משנה וגמרא בישיבות תיכוניות

מאמר זה הוא אחד מתוך שלושה מאמרים בסדרה. המאמרים הם:

בין עדיפות ופסילה
יתימא רבשמ ינפמ תיתימא הדרח
הזדהות תוך כדי הסתייגות
"עמשנו השענ" תנומא רואל

הרב ברנדס מפקפק ביכולתי (ואולי אף בזכותי) לדון בנושא, בהיותי כנראה, לדעתו, תלוש מן
המציאות ושקוע בהיכל שן תורני. "'מה לך אצל' תלמידי תיכונים? 'כלך מדברותיך אצל נגעים
ואהלות' ועמוד על משמרתך בהכשרת תלמידי חכמים בישיבה". הוא מאשים אותי, בנוסף,
בחתירה מתחת למעמדם ולמאמציהם של מרביצי תורה מסורים, בהיותי נמנה עם "המרפים
את ידיהם ואומרים להם: הניחו לגמרא, עת הפרו תורתך הגיעה"; והוא אף מתריס כנגדי
שהנני מייצג אליטה ליטאית, המשתרעת "מבריסק וטלז עד בוסטון והר-עציון", הנגועה
ב"זלזול בדרכי לימוד שאינן הדרך הרשמית של הישיבה". לבסוף, הוא מקדיש. ובצדק, את
עיקר מאמרו להצגת משנתו החינוכית לגבי עצם נושא היקף לימוד הגמרא בגיל התיכון
.התארוה יכרדו ימואל-יתדה רוביצב

אשר לטיעון הראשון, לא ברור לי האם אני מנוע מלאבחן או לטפל; אך, בכל מקרה, אין .2

ברצוני להתפלמס; אין לדיין אלא מה שעיניו רואות – ועיני ראו ורואות הרבה אשר להן
לצנינים. אינני מתיימר למומחיות מובהקת בנידון, ואודה ולא אבוש שאין לי מגע שוטף עם
תלמידי תיכונים כציבור. אך בתוך עמי, אנכי יושב: ואם כי ייתכן כי דווקא אלפי התלמידים
אשר במרוצת השנים בחנתי וראיינתי אינם משקפים, שהרי הם מן הפונים לישיבת הסדר,
דומני כי הזיקה לסביבה האופפת אותי, על לומדיה ומלמדיה, די מספקת כדי להבחין בחצי
הכוס הריקה ולדרבן לחשיבה על מילוייה. בכל אופן, לא מיומנותי עומדת לדיון, אלא המצב
הרוחני והלימודי של האוכלוסייה בה אנו עוסקים, ואין ספק כי בחלק – ואני מדגיש, רק בחלק
– מצב זה, בארץ כבתפוצות, עגום; ועל בעלי תריסין להתבונן בדרכים לשפרו.

אשר לטיעון השני, אני אמנם משער כי פה ושם יהיו מחנכים, הראויים לכל הערכה ועידוד על
פעלם והשקעתם, אשר תתרפינה ידיהם על ידי הידיעה כי ראש ישיבה אשר אהבת הגמרא
חרוטה על לוח לבו מציע לסגת, חלקית, מהוראתה, אני כשלעצמי מדוכא מהרעיון;
והתבטאתי שהדברים כתובים בדם ובדמע, אך אם אבחנתי והכיוון המוצע נכונים, האם זו
יכולה להיות עילה מוצדקת לנטוש את הרעיון? האם אחריותנו כלפי התלמידים, כלפי כנסת
ישראל, כלפי התורה וכלפי נותנה – ועל כל אלה אנו אמורים לתת את הדין – מתירה לנו
להתעלם ממזור ומרפא לחניכינו מפני שאינו ערב לחיכנו? ואם הכיוון איננו נכון, צריך לגנזו
מפאת היותו שגוי ומזיק, ולא בגין השפעתו על מחנכים, לנוהג היווני, להשתיק את השליח
כשבשורתו מרה, יש יתרונות ברורים; אך הדבקות באמת אינה ביניהם, עדיף להסתכל בראי
.וצפנל רשאמ

אשר לטיעון השלישי, הריני מודה במקצת, אמנם כן: רבותי משושלת בריסק; סבי השתתף
בניהול ישיבת טלז; הרבה תורה ספגתי מפי רבי המובהק בבוסטון, ואני משתדל זה שנים
להרביצה בגוש עציון, אך קשה לי להבין כיצד הקשרים האלה מתחברים לאליטיזם שהרב
ברנדס שואף לראות מבין ריסי דברי. כל מגמת המאמר הינה להתמודד עם מצוקת חלשים –
כולל, עם העובדה המעיקה, שלא תמיר הינם מודעים למצבם. הוא אינו מציב מחסום בפני! כל
רוצה ליטול את השם ואינו נועל שער מאחרי נבחרת מתנשאת. אני כל כולי חי את משאלת
משה רבינו "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, ומשתדל לקרב הגשמת חזון
"וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך". אין לי שום עניין לא מעשי ולא אידיאולוגי, לבודד את
וחט אלו ושארב ויניעש ימ לכו ;"הלוגס ידיחי" תזוחאכ ,התרתוכ תלוגכ ארמג דומילו ,הרותה
מראות, יכול היה להבחין בכך מתוך המאמר. הרמב"ם, אשר את לימודו הצעתי לטפח, הינו
– ל"זח תומי ינמ רתויב לודגה ,רהצומהו קהבומה ,ירטוסכאה לעפמה ,"הרות הנשמ" לש הז
ולא זה של "המורה" (אשר הדיו אמנם נשמעים לפרקים אף בהלכות מסויימות ב"יד"). ברם,
עם כל חשיבות תנופה וחזון, אסור שתקווה ותפילה יסנוורו אותנו מלהכיר את פני המציאות
ומלהתמודד עם קשייה; ולמטרות אלה כוונו דברי.

האשמת ה"זלזול בדרכי לימוד שאינן הדרך הרשמית של הישיבה" צריכה לידון ברמה אחרת,
מפני שהיא נוגעת בנושאים שהינם בציפור נפשנו, תגובתי מפוצלת, לגישות מסויימות אני –
ולא רק אני – אמנם מתנגד, עקרונית; ולגבי חלק מהן, אני גם מוכן להצהיר כי אף אם הן,
כטענת הרב ברנדס, קוצרות הצלחות, לעתים עדיף לסגור את הגמרא מאשר לסלפה, ישנן
גישות המערערות על מפעל חז"ל, על מניעיהם וסמכותם. ישנן המעמעמות את חרדת הקודש
האמורה ללוות את לימוד התורה ולאפיינו, וישנן המגלמות בוז לקטנות שבדבר ה' – זו הלכה,
ומשדרות מסר כי ערך תלמוד תורה בחיזור אחרי מה שבמטפורות של מקום נתפס כ"חשובה
יותר", "עמוק יותר". או "פנימי יותר". מתפיסות כאלה – ובמיוחד מטיב הפן החווייתי
המתלווה אליהן, אני באמת מסתייג.

אני אמנם דבק בתקיפות ביסוד המתומצת בציטוט אליו נטפל הרב ברנדס, הקובע כי 'תפיסה
הגורסת כי רק תחומים מעשיים וקיומיים ראויים להילמד – פסולה לחלוטין". לא מדובר
בשאלה חינוכית ומיתודית גרידא, הנעוצה בשאיפה להרגיל תלמיד לעסוק אף בתחומים
יבשים שאינם מקנים את "הסיפוק המיידי", דוגמת קביעתו של ט.ס. אליוט כי מן הראוי שכל
תלמיד יכלול במערך שיעוריו לפחות מקצוע אחד שאינו אהוד עליו. מדובר באמונות ודעות.
מדובר בקיצוץ בנטיעות. מה פשר קביעה כי נגעים ואהלות אינם ראויים להילמד מפני שהם
"רק" דבר ה', ואינם רלוונטיים, מעשית ופילוסופית, לרצונותיו של הלומד? מה נאמר בקביעה
זו אודות תורה, ומה אודות הלומדה? עד כמה הוא מגשים, או אפילו מבין, את הדרישה
הדתית הבסיסית, לבטל רצונך מפני רצונו? באיזו מידה עולמו אגוצנטרי או תיאוצנטרי?
בסותבי'ס או בקריסטי'ס כל פיסת נייר של שוכן בתי חומר מפורסם נמכרת בטבין ותקילין;
ועל תחומים שלמים של הגות מלך מלכי המלכים תיגזר כליה מפני שאינם נתפסים כ"תורת
חיים" מדומה? בפועל, כל יחיד וכל מוסד קובע, כמובן, סדר עדיפויות. קצרה היריעה האישית
והמוסדית מלהקיף את הכל, ומוכרחים להציב אמות מידה לקדימה, אשר רלוונטיות בהחלט
יכולה להיכלל בהן. אך זה שונה טוטלית ממחיקה מוחלטת של גופי תורה שאין התלמיד
מתחבר עמהם מעולמו התורני. כשחז"ל קבעו נחרצות (עירובין סד.); "אמר ר' אחא בר חנינא:
מאי דכתיב 'ורועה זונות יאבד הון'? כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה, מאבד הונה של
תורה", הם לא התכוונו לשלול כל אפשרות של בחירה ועדיפות, ופוק חזי, הרי המשנה עצמה
קבעה (בבא בתרא קעה:): "הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול
מהן, והן כמעיין הנובע". ברם, עדיפות לחוד ופסילה לחוד. כפי שכתבתי, לטעמי, כדי לשמר
את העקרון, מן הראוי שבמערך לימודי ייכלל גם חומר שאינו רלוונטי, אך גם מי שמשיקולים
חינוכיים ומעשיים חושב אחרת צריך לדאוג לכך שבתוכו תמשיך לקנן הזיקה הקיומית
ל"ודבר אלקינו יקום לעולם" ביחס לכל דבריו; ויתירה מזו, שהמודעות הזאת אף תוטבע
באישיותו של התלמיד, אף אם הוא יידע כי, אישית, ייאלץ להסתפק בהגשמת "כי מנגד תראה
את הארץ".

אולם, בין ההסתייגות המתוארת לעיל לבין העמדה שהרב ברנדס מייחס לי, ואשר ממנה,
להבנתו, נגזרת הצעת מאמרי – "ממילא מובן, שאם אין לגיטימציה לכל דרך למוד אחרת, לא
נשאר לרב ליכטנשטיין להציע למי שאינו מסוגל לדרך הלימוד היחידה האפשרית לדעתו אלא
לימוד משניות ורמב"ם" – קיים פער אדיר. אין במאמרי שמץ של פסילה גורפת של כל שיטת
,תאז חיכות ,תומודק תועד אלל ,תדחושמ יתלב ארקנה תנבהו :תיאקסירב הניאש דומיל
הקשיים בלימוד הגמרא שמניתי, והמקורות בהקשרם שציינתי, אינם משוכות הבולמות את
הצועד בעקבות ר' חיים גרידא, כעדות המקורות מהם דליתי, הם נחלת כלל העוסקים בהוויות
.אברו ייבאד

ברם, ברצוני להדגיש שפסילה כזו אינה במאמר מפני שאינה בתוכי, אמנם, כנהוג ברוב
הישיבות היום, הדגש בישיבת הר-עציון הוא על לימוד גמרא בעיון, במטבע שטבעו חכמים
בברכה, הבקשה על התקדמות רוחנית ולימודית פותחת, "ותן בלבנו להבין ולהשכיל..," – והיא
נר לרגלינו, במיוחד לגבי ציבור בוגר יותר. אך האם מישהו מעלה על דעתו פסילת לימוד
המתמחה בבקיאות, או הוקעת ישיבה המושתתת עליו? ואשר לעיון עצמו, האמנם
"הבריסקאים והליטאים" כל-כך נטולי "הערכה ללימוד גמרא בדרך אחרת משלהם", עד כדי
שלילת ערכו? יש לי, כמובן, קובץ מאורות וארון ספרים, והיקף השני גדול בהרבה מהראשון,
אך האם חושב הרב ברנדס שאני כל-כך טיפש ועז פנים גם יחד שאפקפק בלגיטימציה של דרך
ה"אבני נזר" וה"כלי חמדה"? וכלום שמעני אדם מערער על קיום ישיבות, תיכוניות או
גבוהות, אשר "יצרו מוטיבציה על ידי הגדלת הפן החווייתי-רגשי" או העוסקות "בתחום
העבודה המיתודית, של הוראה מוקפדת ומסודרת", כאילו ערכים אלה היו זרים לרוחי?

ריהצהלו שיגרהל יתלוכיש יאוולה .יתילעהש העצהה ירחאמ דמע הזה לילחדה קרו יאוולה
שהברירה לגבי האוכלוסיה הנידונית אינה בין מעבר חלקי ללימוד משנה ורמב"ם לבין המשך
מפטירין כדאשתקד, אלא בין דרכי בריסק, תימן וגליציה בפיצוח מיגו להוציא או בפיענוח
מיגו דהויא דופן לעניין סוכה הויא דופן לעניין שבת, לא שפר עלינו גורלנו. מה שממריץ אותי
אינו משבר מלאכותי שנוצר בגין מבוי סתום אליו נקלע ציבור מסויים בגלל התעקשות
בריסקאים וליטאים לשמור על מונופול. מה שממריץ אותי הינה חרדה אמיתית מפני משבר
אמיתי הפוקד נתח לא מבוטל מתלמידי הישיבות התיכוניות, ואשר, לדעתי ולצערי, טעון
טיפול שורש ולא רק סתימה וציפוי, וכאן, חוששני, מעבר לאי-ההבנות וכמה חילוקי דעות
במספר נקודות עקרוניות, יסוד המחלוקת שביני לבין כמה ממבקרי, והרב ברנדס בראשם.

"למה בכלל גמרא?", זועק הרב ברנדס, ואחרי שהוא קובל כי "זו השאלה שאותה בדרך כלל
פחדו לשאול", וקובע, לאור מה ששמע בשם כמה ראשי ישיבות, כי הסיבה לשתיקה הינה מפני
שהנימוק ברור: "זוהי המצוה וזו דרכנו בעבודת השם" – הוא מציג כתשובה חמישה גורמים
המאפיינים דווקא את לימוד הגמרא, אני מסכים שייתכן שהשאלה דרך כלל לא נשאלה, אך
אינני בטוח שהטעם המוצע הינו היחידי, או אפילו העיקרי, חושבני, כי בנוסף, היות שלימוד
המל" הלאשל בורק יד היה "?ארמג המל" לואשל ,הרות דומלה לש הרדשה טוח הוויה ארמגה
תלמוד תורה?" ומן השאלה הזו סלדו , מרנן ורבנן משתי סיבות. היו שראו בכך ערעור על
מעמד "כי הם חיינו ואורך ימינו" של "תורה ומצוות חוקים ומשפטים". מי שבאמת ובתמים,
.דומלל וילע המל לואשל זרדזי אל ,תאזה הרדגהה תא הווח ,תיטמגוד קר :אלו תימויק
אמנם, אלבר קאמי הקדיש ספר שלם להסביר למה לא להתאבד, אך אנשים נורמליים אינם
בוחנים את האופציה הזו. שנית, במידה שה"למה" יתפרש לא רק כשאיפה להסבר אלא
כתביעה להצדקה, מקנן חשש שכל תשובה תשעבד תלמוד תורה למטרה שמעבר לו, ובכך
."המשל הרות"ב תוקבדל תחתמ רותחת

אך עובדה היא, שכיום, בחוגים רבים, השאלה נשאלת; ומענה נדרש. אני, כשלעצמי, לראשונה
נזקקתי לדיון מסודר בנושא כשנתבקשתי לפני כעשור להרצות אודותיו בפני תלמידי בית
המדרש אשר כיום עומד הרב ברנדס בראשו: ובהמשך, העליתי את הדברים על הכתב
באנגלית, בפרק "? "Why Learn Gemraבספר אשר אמור לראות אור בקרוב, היות שאני מסכים
עם הרב ברנדס שיש לציין מטרות לימודיות וערכיות מעבר לקיום המצווה, אני גם מסכים
שבקביעת התורה הנלמדת יש להבדיל בין קודש לקודש, ולהתמקד בתחומים מסויימים
בהתאם למטרות. בדיוק, על פי עצת המשנה, "הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות" –
הממליצה על חומר הלימוד המתאים למטרה מוגדרת (המשאירה פתוחה, לכאורה, בחירת
המטרה, אם כי יש להניח שהיא אינה נייטרלית לחלוטין בנידון): ובדיוק כפי שנהגו הישיבות
הליטאיות, אם כי לא וולוז'ין ולא הבריסקאים, אשר שאפו להחכים את תלמידיהן, ומתוך כך,
קבעו, תקופה ארוכה, סבב מסכתות מתוך סדרי נשים ונזיקין. כך, בבחירת סדר או מסכת
ואפילו חלקי מסכת; וכך, על אחת כמה וכמה, בהחלטה אודות מינון משנה וגמרא בתפריט
התלמיד – במיוחד במציאות החברתית והתרבותית הנתונה, כאשר הזמן העומד לרשות
התלמיד והלומד יחסית יותר מוגבל, והצרכים הרוחניים מרובים יותר.

יתירה מזו, אני גם, במידה רבה, שותף לרשימת הנימוקים המועלים בשבח לימוד הגמרא;
וקיימת חפיפה לא מבוטלת בין הנקודות שציינתי במאמרי הנ"ל לבין אלו שהוצגו על ידי הרב
ברנדס השותפות אמנם חלקית, לטעמי, לא נאמר כאן מספיק אודות תרומת לימוד הגמרא
להתקשרות עם חז"ל ותורתם, ואף לא על הפנמת הפן הנורמטיבי במציאות שוקקת ותוססת
,הרות לש התמחלמ התיעצמאו ,תיפיצפס הכלה תורומ תלבק הפוס ,עמשנו השענ התליחתש
במרוצתה התלמיד הוא עד ובעל דבר כאחד. מאידך, הנאמר אודות הפן הליברלי של הגמרא
אשמב תופתתשהה לש יטרקומדה היפוא יבגל העיבקה .דתאכ רתיבו רסחב הקול הדומילו
ומתן ההלכתי בבית המדרש המתמשך נכונה – אך היא עלולה להטעות מפני שהיא מתעלמת
מפן הסמכות המכריעה בשורה התחתונה, אמנם, "כל חבר בבית המדרש רשאי ליטול חלק
בדיון", אך זכותו של בר בי רב דחד יומא להשתתף, מתאזנת, בפועל, על ידי החובה לקבל
.תויתוכמס תונקסמ

לצידה, הכלול תחת הכותרת "חופש מחשבה" פשוט מוטעה, הפתיח, "אין בתלמוד דבר שאי
אפשר לאמרו או להטיל בו ספק, מלבד, אולי, מציאות השם", לא רק נוגד את המשנה בתחילת
פרק חלק הוא גם סותר הן מקורות ספציפיים המחייבים קבלת אמיתות מסויימות, והן את
רוח המשא-ומתן הרווח, על קושיותיו מפסוקים, דברי תנאים וכיו"ב, שאולי מאפשר אמירת
הרבה דברים, אך בליווי הגדרתם כטעות בדבר משנה הנדחית. אמנם מפקידה לפקידה, אנו
שומעים כי אלמלא הרמב"ם, שהקדיח לנו את תבשילנו, היינו יכולים, בתחום אמונות ודעות
להתיר כל רצועה: ובזמן האחרון נשמעים הדים כאלה במחנה, יעיד על כך ספרו של מנחם
קלנר ? a Jew Believe Anything Mustהמגלם את התשובה השלילית בתוך כותרתו. אך ביקורתו
של דוד ברגר ( )Traditionהעמידה את הדברים על דיוקם ההיסטורי והתיאולוגי; ואין כאן
מקום לאשליות, גם מי שתושב שהעולם האורתודוקסי שבוי כיום בחיטוט יתר בדקדוקי
דופגמה, לא יגיע למסקנה כי הכל בחז"ל מוטל בספק, "מלבד, אולי, מציאות השם". אולי!!!
גם חובת אמונה זו בסימן שאלה. בסרט הזה, בכתבי מנדלסון, כבר היינו, ואין לנו עניין,
.שדחמ וב תופצל ,יכוניח וא יתוהמ

עם הנאמר אודות ערך לימוד גמרא אני, בגדול, מזדהה, אם כך, תוך כדי הסתייגות – בחלקה,
חריפה למדי – מנקודות מסויימות. אך לא זאת השאלה המונחת לפתחנו. אותי לא צריך
לשכנע בנדון. אפשר להטיח בי מגוון האשמות, אך אדישות לגמרא והפצתה אינה כלולה בהן.
ולא עוד, אלא שאהבתי אליה. אף משתקפת. כפי שרמז הרב ברנדס בפתיחתו – אם כי נקודה
זו מיטשטשת בהמשך מאמרו – איני נוטש את משמרתי, ואיני מעודד אחרים, המסוגלים
להצטרף אליה, לנטשה, דומני שנקודה זו הובהרה במאמרי בחדות: "לא מדובר כאן, חלילה
בסתימת הגולל על לימוד גמרא אינטנסיבי בישיבות התיכוניות, חס לנו להוריד המסך על
עולם הפלאים התורני, ואל לנו לנעול ולו שער בינה אחד בפני נוער הצמא לדבר ה', נשמור מכל
משמר על בתי המדרש. נדאג לפתיחתם לרווחה, ונתאמץ להחדיר מודעות לערכה והדרה של
תורה במלוא היקפה ועצמתה, נחנך ללמדנות, ולשאיפה ללמדנות – ונקווה שהמסר ייקלט".

אלא שכאן הבן שואל את אביו: "ומה אם, חרף המאמצים הוא לא ייקלט – לפחות, אצל חלק
לא מבוטל מן התלמידים?". אני נזכר באותו פרח חסידות שסיפר בסביבתו שחלם שהוכתר
כ"רבי". בדמיונו כבר תפר לעצמו אצטלא דרביות; עד שהוער לו כי לא די בכך שהוא חולם,
צריך גם שהחסידים יחלמו. אזי, לצד כותרת מאמר הרב ברנדס, "תורה – מה תהא עליה?"
ניאלץ להציב כותרת מקבילה: "התלמידים – מה יהא עליהם?". אני מבין, שבזה נפרדו דרכינו.
אני מציע כי בדלית ברירה ובלב דואב עלינו ליזום, עבור, אוכלוסייה מסויימת, ערוץ לימודי,
בו מרכיב הגמרא, הטקסט והמיתודה, יצומצם לטובת מרכיב המשנה – שוב, אם הטקסט ואם
המיתודה, על מנת לקרב, אוכלוסייה זו למחוייבות לתורה וליראת שמים. הרב ברנדס, מצידו,
דוחה יוזמה זו. בחלק אני מתרשם, מפני שמבחינתו, אין הצר שווה בנזק המלך. אפילו אם
אבחוני לגבי המציאות נכון, אין הוא מוכן לשלם את המחיר המערכתי כדי להציל פלח של
ציבור הנפשות. אך, בעיקר, אני משער כי הוא סבור שהאבחון שגוי. יש כאן, לדידו, ברירה,
ואפשר לקיים שניהם ללא הקרבת מספר תלמידים על מזבח התורה. באמתחתו צרור עצות
וטכניקות אשר אם צוותי ההוראה רק ישכילו לאמצן וליישמן, ייפתר חלק הארי של הבעיות,
.הרות לש הדמעמב העיגפ אלל

רצקת ,ינשה ורמאמ תא סדנרב ברה שידקמ ורואיתלו תוקינכטהו תוצעה רורצ תגצהל
היריעה מלנתח את כולן, או אפילו מלהביע עמדה לגביהן. אסתפק בהיגד שמדובר באוסף
כיוונים והצעות דידקטיים אשר רובם, ולו כאופציה, מקובלים עלי – אם ברמה המהותית
הבסיסית, ואם כהעשרה: ואם פה ושם ישנן התבטאויות שאני מטיל בהן ספק או שאפילו
מקוממות אותי, אין זה משמעותי לדיוננו. אך אודה שאני נבהל מרוח הדברים – כעיקר מן
הביטחון העצמי הגורף: מהצגת תמונה בה מתוארים עולם הישיבות וחניכיו כמגששים
באפילה, ללא תכניות, ללא כלים, ללא כושר אבחון וגיוון, ללא הבנת נפש תלמידיהם, ורק
לכותב נהירין ובהירין שבילי התלמוד, בידעו ואי-זה הדרך ישכן אור; מהוודאות המפעפעת
בכל שורה ובין השיטין: מהנכונות להמר שבכוח התיקונים המוצעים לפתור כל מצוקה, אני
חוזר ומדגיש: הלוואי שיצדק, אוסיף ואומר: אני משער ומקווה שאמנם שיפור דרכי ההוראה
וקירוב הלימוד אל הלבבות, ולהיפך, יניב פירות, אך יש צורך במנה גדולה של תמימות כדי
להסיק כי תוספת פילולוגיה או המחשת גט, ואפילו העמקת העיסוק באגדה וכדומיהן,
יאפשרו, עבור הציבור המתקשה כיום, צליחת המשוכות האימננטיות בלימוד גמרא שוטף.

חוששני, כי גם אחרי יישום ההמלצות המוצגות, יישאר, למגינה לבנו, ציבור אשר, בגין
הקשיים, אינו נתפס לגמרא בהיקף, ואשר עבורו התרכזות במשנה וברמב"ם הפיק תועלת
רוחנית רבה יותר, זה רחוק מאוד מן הרצוי, אבל זה פן של המצוי; ואין אנו בני חורין
להשתחרר מאחריות כלפיו. "האם אנו מבקשים מקיימי הלכה צייתניים וממושמעים?", שואל
הרב ברנדס, ותשובתו ברורה. תשובתי היא כי אנו צועדים לאור אמונת "נעשה ונשמע" –
מחנכים, מצד אחד, לקיום רצון הבורא גם כשאיננו מבינים, אך מאידך, שואפים כמיטב
יכולתנו להבין ולהשכיל. אני מקווה כי הרב ברנדס יסכים שעדיף צייתן בור על פני פורק עול
למדן; ואם ישנו ציבור אשר ה"נעשה" שלו נקנה על ידי פגיעה ב"נשמע" שלו, אין לדחותו
באמת הבניין.

אם תשכנעוני שציבור כזה אינו קיים, או שאף הצעתי לא תועיל לגביו, והריני נוטל שכר על
הפרישה וחוזר מיד לכור מחצבתי של עיסוק בנגעים ואהלות – לימודם, הוראתם והאהבתם.
ברם, היות שבדיני נפשות עסקינן, אני מציע למבקרי, כפי שאני משנן לעצמי, את אמרתו של
אוליבר קרומוול: "במטותא מכם, הרהרו שמא אתם שוגים".

תוכורכה תולאש המכ יתרתוה ,רהצומבו עדומב .ידמל תירסוב ,קפס אלל ,הניה יתעצה
ביישומה, פתוחות. במקרה הטוב, לפנינו אליה גדולה וכמה קוצים עמה, ומחובתנו להשקיע
מחשבה חינוכית ותורנית על מנת להקהות את עוקצם. יעילותה מוגבלת, ואין ספק כי גם אם
תיושם, תיוותר אוכלוסייה אשר תישאר אדישה ללימוד תורה שבעל-פה. תיקון מקיף יותר
זקוק למהפך ביחס לליבון דבר ה' בסביבה החברתית והתרבותית האופפת את החניכים
בבתים, בשווקים וברחובות, בספרות ובתקשורת: ומהפך כזה לא נראה באופק. והמחיר
.באוכ

גם אם יתברר שהתפריט המוצע יוכל לכלול קידוחים לעומק בכמה סוגיות בבבלי, לימוד
גמרא בבקיאות, הוראת משנה באספקלריה המופלאה של ר' פנחס קהתי, ושינון "משנה
תורה" המקפל בתוכו סיכום הרקע בחו"ל עם ניתוח סברות למדניות, אין כאן מרשם לפיתוח
תלמידי חכמים. עם זאת, אני ממשיך לסבור כי, במצוקת העתים, ההצעה ראויה לבדיקה
רצינית – דווקא מתוך שאיפה, ולו בזעיר אנפין, להגדיל תורה ולהאדירה, ומתוך מחוייבות
כפולה לשלום אחי ורעי ולטובת בית ה' אלקינו.