יעקב נגן

עבודות במשנה פסחים י'

לבית הספר העל יסודי

פסחים י,א:
בליל הסדר כולנו עניים, כולנו בני חורין

עַרְבֵי
פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה,
לֹא
יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ וַאֲפִלּוּ
עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד
שֶׁיָּסֵב.
וְלֹא
יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כוֹסוֹת
שֶׁל יַיִן,
וַאֲפִלּוּ
מִן הַתַּמְחוּי

המשנה
הראשונה
בפרק "ערבי
פסחים"
דנה
בשלושה חיובים,
ובהם
הסיבה ושתיית ארבע כוסות.
אך
לשון המשנה מעוררת תמיהה – ההלכה עוסקת
בחיוב העני במצוות שטרם נזכרו במפורש.
לכאורה
היתה המשנה צריכה להתחיל בעצם החיובים
להסב ולשתות ארבע כוסות,
ורק
אחר כך לציין כי החובות הללו מוטלות גם
על העניים.
תחת
זאת נראה כי המשנה הפכה את ה"נספח",
את
חיוב העני,
לעיקר.

אך
עוד לפני הדיון במבנה המפתיע של המשנה,
יש
לברר את טעם חיוב העני במצוות ליל הסדר.
כפי
שרש"י
מציין,
העני
שהמשנה מתייחסת אליו יכול להיות אפילו
"עני
שבעניים"
האוכל
מן התמחוי –
קופת
הציבור,
ואין
לו מזון אפילו לשתי סעודות.
חיובו
בעריכת סעודה גדולה שבה מסיבים כמנהג
העשירים ומרבים בשתיית יין נראה מוזר.
יתרה
מזו:
היה
אפשר לחשוב שיש טעם לפגם כאשר אדם שחי
מנדבות אחרים יערוך סעודה יקרה.
נראה
לי שהסיבה לחיוב חריג זה רמוזה בלשון
שנקטה המשנה,
"עני
שבישראל".
אמנם
פירוש המשפט הוא "האדם
העני ביותר בישראל",
אך
הניסוח רומז למעמדו האמתי של העני.
הוא
אינו "רק"
עני,
אלא
הוא אחד מישראל.
שייכות
זו כשלעצמה מעניקה לו מעמד מכובד,
בלי
קשר למציאות הסוציו–אקונומית
שלו,
וממנה
נובעות זכותו וחובתו להתנהג בחג החירות
בעושר ובגדולה,
"כל
ישראל בני מלכים הם"
(משנה
שבת
יד,
ד).

חיזוק
לפרשנות זו נוכל למצוא במקור נוסף שמשתמש
במונח "עני
שבישראל":

זֶה
הַכְּלָל הַכּל לְפִי כְבוֹדוֹ.

אָמַר
רַבִּי עֲקִיבָא,
אֲפִילוּ
עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל,
רוֹאִין
אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין
שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם,
שֶׁהֵם
בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב.

משנה
בבא
קמא ח,
ו

המשנה
עוסקת בחובת הפיצוי המוטלת על מי שבייש
אדם אחר.
כנגד
הדעה שסכום הפיצוי נקבע "לפי
כבודו"
של
הנפגע,
כלומר
לפי מעמדו החברתי,
רבי
עקיבא קובע שאין להבדיל בין אדם לאדם.
הוא
מנמק זאת בכך שאפילו ל"עניים
שבישראל",
שמעמדם
לכאורה נמוך,
יש
להתייחס כאל "בני
חורין שירדו מנכסיהם".
רבי
עקיבא מלמד שגם עניים הם "בני
חורין",
ולפיכך
הפגיעה בהם חמורה.

אם
כן,
האזכור
של היות העני "בישראל",
ההכרה
בערכו האמתי,
לא
רק מסבירה את שייכותו לחגיגת ליל הסדר,
אלא
גם מבטאת יותר מכול את השמחה האמתית של
הלילה הזה.
איננו
חוגגים מציאות חיצונית של עושר וכסף,
אלא
את המעמד המהותי והפנימי של כבוד האדם
וחירותו.

נראה
שיש משמעות עמוקה יותר למעמד המרכזי
שתופסת דמות העני בדברי המשנה על ליל
הסדר,
והיא
שהובילה את המשנה לפתוח את העיסוק בהלכות
ליל הסדר בחיוב העני בהסיבה ובשתיית ארבע
כוסות.
בליל
הסדר האדם מחויב לחוות בעצמו את סיפור
יציאת מצרים:
"בכל
דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו
הוא יצא ממצרים"
(פסחים
י,
ה).
יסוד
מרכזי בחוויה של יציאת מצרים הוא המהפך,
ההיחלצות
מהשִפלוּת ומהשעבוד,
"הוציאנו
מעבדות לחירות,
מיגון
לשמחה,
ומאבל
ליום טוב,
ומאפלה
לאור גדול,
ומשעבוד
לגאולה"
(שם).
זו
הסיבה שליל הסדר מתחיל ב"הא
לחמא עניא",
לחם
של עוני,
ובקריאה
"עבדים
היינו לפרעה ממצרים",
ובו
בלילה האדם הופך להיות בן חורין.
המשנה
הראשונה מדגישה את העני משום שבתחילת ליל
הסדר,
על
כל אחד ואחד בישראל לראות את עצמו כעני
שחי בעבדות ובשעבוד,
ורק
כך הוא יוכל לחוש את שמחת הגאולה בכל שנה
ושנה מחדש.