ב
ס"ד
מה
נלמד
מפרשת
השבוע?
כתב
וערך:
רב
בית
הספר
–
יהודה
רוזנברג
"אני חייב ללכת?"
שאלתי.
"אני חושבת שזה מאוד חשוב שתלך"
ענתה אמא.
אבל היום זה שבת,
בחוץ קר,
וממש אין לי כוח לצאת לקור,
רק כדי להגיע לתפילה.
חוץ מזה,
אני עדיין ילד,
עוד לא הגעתי לגיל בר מצווה,
ואני לא חייב להתפלל"
אמרתי בקול רוטן,
תוך שאני שופך את כל התירוצים למה לא לצאת מהמיטה החמה,
וללכת לבית הכנסת…
"אבל זה חשוב.
האם אינך מרגיש צורך להתפלל?
להגיד תודה לקב"ה?
לבקש דברים שאולי אתה צריך?"
שאלה אמא.
"לא!"
עניתי בקול,
והתכרבלתי מתחת לשמיכה מחדש…
נרדמתי.
לפתע הרגשתי קור נורא.
כאילו מישהו שם עלי גוש קרח ענק.
נסיתי להתחמם,
אבל שום דבר לא עזר לי.
"מה אעשה?"
חשבתי לעצמי.
"אלך לחפש תנור שיחמם אותי,
חשבתי.
יצאתי מהמיטה הקפואה,
והתחלתי לרוץ ולחפש תנור.
אבל החדר היה סגור.
לא ראיתי שום דלת,
מסביבי היו רק קירות,
לא חלונות ולא דלתות.
הרגשתי נורא.
פתאום הבנתי כי לא רק קר לי,
אלא אני כלוא בתוך חדר,
בלי אפשרות לצאת ממנו.
התחלתי לדפוק על הקירות,
אבל היד שקעה בתוך הקיר,
ונתקע בחור שיצרה.
הבנתי כי הקיר מכוסה בקרח.
התחלתי לצעוק "הצילו!
מישהו שומע אותי?
איך יוצאים מכאן?
אני הולך למות מקור!"
אבל לא הייתה תשובה.
התחלתי לבכות,
לבכות מכל הלב.
הרגשתי כי אין לי שום סיכוי להינצל מהחדר הקפוא הזה.
הרגשתי כי אני הולך למות…
"אמא,
הצילי אותי!"
צעקתי.
לפתע שמעתי קול מדבר אלי.
"אמא לא שומעת אותך,
היא לא יכולה לעזור לך.
עליך לחשוב מי יוכל לשמוע אותך בכל מקום,
גם מתוך החדר הקפוא הזה".
הקול היה נשמע קול אבהי,
אוהב דואג,
ומייעץ מכל הלב.
"מי אתה?"
שאלתי,
אך הוא לא ענה.
"האם זה אתה אלוקים?"
צעקתי,
אך לא הייתה תשובה.
"אני יודע,
אתה רוצה להגיד לי שעלי להתפלל לקב"ה,
כי רק הוא שומע אותנו בכל מקום,
גם בחדר מוזר ונורא כזה"
אמרתי.
"אכן,
צדקת!"
ענה הקול.
"אז אלוקים תעזור לי!"
אמרתי,
בטון דיבור של דרישה,
ולא בקשה.
שקט השתרר בחדר.
"הוי אלוקים,
אם אתה לא תציל אותי עכשיו,
אני אמות"
מררתי בבכי.
לפתע הרגשתי יד חמה מלטפת את פני,
יד המנגבת את עיני מהבכי,
ופה הנותן לי נשיקה חמה במצח.
פתחתי את עיני.
הייתה זאת אמא….
"מה קרה?"
שאלה אמא בקול מרגיע,
"חלמתי שאני הולך למות,
ורק כאשר התפללתי לקב"ה מכל הלב,
פתאום את ליטפת אותי…
" אמרתי.
אמא חייכה חיוך אוהב ומרחם.
"אתה סבור שזה קרה סתם?
שסתם במקרה חלמת את החלום הזה דווקא?
שליטפתי אותך במקרה בדיוק כאשר התפללת?"
שאלה אמא.
"לא,
ממש לא!"
עניתי,
"אני מרגיש שהקב"ה רצה להראות לי שצריך תמיד להודות לו,
גם שהכל נראה רגיל . כי לפתע הכל עלול להיות מאוד לא נעים"
אמרתי.
"אז מה תעשה עכשיו?"
שאלה אמא.
אלך להתפלל"
אמרתי.
אכן אני מרגיש כמו משה רבנו,
ה'
קורא לו.
ואז,
כאשר משה מרגיש את הצורך שלו בקשר עם הקב"ה,
הקב"ה מלמד אותו איך להקריב קורבנות.
היום אנחנו מתפללים במקום קורבנות,
ולכן אלך להתפלל…."
. אכן אין מקרה בעולם.
החלום הסביר לי את הפסוק,
ושלח אותי לתפילה…
;
מפסקי
הרב חיים דוד הלוי– קצוש"ע.(קכ"ה
ה')
-
נמשיך בדיני חינוך הילדים.
ההורים חייבים לדאוג שנלמד מקצוע,
שבו נוכל גם לעבוד.
כיום,
כדי להצליח למצוא עבודה טובה,
צריך ללמוד טוב.
מי שלא ילמד בכיתה כמו שצריך,
לא יוכל ללמוד בתיכון כמו שצריך.
לנו הילדים זה נשמע כל כך רחוק,
הרי כל כך הרבה זמן יעבור עד שנהיה גדולים,
נסיים צבא,
ונלמד מקצוע באונברסיטה או בכל מקום אחר.
אבל אם לא נלמד כבר היום כראוי,
לא נצליח בתיכון,
ונתקשה ללמוד מקצוע,
ולהתפרנס,
שיהיה לנו כסף לדברים שאנחנו צריכים.
לכן,
ההורים שלנו מקיימים מצווה,
כאשר הם שולחים אותנו ללמוד.
ואנו מקיימים שתי מצוות,
כאשר אנו לומדים.
מצוות כיבוד הורים,
ומצווה מחכמים "ללמוד אומנות"=
מקצוע.
