נושא הדף: ספר
במדבר , פרק
יט:
פרה אדומה
מחבר: אראל
בלום
כתות יעד: ז–ט
בס"ד.
פרה אדומה .
פרק
יט'
.
-
הפרשה
עוסקת בטהרת מת מטומאתו .
מה
היא טומאה ?
ישנם
כמה סוגים של טומאה אבל אצלנו בפרשה מדובר
על טומאת מת . -
מה
היא טומאת מת ?
נראה
זאת בהמשך :
מי
שנגע במת או היה קרוב למת .
-
מה
הבעיה בלהיות טמא ?
כיום
אין בעיה אבל בימי בית המקדש מי שהיה טמא
היה אסןר לו להכנס לבית המקדש וכן היה
אסור
לו
לאכל קודשים1 , תרומה
ומעשר שני2 . ברגלים
ישראל היו חייבים להיות טהורים 3.חסידים
היו
מקפידים
כל השנה להיות טהורים כיוון שזה גורם להם
לטהרת המעשים וטהרת המחשבה ודבקות בה'
4.
-
מה
צריך לעשות מי שהוא טמא מת ?
צריך
להזות עליו מי חטאת –
מי אפר פרה אדומה .
-
כיצד
מכינים אפר שכזה ?
נעיין
בפרשתנו .
פסוקים
א' – י'
.
סדר הכנת אפר פרה אדומה .
פסוקים
א'
–
י'
.
א.
לוקחים
פרה אדומה ושוחטים אותה מחוץ למחנה .
ב.
אלעזר
מזה מדמה למול פתח אוהל מועד [עיין
רש"י
]
ג.
שורפים
את הפרה לעיני אלעזר הכהן .[רשב"ם]
ד.
הכהן
מכניס לשריפה :
עץ
ארז ואזוב ושני תולעת .
ה.
איש
טהור אוסף את האפר .
סדר הטהרה מטומאת המת .
-
כיצד
נטמאים למת וכיצד מטהרים מהטומאה ?
-
כיצד
נטמאים למת ?
נקרא
ברצף פסוקים יא'
– יט'
, וננסה
לענות :
[פסוק
יא' ] : מי
שנגע
במת ,או
[ פסוק
יד' ] : מי
שהיה באוהל שהיה שם מת או שנגע בקבר –
נטמא שבעת ימים .
[ומדברי
קבלה גם מי שנשא מת ]
5
-
וכיצד
מטהרים מהטומאה ?
א.
לוקח
מים חיים [שלא
הורקו מכלי אחר (
רמב"ם
) ]
ב.
מכניס
לתוכם את אפר הפרה .[ולא
הפוך .
(רמב"ן
יז') ] [וכן
כתב הרמב"ם
]
ג.
לוקח
אזוב וטובל אותו במים ומזה מהם על הטמאים
ביום השלישי וביום השביעי .
ד.
הטמא
מכבס בגדיו וטובל במקווה ,
ובערב
הוא טהור .
עוד
הלכות עיין בהמשך .
זאת חוקת התורה .
-
מה
היא חוקה ?
רש"י
:
גזרה
שאומות העולם שואלים :
מה
הטעם שלה ?
-
ומה
באמת הטעם שלה ?
נעיין
בדף המקורות .
מקור
א' וב'
: ילקוט
שמעוני :
שלמה
המלך וחז"ל
לא הבינו את טעמה .
-
אם כך
האם יש סיכוי שאנחנו נבין קצת ?
מקור
ג'
: משה
ורבי עקיבא וחבריו ידעו את טעמה!
אם כך
אולי יש סיכוי שגם אנחנו נבין !
נעיין
במקור ד.
ברמב"ן
.
-
מה
הטעם לטומאת המת ?
נעיין
ברמב"ן
:
הטומאה
היא תוצאה של חטאו של אדם
, כשאדם
חטא נוצרת בו טומאה .
-
אם
כך יש שאלה גדולה שלא מובנת בדיני פרה
אדומה ,
מה
היא ?
נעיין
מקור ה.
בספורנו
:
השאלה
היא : מדוע הפרה מטהרת
את הטמאים ומטמאה את הטהורים ?
-
נעיין
בספורנו ונסכם :
|
הדין |
המשמעות |
|
א. |
צבע |
|
ב. |
המוות |
|
ג. |
הארז האזוב תולעת |
|
ד. |
מלמד |
|
ה. |
כיוון |
|
ו. |
כיוון |
|
ז. |
המזה |
בס"ד.
פרה אדומה .
פרק
יט'
.
א.
ילקוט שמעוני במדבר פרק יט המשך סימן תשנט.
זאת
חקת התורה רבי יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה
אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני,
אמר
שלמה על כל התורה כולה עמדתי ועל פרשה זו
של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש
בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא
רחוקה ממני.
ב.
ילקוט שמעוני במדבר פרק יט המשך סימן תשנט
זאת
חקת התורה.
כותי
אחד שאל את רבן יוחנן בן זכאי אמר ליה אלין
מלין דאתון עבדין נראין כמין כשפים,
מביאין
פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין
אותה אפר ואחד מכם מטמא למת ומזין עליו
שתים ושלש טיפין ואומר לו טהרת,
א"ל
נכנס רוח תזזית באותו האיש מימיו,
א"ל
ומה עושין לו,
[א"ל]
מביאין
עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליו מים
והיא בורחת,
א"ל
ישמעו אזניך מה שפיך מדבר,
כך
הרוח הזו רוח טומאה היא דכתיב וגם את
הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ,
וכיון
שיצא אמרו לו תלמידיו [רבי]
לזה
דחית בקנה לנו מה אתה משיב,
א"ל
חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא
אמר הקב"ה
חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור
על גזרתי.
ג.
ילקוט שמעוני במדבר פרק יט המשך סימן תשנט
ויקחו
אליך.
א"מ
הקב"ה
משה לך אני מגלה טעמיה אבל לאחרים חוקה.
כתיב
והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון,
הדברים
שמכוסים מכל בעולם הזה עתידין הן להיות
צפים לכם כהדין בולוס.
הדא
הוא דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו
בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם
לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים
ולא עזבתים.
אלה
הדברים אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים כבר
עשיתים גליתים לרבי עקיבא וחבריו.
ד.
רמב"ן במדבר פרק יט
וטעם
טומאת המת,
בעטיו
של נחש,
כי
הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין,
והוא
שאמרו צדיקים אינן מטמאין.
ולכך
אמר הכתוב זאת חקת התורה,
כלומר
הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ.
ה.
ספורנו במדבר פרק יט
וְהִנֵּה
כְּבָר אָמְרוּ ז"ל
'לְכָךְ
כָּתַב בָּהּ חֻקָּה,
גְּזֵרָה
הִיא מִלְּפָנַי וְאֵין לְךָ רְשׁוּת
לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ'.
וּשְׁלמה
אָמַר עָלֶיהָ "אָמַרְתִּי
אֶחְכְּמָה,
וְהִיא
רְחוֹקָה מִמֶּנִּי"
(קהלת
ז,
כג).
וּמֵעִקְּרֵי
הַהֶעֱלֵם בָּזֶה הוּא שֶׁהִיא מְטַמְּאָה
אֶת הַטְּהוֹרִים וּמְטַהֶרֶת אֶת
הַטְּמֵאִים.
אָמְנָם
בַּהֲבִינֵנוּ אֶל כָּל הַמִּצְוָה,
אוּלַי
דָּבָר יְגוּנָב וְנִקַּח שֶׁמֶץ מֶנְהוּ.
וְזֶה
כִּי מָצָאנוּ :
-
שׂרִאשׁוֹנָה:
שֶׁכָּל
הָעוֹסְקִים בָּהּ מֵעֵת שְרֵפָתָהּ וָאֵילָךְ טְמֵאִים,
וְהֵם
הַשּׂוֹרֵף (פסוק
ו)
וְהַמַּשְׁלִיךְ
עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת
בִּשְרֵפָתָהּ (פסוק
ו)
וְהָאוֹסֵף
(פסוק
ט)
וְהַנּוֹגֵעַ
(פסוק
יא)
וְהַנּוֹשֵא.
אָמְנָם
הַמַּזֶּה וְהַמְקַדֵּשׁ הֵם טְהוֹרִים.
-
שֵׁנִית:
שֶׁמְּעִקְּרֵי
הַפָּרָה הוּא שֶׁתִּהְיֶה אֲדֻמָּה
בִּשְׁלֵמוּת.
וּכְבָר
בֵּאַר הַנָּבִיא שֶׁהַחֵטְא נִמְשָׁל
לְאָדם,
בְּאָמְרוֹ
"אִם
יִהְיוּ חַטָּאֵיכֶם כַּשָּׁנִים,
כַּשֶּׁלֶג
יַלְבִּינוּ"
(ישעיה
א,
יח).
וְלָכֵן
אָמְרוּ ז"ל
(יומא
סז,
א)
שֶׁהָיוּ
'קוֹשְׁרִים
לָשׁוֹן זְהוֹרִית עַל פִּתְחוֹ שֶׁל
הֵיכָל,
הִלְבִּין
שׂ הָיוּ שְמֵחִים,
לא
הִלְבִּין שׂ הָיוּ עֲצֵבִים'.
-
שְׁלִישִׁית:
רָאוּי
לְהִתְבּוֹנֵן שֶׁבִּהְיוֹת "כָּל
אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה"
(משלי
ל,
ה),
הִיא
בְּלִי סָפֵק מְיַשֶּׁרֶת הַמַּעֲשִים
אֶל הַמִּצּוּעַ,
כִּי
כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת
נִמְאָס,
כְּאָמְרוֹ
"וְנֶעְקַשׁ
דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת"
(משלי
כח,
יח).
-
רְבִיעִית:
רָאוּי
לְהִתְבּוֹנֵן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ נָאוֹת
לְהַיְשִׁיר אֶת הַנֶּעְקַשׁ דְּרָכַיִם
וְלַהֲשִׁיבוֹ אֶל הַמִּצּוּעַ זוּלָתִי
בְּהַטּוֹתוֹ אֶל קְצֵה הָפְכּוֹ,
כְּמוֹ
שֶׁיִּקְרֶה בְּחָלְיֵי הַגּוּף,
כְּאָמְרוֹ
"חַבֻּרוֹת
פֶּצַע תַּמְרוּק בְּרָע"
(שם
כ,
ל).
אַף
עַל פִּי שֶׁאוֹתָהּ הַהֲטָיָה אֶל
הַקָּצֶה הִיא בְּעַצְמָהּ נִמְאֶסֶת,
וְתַשְׁחִית
עִנְיַן מִי שֶׁתִּהְיֶה דַּרְכּוֹ
מְמֻצַּעַת,
כְּעִנְיַן
הַתְּרוּפָה הַמְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁתּוֹעִיל
לַחוֹלֶה וְתַזִּיק לַבָּרִיא.
-
חֲמִשִּׁית:
רָאוּי
לְהִתְבּוֹנֵן שֶׁאֵין עִנְיָן לְאֵפֶר
הַפָּרָה בְּטַהֲרַת שׁוּם מִין מִמִּינֵי
הַטֻּמְאוֹת,
זוּלָתִי
בְּטַהֲרָה מִטֻּמְאַת מֵת.
וּכְבָר
נוֹדַע שֶׁעִנְיָן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת
"חַיִּים
הֵם לְמוֹצָאֵיהֶם"
(שם
ד,
כב)
וְלָעוֹסְקִים
בָּם,
כְּאָמְרוֹ
"כִּי
הִיא חַיֵּיכֶם"
(דברים
לב,
מז),
וְהַנּוֹטֶה
מֵהֶם אֶל הַבְלֵי הַנִּפְסָדוֹת הוֹלֵךְ
לָמוּת אוֹ הוּא מֵת גָּמוּר,
כְּאָמְרָם
'רְשָׁעִים
אֲפִלּוּ בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים'
(ברכות
יח,
ב).
-
שִׁשִּׁית:
רָאוּי
לְהִתְבּוֹנֵן מַה שֶּׁאָמְרוּ ז"ל
שֶׁעֵץ אֶרֶז יוֹרֶה עַל הַגַּאֲוָה
וְהָאֵזוֹב יוֹרֶה עַל הֶפְכָּהּ (ערכין
טז,
ב),
וּבִהְיוֹת
שְׁנִי הַתּוֹלַעַת עִם שְׁנֵיהֶם,
יוֹרֶה
שֶׁשְּׁנֵיהֶם חֵטְא,…
-
נאמַר
אִם כֵּן שֶׁעִם הֱיוֹת הַמִּצְוָה
חֻקָּה 'וְאֵין
לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ',
וְלא
לִהְיוֹת מְסֻפָּק אִם הִיא הֲגוּנָה
וְאִם לָאו,
כִּי
"כָּל
אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָּה"
(משלי
ל,
ה),
וְלָהּ
טַעַם נִשְגָּב בְּלִי סָפֵק,
נוֹדַע
לַמֶּלֶךְ שֶׁצִּוָּה אוֹתָהּ,
וְאוּלַי
גַּם לְמשֶׁה רַבֵּינוּ וְהַדּוֹמִים
לוֹ,
הִנֵּה
יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה רֶמֶז לְדֶרֶךְ
הַתְּשׁוּבָה הַצְּרִיכָה לְכָל חוֹטֵא,
שֶׁהִיא אָמְנָם שֶׁיַּטֶּה אֶל קְצֵה הֵיפֶךְ מַעֲשָיו,
הַמְטַמְּאִים כָּל לֵב טָהוֹר,
לְמַעַן יַשִּׂיג דֶּרֶךְ הַמִּצּוּעַ וְיִטְהָר. וְזֶה
הַדֶּרֶךְ,
עִם
הֱיוֹתוֹ טוֹב וּמְטַהֵר לַחוֹטֵא,
הוּא
אָמְנָם מְגוּנֶה וְרַע וּמְטַמֵּא כָּל
לֵב טָהוֹר,
כְּאָמְרָם,
'וְכִי
בְּאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה,
אֶלָּא
שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן'
(תענית
יא,
א).
אָמְנָם
מֵי חַטָּאת הַמֻּרְכָּבִים מֵעֲפַר שְרֵפָה וּמִמַּיִם,
שֶׁהֵם שְׁנֵי קְצָווֹת אֲשֶׁר מֵהֶם יִתְחַדֵּשׁ מִצּוּעַ, יוֹרֶה
שֶׁבַּמִּצּוּעַ תִּהְיֶה תַּקָּנַת
הַחוֹטֵא הַנִּקְרֵאת 'טַהֲרָה',
כְּאָמְרוֹ
"מִכָּל
חַטּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה'
תִּטְהָרוּ"
(ויקרא
טז,
ל).
-
וּמִמַּה
שֶׁרָאוּי לְהִתְבּוֹנֵן מַה שֶּׁגָּזַר
אוֹמֶר שֶׁהַנּוֹגֵעַ בְּמֵת מְטַמֵּא אֶת "מִשְׁכַּן ה'"
(פסוק
יג),
וְהַבָּא
אֶל הָאהֶל מְטַמֵּא אֶת "מִקְדַּשׁ
ה'"
(פסוק
כ).
וְזֶה
כִּי אָמְנָם "כָּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב"
אֶל הַבְלֵי הַנִּפְסָדוֹת אֵין סָפֵק שֶׁהוּא מְטַמֵּא לֵב טָהוֹר
שֶׁהוּא 'מִשְׁכָּנוֹ'
שֶׁל
"מִקְדַּשׁ
ה'",
שֶׁהוּא
הַנִּקְרָא "צֶלֶם
אֱלהִים",
וְתִהְיֶה
טֻמְאָתוֹ בְּטָעוּת הֵעָדְרִי.
וְהַבָּא
אֶל אהֵל הַמֵּת,
כְּעִנְיַן
"שׁוֹכְנֵי
בָּתֵּי חוֹמֶר"
(איוב
ד,
יט),
אֲשֶׁר
אֵין לִפְנֵיהֶם בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתָם
לְחַיֵּי שָׁעָה רְעוּעָה,
רַגְלֶיהָ
יוֹרְדוֹת מָוֶת,
הוּא
בְּלִי סָפֵק מְטַמֵּא אֶת "מִקְדַּשׁ
ה'"
הַנִּזְכָּר,
אֲשֶׁר
בּוֹ יִהְיֶה הָעָם וְהָאִישׁ קָדוֹשׁ
לֵאלהָיו,
כְּאָמְרוֹ
"וְלִהְיוֹתְךָ
עַם קָדוֹשׁ לַה'
אֱלהֶיךָ"
(דברים
כו,
יט),
וְאָז
מְטַמֵּא בְּטָעוּת קִנְיָנִי,
הֲפָכִי
לַמְכֻוָּן.
וְלָזֶה
אֵין רָאוּי שֶׁיְטַמֵּא בְּאהֶל זוּלָתִי
הַמֵּת הַיִּשְרְאֵלִי,
כִּי
אָמְנָם חָמְרוֹ בִּלְבָד הוּא הַנִּבְחָר
וּמוּכָן מִכָּל זוּלָתוֹ לַעֲבוֹדַת
הָאֵל יִתְבָּרַךְ,
הוּא
לְבַדּוֹ הַחוֹטֵא בַּנִּכְבָּד.
אָמְנָם הַחֲכָמִים הַמּוֹרִים חַטָּאִים בַּדֶּרֶךְ,
שֶׁהֵם כְּמוֹ הַמַּזֶּה וְהַמְקַדֵּשׁ,
לא תָחוּל עֲלֵיהֶם בָּזֶה טֻמְאָה כְּלָל.
וּבְכֵן
יִהְיֶה בִּפְרָטֵי שְׁמִירַת הַמִּצְוָה
הַזּאת בִּכְתָבָהּ וּכְמוֹ שֶׁבָּא
בַּקַּבָּלָה רֶמֶז לְכָל אֵלֶּה שֶׁהֵם
מִכַּוָּנוֹת הַתּוֹרָה בְּלִי סָפֵק.
שאלות בקיאות .
-
איזו פרה יש לקחת כדי לטהר ?
[א –
ב] -
היכן שוחט הכהן את הפרה ?
[ג] -
מה הוא עושה עם דמה ?
[ד] -
מה ישרוף?
[ה]
-
מה הוא משליך לשרפה ?
[ו] -
מה יעשה אחר כך הכהן ששרף את הפרה ואת עץ הארז והאזוב ?
מדוע ?[ז –
ח] -
מה קורה לאוסף את עפר הפרה ?[י]
-
כיצד מטהר הנוגע במת ?
שלשה דברים מרכזיים .
[יא –
יט] -
מה דינו של הנכנס טמא למקדש ?
[כ]
בס"ד.
הלכות טהרה ופרה אדומה .
רמב"ם
הלכות פרה אדומה פרק ו הלכה א
המים
שנותנין עליו אפר הפרה אין ממלאין אותן
אלא בכלי ומן המעיינות או מן הנהרות
המושכין
שנאמר ונתן עליו
מים חיים אל כלי ונתינת אפר הפרה על המים
שנתמלאו הוא הנקרא קידוש והמים האלו שניתן
עליהן האפר הן
הנקראין מי חטאת ומים מקודשין והם שקראן
הכתוב מי נדה:
מב"ם
הלכות פרה אדומה פרק ו הלכה י
הים
הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין
ממלאין ממנו לקידוש וכל הנהרות פסולין
לקדש מהן מי חטאת ושאר הימים
כמעיין:
רמב"ם
הלכות פרה אדומה פרק ו הלכה טז
אמת
המים הבאה מרחוק הואיל ותחילתה מן המעין
כשירה למלאות ממנה ובלבד שישמרנה שלא
יפסקנה אדם ונמצא
ממלא מן המים שפסקו תחילתן מן המעין שהן
פסולין:
רמב"ם
הלכות פרה אדומה פרק ט הלכה א
כיצד
מקדשין את המים באפר הפרה נותן את המים
שנתמלאו לשם מי חטאת בכלי ונותן אפר על
פני המים כדי שיראה
על פני המים אע"פ
שהיא חבית גדולה מלאה מים ומערב הכל ואם
נתן האפר תחילה ואח"כ
נתן עליו המים פסל
ומהו זה שנאמר בתורה ונתן עליו מים חיים
כדי לערב את האפר במים:
רמב"ם
הלכות פרה אדומה פרק י הלכה ו
הכל
כשירין להזות חוץ מאשה וטומטום ואנדרוגינוס
[וח"ש]
וקטן
שאין בו דעת אבל קטן שיש בו דעת כשר להזות
והערל
כשר להזות שאין הערל טמא קטן שיש בו דעת
שהזה והאשה מסעדתו כגון שאחזה לו המים
בידו הזאתו כשירה
ובלבד שלא תאחוז בידו בשעת הזאה ואם אחזה
בידו בשעת הזייתו פסולה:
רמב"ם
הלכות פרה אדומה פרק יא הלכה א
כיצד
מטהרים טמא מת במי נדה
לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב ואוגדן
אגודה אחת ובכל בד ובד גבעול אחד
וטובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי ומתכוין
ומזה על האדם או על הכלים ביום השלישי
וביום השביעי אחר שתנץ
החמה ואם הזה משעלה עמוד השחר כשר ואחר
שיזה עליו ביום השביעי טובל ביום ומעריב
שמשו והרי הוא טהור
לערב טבל את האזוב בלילה והזה ביום או
שטבל את האזוב ביום והזה בלילה הזאתו
פסולה והמים מטמאין משום
מי חטאת כמו שיתבאר עד שתהיה טבילת האזוב
במים והזאתו ממנו ביום השלישי וביום
השביעי אחר שתנץ
החמה ואם עבר ועשה משעלה עמוד השחר כשר
כמו שביארנו:
רמב"ם
הלכות פרה אדומה פרק יב הלכה א
אדם
שנטמא במת והזה עליו כיון שנגע כל שהוא
ממי הנדה בכל מקום מעור בשרו של טמא עלתה
לו הזייה אפילו נפלה
ההזאה על ראש אצבעו או על ראש שפתו אבל אם
נגעה בלשונו אינה כלום אע"פ
שהלשון כאיברים שבגלוי לענין
טומאה כמו שביארנו אינן כאיברים שבגלוי
לענין הזאה וטבילה וכן כלי שנטמא במת והזה
עליו כיון שהגיע לגופו
של כלי כל שהוא ממי הנדה עלתה לו הזאה :
1
רמב"ם הלכות
מעשה הקרבנות פרק א' הלכה
יז' :
כל
הקרבנות האלו נקראים זבחים וכל העולות
והחטאות והאשמות ושני כבשי שלמים של עצרת
נקראים קדשי קדשים אבל שלמים של יחיד
והבכור והמעשר והפסח נקראים קדשים
קלים:
רמב"ם
הלכות מעשה הקרבנות פרק יא הלכה ה :
כל
האוכל כזית מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה
לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר
דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך
מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר
חטאות ואשמות חוץ לעזרה והוא הדין לאוכל
קדשים קלים חוץ לירושלים שהוא לוקה שחומת
ירושלים לקדשים קלים כחומת העזרה לקדשי
קדשים ואחד בשר חטאת ואשם או שירי מנחות:
וברמב"ם
הלכות מעשה הקרבנות ישנם עוד הלכות רבות
לקרבנות קדשי הקדשים וקרבנות קודשים
קלים .
2
רמב"ם הלכות
טומאת אוכלין פרק טז' הלכה
ח '
כל
הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות
והטהרות אינו אלא לענין מקדש וקדשיו
ותרומות ומעשר שני בלבד שהרי
הזהיר את הטמאין מליכנס למקדש או לאכול
קודש או תרומה ומעשר בטומאה אבל החולין
אין בהן איסור כלל אלא מותר לאכול
חולין טמאין ולשתות משקין טמאים הרי
נאמר בתורה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל
מכלל שהחולין מותרין שאינו מדבר אלא בבשר
קדשים א"כ מפני מה נאמר
הראשון שבחולין טמא והשני פסול לא שיהיה
אסור באכילה אלא למנות ממנו לתרומה ולקדש
שאם נגע שני של חולין בתרומה פסלה ועשאה
שלישי וכן אם נגע באוכלין של קדש טימאן
ועשאן שלישי כמו שביארנו וכן האוכל אוכל
שני של חולין אם נגע בתרומה פסלה:
הלכה
ט
כשם
שמותר לאכול חולין טמאים ולשתותן כך מותר
לגרום טומאה לחולין שבא"י
ויש לו לטמא את החולין המתוקנין לכתחלה
וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא
בהן שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת
הנזיר מהתטמא במת מכלל שכל העם מותרין
ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר
טומאות חוץ מטמא מת:
3
הלכה י '.
כל
ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני
שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים
וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל
בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות
השנה אינו מוזהר:
4
הלכה יב
אף
על פי שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות
משקין טמאים חסידים הראשונים היו אוכלין
חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל
ימיהם והן הנקראים פרושים ודבר זה קדושה
יתירה היא ודרך חסידות שיהיה נבדל אדם
ופורש משאר העם ולא יגע בהם ולא יאכל
וישתה עמהם שהפרישות מביאה לידי טהרת
הגוף ממעשים הרעים וטהרת הגוף מביאה לידי
קדושת הנפש מן הדעות הרעות וקדושת הנפש
גורמת להדמות בשכינה שנאמר והתקדשתם
והייתם קדושים כי קדוש אני י"י
מקדשכם:
5
רמב"ם הלכות
טומאת מת פרק א' הלכה א'
:
המת
מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה וטומאת
מגע ואהל מפורשין בתורה שנאמר הנוגע במת
לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים ונאמר כל הבא
אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים:
הלכה
ב
טומאת
משא מפי השמועה וקל וחומר הדברים אם נבלה
שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באהל מטמאה
במשא שנאמר והנושא את נבלתם המת לא כ"ש
ומה נבלה שמגעה טומאת ערב משאה טומאת ערב
אף המת שמגעו טומאת שבעה משאו טומאת שבעה
אין טומאת משא במת מדברי סופרים אלא דין
תורה ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק
מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת
ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר
בפירוש אפילו בישולו כך שתק מטומאת משא
במת לפי שטימא בפירוש אפילו טומאת אהלו
כל שכן משאו: