[‏יום ו' ט'
תשרי ערב יוה"כ תשע"ד]

משנה מסכת פסחים–
פרק א':

ברוך קורצוייל

מיועד לכיתה ט

תוכן

משנה א':
(מופיעה בגמרא בדף ב'
עמוד א')

"אור
לארבעה
עשר
בודקים
את החמץ
לאור הנר
כל מקום
שאין
מכניסין
בו חמץ
אין צריך
בדיקה
ולמה
אמרו שתי
שורות
במרתף? מקום
שמכניסין
בו חמץ.
בית
שמאי
אומרים: שתי
שורות
על פני
כל המרתף
ובית הלל
אומרים: שתי
שורות
החיצונות
שהן
העליונות".

"כל
מקום שאין מכניסים בו חמץ"
וכו'.

1. מדוע אין חובה לבדוק במקום 'שאין מכניסים בו חמץ'?

היעזר בדברי הר"ן בפירושו לרי"ף מסכת פסחים:
"ומשמע
דתנא
דמתניתין[=שהתנא של משנתנו]
לא
בעי ביטול
כלל[=לא מצריך ביטול כלל]
אלא
בדיקה, ובהכי
סגי
ליה[=וזה מספיק],
לפי
שמכיון
שבדק יצא
ידי
חובתו. ואם
שמא ימצא
אחר–כך
גלוסקא
יפיפייה[=עוגה טובה/קרואסון]?
יבערנה
לאלתר![=באופן מיידי]
שמא
תאמר: למפרע
עבר עליה?
ליתא![=אין מקום לחשוש לכך!!]
שהרי
סמכה
תורה
על
החזקות,
וכל
שבדק
אותן
מקומות
שרגיל
להימצא
בהן חמץ
יצא
ידי–חובתו"
וכו'.

מה פירוש "שהרי סמכה תורה על החזקות"?
מהי 'חזקה'?
כיצד דברי הר"ן משיבים על שאלה 1.

"ובמה
אמרו: 'שתי
שורות במרתף'? מקום
שמכניסים בו חמץ" וכו'.

2. מי הם ש–
   'אמרו'?
   היכן נזכר שצריך לבדוק חמץ בשתי שורות ראשונות שבמרתף?

היעזר בדבריו של רבי עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה מסכת פסחים: "ובמה
אמרו– לקמן
במתניתין[=בהמשך המשנה]".
עיין בהמשך המשנה,
במחלוקת בית–שמאי ובית–הלל והשב על שאלה 2.

ראה גם לשון רבי עקיבא איגר בהגהותיו על המשניות מסכת פסחים:
"בפירוש
הרב
עובדיה
ברטנורא
ד"ה
"ולמה
אמרו– לקמן
במתניתין". וב–
'ספר
הכריתות' כתב
שקודם
רבי היו
סדרי
משנה ושם
היו
שונים[=באותם 'סדרי משנה'
עתיקים היה כתוב:]
ב'
שורות
במרתף".

'ספר הכריתות'
לרבינו שמשון בן רבי יצחק מקינון מגדולי הראשונים 'בעלי התוספות'
חי ופעל בסוף המאה ה-12
(1300 בערך).
'ספר הכריתות'
מחולק ל-5
חלקים:

1. בתי
   מידות–
   בו הוא מבאר את הברייתא של רבי ישמעאל אותה אומרים כל בוקר:
   "שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם".

2. בית
   מקדש–
   בו הוא מבאר כלל אחד מכללי הלימוד בסדר "קודשים":
   "למדים–
   למד מן הלמד".

3. נתיבות
   עולם–
   ביאור על הברייתא של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ובה 32 מידות שהתורה וההגדה נדרשות בהם.

4. ימות
   עולם–
   בו הוא מבאר סדר המשנה והתלמוד מי קיבל ממי וכללים שונים ועוד.

5. לשון
   לימודים–
   החלק הנכבד ביותר של הספר ובו כללי התלמוד וביאור עליהם.

"בית–שמאי
אומרים" וכו'
"ובית–הלל
אומרים" וכו'.

3. מהי דעת בית–שמאי ומהי דעת בית–הלל?
   נסה גם לצייר את דעת כל אחד מהם. ניתן למצוא איור איכותי של השיטות השונות במהדורות שוטינשטיין.

היעזר בלשון התוספתא:
"בית
שמאי
אומרים: שתי
שורות
על–פני
כל המרתף,
שורה
החיצונה
הרואה
את הפתח,
והעליונה
הרואה
את הקורות,
אבל
שלמטה
הימנה
ושלפנים
הימנה– אין
צריך
בדיקה. בית–הלל
אומרים: שורה
החיצונה
היא
העליונה, הרואה
את הפתח
ואת
הקורות, שלמטה
הימנה, אבל
שלפנים
הימנה– אין
צריך
בדיקה".

היעזר גם בפירוש הרמב"ם למשנה: "תאר
לך בית
מלא כדי
יין, לאורכו
עשרה
כדים
ולרחבו
עשרה, ובגובהו
עשרה כל
כד בצד
חבירו, עד
שיהיה
בבית אלף
כדים. בית
שמאי
אומרים: בודק
השורות
שכנגד
הפתח
לאורך
ולרוחב
שהן מאה
כדים, וכן
השורות
שכנגד
תקרת
הבית
לאורך
ולרוחב
שהן מאה
כדים, וזהו
ענין
אמרם: "שתי
שורות
על–פני
כל המרתף".
ובית
הלל
אומרים
בודק
עשרים
כדים
בלבד שהן
שתי שורות
אחת תחת
השניה
כנגד פתח
המרתף
מלמעלה
הסמוכות
לתקרה" וכו'.

4. חווה דעתך: במה הם חולקים?
   מדוע בית–שמאי אומרים לבדוק את כל השטח העליון של הכדים ואת כל השטח הקדמי,
   ואילו בית–הלל אומרים לבדוק רק את שתי השורות הקדמיות–העליונות?
   מה ההיגיון של כל אחד מהם?

משנה ב':
(מופיעה בגמרא בדף ט'
עמוד א')

"אין
חוששין
שמא גררה
חולדה
מבית
לבית
וממקום
למקום
דאם כן
מחצר
לחצר
ומעיר
לעיר אין
לדבר
סוף".

"אין
חוששים שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום
למקום" וכו'.

1. באיזה 'בית'
   ובאיזה 'מקום'
   מדובר כאן? היעזר בפירוש רש"י ובלשון הרמב"ם וכתוב כיצד כל אחד מהם מפרש.

פירוש רש"י על המשנה (מופיע בגמרא בדף ט' ע"א):
"אין
חוששין
שמא גיררה
חולדה
כו' – אין
חוששין
כשבדק
זוית[=פינה או חדר מסוים בבית]
זו
ובא לבדוק
זו שמא
בתוך שבא
לבדוק
זו גיררה
חולדה
חמץ למקום
הבדוק, וצריכנא[=וצריך]
לחזור
ולבדוק [לכל זה אין חוששים ולכן אינו צריך לחזור ולבדוק]".

פסק הרמב"ם במשנה–תורה הלכות חמץ–ומצה פרק ב'
הלכה ז': "אין
חוששין
שמא גררה
חלדה חמץ
למקום
שאין
מכניסין
בו
חמץ
שאם נחוש
מבית
לבית
נחוש
מעיר
לעיר
ואין
לדבר
סוף" וכו'.

2. האם רש"י והרמב"ם חולקים עקרונית ויש השלכה למחלוקתם או לא? היעזר בפירוש המגיד–משנה לרמב"ם מצד אחד,
   ובפירוש הכסף–משנה לרמב"ם מצד שני וכתוב כיצד הבין כל אחד מהם.

פירוש המגיד–משנה על הרמב"ם שם: "משנה:
"אין
חוששין
שמא גררה
חולדה
מבית
לבית
וממקום
למקום
שאם–כן
מחצר
לחצר
ומעיר
לעיר
ואין
לדבר
סוף".[המגיד–משנה מציין לנו שמקור דברי הרמב"ם במשנה ב'
הנ"ל.
עכשיו הוא מסביר איך הרמב"ם הבין את המשנה:]
ומפרש
רבינו[=הרמב"ם]
מבית
שמכניסין
בו לבית
שאין
מכניסין
בו ואינו
צריך
בדיקה, שאם
באת לחוש
לכך אף
אתה היה
חושש
כשבודק
חצר זו
או עיר
זו באת
חולדה
וגררה
שם חמץ
מעיר
אחרת או
מחצר
אחרת שלא
היתה
בדוקה
באותה
שעה, ואין
לדבר
סוף, שאי
אפשר לכל
ישראל
לבדוק
חמצן בבת
אחת. ורש"י
ז"ל
פירש
שאין
חוששין
כשבדק
זוית זו
ובא לבדוק
זו שמא
בתוך
שבאת לזו
גררה
חולדה
החמץ
למקום
הבדוק
וצריך
אני לחזור
ולבדוק
עכ"ל.
ופירוש
רבינו
עיקר
ויפה
כיון".

פירוש הכסף–משנה על הרמב"ם שם: "הרב–המגיד[=כינוי למגיד–משנה]
כתב
פירש
רבינו
ופירוש
רש"י,
וכתב
שפירוש
רבינו
עיקר
ויפה
כיון.

ואני
אומר, מאחר
דלענין
דינא
ליכא
פלוגתא
בינייהו[=אין השלכה מעשית למחלוקתם,
היא אינה מחלוקת עקרונית],
מה
לי אם
נפרש: 'אין
חוששין
שמא גררה
חולדה
מבית
שמכניסין
בו חמץ
לבית
שאין
מכניסין' או
אם נפרש:
'אין
חוששין
שמא גררה
חולדה
מבית
שאינו
בדוק
לבית
בדוק'?

ואם
ליישוב
לשון
המשנה[=ואם נתייחס למחלוקת שכן יש כאן,
בסופו של דבר יש כאן מחלוקת בפירוש פשט המשנה],
יותר
מתיישב
כפירוש
רש"י[=פירוש רש"י יותר מסתדר עם פשט המשנה]…
אבל
לפי האמת,
לענין
דינא, לא
נפיק לן
מידי[=אין במחלוקת זו שום השלכה להלכה ולמעשה]
דאליבא
דתרוייהו[=שכן לפי שניהם,
רש"י והרמב"ם]
לא
חיישינן[=אין אנו חוששים]
מבית
שמכניסין
לבית
שאין
מכניסין, ולא
מבית
שאינו
בדוק
לבדוק
ולא שייך
לומר
פירוש
זה עיקר
או זה
עיקר".

"מגיד–משנה"
הוא חיבור פרשני עמוק ומקיף על ספר "משנה–תורה(=הי"ד החזקה)" לרמב"ם.
הוא חובר בידי רבי וידל די טולושא (עיר בספרד) שחי בתקופת הראשונים (סביבות 1300 לספה"נ)
והיה חברו של רבנו ניסים מגירונדי (=הר"ן).
המגיד–משנה נחשב לפרשן החשוב מבין פרשני הרמב"ם.

"כסף משנה"
אף הוא חיבור פרשני חשוב מאוד על ספר "משנה–תורה(=הי"ד החזקה)"
לרמב"ם.
הוא חובר בידי מרן רבנו יוסף קארו מחבר השולחן–ערוך.
מרן נולד בספרד ב–
1488 לספה"נ ובגיל 4 גלה עם כל יהודי ספרד ב–
'גירוש ספרד',
למד בתורכיה ולבסוף עלה לארץ–ישראל שם נפטר בעיר צפת והוא בן 87. ספרו "שולחן–ערוך"
התקבל בכל קצוות ישראל כספר ההלכה המחייב והדבר נכון גם לימינו.

3. חווה דעתך: האם מקום שכן רגילים להכניס אליו חמץ במהלך השנה,
   אחרי שבדקו שם חמץ בצורה טובה שווה בעיניך למקום שכלל לא הכניסו בו חמץ במהלך השנה? על שני המקומות תוכל לומר שאין בהם חמץ, באותה רמת ביטחון?
   עד היכן מגיע כוחה של בדיקת חמץ?

"אם–כן,
מחצר
לחצר ומעיר לעיר– אין
לדבר סוף".

4. מה פירוש "אם–כן"?

5. אז מה אם 'אין לדבר סוף'?
   הסבר את הטענה המופיעה במשנה.
   (זכרו שהתורה מצווה אותנו לבדוק חמץ, אם אנו נחשוש את כל החששות הללו–
   שייך לצוות כזה ציווי?)

תוכלו להיעזר בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה מסכת נזיר פרק ט'
משנה ב': "שהענין
יגיע עד
ללא
תכלית[=עד אין סוף]
אם
נלך אחרי
האפשרויות[=אם נתייחס לכל דבר אפשרי],
אבל
העיקר
שאם הוחזק
מצב מסוים
נשאירנו
בחזקתו
עד שיהא
דבר ברור
מסלקו
מאותה
החזקה, וכל
דבר שיש
בו ספק
ואפשרות
אחרת הרי
אין החזקה
מסתלקת" וכו'.

משנה ג':
(מופיעה בגמרא בדף י'
עמוד ב')

"רבי
יהודה
אומר: בודקין
אור ארבעה
עשר
ובארבעה
עשר שחרית
ובשעת
הביעור. וחכמים
אומרים: לא
בדק אור
ארבעה
עשר יבדוק
בארבעה
עשר לא
בדק
בארבעה
עשר יבדוק
בתוך
המועד
לא בדק
בתוך
המועד
יבדוק
לאחר
המועד
ומה
שמשייר
יניחנו
בצינעא
כדי שלא
יהא צריך
בדיקה
אחריו".

"רבי
יהודה אומר" וכו'
"וחכמים
אומרים" וכו'.

1. ציין את שלושת הזמנים בהם מאפשר ר'
   יהודה לבדוק חמץ?

2. בדעת חכמים, מה פירוש "בתוך המועד" ומה פירוש "לאחר המועד"? עיין בפירוש הרמב"ם ובפירוש רש"י וכתוב כיצד פירש כל אחד מהם:

פירוש הרמב"ם למשנה: "בתוך
המועד
ואחר
המועד, רצונו–לומר–
בתוך
ימי החג
ואחר ימי
החג" וכו'.

פירוש רש"י:
"בתוך
המועד– בשעה
ששית[=ביום י"ד בניסן בשעה שישית של היום,
ממש סמוך לחצות היום],
שהוא
מועד
הביעור. לאחר
המועד– משש
שעות
ולמעלה, עד
שתחשך[=עד צאת–הכוכבים,
התחלת הלילה ממש]".

3. אם כבר עבר הפסח למה בכלל לבדוק חמץ?

היעזר בפירוש הרמב"ם למשנה: "ותועלת
הבדיקה
אחר המועד
כדי לבערו
שלא ייהנה
בו לפי
שהכלל
אצלנו: חמץ
שעבר
עליו
הפסח
אסור
בהנאה" וכו'.

4. לפי ר' יהודה אם לא בדק בכל אחד משלושת הזמנים הללו,
   שלא יבדוק כלל.
   מדוע?

היעזר בפירוש הרמב"ם למשנה שמובא כאן בסמוך.

5. לפי חכמים אם לא בדק קודם הפסח יבדוק במהלך ימי החג ואם לא אז אחר הפסח. מדוע הם חולקים על ר'
   יהודה?

היעזר בפירוש הרמב"ם למשנה: "וטעם
מחלוקת
ר' יהודה
וחכמים, שר'
יהודה
אומר אם
לא בדק
בשעת
הביעור
שהיא שעת
אסור
החמץ
אינו
בודק כלל
גזרה
דלמא
אכיל
מניה[=שמא יאכל מהחמץ].
וחכמים
לא
גזרי[=אינם גוזרים]
לפי
שאומרים: 'הוא
עצמו
מחזר
עליו
לשרפו
מיכל
אכיל
מניה'[=כעת הוא טורח לחפש אחר החמץ ולשרוף אותו,
איך יתכן שיבוא לאכול ממנו?!],
ולפיכך
אומרים
יבדוק
בתוך
המועד
ולאחר
המועד. ואין
הלכה כר'
יהודה".

6. נסכם על–ידי טבלה– מתי יש חובה לבדוק לפי כל אחת מהשיטות:

	אור לי"ד	י"ד בבוקר	שעת הביעור	בתוך המועד	לאחר המועד
ר' יהודה
חכמים			?

"ומה
שהוא משייר– יניחנו
בצנעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו".

7. מה פירוש "ומה שהוא משייר",
   מתי אנו משאירים את החמץ?

היעזר בפירוש קהתי:
"ומה
שמשייר– הבודק
את החמץ
בלילה, מה
שהוא
משאיר
מן החמץ
לצורך
אכילת
הלילה
ומחר, ולביעור,
יניחנו
בצנעה– במקום
מוצנע[=מקום מוגן/שמור],
כדי
שלא יהא
צריך
בדיקה
אחריו– שאם
יחסר מן
החמץ
שהשאיר, הריהו
צריך
לבדוק
שנית".

משנה ד':
(מופיעה בגמרא בדף י"א עמוד ב')

"רבי
מאיר
אומר: אוכלין
כל חמש
ושורפין
בתחילת
שש ורבי
יהודה
אומר: אוכלין
כל ד'
ותולין
כל ה'
ושורפין
בתחילת
שש".

"רבי
מאיר אומר" וכו'
"ורבי
יהודה אומר" וכו'.

1. מלא את הטבלה:
   לפי כל אחד מהם– מתי מותר ומתי אסור לאכול חמץ?

	שעה רביעית	שעה חמישית	שעה שישית
רבי מאיר
רבי יהודה

2. מה פירוש "כל חמש"? האם זה תואם את השעון שלנו או שיש כאן סידור שונה בשעות היממה?

היעזר בפירוש הרמב"ם למשנה מסכת ברכות פרק א' משנה ה': "ודע
שכל השעות
שנזכרו
בכל המשנה
אינן אלא
שעות
זמניות" וכו'.

היעזר גם באנציקלופדיית 'מושגים תלמודיים' שבפרויקט השו"ת:
"שעות
זמניות– שעות
שאורכן
משתנה
בהתאם
לאורכו
של היום;
בניגוד
ליחידות
זמן
קבועות
כמקובל.

מחלקים
את אורך
היום –
מעלות
השחר ועד
לצאת
הכוכבים, ויש
אומרים
מהנץ
החמה ועד
לשקיעת
החמה –
לשנים
עשר
חלקים, וכל
חלק השנים
עשר מן
היום
נקרא
"שעה
זמנית". נמצאת
השעה
הזמנית
של היום
ארוכה
בימות
הקיץ
הארוכים
מהשעה
המקובלת, וקצרה
ממנה
בימות
החורף
הקצרים".

3. למה רבי מאיר מתיר לאכול בשעה חמישית ואילו רבי יהודה אוסר?

היעזר בלשון הרמב"ם בפירושו למשנה מסכת פסחים:

"אמר
ה': "שבעת
ימים
שאור לא
ימצא
בבתיכם", למדנו
מכאן
שחובת
ביעור
חמץ לפני
השבעה
ימים
בהחלט! כדי
שיהיו
שבעת
הימים
מתחילתן
ועד סופן
לא ימצא
בהן חמץ.

ואמר:
"ביום
הראשון
תשביתו
שאר
מבתיכם", הנה
ידענו
שהוא יום
ארבעה
עשר[בניסן].
והיה
ראוי
להיות
ביעור
חמץ
מתחילת
יום ארבעה
עשר, אלולי
אמרו: "אך
ביום
הראשון", כי
'אך'
אינו
אלא
מיעוט, כאלו
מיעט
ואמר: 'זה
שאמרתי
"ביום
הראשון" אינו
מתחילת
היום אלא
ממקצתו'.

ומכלל
הרמזים
לזה הכלל
המקובל[קבלה בידי חז"ל]
כלומר,
שביעור
חמץ במקצת
יום ארבעה
עשר, הוא
אמרו
יתעלה: "לא
תשחט על
חמץ דם
זבחי", ובא
בקבלה
שזה המקצת
מתחילת
שעה
שביעית.

והכל
מודים
שמתחילת
שעה ששית
אסור
מדבריהם[מגזירת חכמים],
הרחקה
מאסור
תורה. ומחלוקת
ר' מאיר
ור' יהודה,
שר'
מאיר
אומר: אוכל
כל זמן
שמותר
לו
להאכיל[=את בהמתו,
כל זמן שמותר בהנאה מותר באכילה].
ור'
יהודה
אומר לא
יאכל
בחמש
שעות, גזרה
משום יום
המעונן, שאפשר
שיפול
בו טעות
בשעה. והלכה
כר' יהודה".

4. למה לכל הדעות שורפים בתחילת שעה שישית,
   הרי מן התורה החמץ נאסר רק בסוף שעה שישית (=בחצות)?
   היעזר בפירוש הרמב"ם למשנה, הובאו דבריו לעיל.

תוספתא פסחים פרק ג' הלכה י"ח:
(מופיעה בגמרא בדף ב'
עמוד ב')

"מקום
שנהגו
לעשות
מלאכה
במחובר
לקרקע
עד חצות–
עושין.
מקום
שנהגו
שלא
לעשות– אין
עושין.

מאימתי
ארבעה
עשר אסור
במלאכה? רבי
אליעזר
בן יעקב
אומר: מ–
אור
ארבעה
עשר. רבי
יהודה
אומר: משתנץ
החמה. אמר
רבי
אליעזר
בן יעקב:
היכן
מצינו
יום
שמקצתו
אסור
בעשיית
מלאכה
ומקצתו
מותר? אמר
לו רבי
יהודה: הוא
יוכיח
על עצמו,
שמקצתו
אסור
בחמץ
ומקצתו
מותר" וכו'.

"מקום
שנהגו" וכו'
"אסור
במלאכה" וכו'.

1. מכוח מה אסור במלאכה, זה איסור תורה או אסור מתקנת חכמים או מכוח מנהג?

היעזר בפירוש רש"י (מופיע בגמרא דף ב' ע"ב):
" אסור
בעשיית
מלאכה– במקום
שנהגו
בו לנהוג
איסור. דאמרינן
לקמן: מקום
שנהגו
שלא לעשות
מלאכה– אין
עושין".

2. באופן פשוט, לפי ר' אליעזר בן יעקב,
   מאיזו שעה ביממה אסור לעשות מלאכה אם נהגו איסור?
   מה פירוש "אור י"ד"
   בהקשר זה? הביטוי "אור י"ד"
   מוכר לך מהיכן–שהו…

היעזר בפירוש "ציון לנפש חיה"
(צל"ח)
של רבי יחזקאל לנדא ה–
"נודע ביהודה": "כיון
דמסקינן
לקמן
בסוף
הסוגיא[=כיון שבגמרא מסכת פסחים בסוף הסוגיה בדף ג'
ע"א המסקנה היא]
דכולי–עלמא
אור אורתא
ומר כי
אתריה
וכו'[=שלכל הדעות 'אור'
שנזכר במשנה הכוונה ליל י"ד],
אם–כן
המסקנה
אור= אורתא,
וגם
כאן[בתוספתא]
משעת
האור
דקאמר
ר' אליעזר
בן יעקב
אורתא
הוא[=מ–אור י"ד שאמר ר'
אליעזר בן יעקב הכוונה היא לליל י"ד]"
וכו'.

3. מתי לכל הדעות יש איסור גמור מגזירת חכמים לעשות מלאכה ביום י"ד בניסן? ומדוע?

היעזר בפסק הרמב"ם מהלכות יום–טוב פרק ח'
הלכה י"ז:
"אסור
לעשות
מלאכה
בערבי
ימים
טובים
מן המנחה
ולמעלה
כמו ערבי
שבתות, וכל
העושה
מלאכה
בהן אינו
רואה
סימן
ברכה
לעולם, וגוערין
בו ומבטלין
אותו בעל
כרחו, אבל
אין מכין
אותו מכת
מרדות, ואין
צריך
לומר
שאין
מנדין
אותו.

חוץ
מערב
הפסח אחר
חצות
שהעושה
בו מלאכה
אחר חצות
מנדין
אותו, ואין
צריך
לומר
שמכין
אותו מכת
מרדות
אם לא
נדוהו, לפי
שיום
ארבעה
עשר בניסן
אינו
כשאר
ערבי
ימים
טובים
מפני שיש
בו חגיגה
ושחיטת
קרבן".

היעזר גם בדברי התלמוד הירושלמי מסכת פסחים פרק ד'
הלכה א': "אינו
בדין
שתהא
עסוק
במלאכתך
וקרבנך
קרב" וכו'.

משנה ה':
(מופיעה בגמרא במחובר למשנה ד',
דף י"א ע"ב)

"ועוד
אמר רבי
יהודה: שתי
חלות של
תודה
פסולות
ומונחות
על גג
האיצטבא, כל
זמן
שמונחות– כל
העם
אוכלים. ניטלה
אחת– תולין,
לא
אוכלין
ולא
שורפין. ניטלו
שתיהן– התחילו
כל העם
שורפין. רבן
גמליאל
אומר: חולין
נאכלים
כל ד',
ותרומה
כל ה',
ושורפין
בתחילת
שש".

"חלות
של תודה, פסולות"
וכו'.

1. מה פירוש המילה 'תודה'
   בהקשר זה? מה הן 'חלות של תודה'?
   בכמה 'חלות'
   מדובר?
   מדוע הן פסולות?

היעזר בפירוש הרמב"ם למשנה מסכת מנחות פרק ב' משנה ג': "כבר
ידעת
שקרבן
שלמים
שמקריבים
עמו לחם
נקרא: 'תודה'
כמו
שבאר
הכתוב: "אם
על תודה
יקריבנו" וכו'".

היעזר גם בפירוש הרמב"ם למשנה מסכת מנחות פרק ג' משנה ו': "ארבעת
מיני
המנחות
הבאים
בקרבן
תודה. ולשון
התורה
בהם: "חלות
מצות", "ורקיקי
מצות", "וסלת
מרבכת", ו–
"חלות
לחם חמץ""
וכו'.

היעזר בלשון הרמב"ם במשנה–תורה הלכות מעשה הקורבנות פרק ט' הלכות י"ז–כ':

" (יז)
כיצד
הוא הלחם
שמביא
עם התודה?
לוקח
עשרים
עשרון[=80
ליטר.
עישרון אחד=
4 ליטר]
סולת
ועושה
מהם עשרה
עשרונים
חמץ ועשרה
מצה. העשרה
של חמץ
עושה
אותם עשר
חלות.

(יח)
וכיצד
מחמצן? מביא
שאור[=שמרים של ימינו]
כדי
חמוצן
ונותנו
לתוך
המידה
וממלא
את המידה,
אף
על פי
שסופה
להיות
חסירה
או יתירה
מפני
השאור
שפעמים
יהיה עבה
וקשה
ופעמים
רכה, אין
משגיחין
אלא על
מדתה
עתה, והרי
הוא מודד
עשרון
עשרון
שלמים. והעשרה
עשרונים
של מצה
עושה מהן
שלשים
חלות
שוות, עשר
חלות מכל
מין: עשר
חלות
מאפה
תנור, ועשר
חלות
רקיקים, ועשר
חלות
מורבכת.

(יט)
וכיצד
היא
המורבכת? חולטה
ברותחין
ואופה
אותה מעט
ואחר כך
קולה
אותה
בשמן על
האלפס
וכיוצא
בו, כדרך
שקולין
הסופגנין, ומרבין
בשמנה, וזהו
הריבוך
האמור
בכל מקום.

(כ)
ובכמה
שמן הוא
עושה
השלשים
חלות? בחצי
לוג שמן,
ושיעור
זה הלכה
למשה
מסיני, רביעית
ממנו
לרבוכה, ושמינית
לחלות, ושמינית
לרקיקין.