גמרא, בבא מציעא כד: ת"ש דאמר רב אסי – לקנקנה:

התהליך:

בלשון הגמרא:

בלשוננו:

הבאת מימרא שיכולה ליישב את הספק הראשון:

ת"ש דאמר רב אסי:
"מצא חבית יין בעיר שרובה כנענים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתיה למוצאה".

בא שמע שאמר רב אסי:
"אדם שמצא חבית יין בעיר שרובה כנענים – החבית שייכת לו כמציאה אך אסורה בהנאה כיין נסך.
אם בא יהודי ונתן סימן שהחבית שייכת לו – המוצא לא חייב להחזיר את החבית ליהודי וכעת היין מותר בשתיה,
שכן התברר שזה לא יין נסך".

הסקת מסקנה מהמימרא

כמאן?
כר"ש בן אלעזר.
שמע מינה כי קאמר ר"ש בן אלעזר ברוב כנענים,
אבל ברוב ישראל לא.

כמי?
כרבי שמעון בן אלעזר.
שמע ממנה שכאשר רבי שמעון בן אלעזר אמר שהמוצא במקום שהרבים מצויים שם – הוא התכוון לרבים כנענים אך לא לרוב ישראל,
ובכך תפשוט את הספק הראשון.

דחיית המסקנה

לעולם אימא לך ר"ש בן אלעזר אפי'
ברוב ישראל נמי קאמר,
ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא,
ופליג עליה בחדא.

לעולם אומר לך שרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל גם אמר,
ורב אסי סובר כמותו באחד (בענין אחד – בכך שברוב נכרים יש יאוש ולא צריך להכריז)
וחולק עליו באחד (בענין אחד – ברוב ישראל).

בירור אגב של נקודה שהוזכרה במימרא

וכי מאחר דאסירא בהנאה,
מותרת משום מציאה למאי הלכתא?
אמר רב אשי לקנקנה:

וכיוון מאחר שהיין אסור בהנאה,
לאיזו הלכה אומרים לנו שמותרת משום מציאה?
אמר רב אשי – לקנקנה – שאמנם היין אסור בהנאה,
אך את הכלי אפשר לקחת.