הלכה, טעמי איסור כלאיים

ויקרא (פרק י"ט):

אֶת חֻקּתַי תִּשְׁמרוּ

בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם

שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם

וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:

דברים (פרק כ"ב):

לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם:

לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמר יַחְדָּו:

לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו:

1. מהם איסורי הכלאיים המופיעים בפסוקים?
מהו היחס בין הפס'
בויקרא לפס'
בדברים?

רש"י
(ויקרא
י"ט):

את חקתי תשמרו –
ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו',
חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר:

2. האם לדעת רש"י ישנו טעם לאיסור כלאיים?
מהי הבעיה שיכולה להתעורר מדבריו?

רמב"ן
(שם):

את חקותי
תשמרו – ואלו
הן "בהמתך
לא תרביע כלאים"
וגו',
חקים
אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר,
לשון
רש"י…

ואין
הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים
בשום מקום בלא טעם,
כי כל
אמרת א–לוה
צרופה (משלי
ל ה), רק
החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו
בלי שיגלה תועלתם לעם,
ואין
העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם
ומקבלים אותם ליראת המלכות,
וכן חוקי
הקב"ה
הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם
נהנים בהם כמשפטים,
אבל כולם
בטעם נכון ותועלת שלימה.

3. מהי טענת הרמב"ן נגד דברי רש"י?
מהי עמדתו כלפי מצוות שקשה להבין את טעמן?

בעקבות גישתו הכללית לנושא טעמי המצוות,
ממשיך הרמב"ן ומנסה להסביר את הטעם למצוות כלאיים:

והטעם בכלאים,
כי השם
ברא המינים בעולם,
בכל בעלי
הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה,
ונתן
בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד
כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם.
וצוה
בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד
לעולם…והמרכיב
שני מינין, משנה
ומכחיש במעשה בראשית,
כאילו
יחשוב שלא השלים הקב"ה
בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו
של עולם להוסיף בו בריות.

והמינים
בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו,
וגם
הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים
יכרת זרעם כי הם לא יולידו.
והנה
מצד שני הדברים האלה,
פעולת
ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל:

וגם הצמחים
אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים
צומח אחרי כן,
ויהיו
באיסורם שני טעמים הנזכרים…

ואסר אף כלאי
זרעים, מפני
שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים
זה מזה, ויהיה
כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינין.

ואסור לחרוש
בשור ובחמור,
מפני
שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת
ויבאו לידי הרכבה:

4. מהם שני הטעמים המרכזיים של הרמב"ן לאיסור כלאיים?
לאיזה מסוגי הכלאיים מתאימים הטעמים הללו ולאיזה הם אינם מתאימים?

5. מה ניתן להקשות על טעמו הראשון של הרמב"ן?

המהר"ל,
בפרושו על התורה 'גור אריה',
אכן מקשה על שיטתו הכללית של הרמב"ן:

אלא
שקשה לי על טעם זה שנתן הרמב"ן,
כי
המרביעים כאילו אומרים שהקב"ה
לא השלים עולמו,
דמה בכך,
דהא אמרו
חכמים (ב"ר
יא, ו):

"כל
דבר שהקב"ה
ברא בששת ימי בראשית צריך תיקון,
כמו
החטין לטחון ולאפות",

ולא
אמרינן בזה שהקב"ה
לא השלים עולמו.
וכמו
שאמרו (תנחומא
תזריע ה) על
המילה, שלא
נברא עם האדם,
והושלם
על ידי בשר ודם.
ואם כן,
מה שייך
בזה שנראה כאילו אומר שהקב"ה
לא השלים עולמו?

אבל
בודאי "בהמתך
לא תרביע כלאים"
יש טעם,
דהוא
משנה חקות העולם להדביק המינים הנבדלים
זה מזה, כי
כל מין ומין נבדל בפני עצמו,
והוא
מחבר לאחד הדברים הנפרדים והנבדלים.

6. מהי קושייתו של המהר"ל על הרמב"ן ובאיזה מסוגי הכלאיים הוא כן מסכים לשיטתו?

7. עם איזה מן הגישות את נוטה להסכים – הרמב"ן או המהר"ל?
הסבירי את דברייך.

הרמב"ן,
בהמשך דבריו,
מוסיף טעם נוסף לאיסור כלאיים,
הקשור עם עולם הסוד:

ומחברינו
מוסיף בטעם הכלאים,
כי הוא
שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות
יונקים זה מזה,
ממה
שאמרו בבראשית רבה (י
ו):

אמר
רבי סימון אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין
לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל… והנה
המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה
מבטל חקות שמים,
ולכך
אמר בהם את חקותי תשמורו,
כי הם
חקות שמים, וכך
אמר רבי חנינא משום רבי פנחס משום חקים
שחקקתי בהם את עולמי (ירושלמי
כלאים פ"א
ה"ז):

וכבר כתבתי
בסדר בראשית (א
יא) שהצמחים
כולם יסודותם בעליונים ומשם צוה להם השם
את הברכה חיים עד העולם,
והנה
המערב כלאים מכחיש ומערב מעשה בראשית:

8. הסבירי את דברי הרמב"ן.

בהצלחה.