הקדמת ספר החינוך – חוברת עבודה

בס"ד

חלק ראשון

מעמד הר סיני–
עדות לדורות וביסוס האמונה

האמת הברורה במין האנושי,
הוא מה שהסכימה עליו דעת רב בני אדם שבעולם.
וכבר הסכימה דעת כולם,
להאמין עדות אנשים,
וברבות המעידים על הדבר שיעידו עליו אז יתאמת הענין יותר בעיני שומעיו,
ובהיות המעידים מועטים יפול קצת ספק בדבר לפִּקחים.

והענין הזה נתחזק כל כך אצל בני אדם עד שקבעו בנימוסיהם כל אֻמָּה ואמה להמית איש אחד על פי שנים עדים או שלשה,
ואם 'מן השלשה הכי נכבד'
(ש"ב כג,
יט).

גם תורת משה השלימה ציותה כן.
וגם כן הסכימה דעת הכל מטעם זה לקבל מפי אבותיהם זקניהם עדותם במה שמספרים להם,
שאירע בימיהם או בימי אבות אבותיהם.

ואין ספק כי בהיות אבות המעידים רבים,
ואותם שאירע בימיהם המעשה וראו אותו בעיניהם רבים,
יתחזק הדבר בלב הבנים השומעים.

על כן כשרצה האלוקים לתת תורה לעמו ישראל נתנה להם לעיני שש מאות אלף אנשים גדולים,
מלבד טף ונשים רבים,
להיות כולם עֵדִים נאמנים על הדברים.

גם למען תהיה העדות יותר חזקה ונאמנה זכו כלם למעלת הנבואה,
לפי שאין במה שיודע מצד הנבואה נופל ספק לעולם.

וזהו שאמר השם יתברך למשה:
"בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם"
(שמות יט ט)
כלומר,
הם ובניהם לעולם יאמינו בך ובנבואתך,
כי אז ידעו ידיעה נאמנה "כי ידבר אלוקים את האדם וחי"
(דברים ה כא)
ושכל נבואתך אמת.

ולולי שזכו לנבואה בכל האותות שעשה משה לעיני פרעה ולעיניהם,
היה יכול בעל הדין לחלוק ולומר,
מי יודע אם עשה הכל בתחבולות חכמת השדים או בכח שמות המלאכים.

ואף על פי שחכמי מצרים וכל חרטומיה שהיו בקיאים בחכמת השדים והכשוף יותר מכל שאר העולם,
הודו בעל כרחם למשה,
ואמרו לפרעה כי בכח השם עשה,
כמו שכתוב "אצבע אלוקים היא"
(שמות ח טו)
אף על פי כן הרוצה להתעקש יאמר:
ביתרון חכמתו מהם עשה והודו לו.

אבל אחרי הנבואה,
לא נשאר להם שום צד פקפוק בענין,
וידעו בבירור,
כי כל המעשים נעשו במצות אדון העולם ומידו הגיע אליהם הכל.
והם שראו בעיניהם וידעו הדבר ידיעה אמתית,
שאין לבני אדם אמת חזקה יותר מזה,
העידו לבניהם אשר ילדו אחרי כן,
כי כל דברי התורה אשר קבלו על יד משה מ"בראשית"
עד "לעיני כל ישראל"
אמת וברור בלי שום ספק בעולם,
ובניהם העידו לבניהם גם כן,
ובניהם לבניהם עדינו.

נמצאת תורתנו בידינו תורת אמת מפי שש מאות אלף עדים נאמנים,
שהוא חשבון הכולל כל דעות בני אדם,
מלבד טף ונשים. 

ועתה אם יטען עלינו מסית,
אשר לבבו פונה מעם ה'
אלוקינו ויאמר,
מה לך איש יהודי וקבלתך?
ומה לך לשאול אביך וזקניך?

חקר ודרש בדעתך הטובה והעמק סברותיך,
פקח עיניך וראה מה בעולמך,
תנועת הגלגל וארבעת היסודות שבאדמה,
מהם תראה ותבין תעלומות חכמה,
ובשכלך חקור ותלמד האחד איך יחד.

נשיב אליו כי מצד חקירתנו לא נוכל להשיג לעולם בדבר אלוקים כלום,
כי גם בעניני העולם השפל,
לא יכלו כל חכמי הטבע לבוא עד תכליתם.

כי מי יגלה בחכמת המחקר סגולת העשבים והפירות וסגולת אבנים טובות ויקרות וסבת תנועת הברזל באבן תחתיות,
כי שם עמדו מתמיהים כל חכמי הטבע וכל חכמי תבונות.
אף כי נאמר להבין מהם חכמות נכבדות ודעת אלוקים נמצא.

דוגמא 2:

דוגמא 1:

חלילה לנו,
חלילה לבוא אחרי המלך בגבהינו ולהרים יד ולחשב מחשבות במה שלמעלה ממחשבותינו ואין צורך אלינו,
כי הנה אבותינו זכרונם לברכה,
המה סדרו שלחן לפנינו,
הם העמיקו שאלה ובאו אל תכלית הידיעה האמתית והשיגו לדעת "כי ידבר אלוקים את האדם וחי";

ומה לנו אחרי זאת לחקר ולחטט אחר דבריהם,
האמת אתם?
רק לשתות בצמא את דבריהם ככתבם וכלשונם.

והמשל בזה,
מי שהעידו לו אלף אלפי אנשים,
שלא לשתות ממימי נחל אחד,
לפי שראו אותם המים ממיתים שותיו,
וניסו דבר זה אלף פעמים בזמנים שונים ובאישים מחלקים בארצות,
ואמר אליו חכם אחד רופא מבהק אל תאמן לכלם,
כי אני מודיעך מצד החכמה,
שאין אותם המים ראוים להמית,
לפי שהן זכים וקלים והעפר שעוברים עליו טוב,
שתה מהם שבעך.
הטוב לזה להניח עדות הכל המפרסם ולעשות כדבר החכם?
באמת לא טוב הדבר ואיש משכיל לא ישמע אליו,
וכדבריו לא יעשה.

הוא הדבר אשר הקדמנו,
כי אמיתת ענייני העולם,
נודעת מפי רבוי בני אדם המעידים על אותה אמת יותר מהמכריחים דבריהם מצד שכלם וחקירתם,
כי בהיות האדם חסר השלמות אין שכלו משיג אל תכלית הדברים,
ועל כן,
הדרך הנבחר לאדם לעשות ככל דברי התורה המקבלת מן העדים הנאמנים אשר נתן אדון החכמה לבני אדם,
ובם נכלל כל דעת יקרה וכל חכמה מפוארה.

חלק שני

ואם ישאל השואל,
מהו הענין שנתן השם תורה יקרה כזו לבני אדם?
הלא לשם ברוך הוא.
הכל ולמעלתו ולכבודו אין שיעור,
ובידיעת בני אדם כח מעשיו אין תוספת לכבודו,
כי לתכלית הכבוד וההוד לא יהיה תוספת וגרעון בשביל דבר?!

תשובתו של זה פשוטה,
שאין דעת בני אדם משיגה בדרכי יוצרו לדעת טעם מעשיו למה,
'כי גבהו דרכיו מדרכיהם ומחשבותיו ממחשבותיהם'.

ואף על פי שאין טעם הדבר נגלה לנו,
יש לנו להאמין,
כי אב החכמות,
אדון הכל,
כל אשר עשה לצורך עשה ולענין מחויב.

ומכל מקום אפשר לנו למצא בדבר קצת טעם ולומר,
כי ידיעת בני אדם דרכי השם מחיבת למעלתו יתעלה,
שאחר שעלה במחשבה לפניו לבראות עולם ראוי להיותו בתכלית השלמות,
כי השלם כל מעשיו שלמות,
וכן הוא האמת שהוא ברוך הוא השלימו בכל,
כי לא חסר ממנו דבר שיהא אדם יכל לומר עליו למה לא עשה בעולמו כן,
שיודע ממנו יתרון חכמה ובינה.

כי הנה ברא בעולמו שכלים נבדלים,
והם המלאכים,
וכן ברא שכלים בגוף קים,
והם השמים וכל צבאם,
וברא בארץ בריות גופניות בלי שכל כלל,
והם הבהמות והעופות ושאר המינים כיוצא בם,
ועוד ברא בארץ בריות גופניות בשכל,
והוא מין האדם,
להודיע כי לא נמנע לפניו כל דבר,
שאף על פי שהחמר והשכל הפכים גמורים,
ערבם יחד בגדל חכמתו ועשה בהם את האדם.

ואם כן על כל פנים יתחיב שיהיה אותו שכל המערב בחמר,
והוא האדם יודע יוצרו ומכירו,
כדי להשלים הכונה בבריאתו.

ואם לא היתה התורה שנתן לנו,
ימשך השכל אחר החמר בכל תאותיו לגמרי ו"נמשל כבהמות נדמו"
ובכן לא תשלם המלאכה,
לפי שיהיה גוף האדם וגוף הבהמה אחד בענין,
אף על פי שאינו אחד בצורה,
ונמצא ביצירה חסרון.
נמצא לפי דברינו,
שנתינת התורה להשכיל לבות בני אדם מחיבת לתשלום היצירות. 

חלק שלישי

ואם ישאל עוד,
אחר שהיא תשלום היצירות למה נתנה לעם אחד מעמי העולם ולא לכולם?

גם בזה היתה תשובתו פשוטה להשיב,
שאין דעת הנוצר משיגה כונת יוצרו,
אבל מכל מקום גם לזה אפשר למצא בו קצת טעם לפי מנהגו של עולם.

הלא ידוע,
כי בכל דברי העולם השפל פסולת מרבה בו על העיקר,
גם בעיקר חלק ממנו נבחר בו מן הכל.

כאלו תאמר,
רב קרקע שבעולם אינם עדית אלא מעוטם,
וגם בעידית חלק ממנו עידי עדית,
וכן הדבר גם בפירות העולם ובמיני הבהמות והעופות.

ואם כן גם במין האנושי נהיה הדבר כן,
לדמותו למיני העולם השפל,
אחר שהוא משתף עמהם בקצתו,
שהוא בעל גוף נפסד כהם,
אין תימה בדבר.

ועל כן,
נבחר ממין האדם חלק אחד והוא ישראל,
והוא "המעט מכל העמים"
וברוך השם שיודע כי הם מבחר המין האנושי ובחרם להיות נקראים עמו ונתן להם כל עקרי החכמה.

ואולם גם לכל שאר מין האדם נתן דרך להבדילם מן הבהמות,
והם שבע מצוות שנצטוו בהם כל בני העולם בכלל,
כמו שנכתב על כל אחת מהם בעזרת השם.
וגם בעם ישראל בעצמו חלק מהם נבחר יותר,
והוא שבט הלוי שנבחר לעבודתו תמיד.

וכן הדבר גם כן בכדור הארץ,
שיש בה חלק נבחר מן הכל,
וידע השם כי המבחר שבה היא ארץ ישראל,
והיה רצונו להושיב בה מבחר מין האדם.
גם באותו מבחר הארץ הטוב שבו הוא ירושלים,
ועל כן נבחרה להיות משכן התורה ומקום העבודה וממנה יתברך כל כדור הארץ,
"כי שם צוה ה'
את הברכה". 

חלק רביעי

ואם ישאל עוד,
אחר שאמרתי כי עקר הכל והחלק הנבחר הם עם ישראל,
איך הדבר שהם סובלי הגלות והצרות מעולם?

התשובה,
ידוע הדבר ומפרסם בין בני העולם,
כי אדון הכל ברא שני עולמות,
עולם הגופות ועולם הנשמות.
ועולם הגופות כאפס ותהו נחשב כנגד עולם הנשמות,
שזה כצל עובר וזה קים לעד.
ועל כן בהיות הנפש עקר האדם והדבר הקים שבו ונשאר לעד,
והגוף כלי לנפש,
משמש אליה זמן מועט ואחר כן נפסד ונאלח,
הנחיל השם לעמו עולם הנשמות,
שהוא עולם נצחי,
ולתענוג שבו אין שעור. 

ואם ישאל השואל עוד,
ולמה לא נתן האל לעמו אשר בחר שתי מנות תענוג,
עולם הגופות ועולם הנשמות?

התשובה,
כי ידוע לכל בעל שכל,
שאי אפשר לבעל חומר בעולם מבלי שיחטא,

וממדות האל ברוך הוא הקבועות עדי עד היא מדת הדין,
והיא תחיב כל בעל שכל ללכת בדרך השכל,
ובנטותו להתחיב למלך,
ואחר שחיבה מדת הדין,
לפטור בלא כלום אי אפשר שכבר יצא חיב מבית מידת הדין.

ועל כן מחסדי השם עלינו שם חלקנו לצרף החטא ממנו בעולם הזה הנפסד,
להיות נפשותינו נקיות וקימות בעולם הנשמות,
שיפה שם שעה אחת מכל חיי העולם הזה.

ואולם יש להאמין שיגיע זמן שנזכה לשתי המנות והם ימות המשיח.

והטעם אז בימים ההם:
לפי שלא נהיה צריכים לצרוף הגופים כלל,
כי יבטל ממנו יצר הרע,
כדכתיב "והסירותי את לב האבן"
(יחזקאל לו כו).

ואם גם בעת ההיא מעט סיג חטא ישאר יפול החיוב על ראש השעיר,
כאשר בתחילה.

וזהו שכתוב בתורה "אם בחקותי תלכו"
(ויקרא כו ב)
אנחיל אתכם טוב העולם הזה.
כלומר,
אם תהיו שלמים ולא תהיו צריכים לצרוף הגוף תזכו אף לטובת העולם הזה.
וזהו שכתב באברהם אבינו עליו השלום שברכו השם בכל (בראשית כד א),
אף בטובת העולם הזה,
שלא נצטרך בעת ההיא לצרוף הגוף כלל.

ואחרי זאת אין לתמוה בצערן של ישראל בגליות יותר מכל האמות,
כי הכל לטובתם ולכבודם.

ואתה השואל תן עיניך ולבך על זה,
כי דבר גדול הוא,
לא יבינו אותו כל רשעים,
"והמשכילים יבינו"
(דניאל יב י),
כי הרבה מן היהודים עניים ברוב הצרות הגדולות,
אשר תכפום בגליות,
והם לא ידעו ולא הבינו את טוב עולם הנשמות,
כמעט נטיו רגליהם ברב הדאגות,
ולבם לא נכון עמם ברב רעיונות.

השם בחסדיו יעביר מלבנו מחשבות און,
וישפיע עלינו שכל טוב ודעות נכונות להשלים חפצו,
אמן כן יעשה.

חלק חמישי

ואם ישאל עוד אחר שאמרת שעקר הכל הוא עולם הנשמות וסוף שכר המצות בו,
למה לא יזכירנו בתורה ויאמר בעשותכם מצותי אנחילכם העולם הבא?

התשובה,
מפני שענין העולם הבא ידוע ונגלה לכל בעל שכל וברור כשמש,
אין כל אומה ולשון שלא יסכימו,
כי יש לנפשות השארות אחר כלות הגופים.
ואין חולק גם כן,
לפי טובתה של נפש וחכמתה וכשר פעליה תעגוגה יותר,
כי מחצב הנפש השכלית ממוצא השכל,
וכל המתקרב יותר אל טבעו,
מקום שחצב ממנו תענוגו יותר.

אלה הדברים אין צריכין חזוק בראיות ועדים,
הן הן עדיהן וראיותיהן,
משכל ראשון הן.
ועל כן לא תאריך התורה לעולם במה שהוא ידוע מן הסברא האנושית,
וזהו אמרם ז"ל בכל מקום:
סברא הוא!
כלומר:
ואין צריך קרא במה שהסברא נותנת.

ועל כן הבטיחתנו התורה (שכר)
בקיום המצות בעולם הזה.
כלומר,
שלא נהיה טרודים במזונות ובמלחמות האויבים,
ונוכל להשתדל בעבודות האל ונשיג רצונו.

ואין צריך להאריך עוד ולומר,
וכשתשיגו רצונו תזכו לתענוג העולם הבא,
כי ידוע הדבר מאליו,
שכל נברא אשר ישיג רצון בוראו יתעלה –
יתקרב אליו ויתענג בזיוו.

ועוד טעם אחר:
שאילו הבטיחה התורה בגמול העולם הבא ולא בזה לא תהיה ההבטחה נראית בחיים,
ויהיה אולי לב קטני אמנה נוקף בדברים.

חלק שישי

התורה הזאת שאמרנו שנתן השם לעמו על יד משה נביאו,
מעקריה לדעת:

כי השם האלקים אשר בשמים ממעל שנתן זאת התורה לישראל,
הוא המצוי הראשון,
שאין התחלה ותכלית למציאותו ברוך הוא,
ושהוא המציא וברא ברצונו ובכלתו יש מאין כל הנברא,
ושיעמד קים כל מה שברא הזמן שירצה הוא ולא יותר אפילו רגע,
ושאין נמנע לפניו לעשות כל דבר.

ולהאמין כי הוא אחד בלי שום שתוף בעולם,
ולהאמין כי בקים האדם מה שכתוב בה תזכה נפשו לתענוג גדול לעולמים,
ולהאמין כי האל משגיח במעשה בני אדם ויודע כל פרטי מעשיהם,
ומשלם לכל אחד לפי פעלתו. 

מציאות ה':

1.

2.

בורא ומקיים העולם:

3.

4.

5.

ייחוד ה':

6.

שכר עושי דברו:

7.

השגחת ה':

8.

9.

חלק שביעי

ומעקרי התורה גם כן להאמין,
כי פרוש התורה האמתי הוא הפרוש המקובל בידינו מחכמי ישראל הקדושים הקדמונים וכל שיפרש בה דבר הפך כונתם הוא טעות ודבר בטל לגמרי,
לפי שחכמינו קבלו פרוש התורה ממשה רבנו עליו השלום שקבלו מאת השם ברוך הוא כשעמד בהר ארבעים יום.
ואף על פי שבזמן מועט מזה היה אפשר ללמוד בכח המלמד,
רצה השם לרמז ללומדים שילמדו במתון. 

והפרוש האמתי שאמרנו,
הוא הפרוש הכתוב בתלמוד הבבלי והירושלמי שחברו חכמינו הקדמונים שקבלוהו דור אחר דור ממשה רבנו עליו השלום.
וה"בבלי"
הוא יותר ארך ומבאר,
ועליו אנו סומכים יותר.
והוא עשוי לששה סדרים,
ויש בו ששים מסכתות,
לפי חלוק הענינים,
סימנם "ששים המה מלכות",
וחמש מאות ושנים ועשרים פרקים.
וכן יתבאר פרוש התורה האמתי מספרים אחרים שחברו קצת מחכמינו הקדמונים,
ונקראים ספרא וספרי ותוספתא ומכלתא.
כל אלה ספרים שכל ישראל מאמינים בהם וסומכים על דבריהם במה שיהיה שם בלי מחלוקת,
ובמה שיש בו מחלוקת–
כבר פרשו הם גם כן ההכרע שנקח מהם,
הכל מבאר יפה בלי שום ספק וערבוב למבינים.

וכל מי שלבו נוקפו בענינים אלה איננו בכלל עם הקדש,
לפי שמפשט כתובי התורה בלתי פרושיהם וקבלתם האמתית לא נסכים אל האמת לעולם,
כי יש כמה כתובים בתורה נראים כסותרים זה את זה,
ויודע פרושם יבין ויראה "כי ישרים דרכי השם".

הרי שכתוב בתורה "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה"
ומצינו בקהת בן לוי שהיה מיורדי מצרים,
ואם אתה מונה כל שני חייו ושני חיי עמרם בנו ושמנים שנה של משה,
שהיה בן שמנים בעמדו לפני פרעה לדבר אליו להוציא את בני ישראל ממצרים,
לא יעלו כלם כי אם שלש מאות וחמשים שנה.

אלא שבא הפרוש על זה,
שמשעה שנאמר לאברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך"
מתחיל חשבון הארבע מאות ושלשים שנה.

ופרוש הפסוק כן:
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות,
כלומר שהתחילו לגלות ארבע מאות ושלשים שנה.
שמשעה שנאמר לאברהם "כי גר יהיה זרעך"
וגו'
התחיל עליו הצער ומשם התחלת החשבון. 

ואל יקשה עליך אמרו "בני ישראל",
שהרי אמרו במדרש,
אברהם נקרא ישראל,
שנאמר "ומושב בני ישראל",
ומה שאמר "בני ישראל",
כלומר,
בני ישראל וישראל.
אבל מפני שהתחיל לאב הצער בבשורת גלות הבנים,
הוציאו הכתוב בלשון זה.

ומה שאמר "במצרים"
גם כן לאו דוקא,
אלא כלומר בגלות,
ומה שהוציא הכל בלשון "מצרים"
לפי ששם היה עקר הגלות,
ואחר העקר הכל הולך ועליו נקרא לעולם.

וכן כתוב בתורה "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה"
וכשאתה מונה פרטן תמצא ששים ותשע נפשות,
אלא שבא הפרוש"
שיוכבד נולדה בין החומות ולא נחשבה בפרט.
וכן כתוב אחד אומר "שבעת ימים תאכל מצות"
וכתוב אחד אומר "ששת ימים"
וכאלה יש רבים,
לא יתבאר פתרונם לעולם,
כי אם בפרוש התורה המקבל בידינו ממשה רבנו עליו השלום שנתנה לנו.