה.

תלמוד
–
אריכות
ימים.

שאלו
את רבי
זירא שהיה
אדם מבוגר
מאוד,
בזכות
מה זכית
להיות כל
כך זקן?
ענה
להם:
כל
החיים שלי
לא כעסתי
על אשתי.

תקנות
חכמים
כדי
להרבות
שמחה
ואהבה.

חכמים
תקנו תקנות
(נתנו
הוראות)
כדי
להביא שלום
בבית.
אחד
מהם הוא
הדלקת נרות
שבת ע"י
האישה.

נרות
השבת מסמלים
את האור,
השמחה
והאהבה.
(בעבר,
אור
נרות השבת
היה האור
היחידי בבית,
ולכן
הוא היה
חשוב.
כי
אם לא
היה אור,
זה
לא נעים,
פוגעים
ומפילים דברים.
אבל
גם כיום,
רואים
באור הנרות
דבר המביא
שלום בבית.

עד
כדי כך
שנפסק שאם
למשפחה אין
מספיק כסף
לנרות שבת
וליין לקידוש,
עדיף
לקנות נרות
שבת,
ולוותר
אם אין
ברירה על
היין לקידוש.
גם אם בחנוכה אין למשפחה אין מספיק כסף לקנות נרות לחנוכיה ולנרות שבת,
יותר חשוב להדליק נרות שבת ולא נרות חנוכה.
לפני כניסת השבת הבעל צריך לשאול בעדינות
וברגיעה האם הכל מוכן לשבת?
לברר צריך,
אבל חייב לעשות זאת בעדינות ובאהבה.
חתן,
לפי התורה אסור לו לצאת לצבא או לעבודות ציבוריות שמרחיקות אותו מהבית.
אלא הוא חייב להיות הרבה עם אשתו,
ולשמח אותה.
הרב נריה זצ"ל – האם יש מצווה לשמח את אשתו רק שנה ראשונה?
ומה אחר כך?
אלא עונה הרב,
בעל שרואה כמה טוב יוצא מזה שהוא משמח את אשתו,
ברור שירצה להמשיך לשמח אותה כל החיים.

מנהגי
הבית.

מה
עושים כאשר
לכל אחד
מבני הזוג
יש מנהגים
שונים?
(אחד
אוכל אורז
בפסח,
ואחד
לא,
אחד
מחכה 6
שעות
בין בשר
לחלב ואחד
רק 3…).

הרב
חיים
דוד
הלוי – אם
המנהגים של
האישה לא
מפריעים למנהג
של הבעל,
הבעל
צריך לתת
לאישה לשמור
על המנהג
שלה.
רק
במקרה שבו
זה פוגע
בו או
במנהגים שלו,
האישה
צריכה לקבל
את המנהג
של הבעל.

הרב
עובדיה
יוסף
– אם הבעל ספרדי,
והאישה אשכנזיה – האישה
צריכה לקבל
את מנהגי
הבעל.

שניהם
רוצים להביא
שלום בבית.
רק
כל אחד
מהם חשב
שהדרך להביא
לשלום היא
שונה לדעתם.

הקשבה.

חשוב
מאוד שבני
הזוג ימצאו
את הזמן
והכוח להקשיב
אחד לשני.
לחלק
את החוויות
אחד עם
השני,
כי
זה יחבר
אותם.

הרב
משה
בלייכר.

החשיבות
למצוא זמן
לדבר,
היא
לא במטרה
להראות אחד
לשני כמה
כל אחד
מוצלח.

ברור
שהמטרה בשיחה
היא לא
להעביר ביקורת
אחד על
השני.
אלא
לשתף בהרגשות
אחד את
השני.
גם
שיחה קצרה
כזאת בונה
מאוד את
הקשר בין
בני הזוג.

השיתוף
במחשבות חייב
להיות מתוך
אהבה.
אהבה
שאיננה תלויה
בשום דבר
שקרה.

השכנת
שלום
בין
איש
לאישתו.

קורה
שבני זוג
רבים.
לפעמים
המריבה קשה,
וצריך
לדעת לקבל
עזרה להתגבר
על המריבה.
אם
של רב
ידיד,
או
איש מקצוע
(מגשר)
או
קרוב משפחה.

כל
אחד שמסוגל
לנסות להביא
שלום למשפחה,
חייב
לעשות כל
מאמץ.

המשנה
אמרה כי
הבאת שלום
בין איש
לאישתו זה
דבר שהאדם
מקבל שכר
בעולם הזה
וגם בעולם
הבא.

מצוות
עונה
–
פרק
ז'
עמוד
57.

מצוות
עונה
–
חיי
אישות
בין
בני
זוג.

"מצוות
עונה"
= קיום
יחסים מלאים.

המטרה
ביחסים היא
לא רק
כדי להביא
ילדים לעולם.
המטרה
היא להשתמש
בקשר הפיזי
כדי להתקרב
נפשית,
ולא
רק כקשר
שנועד לתת
מקום ליצר
המיני.

על
פי התורה,
זו
חובה של
הבעל לאישתו.
אבל
ברור שדבר
כזה חייב
להיות מתוך
רצון של
שניהם יחד.
רק
כך הקשר
המיני יכול
לחזק את
הקשר הנפשי.

הרב
יוסף
דב
סולוביצי'ק – ביהדות,
הקשר המיני על פי ההלכה,
הוא קשר השומר מאוד על בריאות האישה,
ולכן בימים שהיא במחזור אסור לבעל לגעת באישתו.
בימים אלו – קיום
יחסים עלולים
לגרום לאישה
זיהום.
בימים
האלו האישה
לא מרגישה
טוב,
ולכן
אין לה
כוח לקשר
מיני,
ועוד.

ביהדות יש מושג של "בעילת מצווה"
– קיום היחסים צריך להיות קדוש וטהור,
מלא רצון לקשר נפשי חזק.
וזו מצווה חשובה – להביא
שלום בין
איש לאישתו.

הרמב"ן:
לומד
מסיפור בריאת
האדם,
שכתוב
שם "על
כן יעזוב
איש את
אביו ואת
אימו,
ודבק
באישתו והיו
לבשר אחד".

ההבדל
בין קשר
מיני של
חיות לבני
אדם.
שהזכר
בחיות רוצה
להכניס להריון
את הבת,
ובהרבה
מקרים הוא
עוזב אותה,
ומחפש
אחרת שיוכל
להכניס להריון.

אנו
בני האדם,
הבן
והבת צריכים
לעזוב את
ההורים,
ולהיות
יחד.
יחד
כל החיים.
להתחבר
נפשית.
הקשר
הפיזי נותן
גם הוא
את ההרגשה
של היחד.

המהר"ל:
בחיבור בין האיש והאישה – אם
זה חיבור
של אהבה
וקדושה,
ולא
חיבור של
תאוה,
אמרנו
שהקב"ה
נמצא איתם.
גם
המעשה שנראה
רק יצר
מיני,
מתמלא
קדושה והקב"ה
מצטרף לבני
הזוג באותה
שעה,
ומחבר
ביניהם.

יחסי
מין
–
מול "יחסי
אישות".

חכמים מלמדים אותנו לדבר בלשון נקיה.
וקוראים
ליחסי מין
"יחסי
אישות.

זה לא רק שפה נקיה,
אלא גם משמעות אחרת.
יחסי מין – זה
תאוה,
ולא
אהבה.

יחסי אישות – זה
יחסים המקשרים
בין האיש
והאישה.
מקשרים
פיזית ונפשית.

תלמוד:

הבעל
חייב לספק
את אישתו
גם יחסי
האישות,
אם
הוא רואה
שהיא רוצה
זאת.
אבל
הכל חייב
להיעשות בצורה
צנועה,
במקום
שלא רואים
אותם.
לכן
זה לא
נכון ללכת
ולהתנשק ברחובות.
לתת
נשיקה זה
חשוב מאוד,
אבל
במקום שרק
שניהם נמצאים
בו.
בצורה
צנועה.

טומאה
וטהרה
–
פרק
ח'
עמוד
61.

נידה
וזבה:

בימים
שהאישה מקבלת
מחזור,
לזוג
אסור לגעת
אחד בשני.
הם
יהיו מותרים
זה לזו,
וזו
לזה בימים
שבהם האשה
נמצאת בתקופת
הביוץ,
פחות
או יותר.
(תקופת
הביוץ זה
הימים שיש
הכי הרבה
סיכוי שהאשה
תכנס להריון,
אם
תקיים יחסים
באותם ימים).

חיי
האשה וחיי
הזוג מסתובבים
ומתחדשים כמו
הירח.
כמו
הירח המתחדש
כל כ
30 ימים,
גם
רוב הנשים
מקבלות מחזור
כל כ
30 ימים.

מדרש
פרקי דרבי
אליעזר:

כאשר
בני ישראל
רצו לעשות
את עגל
הזהב,
ביקשו
הגברים מהנשים
שיתנו להם
את התכשיטים
שיעשו מהם
את העגל.
הנשים
לא הסכימו,
ואמרו
לבעלים שהם
רוצים לעשות
פסל שזו
עברה,
והן
לא מוכנות
לעזור בזה,
ולכן
לא יתנו
את התכשיטים.

הקב"ה נתן להן שכר בעולם הזה ובעולם הבא.
השכר שלהן בעולם הזה הוא שהן מתחדשות כמו הירח.
כל חודש – התחלה
חדשה.

הרב
יצחק אור
זרוע:

כאשר
האישה טובלת
במקווה,
לאחר
המחזור,
היא
מרגישה שמתחיל
דבר חדש.
כמו
שכל האנשים
רוצים לראות
את הירח
מתחיל את
החודש מחדש,
גם
בעלה מחכה
מאוד לרגע
שיהיה מותר
להם לגעת
אחד בשני
מחדש.

כל
התחלה כזאת,
היא
כמו חתונה
קטנה מחדש
לבני הזוג.

הרב
יוסף
חיים:

יש
שלוש מצוות
המיוחדות יותר
לנשים:

הפרשת חלה.
(שורפים חלק קטן מהבצק שממנו מכינים חלות או לחם וכדומה.
בעבר,
נתנו את זה לכהן).
הדלקת נרות שבת.
נידה.

בכל
שלושת המצוות,
יש
קשר גם
לבנים.
אבל
עדיף שהבת
תעשה את
זה.
לבן
מותר להפריש
חלה,
ומותר
להדליק נרות
שבת.
אבל
עדיף שהאישה
תעשה את
זה.

גם דיני נידה קשורים לבעל,
אבל מי שיכולה לקבוע את קיבלה מחזור,
או לא ראתה דם – זו רק
האישה.
לכן
הנשים צריכות
לחבב את
המצווה הזאת
במיוחד,
כי
כולה מבוססת
רק עליהן.

העונש של מי שלא שומרת את דיני הנידה (הדברים שמותר ואסור לאישה לעשות מרגע קבלת המחזור ועד טבילת המקווה)
מקבל עונש חמור (כרת).
אם העונש חמור – זה אומר שגם השכר למי שכן שומרת – הוא גדול מאוד.
כי "לפום צערא – אגרא"
"לפי הצער – השכר".

המחזור.

כאשר
תינוקת נולדת,
יש
לה את
כל האיברים
שבעזרתם תוכל
להביא ילדים
לעולם.
כבר
בלידה,
נמצאים
בשחלות שלה
הרבה ביציות
רדומות,
שכאשר
יבשילו בעתיד
יוכל להיווצר
מהן תינוק.
(לעומת
הבן שנולד
בלי תאי
זרע,
והוא
מיצר אותם
כאשר הוא
מתבגר).

לאישה
לא יווצרו
ביציות חדשות
גם כאשר
היא תתבגר.

כאשר הילדה גדלה והופכת לנערה (לרוב בגיל 11 –
16) מתעוררת
ביצית אחת
כל חודש,
מתפתחת,
ועוברת
ל"חצוצרה".
שם
היא מחכה.
אם
יגיע אליה
תא זרע
של הבן,
והם
יתחברו,
יתחיל
הריון.

גם באותו הזמן הרחם מתכונן לקבל את העובר שהתחיל עכשיו להתפתח לתינוק,
וברחם נוצרת שיכבה של דם – שהיא
תשמור על
העובר.

אם לא יגיע תא זרע לביצית בחצוצרה,
הביצית תתישן ותיפול,
ודם שכבת הדם תתפרק,
ותצא החוצה מגוף האישה.
הדם הזה שיוצא – הוא
נקרא "מחזור".

נידה
וזבה:

"זבה"
– אם הדימום מופיע בצורה קבועה אצל האישה,
היא נקראת התורה "זבה"
– ואז
מהרגע שהמחזור
התחיל,
היא
סופרת 7
ימים
(בלי
קשר לכמה
ימים יש
לה דימום),
ובסוף
הימים האלו
היא טובלת
במקווה,
ומותר
לבעלה ולה
להיות יחד.

"נידה"
– אם המחזור שלה לא קבוע ומסודר,
היא נקראת "נידה"
ואז האשה מחכה שהדימום יפסיק לגמרי,
ואז היא מתחילה לספור "7 נקיים"
שבעה ימים שבהם היא בודקת,
ורואה שהדימום הפסיק לגמרי,
ואז בסוף היום השביעי של "שבעת הנקיים"
היא טובלת במקווה.

חומרא
דרבי
זירא:

רבי
זירא שחי
בתקופת התלמוד
לפני כ
1800 שנים,
אמר
לנשים להחמיר
על עצמן,
וללכת
למקווה כאילו
הן "נידה"
(לספור
7 ימים
אחרי סיום
הדימום),
גם
אם המחזור
שלהן מאוד
מסודר.
(הוא
אמר שקשה
מאוד לבדוק
מי היא
"נידה",
ומי
היא "זבה".
לכן
הוא דרש
מכולן להחמיר
כאילו כולן
בלי מחזור
מסודר,
ולכן
כולן "נידות".

ההלכה
מאז היא
שחייבים לעשות
את מה
שאמר רבי
זירא (לספור
את שבעת
הימים מהפסקת
הדימום =
נידה,
ולא
מהתחלת הדימום
= "זבה".

הרמב"ם
וכל
הפוסקים:

כולן
חייבות לעשות
כמו החומרא
שאמר רבי
זירא.
("חומרא
מחייבת").

הרב
מרדכי
אליהו:

המטרה
בחומרא הזאת
שלא לסבך
את הנשים
בשאלה איך
לספור,
כי
יש בזה
דינים מאוד
מסובכים,
ועדיף
שכולן יספרו
באותה צורה,
בצורה
המחמירה =
נידה.

למה
יש
את
ימי
הנידה?

זו גזרה של הקב"ה.
אנחנו לא מבינים כל הלכה,
ומקיימים את המצוות,
גם אם זה קשה או לא נוח.
הטומאה היא חלק ממנה.
הטומאה נמצאת הרבה פעמים במקום שיש מוות.
גם במחזור,
יש מוות.
הביצית שלא הופרתה (לא התחברה לתא זרע של הבן)
מתה ויוצאת מהגוף.

הליכות
בני
זוג
בימים
שהם
אסורים
זה
לזה.

בימים
בהם האישה
רואה דימום,
ועד
לטבילה במקווה,
אסור
לזוג לישון
יחד,
להתחבק,
להתנשק,
וכמובן
לקיים יחסי
אישות.

חכמים
הוסיפו עוד
דברים שהמטרה
שלהם שבני
הזוג לא
יעשו בטעות
דבר שאסור
להם לעשות
מהתורה.

התלמוד
–
רבי שמעון
בר יוחאי:

למה
יש את
המצווה של
נידה?

כי
אם לזוג
יהיה מותר
לעשות הכל
כל הזמן,
זה
נעשה משעמם,
ואז
נמאס אחד
מהשני,
ומתחילים
לבגוד…

כאשר
יש כל
חודש כשבועיים
שאסור לגעת
אחד בשני,
מחכים
מאוד לרגע
ששוב יהיה
מותר לגעת
אחד בשני,
ואז
זה לא
נמאס…
כאשר
היא טובלת,
הזוג
מרגיש כאילו
היום הם
מתחתנים מחדש.

הרב
קלמן
כהנא:

בימים האלו של הנידה,
הזוג צריך ללמוד לשמור על קשר טוב,
קשר נפשי בלבד.
דבר שעוזר לבני זוג לבנות את הקשר ביניהם לא רק על התאווה הגונית,
אלא הרבה מאוד על קשר נפשי – ללא
שום קשר
פיזי.

בתורה
משווים את
זה שאסור
לבעל לשכב
עם אישתו
כאשר היא
נידה (במחזור)
לזה
שאסור לו
לשכב עם
אחותו.
כדי
להסביר לנו
כי יש
ימים שהקשר
בין הבעל
לאישה צריך
להיות כמו
קשר בין
אח לאחות.

הרב
מרדכי
אליהו:

חכמים אמרו שאסור לעשות הרבה דברים עם האישה במחזור.
אבל לא התכוונו שיתרחק ממנה נפשית,
אלא להפך,
שילמד להתקרב אליה נפשית,
רק שיזהר שלא יתקרב עליה עם הגוף – פיזית.
לכן
נפסק להלכה
שגם בימי
הנידה,
מותר
לאישה להתקשט
ולהתאפר,
כדי
שבעלה ימשיך
לאהוב גם
את המראה
החיצוני שלה.

סוגה
בשושנים.
מהותם
של ימי
ההרחקות.

המדרש קורא לימים של הנידה "סוגה בשושנים"
= גדר של שושנים.
כמו גדר של שושנים.
השושנים הם גדר יפה,
הם גדר,
אבל ממש קל יחסית לעבור אותה.
מה גורם לנשים (ששומרות על דיני טהרה)
לא לעבור את הגדר,
לא לעבור עברות בנושא הזה?
רק הפסוק ומצוות חכמים האומרים לנו מה לעשות.
אין שוטר או שומר המאיים על הנשים.
רק הפסוק שאומר להן מה מותר ומה אסור לעשות,
הוא הגדר,
ובכל זאת הן לא עוברות את הגדר – שומרות
על דיני
נידה.

הרב
יוסף
דוד
סולוביצי'ק:

הפסוק
אומר "בטנך
ערמת חיטים
סוגה בשושנים".
החתן
מחכה לרגע
שבו יוכל
לגעת באישתו,
הבעל
מחכה לרגע
שבו תטבול.
אבל
ברגע שהיא
אומרת "ראיתי
טיפת דם",
הוא
נושך את
השפתיים,
מתגבר
על התאווה
הגדולה,
ולא
נוגע בה.

החתן,
הנער
הצעיר המלא
בתאווה,
יוכל
לעשות את
עם הכלה,
הרי
מי ידע
חוץ מהם?
אבל
החתן והכלה
שיכולים בקלות
לדרוך ולהרוס
את הפרחים
השושנים,
לדרוך
ולעבור על
ההלכה היפה
כמו הפרחים,
בוחרים
מתוך זה
שהם חזקים
מאוד נפשית,
להתגבר
על התאווה
המינית.
"איזהו
הגיבור?
הכובש
את יצרו".

הפסק
טהרה ושבעת
נקיים.

"הפסק
טהרה".

לפי
רוב הפוסקים,
האישה
מתחילה לספור
חמישה ימים
מהרגע שהתחיל
המחזור.
(לפי
חלק מהספרדים,
מספיק
לספור רק
ארבעה ימים).

לקראת
ערב של
היום החמישי
(או
הרביעי לפי
חלק מהספרדים)
האישה
בודקת האם
הדימום הפסיק.

הרב
מרדכי אליהו
אומר כי
זו הבדיקה
הכי חשובה,
וצריך
להקפיד לעשות
אותה כמו
שצריך.

כי
עד לבדיקה,
אנחנו
מתייחסים לאישה
כמו שיש
לה דימום.
מהרגע
שעשתה את
הבדיקה,
ולא
היה לה
דימום,
אנחנו
מתייחסים אליה
שאין לה
דימום.

"שבעת
נקיים".

לאחר
"הפסק
הטהרה",
מתחילה
האשה לספור
שבעה ימים
= "שבעת
נקיים",
אשר
בהם היא
בודקת כל
בוקר וכל
ערב לפני
השקיעה שאכן
הדימום לא
ממשיך.

טבילה
במקווה.

לאחר
הבדיקה לפני
שקיעת השמש
של היום
השביעי,
האישה
מחכה שיגיע
הלילה,
ואז
לאחר שעברו
לגמרי שבעת
הנקיים,
היא
טובלת במקווה
כשר,
ואז
היא מותרת
לבעלה.

טבילה
בברכה,
באמבטיה
או בג'קוזי
וכדומה,
לא
נחשב כמו
טבילה,
ואסור
לה להיות
עם בעלה.

דיני
טבילה
כללים:

צריך להתרחץ היטב,
ולהוריד כל דבר שמפריד בין הגוף למים.
לכן צריכה לגזוז ציפורניים,
להוריד ציפורניים דבוקות,
לגלח שערות שרגילה לגלח,
להוריד עור יבש מהמקומות שרגילה להוריד וכדומה.
בטבילה,
האשה נכנסת ערומה לחלוטין,
ללא שום דבר עליה.
ללא טבעות,
צמידים,
גומיות בשער,
וכדומה.
טובלת,
וצריך שכל גופה יהיה בבת אחת מכוסה במים,
לכן היא צריכה לצלול,
כך שכל הגוף וכל השערות יהיו בתוך המים בבת אחת.
תרים את הראש,
תברך "ברוך …אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה"
ותטבול מחדש.
האישה צריכה להיות צנועה בליל הטבילה,
ולא לספר לסתם אנשים שהיא טובלת.
תשתדל להגיע למקווה בלי שאנשים יראו היא הולכת למקווה וכדומה.
(הערה:
לכן כדאי שבנים לא יסתובבו בזמן תחילת הלילה ליד הכניסה למקווה.
כי הם מקשים על הנשים הרוצות להיכנס למקווה בלי שיראו אותן…).
הרב
קנוהל:
חכמים דרשו שתהיה עוד אישה שתראה את הטובלת,
כדי שתראה כיכל הגוף,
כולל כל השערות היו בבת אחת בתוך המים.
חשוב
ללמוד
לפני
החתונה
עם
מדריכת
כלות
את
כל
הדינים
הקשורים
לימי
הנידה
ועד
לטבילה
לפני
החתונה.

משמעות
הטבילה במקווה.

ספר
החינוך:

חוזרים למצב של בריאת העולם.
לפני בריאת העולם העולם כולו היה מכוסה במים.
גם האישה הטמאה מתכסה כולה במים,
ותחילה הכל מחדש.
המים מנקים הכל.
רמז לאישה לנקות את הנפש שלה,
ולהתחיל מחזור חיים חדש.
כולל אפשרות של כניסה להריון באותו הלילה,
והתחלת יצירת תינוק חדש.

שאלת
רב.

יהודי
צריך להתרגל
כי כאשר
יש שאלה,
פונים
אל הרב.
בדיוק
כמו שפונים
לרופא המשפחה,
כאשר
יש בעיה
רפואית,
כי
הוא מכיר
אותנו ויודע
את היסטוריה
הרפואית שלנו
(לאלו
תרופות אנחנו
רגישים,
אלו
מחלות יש
לנו במשפחה
וכדומה),
כך
כדאי לבחור
רב שאיתו
אנחנו מרגישים
בנוח,
ואנחנו
סומכים עליו,
ואותו
לשאול שאלות.

אל
הרב פונים
בשאלות הלכה,
אך
רב יכול
לנסות לתת
תשובות להתלבטויות,
שאלות
אמונה,
לנסות
לפתור מריבות
ועוד.

מדהים
לראות כמה
נעזרים ברב
בשאלות הלכתיות
דווקא בנושא
הנידה,
שהוא
מאוד אינטימי,
וצנוע.
פעמים
רבות מי
שיודע אם
האישה מותרת
או לא,
או
מתי היא
טובלת?
אלו
הזוג עצמו
והרב.

כיסוי
ראש
–
פרק
תשיעי
–
עמוד
72.

דת
משה ודת
יהודית.

"דת
משה"
= דינים הקשורים לחיי הנישואים,
וחייבים לעשות אותם מהתורה.

"דת
יהודית"
= דינים הקשורים לחיי הנישואים,
אבל חייבים לעשות אותם מחכמים.

כיסוי
ראש
מהתורה:
לומדים
מאישה סוטה
(אישה
שבעלה חשד
בה שהיא
הייתה עם
גבר אחר,
אחרי
שהזהיר אותה
שלא תהיה
אתו).
התורה
שם אומרת
"ופרע
הכהן את
ראש האישה",
והכוונה:
הנשים
הנשואות היו
רגילות ללכת
עם צמות,
או
שער אסוף,
שאותו
כיסו בכיסוי
ראש קטן,
כמו
רשת קטנה
על הראש,
כובע
קטן וכדומה.
כדי
להשפיל את
האישה,
ולתת
לה להרגיש
לא צנועה,
הכהן
היה מוריד
לה את
כיסוי הראש
ומפרק לה
את הצמות.

מכאן לומדים שהנשים הנשואות היו צריכות ללכת עם כיסוי ראש קטן,
שלא
כיסה
את
כל
השערות.
(= דת משה).

אבל
חכמים
(=דת יהודית)
צריך לכסות את כל השערות.
לכן כיום כל אישה נשואה חייבת
ללכת עם
כיסוי ראש
שמכסה לה
את כל
השערות.

אופן
הכיסוי:

הרב
משה
סופר – חייבת
לכסות את
כל השערות.

הרב
משה
פיינשטיין
–
צריך לכסות
את כל
השערות,
אבל
ניתן שקצת
מהשערות ישארו
לא מכוסות.
(2 אצבעות).

היכן
צריך לכסות
את הראש?

בבית או בחצר של הבית,
שרק בני המשפחה נמצאים בבית – לא חייבת לכסות את הראש.
אבל עדיף שכן תכסה את הראש.
בחוץ,
במקום שאנשים אחרים רואים אותה – חייבת לכסות את כל הראש.
הרב
משה
פיינשטיין
– כאשר רק בעלה נמצא בבית – לא צריכה כיסוי ראש,
גם אם היא אסורה עליו = נידה.
הרב עובדיה יוסף מסכים אתו,
אבל אומר שמהקבלה,
כדאי שתכסה את הראש,
אפילו רק אם בעלה בבית.
אבל זו לא חובה,
אלא מנהג חסידות.
הרב
אליעזר
מלמד – אומר שיש מחלוקת,
ויש אומרים שבגלל שהנשים הנשואות כן רגילות ללכת עם כיסוי ראש גם בבית,
גם אם רק בעלה בבית,
לכן יש רבנים שאומרים שהיום הנשים
חייבות ללכת עם כיסוי ראש גם אם היא בבית רק עם הבעל.
ויש רבנים שאומרים שלא חייבת,
רק אם היא רוצה.
אישה
שהולכת
לישון
– לפי כל הפוסקים – לא חייבת ללכת לישון עם כיסוי ראש.

למה
צריך לכסות
את הראש?

זו מצווה מהתורה,
וצריך לקיים אותה,
גם אם זה לא נראה לי.
הרב שלמה אבינר – השער של האישה הוא דבר יפה,
וחשוב לאישה שהוא יראה יפה.
אחרי החתונה,
רוצים שהיופי הזה יהיה שייך רק לאישה ובעלה.
דבר שיחזק עוד יותר את הקשר בניהם.
השער עצמו הוא לא דבר לא צנוע,
כי אחרת גם בנות לא נשואות היו צריכות לכסות את השער,
בדיוק כמו שהן צריכות ללכת עם בגדים צנועים.
אבל לאחר החתונה,
שאנחנו רוצים שהיופי הזה יהיה משותף רק לה ולבעלה,
הוא הופך לדבר שצריך לכסות אותו מאנשים אחרים.

גירושין – פרק עשירי –
עמוד 77.

גירושין:
העילות
וההשלכות.

כל
זוג בחתונה
מאמין כי
הם מאוהבים,
והאהבה
הזאת תמשיך
לעולם.
כך
גם הבית
שהם מקימים
עכשיו,
ימשיך
להיות קיים
עד יום
מותם.

אבל
קורה ויש
בעיות (לצערנו,
כיום
בארץ זה
קורה לכ
30% מהזוגות
שמתחתנים),
והזוג
מחליט להפרד,
להתגרש.

כדי
להתגרש,
הבעל
צריך לתת
לאישתו "גט".

"הגט".

מהתורה לומדים שהבעל חייב לכתוב
לאישתו גט,
וזה
לא מספיק
שיגיד "את
מגורשת".

למה
לא מספיק
להגיד?
למה
צריך
לכתוב?

ספר
החינוך:

כדי שאשה לא תוכל לבוא לגבר אחר,
ולהגיד לו "בו נחיה ביחד,
כי הבעל שלי גרש אותי",
כי הגבר יבקש לראות את הגט.
שאדם לא יגרש בלי לחשוב,
סתם בגלל רגע של כעס.
עכשיו הוא צריך למצוא מישהו שיודע לכתוב גיטין,
למצוא עדים,
זה לוקח זמן,
ובינתיים הוא ירגע…
שלא יתגרשו הרבה,
כי זה לא פשוט להתגרש.

פירוק
המשפחה.

גירושים
זה דבר
כואב,
ובמיוחד
שיש ילדים
הקרועים בין
האבא לאמא.
לכן,
צריך
לעשות הכל
כדי שהגרושין
יגמרו מהר,
ההסכמים
הקשורים לגירושים
(חלוקת
הרכוש,
הכסף,
אחריות
על הילדים
וכדומה)
יעשו
מתוך כמה
שפחות מריבות,
כי
הסובלים הגדולים
אלו הם
הילדים.

אצל
מי יהיו
הילדים
לפי ההלכה?

ילדים עד גיל 6 –
אצל האמא.
בנים מעל גיל 6 –
אצל האבא.
בנות מעל גיל 6 –
אצל האמא.

הרב
אליעזר
בשו"ת
ציץ
אליעזר:

הדבר
הקובע הוא
טובת הילד.
מה
יותר טוב
לילד?
כל
מה שאמרנו
לפני כן,
זה
רק במקרה
שלילד זה
לא משנה,
וזה
בדרך כלל
מה שטוב
לילדים אבל
אם לילד
בן 4
יהיה
יותר טוב
על האבא,
ילך
לאבא.

חכמים
הוציאו חלק
מהילדים מהאבא,
כי
לבת יותר
טוב לגור
עם האמא,
ממנה
היא תלמד
להתנהג בצניעות
וכדומה.

אבל
למרות זאת,
חכמים
לא רצו
להפריד את
האבא מהבנות
או הילדים
הקטנים,
כדי
שהילדים יחיו
עם דמות
של אבא,
ויוכלו
לתת לאבא
את האהבה
של ילד
לאבא שלו.

שלום
בית.

לפני שמחליטים להתגרש,
חייבים לנסות לעשות "שלום בית"
– שלום
בתוך הבית.
להסביר
ללמד,
לשכנע,
ולעשות
כל מה
שאפשר כדי
שהאהב ה
תחזור להיות
בין בני
הזוג.

כתוב
על אהרון
הכהן הגדול
כי הוא
הצליח לעזור
ל24,000
זוגות
להביא שלום
בבית,
ואז
נולדו להם
ילדים,
והם
אמרו שהילדים
האלו הם
בזכות אהרון.

לכן,
כאשר אהרון מת,
כתוב שכל
בני
ישראל
בכו
על
שהוא
מת,
כי
כולם אהבו
אותו בזכות
השלום שהוא
הצליח להביא
לתוך החיים
של הרבה
משפחות.

(מסופר
על אהרון
שבא לבעל,
ושאל:
"למה
להתגרש?
מהי
עשתה לך?"

הבעל
ענה:
"היא
בגדה בי"
אהרון
אמר לו,
אני
מתחייב שהיא
לא תעשה
את זה
עוד פעם..".

שאל
את האישה:
"למה
את רוצה
להתגרש?"

ענתה
לו:
"כי
בעלי מכה
אותי".

ענה
לה:
"אני
מתחייב שהוא
לא יכה
אותך יותר".
וכך
הם חזרו
אחד לשני.

ההסכמה
לגירושין.

מי
מחליט על
הגירושין?

מהתורה:
הבעל
מחליט.
לא
שואלים את
האישה.

מחכמים
–
תקנת
רבנו
גרשום:
כמו
שהאשה לא
יכולה להתגרש,
אלא
אם הבעל
רוצה,
גם
הבעל לא
יוכל לגרש
אם האישה
לא מוכנה.

היחס
לגירושין
ע"י
חכמים
–
המאירי.

כתוב
בתלמוד כי
מי שמגרש
את אשתו,
"אפילו
המזבח מוריד
עליו דמעות".

חכמים
כעסו על
מי שגרש
את אישתו
בלי שהסכימה,
ונתנו
לו קנס
גדול,
כדי
שהבעלים יפחדו
לגרש את
האישה בלי
שתסכים.

כפיית
גט.

"תקנת
רבנו
גרשום".

כמו שרבנו גרשום אמר שאי אפשר לגרש אישה בלי שתסכים,
כך אסור לבן להתחתן עם יותר מאישה אחת.
(מהתורה מותר לבן להתחתן עם כמה נשים,
והוא אמר שלא).

"היתר
מאה
רבנים"
– בגלל
שצריך את
ההסכמה של
שני הצדדים
לגירושין,
קורה
שצד אחד
לא מוכן
להתגרש,
ואז
יש בעיה.

אם
האישה
לא
מוכנה
להתגרש,
ובית
הדין חושב
שהם צריכים
להתגרש.
במקרים
מיוחדים מאוד,
מרשים
לבעל להתחתן
עם עוד
אישה,
בלי
לגרש את
הראשונה.
למרות
תקנת רבנו
גרשום,
כדי
לגרום לאישה
הראשונה להסכים
להתגרש.

אבל
זה לא
פשוט לעשות
את זה.
צריך
לאסוף חתימות
של 100
רבנים
שיסכימו לתת
לבעל להתחתן
עם עוד
אישה.
וזה
נקרא "היתר
מאה רבנים".

"גט
מעושה"
– מהתורה,
כדי להתגרש,
הבעל חייב לרצות לגרש את אישתו.
אם הוא גירש כי הכריחו אותו – הם לא מגורשים,
והגט נקרא "גט מעושה"
– גט מסריח.

אם
הבעל
לא
מוכן
להתגרש,
וזה
מקרה שחכמים
רוצים שיתגרש
(כמו
אם הוא
התחתן עם
מישהי שאסור
לו להתחתן
איתה לפי
ההלכה,
או
שהוא בעל
שנותן מכות
או מתעלל
באישתו),
אי
אפשר להכריח
אותו,
כי
אז זה
"גט
מעושה".

אבל
יש מקרים
מיוחדים שמותר
לעשות צרות
לבעל,
ולהגיד
לו שנפסיק,
ברגע
שיסכים לגרש,
עד
שירצה כבר
לגרש.
בהלכה
זה כתוב
"כופין
(מכריחים)
אותו,
עד
שיאמר "רוצה
אני"".

בעל
מכה
–
בעל
אלים
–
הרמ"א.

במקרה
שבעל פוגע
באישתו (מכות
או קללות
או שמעליב
אותה)
בצורה
קשה,
צריך
לנסות להסביר
לו כי
כך לא
מתנהג יהודי
לאישתו.

אם
זה לא
עזר,
מכריחים
אותו לגרש
אותה,
ע"י
שעושים לו
צרות (כמו
לסגור חשבון
בנק,
להכניס
לכלא,
לשלול
לו את
רשיון הנהיגה…)
עד
שיאמר כי
הוא כבר
כן רוצה
לגרש אותה,
ויתן
לה גט.

אם
הבעל טוען
שהאישה מתחילה
(מקללת
אותו וכדומה),
מביאים
מישהו יבדוק
מי מתחיל…

במקרה
של מריבות
בתוך המשפחה,
יש
מקרים שכדאי
ללכת לטיפול
זוגי,
שבא
לעזור לבני
הזוג ללמוד
איך להסתדר
אחד עם
השני.

איך
אפשר
"להכריח"
לגרש,
וזה
לא
נקרא
"גט
מעושה"?
–
הרמב"ם.

כאשר
מכריחים בכוח
יהודי לעשות
עברה,
לעשות
דבר רע,
אז
זה נקרא
"כפיה"
בכוח.
לכן
אם הכריחו
אותו סתם
לגרש את
אשתו,
זה
"גט
מעושה",
והיא
לא מגורשת.

אבל
יהודי באמת
רוצה לקיים
מצוות.
לפעמים,
היהודי
מתנהג כאילו
הוא לא
רוצה לקיים
מצוות,
או
רוצה לעשות
דברים רעים,
אבל
זו לא
האמת!
אם
נילחץ עליו,
נאיים
עליו,
נכריח
אותו לקיים
מצווה,
לעשות
דבר טוב,
אז
באמת הוא
עושה דבר
שהוא רוצה
בלב פנימה.
לכן
בעל שחכמים
אומרים לו
לגרש את
אישתו,
כי
זה מה
שחכמים חושבים
שזה הדבר
הנכון והטוב
לזוג,
אם
הכריחו אותו,
והוא
אמר בסוף
"רוצה
אני",
אז
בזה שאני
מכריח את
הבעל לגרש,
אני
עוזר לו
לעשות את
מה שבלב
שלו הוא
רוצה.
באמת
– הוא
רוצה לגרש.
רק
כלפי חוץ
הוא עושה
את עצמו
כאילו הוא
לא רוצה
לגרש.
לכן
זה גט
כשר.

הרב
מאיר
שמחה
הכהן
מדוינסק.

היהודי רוצה לקיים מצוות,
אבל לפעמים היצר הרע,
התאווה שלו מתגברת עליו,
ולכן הוא לא מוכן לגרש.
אבל לאחר שהכריחו אותו,
והוא כן גרש – הוא
שמח שגרש.
ואז
רואים שבאמת
הגרושים לא
היו כי
הכרחנו אותו,
אלא
כי באמת
זה היה
טוב לו.

להכריח
לגרש
כאשר
לא
חייבים
להתגרש
על
פי
ההלכה.

במקרה
שהבית דין
מגיע למסקנה
שאין ברירה,
והזוג
צריך להתגרש,
והבעל
לא מסכים,
אסור
להכריח אותו
בכוח,
אבל
מותר להפעיל
עליו לחץ
חברתי שיסכים
לגרש.
כי
בהרבה מקרים,
הבעל
לא מוכן
לגרש,
כי
אז הוא
אומר "אם
אני אקבל
את הדירה…
את
כל הכסף
שלנו…אני
אסכים לתת
גט".
הוא
לא נותן
גט כדי
לנסות להוציא
בכוח דברים
מהאישה,
שתוותר
לו,
העיקר
שיתן לה
גט.
את
זה חכמים
למנוע.

רבנו
תם
–
"הרחקות
דרבנו
תם".

רבנו
תם היה
הנכד של
רש"י.
הוא
הציע סנקציות
נגד בעל
שלא מוכן
לתת גט
לאישתו.
בהלכה
קוראים לזה
"הרחקות
דברנו תם".

הוא
אמר שבעל
סרבן גט,
שכולם
יפסיקו לדבר
אתו,
לא
יקנו ממנו
או ימכרו
לו דברים,
לא
יתנו לו
לאכול או
לשתות.
בקיצור,
שירגיש
בודד,
שכולם
כועסים עליו,
ואז
כן יתן
את הגט,
כי
הוא יבין
שהוא טועה.

בימינו,
החוק
מאפשר לסגור
לו את
חשבון הבנק,
לבטל
לו את
כרטיס האשראי,
לא
לתת לו
לצאת לחו"ל,
להכניס
אותו לכלא,
לבטל
לו את
האישור שקיבל
להפעיל מפעל,
או
מסעדה וכדומה.

כתיבת
הגט.

דיני כתיבת הגט ומסירת הגט הם רבים.
לכן התלמוד מדגיש שמי שלא יודע טוב את כל ההלכות של כתיבת הגט והגירושין,
שלא יעשה זאת.
כי הוא עלול לגרש זוג בצורה לא נכונה,
ואז האישה תחשוב שהיא כבר גרושה,
ולכן תתחתן עם גבר אחר.
אבל בגלל טעות של הרב שעשה את הגירושין,
היא לא מגורשת,
ואז היא באמת נשואה לשני גברים.
במקרה כזה זו עברה חמורה,
והילדים שיוולדו לה מבעלה השני יהיו "ממזרים"
– יהיה
אסור ליהודי
להתחתן איתם!!!

הסכם
קדם נישואים.

כיום,
יש זוגות שחותמים לפני
החתונה
על הסכם
שבו כבר
כתוב מה
יקרה אם
חס וחלילה
הם יחשבו
להתגרש,
או
יתגרשו.
הם
חותמים על
הסכמה שבמקרה
של מריבות
ביניהם הם
יסכימו ללכת
ליועץ נישואים.
כותבים
איך יתחלק
הכסף והרכוש
אם יהיו
גירושין וכדומה.

ההסכמים
האלו הם
לא מהתורה
ולא מצווה
מחכמים.

מומלץ
שזוג הרוצה
לחתום על
הסכם כזה,
יתן
לרב לבדוק
אותו,
כדי
לוודא שההסכם
הוא על
פי ההלכה,
ושמותר
לחתום עליו.

ייבום
וחליצה.

"ייבום"
במקרה
שהבעל מת,
ואין
לו ילדים
בכלל,
אחיו
הגדול,
או
אחד האחים
צריך להתחתן
עם האלמנה.
הילד
הראשון שיוולד
להם,
יקראו
לו על
שם האח
המת.
החתונה
הזאת נקראת
"ייבום".

"חליצה"
במקרה
שאף אח
לא רוצה
להתחתן עם
האלמנה,
עושים
טקס שנקרא
"חליצה".

האשה
מורידה לאלמן
את הנעל,
ויורקת
על הארץ,
ואומרת
לו "ככה
יעשה לאיש
אשר לא
יבנה את
בית אחיו".
ואז
הם לא
מתחתנים,
והאשה
יכולה להתחתן
כמו כל
אלמנה אחרת.

"עגונה"
– אישה שבעלה נעלם,
ולא יודעים אם הבעל חי,
והיא נשואה,
או הבעל מת,
ואז היא אלמנה,
ויכולה להתחתן מחדש.
אישה הנמצאת במצב כזה מאוד מסכנה.
היא לא יכולה להתחתן,
כי אולי בעלה חי,
אבל היא נשארת לבד – כי
לא בטוח
שהוא מת,
לכן
היא לא
יכולה להתחתן
מחדש.

חכמים
הקלו במקרה
של עגונות,
ולדוגמא,
מספיק
עד אחד
שראה את
הבעל מת,
או
אפילו ילד
ערבי שראה
את הבעל
מת,
וכבר
יודיעו לה
שהיא לא
צריכה גט,
ומותר
לה להתחתן
מחדש.

מקרים
בהם
הייתה
בעיה
של
עגונות:

לאחר השואה,
כאשר נשים רבות לא ידעו מה קרה לבעלים שלהם,
אם הם חיים או מתים.
במלחמות יום כיפורים ובמלחמת העצמאות היו הרבה נשים שלא ידעו מה קרה לבעלים שלהם בקרבות.
"הצוללת דקר"
צוללת ישראלית שנעלמה.
שנים רבות חיפשו את הצוללת ולא מצאו אותה.

בתי
הדין הרבניים
עושים מאמצים
גדולים לגלות
מה קרה
לגברים שנעלמו,
או
חיפשו דרך
להתיר את
העגונות (לקבוע
שהבעל כבר
מת,
ומותר
להן להתחתן
מחדש).

חובות ביחסי הורים וילדים – פרק י"א –
עמוד 85.

תוספתא
–
חובות
הבן
כלפי
האב,
וחובות
האב
לבן.

הבן
צריך
לדאוג
לאבא:
לאוכל
ושתיה,
בגדים,
לקחת
אותו לאן
שצריך,
לרחוץ
לו את
הפנים והידיים.
(כמובן
שאבא בריא,
לא
ירצה שהבן
יעשה את
כל הדברים
האלו.
אך
אם האבא
צריך או
מבקש,
הבן
צריך לדאוג
לו).

החובות
האלו נכונות
גם לבן
וגם לבת.
אבל
הבת,
מהרגע
שהיא מתחתנת,
היא
צריכה לשמוע
בקול הבעל
שלה.
("רשות
אחרים עליה").
ולכן
יש מצב
שהאשה לא
תוכל לעשות
דברים,
כי
בעלה לא
הרשה לה
("אין
סיפק בידיה
לעשות").

האבא
צריך
לדאוג
לבן:
לעשות לבן ברית מילה,
אם הוא הבן הבכור – לפדות
אותו(פדיון
הבן),
ללמד
את הבן
תורה (או
לשלוח אותו
למי שילמד
אותו תורה),
ללמד
אותו מקצוע
(או
לשלוח אותו
למקום שבו
ילמד מקצוע),
ולחתן
אותו.

יש
אומרים:
שהאבא
צריך ללמד
את הבן
גם לשוט
בנהר.

רבי יהודה:
אבא שלא מלמד את הבן מקצוע,
זה כאילו לימד אותו להיות גנב!
(כי אם לא יהיה לבן מקצוע,
הוא יגנוב מאחרים,
כדי שיהיה לו אוכל …).

כיבוד
ומורא הורים.

מצוות
כיבוד הורים
כתובה בתוך
"עשרת
הדיברות".

שולחן
ערוך:

צריך להיזהר מאוד בכבוד האבא והאמא,
ובמוראם.
(יראת כבוד,
להתיחס אליהם בכבוד רב.
לכן:).
אסור לעמוד או לשבת במקום המיוחד לאבא או לאמא.
אבור לחלוק – להגיד לאבא "אתה לא צודק".
אסור לקרוא לאבא או לאמא בשם הפרטי שלהם,
אלא "אבא מארי"
– "אבא מורי"
או פשוט "אבא",
"אמא".
אם לאבא יש שם מיוחד יחסית,
אסור להשתמש בשם שלו,
כאשר הוא מדבר עם עוד מישהו,
שיש לו את אותו השם כמו האבא.
אם השם של האבא,
זה שם נפוץ,
כמו אברהם,
יצחק,
משה ועוד – מותר לקרוא לאחרים עם אותו השם,
בשם שלהם.
איך מכבדים את אבא ואמא?
הבן
צריך
לדאוג
לאבא:
לאוכל ושתיה,
בגדים,
לקחת אותו לאן שצריך,
לרחוץ לו את הפנים והידיים.
הבן צריך לתת את הדברים להורים בצורה יפה ומכובדת.
ילד שנותן להורים הרבה אוכל טוב ויקר,
אבל באותו הזמן הוא אומר להם "יאלה,
תוכלו מהר אין לי זמן בשבילכם!"
כמובן שלא קיים את המצווה כמו שצריך.
לעומת זאת,
בן שאין לו הרבה כסף,
ונותן להורים אוכל פשוט,
אבל מכל הלב,
קיים את המצווה של כיבוד הורים.
מהיכן הכסף לקנות להורים מה שצריך?

מותר לבן להשתמש בכסף של ההורים.
אם להורים אין כסף,
ולבן יש כסף – חייב לתת מהכסף שלו.
אם גם לבן אין כסף,
הוא לא חייב לאסוף צדקה בשביל ההורים שלו,
ולכן יתן רק את המעט שיש לו.

חייב לעמוד כאשר אבא נכנס לחדר.
אם הבן הוא הרב במקום של האבא,
שניהם צריכים לעמוד לכבוד השני.
(האבא לרב – שזה הבן שלו,
והבן לכבוד האבא).
עד כמה צריך לכבד את ההורים?
אפילו אם ההורים מעליבים אותו לפני הרבה אנשים,
זורקים לו את הארנק לים,
אסור לו לכעוס עליהם,
וחייב לקבל זאת באהבה,
כי זו מצווה של הקב"ה.
במקרה שאבא אומר הלכה לא נכונה,
אסור לבן להגיד "אתה טועה!"
אלא יגיד בעדינות "אבא,
האם לא למדנו ש…?
אם האבא אומר לבן לעשות עבירה (לא משנה אם זו עבירה מהתורה או מחכמים),
אסור לבן לשמוע בקול ההורים.
האיש והאישה חייבים לכבד את ההורים.
אבל אם האשה נשואה,
בעלה קובע לה,
ולכן אי אפשר להכריח אותה לתת דברים להורים.
אבל אם היא לא נשואה או התגרשה – היא שייכת לעצמה,
ולכן חייבת בהכל כמו הבן.
אסור להורים לדרוש מהילדים שלהם יותר מידי בכח,
כי אז הילדים יעזבו את ההורים ויריבו איתם.

ספר
החינוך
–
למה
חייבים
לכבד
הורים?

ההורים
ילדו אותנו,
(הביאו
אותנו לעולם),
וצריך
לכבד את
מי שבזכותו
אני חיי,
ויכול
לעשות דברים
טובים.

הרב
שמשון
רפאל
הירש:
שני
הדברים הכי
חשובים שקרו
לעם ישראל
בעבר,
שבזכותם
אנחנו צריכים
לשמוע בקול
הקב"ה
הם:
יציאת
מצרים,
וקבלת
מתן תורה.

הבעיה
שזה קרה
לפני אלפי
שנים,
וקשה
להוכיח שזה
קרה באמת,
ולא
סתם מישהו
המציא את
הסיפור.

הדבר
שמחבר אותנו
היום עם
מה שקרה
לפני כ4000
שנים,
זו
המסורת שהאבא
מעביר לבן,
מחנך
אותו לתורה
והמצוות,
מעביר
לו את
סיפורי יציאת
מצריים וקבלת
התורה,
והבן
מעביר את
אותם הדברים
לבן שלו,
ברגע
שהוא יהפוך
לאבא.
כך
השרשרת ממשיכה,
מיציאת
מצרים ועד
היום.

הבן
צריך להבין
כי אם
הוא לא
יכבד וילמד
מהוריו את
המסורת והמצוות,
הוא
לא יוכל
להעביר את
הדברים לבן
שלו,
ובעצם
הוא ישבור
את השרשרת
הענקית הזאת.

לכן התורה הכניסה את מצוות כיבוד הורים למקום המכובד – לעשרת
הדברות.

לימוד
תורה.

בקריאת שמע כתוב "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם"
– מכאן
לומדים שיש
להורים מצווה
ללמד את
הילדים תורה.
חכמים
אמרו שצריך
להתחיל ללמד
תורה מהרגע
שהוא לומד
לדבר בגיל
צעיר מאוד.

רמב"ם:

האבא חייב ללמד את הבן שלו תורה,
מהפסוק "ולמדתם אותם את בניכם…".
הסבא חייב ללמד גם את הנכד שלו תורה.
מהפסוק "והודעתם לבניך,
ולבני בניך".
כל רב שיכול ללמד תורה את הילדים,
חייב ללמד כמה שיותר ילדים תורה.
מהפסוק "ושננתם לבניך".
"לבניך"
= תלמידים שלך.
כי תלמיד נקרא בן.
לפי הפסוק "ויצאו בני הנביאים"
והכוונה לתלמידים של הנביאים,
ולא לילדים הביולוגיים שלהם.
אם האבא לא יכול ללמד את כולם,
אז קודם מלמד את הבן שלו.
יש וכוח וזמן,
מלמד את הנכדים.
יש עוד זמן וכוח – מלמד ילדים אחרים.
מאיזה גיל האבא צריך ללמד את הבן תורה?
מהרגע שילמד להתחיל ללמד.
בהתחלה ילמד אותו קריאת שמע ו"תורה ציווה לנו משה".
ולאט לאט,
לפי קצב ההתקדמות של הילד,
מלמד עוד.

תלמוד:

שלבים
בהתפתחות
בתי
הספר:

בהתחלה,
מי שהיה לו אבא שידע תורה,
וידע ללמד – לימד את הבן שלו תורה.
למי שלא היה אבא – לא למד תורה.
למדו זאת מהפסוק "ולמדתם אתם"
קוראים את המילה "אתם"
"אותם".
אבל כתוב "אתם",
זאת אומרת שאתם ההורים צריכים ללמד את הילדים שלכם,
ולא אנשים אחרים.
הקימו בתי ספר רק בירושלים.
למדו זאת מהפסוק "כי מציון (ירושלים)
תצא תורה".
גם אז,
רק למי שהיה אבא שיקרח אותו לירושלים,
למד.
למי שלא היה מי שיקח אותו – לא למד.
הקימו בתי ספר בכל אזור.
קיבלו תלמידים בני 16 –
17. מי שהרב שלו כעס עליו,
היה זורק אותו מבית הספר.
רבי יהושע בן גמלא – דאג שיפתחו בכל מקום בתי ספר לילדים מגיל 6 –
7 (כמו היום),
והם לימדו את כל הילדים.

ספר
החינוך:

הציבור
צריך לדאוג
שיהיו בכל
מקום מלמדי
תינוקות (מורים)
שילמדו
את הילדים
תורה.

הרב
חיים
דוד
הלוי:

ההורים חייבים לדאוג לשלוח את הילדים שלהם ללמוד אצל מורים יראי שמים – צדיקים,
שיודעים
תורה טוב.

מי
ששולח את
הבן למורים
שלא מאמינים
בקב"ה,
הוא
לא בסדר.
אם
בגלל זה
הבן שלו
לא ירצה
לקיים מצוות
(להיות
חילוני,
כמו
המורים שלו)
האבא
יהיה אשם
בכל החטאים
של הבן,
כי
הוא שלח
אותו למורה
שלא יחנך
לקיום מצוות.

בכל
מקרה,
האבא
צריך ללמוד
עם הבן
אמונה בקב"ה,
כי
הבן יקשיב
יותר מכל
הלב לאבא,
כי
הוא בטוח
שאבא אוהב
אותו,
ורוצה
לתת לו
דברים טובים
ונכונים.

מי
צריך
לדאוג
שהילד
ילמד
תורה?

האבא חייב לדאוג שהבן ילמד תורה,
אבל רואים שגם לנשים יש תפקיד לדאוג שהילדים ילמדו תורה:

מדרש
רבה:

כתוב בתורה "כה תאמר לבית יעקב,
ותגיד לבני ישראל".
"בית יעקב"
– אלו
הנשים.
"בני
ישראל"
אלו
הגברים.

למה
התורה
מדברת
קודם
לבנות
ואחר
כך
לבנים?

כי הנשים יותר זריזות בקיום מצוות.
כדי שהנשים – האמא שנמצאת בבית ידאגו שהילדים ילכו לבית הספר ללמוד תורה.

משנה
מסכת
אבות:

כתוב על רבי יהושע "אשרי יולדתו"
– כיף
לאמא שילדה
ילד כזה
צדיק.
לאמא
= כי
היא דואגת
שילמד תורה.

תלמוד:
רבי יהושע יצא כזה חכם בזכות האמא שלו שלקחה אותו עוד שהיה תינוק בעגלה לבית מדרש,
שיקשיב ללימוד התורה.

נישואים:

תלמוד:
ההורים
חייבים לדאוג
לחתן את
הילדים שלהם.

שואלת
הגמרא:
את
הבן,
האב
יכול לחייב
להתחתן.
אבל
מה יעשה
עם הבת?
הרי
זה תלוי
אם מישהו
ירצה אותה?
זה
לא תלוי
באבא?

תשובת
הגמרא:
אם
האבא יתן
לבת שלו
הרבה דברים,
הבנים
ירצו אותה
כי יש
לה הרבה
כסף ודברים.
לכן
האבא צריך
לתת לבת
שלו הרבה
כסף ורכוש.

תלמוד:
מי
שמדריך את
הילדים שלו
להתנהג יפה,
ודואג
שיתחתנו ברגע
שהם בגיל
שמתאים להתחתן,
עליו
כתוב "וידעת
כי שלום
אהלך".
תדע
שבבית שלו
יהיה שלום,
יהיה
נעים לחיות.

לימוד
מקצוע:

ההורים
חייבים לדאוג
שלילדים שלהם
יהיה מקצוע
שבו יוכלו
לעבוד,
ולהרוויח
כסף כדי
לחיות:

תלמוד:

כתוב "ראה חיים עם האישה אשר אהבת".
כמו שהכוונה של הפסוק שנתחתן עם אישה ממש,
גם צריך לראות "חיים"
– לחיות
בצורה נורמלית,
כולל
לעבוד באמת.

מי
שלא מלמד
את הבן
שלו מקצוע,
כאילו
מלמד אותו
להיות גנב
("ליסטים")
כי
לבן לא
תהיה ברירה,
והוא
יתחיל לגנוב
כדי שיהיה
לו מה
לאכול…..

הרב
אלימלך
בר
שאול:

האבא צריך לדאוג ללמד את הבן מקצוע,
כדי שלא יהפך לגנב.
צריך ללמד אותו מקצוע שמתאים ליכולות של הבן,
ושאפשר למצוא בו עבודה עם משכורת סבירה.
החיוב הוא לילד קטן.
אבל גם אם הילד גדול,
ואין לו מקצוע,
האבא חייב לעזור לו למצוא מקצוע שכן יוכל לעבוד בו.

דאגה ממונית –
מזונות לילדים.

עד
איזה
גיל
האבא
חייב
לדאוג
לילד
שלו
לאוכל,
בגדים
וכל
מה
שהילד
צריך?

מהתורה – לא חייב.
כי התורה אמרה שזה ברור שההורים דואגים לילדים שלהם לכל מה שהם צריכים,
כמה שהם יכולים.
בסוף בית שני,
היו הרבה עניים ורעבים,
ולא כל ההורים יכלו לתת אוכל לילדים.
לכן הכריחו את ההורים לתת דברים לילדים עד גיל 6.
בית דין של אושא – העלו את הגיל.
בנים עד גיל בר מצווה (13). בנות עד גיל בת מצווה (12).
הרבנות הראשית לישראל – עד גיל 15.

הרב
בן
ציון
מאיר
חי
עוזיאל:

מסביר
את החלטת
הרבנות:

עד גיל 15 הבן חייב ללמוד (חינוך חובה)
ולא יכול ללכת לעבוד.
מי שלא ילמד,
ישאר בלי מקצוע שיוכל להרוויח בו מספיק כסף למה שצריך בחיים.
האבא חייב לעזור לילדים להתפרנס – עד שיסתדרו בכוחות עצמם,
גם אחרי צבא…

הרבנות
הראשית
שנת
תשל"ו:

בגלל
שהיום צריכים
ללמוד עד
גיל 18,
ההורים
צריכים לפרנס
את הילדים
שלהם לפחות
עד הגיל
שהילדים חייבים
ללמוד,
ולא
יכולים לעבוד.
עד
סוף י"ב.

חינוך
למצוות ולמידות
טובות:

תוספתא:

האבא
חייב לחנך
את הבן
שלו לקיים
מצוות.
לתת
לו ציצית
בגיל שיכול
לשמור עליה.
לתת
לו 4
המינים
בסוכות בגיל
שמסוגל לנענע
אותם וכדומה.

ילד שאבא שלו לא עושה זאת – היה
יותר טוב
אם הילד
לא היה
נולד …

הרב
שאול
ישראלי.
עד
מתי
האב
צריך
לחנך,
וממתי
הבן
צריך
לעבוד
על
עצמו?

האבא
חייב להרגיל
את הבן
לקיים מצוות,
גם
אם הילד
לא מבין
למה.
(ללבוש
ציצית בגיל
5).

ברגע שהילד כבר מבין למה זה חשוב לקיים את המצווה,
אז החובה להתחנך היא על הילד שיתאמץ לקיים את המצווה מתוך אמונה,
ושל האבא – שידאג
שהבן יקיים
את המצוות.

הרב
חיים
דוד
הלוי:

לא
מספיק להכריח
את הילד
לקיים מצוות.
חשוב
מאוד ששני
ההורים יתנו
דוגמא אישית
שהם מקפידים
לקיים מצוות
כמו שצריך
מכל הלב.
ההורים
אחראים לבדם
על החינוך
של הילדים
עד גיל
בר מצווה
/ בת
מצווה.

אחר
כך,
הנער
והנערה גדולים,
וחייבים
לקיים מצוות
כמו כל
מבוגר.

גם בגיל יותר מבוגר ההורים צריכים לנסות להמשיך לחנך את הילדים.
רק שבגיל צעיר – ההורים יכולים להכריח את הילד.
כאשר הילד גדול – צריך לדבר אתו בעדינות ובצורה נעימה.
(כי אם לא,
הילד עלול לעשות "דווקא",
ולהתנתק מההורים).

דרכי
חינוך:

מה
זה
נקרא
להצליח
בחינוך?

רש"י – לגרום
לכך שהילד
ימשיך לעשות
מה שלימדתי
אותו גם
כאשר הוא
יהיה גדול.

איך
עושים
את
זה???

משלי:
"חנוך
לנער על
פי דרכו"
צריך
לחנך כל
ילד בצורה
שמתאימה לו.

מדרש
משלי
מסביר:

ר'
אליעזר:
צריך
להרגיל את
הילד מגיל
צעיר לקיים
מצוות.
כך
ימשיך מתוך
ההרגל לקיים
מצוות גם
כאשר הוא
יהיה גדול.

רבי
יהושע:

מי שלא מרגיל את הילד לקיים מצוות כאשר הוא ילד קטן,
כאשר הוא יהיה גדול,
יהיה לו קשה לקיים מצוות,
כי הוא לא רגיל,
וקשה יותר להתרגל לעשות דברים בגיל מבוגר.
יותר קל לחנך ילד קטן,
מאשר ילד גדול.
כמו שיותר קל לטפל בצמח צעיר,
לפני שהוא נעשה גדול וקשה.

הרב
שמשון
רפאל
הירש.

"נער"
זה מלשון "לנער"
– לזרוק
מעליו.

נער
רוצה להוריד
ממנו דברים
שמכריחים אותו.
הוא
רוצה להתפתח
בעצמו,
להיות
עצמו,
ולא
מה שמצפים
מנו להיות…

נער
הוא לא
צדיק ולא
רשע.
מי
שמכיר טוב
את הנוער,
יגלה
נוער אמתי
עם עצמו
וטוב.

(יש
יותר מבוגרים
"רשעים"
מנערים
"רשעים").

נכון,
קורה
שהנוער עושה
דברים רעים.
זה
קורה כי
הם עדיין
לא התרגלו
מספיק לקיים
מצוות,
לכן
בשלב שבו
הם "מנערים"
כל
דבר שהם
לא מרגישים
שזה ממש
חלק מהם,
הם
"מנערים"
מעליהם
את קיום
חלק מהמצוות.

הנערות
זה גיל
של עקשנות,
סירוב
לקבל מה
שאומרים לי
שאני חייב
לעשות.
אבל
זה היופי,
כי
כך הנער
בונה את
עצמו בצורה
המתאימה דווקא
לו,
לאישיות
שלו.

הוא
מלא התלהבות
וכוח לעשות,
לעשות
מה שנראה
לו שמתאים.
וזה
דבר נפלא.

לכן
נמצא את
הנוער פעיל
בכל נושאי
ההתנדבות,
כי
הנוער מלא
מרץ ורצון
לעשות,
להוכיח
לעצמי מי
אני…

כאשר
הוא יתבגר,
הוא
יבין כי
קיום המצוות
יעזור לו
לעשות את
עצמו ואת
חייו לטובים
יותר.

האדמו"ר
מפיאסצנא
–
רבי
קולונימוס
קלמיש
שפירא.

"חנוך
לנער על
פי דרכו…".

החינוך
האמתי מבין
שצריך להביא
את הילד
כאשר יגדל,
לרצות
להתפתח באמונה
בקב"ה,
בקיום
המצוות.

זה שאנחנו מרגילים אותו לקיים מצוות,
ומסבירים לו את חשיבותם,
זה חשוב.
אבל זה רק דברים שצריכים לעזור לנער שיגדל לשפר
את
עצמו.

לכל
איש יהודי
יש נשמה
יהודית מאמינה
בקב"ה.
צריך
לגלות אותה,
צריך
לחזק אותה,
צריך
לעזור לנער
להוציא את
כל היכולות
שלו,
ולהשתמש
בהם כמה
שיותר.

לכל
אחד יש
כוחות מיוחדים
שלו.
הוא
צריך לפתח
את מה
שמתאים לו,
ולהשתמש
בו.

אם
רק מרגילים
את הילד
לקיים מצוות,
זה
בכלל לא
אומר שגם
כאשר הוא
יגדל,
הוא
ימשיך לעשות
את זה!.

מחנך
כיתה יכול
בלי בעיה
לתת הוראה
לכל הכיתה
"תעשו….
מי
שלא יעשה
….".

זה מחנך שמנסה להפוך את כולם לאותו הדבר.
לקיים את המצוות ולהתנהג כמו שהוא – המחנך – חושב
שצריך להתנהג.
אבל
זה לא
חינוך אמתי!

מחנך
אמתי מבין
כי לכל
ילד וילדה,
נער
ונערה יש
אשיות מיוחדת
משלו.
מבנה
נפשי,
יכולות,
רצונות,
צרכים
שונים מכל
חבריו.

מחנך שרוצה באמת לחנך – צריך להסכים "לרדת"
לגובה של הילד,
להבין את המיוחד בילד,
ולמצוא מה טוב בילד הזה במיוחד?
כיצד נוכל לעזור לילד הזה
לפתח את עצמו בצורה הכי מתאימה לילד הזה,
ולא
לכל
הכיתה.

המחנך
הטוב
מוצא
את
הדרךלכל
ילד
עם
המיוחד
שבכל
ילד,
ועוזר
לו
להתפתח
בצורה
שהכי
מתאימה
במיוחד
לו!!!

i
הוא ]ר‘ יהודה בן תימא[ היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה,
בן שלש עשרה

למצות,
בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף,
בן שלשים לכח,

בן ארבעים לבינה,
בן חמשים לעצה,
בן ששים לזקנה,
בן שבעים לשיבה,
בן שמונים לגבורה,

בן תשעים לשוח,
בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.

⬇ הורדת הקובץ (Word)