אסתטיקה במשנת המהר"ל מפראג

,רסומ ,הקיטתסא ,ל"רהמ ,תידוהי תונמא :חתפמ תולימ

למרות האמור מסתבר שדרך דברי המהר"ל, מגדולי ההוגים במחשבת חז"ל, שחי וכתב במאה השש
עשרה, ניתן להגיע להגדרה מעמיקה ומודרנית גם בתחום מעורפל זה. נשתדל להראות שהגדרות
המהר"ל מצביעות על אפשרות של קשר בין האתי והאסתטי – בין היפה והאמיתי. ביסוד הקשר עומד
מושג ה"פשטות". מטעם זה נתרכז במקורות שמהם עולה ומתרקם קשר זה, ולא נטפל בכלליות
.ל"רהמה תנשמב יפויה תייגוס



תורחו "תוטשפ"

ב"גבורות ה'" (פרק נא) דן המהר"ל במשמעות "לחם עוני" שבמצה. כדרכו, הוא מציג שאלות נוקבות:
הן המצה מסמלת את הגאולה – את העשירות, ואילו את העוני והשעבוד אמור לסמל המרור; לחם
עוני זה, המצה, לא נאכל במצרים אלא דווקא בצאתם משם. ועוד הוא מגיע למסקנה שאמנם המצה
עצמה היא עניה יחסית ללחם הרגיל, החמץ, אך דווקא בשל כך היא המזון של העשירים – העם
ככל שדבר גשמי מצטיין בפשטות, כך הוא הנגאל ויוצא ממצרים! וכאן מנסח המהר"ל כלל, לאמור:
לכן דווקא בן החורין, היוצא משעבוד מטיב לבטא את חרות האדם מהשעבוד לחומריות המסבכת.
לגאולה, מסוגל לאכול מצה שנאפתה בחיפזון ונאכלת כ"אוכל מוכן" חיש מהר. העבד במצרים, שאין
לו בעולמו אלא הנאת האוכל, לא יסתפק בלחם כזה. העם היה משועבד גם ברוחניותו – לצרכיו
ולמאכלו. העבדים, עבדי החומר, נזקקים ללחם המסורבל התופח, לחם החמץ שאין בו יתר על המצה
בחומרי התזונה הנחוצים אלא בחללים אווריריים חסרי ממשות. כי על כן ה"פשטות" היא השורש של
הדבר הקמאי "נטו", ובה טמונה החרות מסרבול, מהסתבכות, ולבסוף מהתמכרות טוטלית של האדם
לשון אחרת: הפשוט מסמן את הטהור, האמיתי והמשוחרר, ואילו המסובךלצורכי גופו בעולם הזה.

.דבעושמה תא – לסלוסמהו לברוסמהו



הקיטתסאב תוטשפה

המהר"ל מרחיב ומבטא רעיון ה"פשטות", בהמשך שם, גם בהקשר לנושא ההופעה החיצונית,
הבגדים שהאדם – במקרה זה הכהן הגדול – לובש. משם להגדרה הכללית של היופי, הדרך קצרה.
הכהן הגדול, שהפייטן מתארו במלים:

כיוצא בזה בארכיטקטורה : המבנה בעל הקווים הפשוטים הצבוע לבן נחשב לאצילי ולנאה במבנים.
לא במקרה, המבנים הלאומיים בכל אתר, אותם האמורים לשדר הוד והדר עצמה ויציבות, הם אלו
המצטיינים לרוב בחומרים משובחים, מחד גיסא, אך בעיצוב קלאסי ופשוט, מאידך גיסא. המוטיב
הדומיננטי מתאפיין בקווים ישרים או עגולים "פשוטים", רק לעיתים רחוקות ימצאו בתבניתם
סלסולים מורכבים ומסובכים, הם צבועים בצבעים טבעיים בהירים, בלבן או בקרם בדרך כלל.
.(ב ,וכ הנשה שאר הוושה) "יפט ילעמ טישפד לכ" – תרכזנה ל"רהמה תטישכ תסרוג וז הרוטקטיכרא
מכאן סגנון הבניה של יוון העתיקה – הקלאסית, שעבר לרומא והתפשט לימים לפריז, לאירופה
ולוושינגטון, בירת ארה"ב באמריקה. כל המטייל בערים הנזכרות נוכח שמימי קדם ועד היום –
בחברות הפתוחות, בהן שלט חוק וסדר מחד גיסא ויכולת ביטוי של עצמה והוד מאידך גיסא, רווח
אותו הסגנון. מכאן הדמיון בין הפנתיאון והאקרופוליס באתונה : הקולוסאום והפורום ברומא בתקופה
הקלאסית העתיקה ובין בניני הפאר שבפריז של האוזמן מהמאה שעברה, על שדרותיה הרחבות
וכיכרותיה המרהיבים, עד היכלי השיש הלבנים הניאוקלסיים של המבנים הלאומיים בוושינגטון די. סי.
(ראה פ' האזרחי, הפעילות המתבוננת, ירושלים תשכ"ה, עמ' .)23

המסובך והמורכב באסתטיקה

רעיון היופי אמנם לבש צורות שונות מתקופה לתקופה וממקום למקום. אנו מכירים סגנונות אמנותיים
בבניה ובקישוט הנחשבים ליפים אע"פ שאינם תואמים את ההגדרות של פשטות. אדרבה סגנון
הבארוק והרוקוקו וכן האמנות האסלאמית וזו של המזרח מצטיינים בסלסולים מורכבים – בפיתוחים
מסובכים ומלאי פרטים קטנים. אלא שאותם סגנונות לא זכו לאריכות ימים, להכרה ולתפוצה
בינלאומית כמו הסגנון הקלאסי. לא במקרה הפך הביטוי "קלאסי", שפירושו המילולי – "שייך לתרבות
היוונית רומית הקדומה", לשם נרדף לדבר בן אלמוות מבחינת יופי. ובאמת הבארוק והרוקוקו
תא תונייפאמה תושוחתהמ ויה אל שפוחהו תורשיה רשאכ ,"תוכושח" תופוקתב הפוריאב וחתפתה
הלך הרוח של הדור. אף הסלסולים המזרחיים רמזו לרוב לאווירה מפותלת, ערמומית ומסתורית. "חן
המקום על יושביו" כולל סגנון ארכיטקטורה ולבוש. האנשים ורוחם עיצבו את אלו, ואלו הזינו בזיקת
גומלין את אופי יושבי המקום. (סימן לדבר : כשיוסף, היפה בין שבעת הרועים, מנהיגי האומה,
(…ינחורה ויפוי תא ,ומלוע תא הלק העשל דבאמ אוה ורעשב לסלסמ

ואכן קיים דמיון עמוק בין תפיסות מסוימות של היהדות ובין התרבות היוונית הקלאסית. לא במקרה
"חכמי העמים" הנזכרים בחז"ל הם חכמי יוון, וההתפעלות מחכמתם לא נוצרה כלפי חכמת עמים
אחרים. אף הערכת הרמב"ם את אריסטו ואחרים את אפלטון אינה מקרית. על זאת אמרו חז"ל
"יפיפיותו של יפת באוהלי שם". ולכן לא ניתן לתרגם ספר תורה אלא ליוונית בלבד (מגילה ט, ב). אם
בחיצוניות עסקינן אז רק זו של יוון ראויה להערכה – אם ירושלים עוסקת ביופי, אז היא מייבאת אותו
.הנותאמ



דומיל תטישכ "תוטשפ"

המהר"ל, לשיטתו בהערצת ה"פשטות", הפך ללוחם גדול נגד שיטת הפלפול שרווחה בדורו ופעל
למען החזרת עטרת הפשט ליושנה. מכאן תביעתו ללימוד מסודר ברוח המשנה באבות (פרק ה
משנה כא) – מקרא, משנה ורק אח"כ גמרא. ומכאן המלצתו להצטיינות בידיעת המשנה. (ראה דבריו
הנחרצים ב"דרך החיים" פרק ו בסוף הסברו למ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. ראוי לציין שתלמידו
המובהק, רבי יום טוב הלר, חיבר את "תוספות יום טוב" על כל המשניות, בהשראת רבו. ראה לשונו
בפתיחה: "ואחרי שנתחדשה ההלכה ושומה הייתה זאת מאת רבנו הגדול זלה"ה להתאסף ולהתחבר
תרתוימ תופחסיהכ לסלוסמהו בכרומה תא הארש ,ל"רהמה .("תוינשמה דומלל תורובח תורובח
ומבלבלת, שמרחיקה את האדם מהכרה בהוד הבריאה ובנוכחותה הברורה של האלוקות, הולך
אפוא לשיטתו גם בענייני לימוד תורה.

בלימוד כביופי – האידיאל מצוי בישרות הנובעת מה"פשטות". כלל זה תקף לכל תחומי החיים,

ואכן מושג ה"פשטות" מפרנס בכתבי רבינו המהר"ל ."הקד הממד לוקב אלא 'ה שערב אל" :תניחב
עניינים רבים. (ראה לדוגמא: הסבר עניין השמח בחלקו, ב"דרך החיים" לאבות פרק ד משנה א; מידת
הענווה, ב"נצח ישראל" פרק יב וב"נתיבות עולם" נתיב הענווה פרק ב; עניין בושת הפנים, שם; נתיב
.(הברה דועו ה קרפ הבושתה

"תישאר" – תודחאו "תוטשפ"

כבר אמרנו שבמשנת המהר"ל ה"פשטות" מהווה אמת מידה לא רק ליופי אלא גם לאמת ולטוב.
הגדרה מאחדת לכל התחומים ניתן לנסח על פי דבריו ב"נצח ישראל" (פרק ג). שם נידון המושג
"ראשית", שמופיע בהקשרים רבים: תורה, ישראל, תרומות, ביכורים ועוד. ראשוניות מזוהה שם עם
קדושה, באשר היא מבליטה את הקשר בין הצורה ליוצרה. המתבונן בראשוני או המצליח לחשוף את
הראשוני – משול לצופה בלידה. הוא עד למצב שבו העולם קשור בחבל הטבור לבורא, בקשר שניכר
גם אחרי הניתוק. לכן הבכור, הראשון, מקודש מאחיו, באשר אצלו ניתן לזהות את האלו קי בתוך
החומר. בואו לעולם וקיומו מבטאים קירבה למצב הטרום לידתי. בספרות הקבלית ה"עולם הנברא"
סובל מ"היעדר" מדומה של הבורא. ("עולם" לשון היעלם). עבודת האדם היא בהשבת האבדה
לבעליה – בחשיפת האלוקות בבריאה. עליו לגלות את השכינה בתוך ההעלם.