בס"ד
דף מושגים מספר 16
– מושגים במשנה.
-
"אין
חוששין"
= אין ספק הלכתי שזה בסדר.
כאשר רוצים להגיד שההלכה שדבר מסוים מותר,
למרות שאפשר לחשוש שזה יהיה לא כשר,
כותבים "אין חוששים".
לדוגמא לגבי ניקוי הבית לפסח,
אפשר תמיד לחשוש שגם אם ניקיתי חדר מהחמץ,
עכבר יכניס לחדר הזה חמץ.
ואז אולי אצטרך לבדוק מחדש.
על כך פוסקת המשנה "אין חוששין שמא גררה חולדה".
-
"לא
יצא
ידי
חובה" – אם
אדם לא עשה דבר מסוים,
למרות
שאולי עשה חלק מהמצווה,
לפעמים
פוסקים שהוא לא יצא ידי חובה,
הוא
לא קיים את המצווה,
וצריך
לעשות אותה מחדש.
לדוגמא:
מי
שעשה קידוש בליל שבת,
אבל
לא אכל סעודת שבת,
הקידוש
שעשה לא עוזר,
והוא
צריך לעשות עוד פעם לעשות קידוש.
כי
הקידוש חייב להיות בצמוד לסעודה. -
רשות
הרבים –
מקום ששייך לכולם,
נקרא
"רשות
הרבים".
למקום
שהוא רשות הרבים מהתורה,
יש
דינים מיוחדים לגבי דיני שבת.
(רוב
המקומות שמיועדים שכולם יכולים ללכת שם,
כיום
בישראל,
לא
נחשבים רשות הרבים מהתורה,
אלא
רק רשות הרבים מחכמים,
וזה
נקרא "כרמלית".
-
מוקצה
מחמת חסרון כיס–
דבר שלא משתמשים סתם כך,
אלא
רק לדבר מיוחד שבשבילו קנינו אותו.
למשל
סכין שאתה עושים ברית מילה –
היא סכין מיוחדת,
שהמוהל
לא יסכים שניקח אותה כדי להכין סלט,
או
לחתוך ניירות. לכן
-
חמץ –
כל דבר שעשוי מאחד מחמשת מיני דגן (חיטה,
שעורה,
שיבולת
שועל,
כוסמת
ושופין)
שהיה
במגע יותר מ18
דקות
עם מים או כמה משקין אחרים (יין,
דבש,
שמן,
חלב,
טל
או דם),
הופך
להיות חמץ,
ואסור
לאכול אותו בפסח,
או
אפילו לשמור אותו בבית שלי. -
בדיקת
חמץ – בליל י"ד
בניסן,
לילה
לפני ליל הסדר,
צריך
לבדוק בבית,
בכל
מקום שהיה חשש שהיה שם חמץ,
לפני
שניקינו אותו,
ולוודא
שאכן לא נשאר חמץ בבית,
חוץ
מהחמץ שאני שומר בפינה,
כדי
שאכול אות במשך הערב או למחרת בבוקר,
בזמן
שעוד מותר לאכול חמץ.
-
רישא –
כאשר אנחנו או הגמרא רוצים להגיד שצריך
להסתכל מה כתוב בהתחלת המשנה,
אומרים
"כתיב
ברישא"
– כתוב
בהתחלה. -
סיפא
– סוף המשנה, החלק האחרון של המשנה (בשפה הארמית).
יהודה – רב בית הספר.