גמרא, בבא מציעא כו. אם היה משכירו – בדעתייהו למיגזלה.

התהליך:

בלשון הגמרא:

בלשוננו:

ציטוט מהמשנה

אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו:

אומרת המשנה שאם המציאה נמצאה בבית מושכר – היא שייכת למוצא.

קושיא

ואמאי?
ליזיל בתר בתרא!

ולמה?
לך אחר האדם האחרון ששכר את הבית ותאמר שהמציאה שלו.

הבאת טעם וראיה לקושיא

מי לא תנן:
"מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה –
לעולם מעשר,
בהר הבית – חולין.
ובירושלים,
בשאר ימות השנה – חולין,
בשעת הרגל – הכל מעשר",
ואמר ר'
שמעיה בר זעירא:
מאי טעמא?
הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום.
אלמא אמרינן:
קמאי קמאי אזלו,
והני אחריני נינהו.
הכא נמי,
קמא קמא אזל והני דבתרא הוא!

האם לא שנינו שאם אדם מוצא מעות בירושלים לפני סוחרי בהמה,
המעות הן בחזקת מעשר שני.
אם מוצא בהר הבית,
המעות חולין.
אם מוצא בירושלים – בימות השנה חולין ובימות הרגל מעשר.
ואמר ר'
שמעיה בר זעירא:
מה הטעם?
מכיון שאת השווקים בירושלים מטאטאים בכל יום.
הרי שאומרים שהמעות הראשונים הלכו והמעות הללו הם מעות אחרים,
ולכן אנו לא חושבים שמעות אלו נשארו מתקופת הרגל לתקופת השנה.
אף כאן,
בדירה מושכרת,
נאמר שמכיון שכל שוכר אוסף את חפציו,
מנקה את הדירה ובודק היטב שלא שכח כלום – הדברים של הראשון ששכר יצאו מהדירה ואלו הדברים שנמצאו שייכים לדייר האחרון שגר בדירה.

תרוץ ראשון

אמר ריש לקיש משום בר קפרא: כגון שעשאו פונדק לשלשה ישראל.

אמר ריש לקיש משום בר קפרא:
מדובר במשנה במציאות שהבית הושכר כפונדק לשלשה יהודים בו זמנית,
ממילא מי שנפל ממנו התייאש מלמצוא אותו.

נסיון לימוד מהתירוץ הראשון

שמע מינה, הלכה כר"ש בן אלעזר אפי'
ברוב ישראל!

למד ממנה שהלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל – שכן כאן אנו אומרים שהאבידה של המוצא כי הם היו רבים (שלשה)!

תרוץ שני (שמבטל את נסיון הלימוד)

אלא אמר רב מנשיא בר יעקב: כגון שעשאו פונדק לשלשה עובדי כוכבים.

אלא אמר רב מנשיא בר יעקב:
מדובר במשנה במציאות שהבית הושכר לשלשה גויים,
ולכן המציאה של המוצא.

תרוץ שלישי

רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפי'
תימא לשלשה ישראל.

רב נחמן אמר בשמו של רבה בר אבוה – אפילו תאמר שעשאו פונדק לשלשה יהודים המציאה של המוצא,
וזה לא מחייב לומר שרשב"א סובר אפילו ברוב ישראל.

בירור הטעם לתירוץ השלישי

מאי טעמא? ההוא דנפל מיניה מיאש. מימר אמר: מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדי אלא הני, אמרי קמייהו כמה זמני ליהדרו לי ולא הדרו לי, והשתא ליהדרו?! אי דעתייהו לאהדורה, אהדרוה ניהלי, והאי דלא אהדרוה לי – בדעתייהו למיגזלה.

מה הטעמא?
ההוא שנפל ממנו התייאש.
הוא אומר לעצמו:
מאחר שאיש אחר לא היה עמי אלא אלו,
אמרתי לפניהם כמה פעמים שיחזירו לי ולא החזירו לי,
ועכשיו שיחזירו?!
אם היה בדעתם להחזירה,
היו כבר מחזירים לי אותה,
וזה שלא החזירוה לי – בעתם לגזול אותה ממני.
ומכיון שכך הוא אומר בלבו – הוא מתייאש מהאבידה.