יעקב נגן

עבודות במשנה ברכות ד,ג–ד

לבית הספר העל יסודי

ברכות פרק ד משנה ג,ד:
תפילתם של התנאים – בין קבע לזרימה

רַבָּן
גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,
בְּכָל
יוֹם מִתְפַלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
רַבִי
יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר,
מֵעֵין
שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
רַבִּי
עֲקִיבָא אוֹמֵר,
אִם
שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו,
יִתְפַּלֵּל
שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
וְאִם
לָאו,
מֵעֵין
שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה:

רַבִּי
אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר,
הָעוֹשֶׂה
תְפִלָּתוֹ קֶבַע,
אֵין
תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים.
רַבִּי
יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר,
הַמְהַלֵּךְ
בִּמְקוֹם סַכָּנָה,
מִתְפַּלֵּל
תְּפִלָּה קְצָרָה.
אוֹמֵר,
הוֹשַׁע
הַשֵּׁם אֶת עַמְּךָ אֶת שְׁאֵרִית
יִשְׂרָאֵל,
בְּכָל
פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם
לְפָנֶיךָ.
בָּרוּךְ
אַתָּה ה'
שׁוֹמֵעַ
תְּפִלָּה:

תקנת
רבן גמליאל

בפתח
משנתנו קובע רבן גמליאל שבכל יום חייב
אדם להתפלל את אותה תפילה,
"שמונה
עשרה".
יש
הסבורים כי במשך תקופת בית שני התפילה
בישראל כלל לא היתה חובה,
ולפיכך
החידוש של רבן גמליאל איננו רק בייסוד
נוסח קבוע לתפילה,
אלא
גם בעצם קביעת החובה להתפלל.

רבן
גמליאל,
נשיא
ישראל,
התמודד
עם הסכנות שאיימו על עמו בעקבות חורבן
המקדש.
המקדש
היה מרכז לאומי ורוחני כאחד.
תקנת
רבן גמליאל מציעה פעולה דתית אחידה שתלכד
את העם המפורד והמפוזר,
ותציב
חלופה לקשר הרוחני שהתקיים עם הקב"ה
באמצעות עבודת המקדש.

לחיוב
האדם בתפילה ול"הקפאת"
נוסח
התפילה יש גם מחיר – ויתור על הספונטניות
של התפילה ועל האינדיבידואליות שבה.
ואכן,
מבין
זקני דורו של רבן גמליאל קמו מתנגדים
לתקנתו,
ובראשם
רבי אליעזר הגדול.

עם
זאת,
חשוב
לציין שקביעותה של התפילה איננה רק ויתור
מכורח המציאות שלאחר החורבן,
אלא
ערך רוחני בסיסי העומד בפני עצמו.
כנגד
אמירתו של רבי אליעזר הגדול "העושה
תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים"
אפשר
לומר ש"העושה
תפילתו תחנונים אין תפילתו קבע"
– היכולת
להתמסר ולהתמיד לא רק כשחושקים להתפלל
או כשנוח להתפלל היא יסוד חשוב בעבודת
ה'.
בתלמוד
מובאת תפיסה שלפיה "תפילות
כנגד תמידין תקנום"
(בבלי
ברכות כו ע"ב).
מקור
חשיבותו ועצמתו של קורבן התמיד נובע,
כנרמז
בשמו,
מהיותו
"תמיד".
לכן,
לשיטת
רבן גמליאל,
תמידיותן
של התפילות שנתקנו כנגד הקורבנות היא חלק
מהגדרתן הבסיסית.

במקרא
אפשר למצוא תפילה שיכולה לשמש אב–טיפוס
לצורת התפילה שייסד רבן גמליאל.
לפי
תפיסתו של דניאל,
התפילה
היא פולחן לקב"ה
ויסוד הזמן חיוני בה,
ולפיכך
הוא מתעקש להתמיד בה שלוש פעמים ביום,
גם
במחיר סיכון נפשו:

וְדָנִיֵּאל
כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא

עַל
לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ
בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם

וְזִמְנִין
תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל
בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא

וּמוֹדֵא
קֳדָם אֱלָהֵה

כָּל
קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת
דְּנָה.

דניאל
ו,
יא

(אף
על פי שידע דניאל על כתב המלך האוסר להתפלל,
הוא
עלה לביתו והמשיך להתפלל כנגד ירושלים
ולהודות לה'
שלוש
פעמים ביום כפי שנהג לעשות קודם לכן).

דניאל
נענש על שהפר את צו המלך.
המלך
השליך אותו לגוב האריות אך האמין שהקב"ה
יציל את דניאל בזכות עבודתו הדתית הקבועה:

בֵּאדַיִן
מַלְכָּא אֲמַר וְהַיְתִיו לְדָנִיֵּאל
וּרְמוֹ לְגֻבָּא דִּי אַרְיָוָתָא

עָנֵה
מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל אֱלָהָךְ
דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא
הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ (יצילך).

(אז
אמרו המלך והביאו את דניאל,
והשליכוהו
לבור האריות,
ענה
המלך ואמר לדניאל,
אלוהיך
אשר אתה עובד אותו תמיד,
הוא
יושיעך).

שם
ו,
יז

המלך
הזכיר לדניאל את הסיבה האמתית שבגינה
הקב"ה
הציל אותו:
התפילה
שהוא מתפלל דרך קבע.

העושה
תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים

לא
מפתיע שכנגד רבן גמליאל קם דווקא גיסו,
רבי
אליעזר הגדול.
רבי
אליעזר מייצג את דמותו של האינדיבידואל
הנאמן לעמדתו גם במחיר כבד,
כפי
שעולה מהסיפור המפורסם על "תנורו
של עכנאי",
שם
העדיף רבי אליעזר שיחרימו אותו ובלבד שלא
ייכנע למרותו של הרוב שפסק נגדו.

רבי
אליעזר נאמן לתפיסה הלומדת את יסוד התפילה
מהאבות,
ולא
מקורבנות התמיד.
תפיסה
זו מדגישה את הפן האישי של התפילה,
והיא
העומדת בבסיס דבריו של רבי אליעזר.
ואכן,
שני
התלמודים מספרים כיצד רבי אליעזר ביטא
את עולם התפילה הייחודי שלו.
על
פי הירושלמי,
רבי
אליעזר היה "מתפלל
תפילה חדשה בכל יום"
(ירושלמי,
ברכות
ד,
ג
[ח
ע"א]),
ובוודאי
שהתחדשות כזו נובעת מן ההתחדשות היומית
של החוויה האישית של המתפלל.
בבבלי
מופיע שרבי אליעזר מיישם כלפי אחרים את
גישתו שלפיה תפילה אחת איננה צריכה להיות
דומה לחברתה:

תנו
רבנן:
מעשה
בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי
אליעזר והיה מאריך יותר מדאי.
אמרו
לו תלמידיו:
רבינו,
כמה
ארכן הוא זה!
אמר
להם:
כלום
מאריך יותר ממשה רבינו?
דכתיב
ביה:
את
ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'.
שוב
מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני
רבי אליעזר והיה מקצר יותר מדאי.
אמרו
לו תלמידיו:
כמה
קצרן הוא זה!
אמר
להם:
כלום
מקצר יותר ממשה רבינו?
דכתיב:
אל
נא רפא נא לה.

בבלי,
ברכות
לד ע"א

לטעמו
של רבי אליעזר,
אין
להתרגש אם החזן מקצר או מאריך;
אדרבה
– דווקא התפילות החריגות הללו,
המותאמות
לזמן ולאדם,
הן
התפילות המעולות,
והוא
משווה אותן לתפילתו של משה רבנו.

התחנונים
שבקבע

על
מחלוקת רבן גמליאל ורבי אליעזר אפשר לומר:
"אלו
ואלו דברי אלוהים חיים".
שורשי
התפילה אכן נעוצים גם בקורבנות וגם באבות.
אמת
היא ש"העושה
תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים",
ואמת
היא ש"העושה
תפילתו תחנונים אין תפילת קבע".
האתגר
הגדול הוא למצוא את הדרך לשלב בין שתי
האמתות האלו.

מתברר
שבמקור חלק רבי אליעזר הגדול על עצם תקנתו
של רבן גמליאל,
אך
עורכי המשנה הציגו את דבריו כדעה עצמאית
במשנה ד,
ולא
העמידו אותם בסמוך לדברי רבן גמליאל במשנה
ג.
על
כן דברי רבי אליעזר אינם מתפרשים כחולקים
על רבן גמליאל בשאלה מתי להתפלל או מה
לומר בתפילה,
אלא
נאמרים כהדרכה כיצד יש להתפלל.
כך
עולה גם מהסבר הבבלי לשיטתו:

רבי
אליעזר אומר:
העושה
תפלתו קבע וכו'
מאי
קבע?

אמר
רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא:
כל
שתפלתו דומה עליו כמשוי

ורבנן
אמרי:
כל
מי שאינו אומרה בלשון תחנונים

רבה
ורב יוסף דאמרי תרוייהו:
כל
שאינו יכול לחדש בה דבר…

אביי
בר אבין ורבי חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו:
כל
שאין מתפלל עם דמדומי חמה…

בבלי,
ברכות
כט ע"ב

ניכר
כי כל שיטות האמוראים שהגמרא מביאה,
מתייחסות
לפרטים שנוגעים בדרך התפילה:
תחושת
המתפלל,
סגנונו,
התוספות
הפרטיות שהוא מוסיף והסביבה שבה הוא
מתפלל.
אין
כאן שום אמירה המערערת על קביעותה של
התפילה.

אף
שדעתו המקורית של רבי אליעזר לא התקבלה
להלכה,
ונוסח
התפילה ומועדיה נותרו קבועים,
הרי
שרוח דבריו ודאגתו מפני סכנות תפילת הקבע
השפיעו מאוד:

יתפלל
דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת ושלא
תראה עליו כמשא
ומבקש ליפטר ממנה.

שולחן
ערוך,
אורח
חיים צח,
ג

בין
שני הרים – מעין שמונה עשרה

כפי
שראינו עד כה,
שני
גדולי עולם,
רבן
גמליאל נשיא ישראל ורבי אליעזר הגדול,
מייצגים
שני קטבים של עולם התפילה – תפילת חובה
בנוסח קבוע ותפילה זורמת וספונטנית.

שתי
דרכי התפילה הללו קשות,
כל
אחת בדרכה:
כאשר
הנוסח קבוע,
נדרש
מאמץ עצום כדי לרכז את המודעות ואת הרגשות
במילים שמישהו אחר כתב,
בייחוד
במילים שכבר אמרת אותן אין–ספור
פעמים.
אולם
גם דרכו של רבי אליעזר אינה פשוטה.
לא
לכל אחד יש כוח יצירתי ומקוריות שאפיינו
את רבי אליעזר,
שחיבר
מדי יום תפילה חדשה.
בעוד
שהקושי בתפילתו של רבן גמליאל נעוץ בכך
שהיא קבועה יתר על המידה,
על
תפילתו של רבי אליעזר אפשר לומר כי היא
'פתוחה
מדי'.

בתווך,
ישנה
דעתו של רבי יהושע,
שכפי
שנראה בהמשך הציע שלוש דרכים לאזן בין
דעות חבריו.

במשנה
ג מעלים רבי יהושע ורבי עקיבא את האפשרות
של תפילה מעין שמונה עשרה.
לדעת
רבי עקיבא,
ברור
שהתפילה המועדפת היא תפילת שמונה עשרה
בנוסחה המלא,
ואילו
תפילת מעין שמונה עשרה מיועדת רק למי
שאינו מסוגל להתפלל את הנוסח המלא.
לעומתו,
רבי
יהושע סבור שתפילת מעין שמונה עשרה עדיפה
לכל אדם.

מהי
תפילת "מעין
שמונה עשרה"?
משמעות
המילה "מעין"
היא
"מעִניין",
כפי
שעולה ממקומות אחרים במשנה:
"מברך
על הטובה מעין הרעה ועל הרעה מעין הטובה"
(ברכות
ט,
ג);
"עשה
מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת"
(שבת
ז,
א).
לפיכך
אפשר לומר שתפילת "מעין
שמונה עשרה"
סוללת
את דרך האמצע בוויכוח על נוסח התפילה –
מצד אחד,
נשמרת
בה המסגרת של שמונה עשרה ברכות המכַוונות
את האדם לנושאים שיש להתפלל עליהם,
ומצד
שני,
האדם
משוחרר מנוסח קבוע,
והוא
חופשי לבטא כל אחד מהנושאים בדרכו האישית.
בכך
זכה רבי יהושע למצוא את קו האמצע,
ולעצב
תפילה שהיא גם "קבע"
(בנושאיה)
וגם
"תחנונים"
(בתוכנה
המיוחד ובסגנונה).

אמנם
להלכה נפסק שלכתחילה אדם צריך להתפלל את
נוסח "שמונה
עשרה"
המלא,
אבל
כשם שדעת רבי אליעזר נדחתה להלכה אך רוח
תפיסתו התקבלה,
כך
נשתמרה בהלכה גישתו של רבי יהושע,
וניתנה
האפשרות למתפלל להוסיף בכל ברכה מעין
הברכה:

אמר
רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה
דרב,
אע"פ
שאמרו:
שואל
אדם צרכיו בשומע תפלה,
אבל
אם בא לומר בסוף
כל ברכה וברכה מעין
כל ברכה וברכה –
אומר.

בבלי,
עבודה
זרה ח ע"א

אם
רצה להוסיף בכל ברכה מהאמצעית,
מעין
הברכה,
מוסיף. כיצד,
היה
לו חולה מבקש עליו רחמים בברכת רפאנו,
היה
צריך פרנסה,
מבקש
עליה בברכת השנים.

שולחן
ערוך,
אורח
חיים קיט,
א

תפילה
אישית

רבי
יהושע מציע דרך נוספת לאזן בין שני הפנים
של התפילה,
הקבוע
והזורם:

רַבִּי
יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר,
הַמְהַלֵּךְ
בִּמְקוֹם סַכָּנָה,
מִתְפַּלֵּל
תְּפִלָּה קְצָרָה.
אוֹמֵר,
הוֹשַׁע
הַשֵּׁם אֶת עַמְּךָ אֶת שְׁאֵרִית
יִשְׂרָאֵל,
בְּכָל
פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם
לְפָנֶיךָ.
בָּרוּךְ
אַתָּה ה'
שׁוֹמֵעַ
תְּפִלָּה.

ברכות
ד,
ד

מחד
גיסא,
נוסח
התפילה אכן קבוע,
אך
מאידך גיסא,
היא
נאמרת רק כשהיא מתאימה למציאות,
"המהלך
במקום סכנה".

מעניין
לשים לב כי באותו פרק העוסק ביחס שבין
התפילה האישית לתפילה הממוסדת,
מופיעה
תפילה ייחודית המותאמת לאדם מסוים:

רַבִּי
נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה מִתְפַּלֵּל
בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ
וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה.

אָמְרוּ
לוֹ,
מַה
מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ.

אָמַר
לָהֶם,
בִּכְנִיסָתִי
אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלּא תֶאֱרַע
תְּקָלָה עַל יָדִי,
וּבִיצִיאָתִי
אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָיָה עַל חֶלְקִי.

ברכות
ד,
ב

תפילתו
של רבי נחוניא בן הקנה,
העוסקת
בבית המדרש ובלימוד התורה,
נובעת
מתפיסת עולמו הרואה בתורה את המפתח לכול,
כפי
שניכר מדבריו בפרקי אבות:¹

רַבִּי
נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר,
כָּל
הַמְקַבֵּל עָלָיו על תּוֹרָה,
מַעֲבִירִין
מִמֶּנּוּ על מַלְכוּת וְעל דֶּרֶךְ
אֶרֶץ.
וְכָל
הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו על תּוֹרָה,
נוֹתְנִין
עָלָיו על מַלְכוּת וְעל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

אבות
ג,
ה

את
השאלה שהפנו חכמים לרבי נחוניא,
"מה
מקום לתפילה זו",
אפשר
להפנות גם כלפי עורך הפרק,
שהציב
את המשנה הזו כחיץ בין משנה א,
הקובעת
את זמני תפילת שמונה עשרה,
ובין
משנה ג,
הדנה
בעצם החיוב להתפלל שמונה עשרה.

אולם התבוננות במבנה הפרק מעלה
את האפשרות שהשיבוץ של משנת רבי נחוניא
בן הקנה איננו זר לפרק. נראה
לי שעורך הפרק ניסה באופן שיטתי לאזן את
המתח שבין התפילה הקבועה ובין התפילה
האישית. וכך מתבטא מתח זה:

קביעת זמני תפילה	שמונה עשרה	משנה א
נחוניא בן הקנה (תפילה על לימוד בבית המדרש)	תפילה אישית	משנה ב
חיוב להתפלל כל יום	שמונה עשרה	משנה ג
רבי אליעזר ("העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים"), רבי יהושע (תפילה בשעת הסכנה)	תפילה אישית	משנה ד

אם
כן,
המבנה
המסורג של הפרק מעמיד את התפילות האישיות
במקביל לתפילות הקבועות,
ובכך
מראה עורך הפרק את עושרו של עולם התפילה,
שיש
בו יסוד ממוסד וקבוע לצד יסוד אינדיבידואלי
וספונטני.

זמן
תפילת ערבית

במשנה
ג ראינו את רבי יהושע מתעמת עם רבן גמליאל
בשאלת הנוסח הקבוע,
ומציע
את תפילת "מעין
שמונה עשרה".
רבי
יהושע חולק על רבן גמליאל גם בשאלת החיוב
להתפלל שלוש פעמים ביום.
אף
שככל הנראה הוא מסכים שאדם חייב להתפלל
שחרית ומנחה,
הוא
סבור שעדיין ישנה תפילה שמותנית ברצון
האדם,
ולדעתו
תפילת ערבית היא תפילת רשות(ברכות
כז ע"ב).
תגובתו
החריפה של רבן גמליאל לסירובו של רבי
יהושע לקבל את פסק הסנהדרין שלפיו תפילת
ערבית היא תפילת חובה,
הביאה
להדחתו של רבן גמליאל מן הנשיאות.
על
פי הבבלי,
המשנה
בראש הפרק מאמצת את גישתו של רבי יהושע:

תְּפִלַּת
הַשַּׁחַר,
עַד
חֲצוֹת.

רַבִּי
יְהוּדָה אוֹמֵר,
עַד
אַרְבַּע שָׁעוֹת.

תְּפִלַּת
הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב.

רַבִּי
יְהוּדָה אוֹמֵר,
עַד
פְּלַג הַמִּנְחָה.

תְּפִלַּת
הָעֶרֶב אֵין לָהּ קְבַע.

וְשֶׁל
מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם.

רַבִּי
יְהוּדָה אוֹמֵר,
עַד
שֶׁבַע שָׁעוֹת.

ברכות
ד,
א

תפלת
הערב אין לה קבע.

מאי
אין לה קבע?

אילימא
דאי בעי מצלי כוליה ליליא –

ליתני
תפלת הערב כל הלילה!
אלא
מאי אין לה קבע?

כמאן
דאמר:
תפלת
ערבית רשות.

דאמר
רב יהודה אמר שמואל:
תפלת
ערבית,
רבן
גמליאל אומר:
חובה,
רבי
יהושע אומר:
רשות.

בבלי,
ברכות
כז ע"ב

הפסקה
של המשנה העוסקת בתפילת ערבית שונה מן
הפסקאות העוסקות בשלוש התפילות האחרות.
בכל
שאר התפילות חולק רבי יהודה על הזמן שקבע
תנא קמא,
ואילו
על זמן תפילת ערבית לא מובא כל ויכוח.
יתר
על כן:
בתפילות
אחרות מוגדר זמן מסוים לתפילה,
ואילו
בתפילת ערבית,
כפי
שהבבלי מציין,
אין
הגדרת זמן,
והמשנה
מסתפקת בביטוי "אין
לה קבע".

המילה
"קבע"
מופיעה
בפרקנו פעמיים.
בדבריו
של רבי אליעזר הגדול היא מופיעה במשמעות
שלילית:
"העושה
תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים".
מכך
אפשר להסיק ש"אין
לה קבע"
איננה
רק "קולא"
הנוגעת
לזמן תפילת ערבית,
אלא
שהיעדר הקביעות משקף גם ערך רוחני חיובי
המאפשר תפילה של תחנונים.² לפי
הגר"א,
"אין
לה קבע"
משמעו
ש"אין
לה זמן לעצמה",
ולכן
אפשר להתפלל אותה כל זמן שאין תפילה אחרת.
זמנה
של תפילת ערבית אם כן הוא מסוף זמן מנחה
ועד תחילת זמן שחרית.

כבר
המשנה הראשונה של הפרק מלמדת אפוא שיש
שני סוגי תפילות:
(א) התפילות
הקבועות,
שחרית
ומנחה,
שמעוצבות
על פי עבודת התמיד של בית המקדש החרב,
ושהאדם
מתפלל אותן מתוך מחויבות ובזמנים קבועים:
"את
הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה
בין הערביים"
(במדבר
כח,
ד).
(ב)
התפילה
הזורמת,
תפילת
ערבית,
שבאה
מתוך דחף ורצון פנימיים ושאין לה זמן
מוגדר,
ולדעת
ר'
יהושע
היא אף נאמרת מבחירה.