עיונים בהלכות דעות – סדר ההתבססות בחיים – בית, כרם, אישה או כרם, בית, אישה?

בהלכות דעות פרק ה הלכה יא כתב הרמב"ם:

– מדוע שינה את הסדר המבואר הן בפסוק שבפרשת השבים מעורכי המלחמה (דברים כ, ה-ו) והן בברייתא שבגמרא, והוא '

תירוצים נוספים נאמרו בניסיון לבאר את הרמב"ם, ועל כולם כתב ר' מנחם קרקובסקי בספרו 'עבודת המלך' על ספר המדע (וילנא תרצ"א):

בתורה, בפרשת בהר (ויקרא כה, כט-לא), מצויה הבחנה בין שני סוגי בתים:

-ממה נובע ההבדל בדין גאולתם של שני סוגי הבתים הללו?

הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כה, כס ד"ה ואיש כי ימכר) כתב על כך טעם הגיוני:

-על איזה משני סוגי הבתים מדברת התורה בפרשת השבים מעורכי המלחמה?

מבחינת דין השיבה מן המלחמה, ברור שאין כל הבדל, שהרי,

קשר זה בין בניית ביתו של החקלאי, לבין מלאכתו בשדה אחר כך, בא לידי ביטוי בהיר בדרשת הפסוק שבמשלי, בהמשכה של הברייתא:

דרך ארץ שלימדה תורה על פי הארת חז"ל, מיועדת הייתה לעם עובד אדמתו, העוסק בנטיעת כרמים ובמלאכת השדה. לעם בעל מבנה חברתי-כלכלי כזה, סדר הפעולות המתאים בדרך כלל, הוא אכן הקדמת בניית הבית כהכנה למלאכת השדה.

אולם, הרמב"ם בא להדריך את עם ישראל בתקופה שבה בניו אינם עוסקים עוד במלאכות אלו, הן מחמת עצם ניתוקם מארץ מכורתם, והן מחמת סיבות היסטוריות מסוימות שגרמו לכך שגם בגלות, לאחר היותם בה עובדי אדמה, כפי שמעיד התלמוד הבבלי, ניתקו היהודים מעבודת האדמה. מחמת זאת, נשתנה מאד המבנה החברתי-כלכלי של עם ישראל בתקופה זו, ורובו ככולו הפך להיות יושב ערים ועוסק במשלחי יד של יושבי ערים – מסחר ומלאכה.

העיר בנויה בצפיפות, הקרקעות בה יקרות, והבתים הנקנים בה עולים בדמים מרובים. הבית בעיר נועד בעיקרו למגורים, ואינו משמש הכנה וסיוע למלאכתו של בעליו ולפרנסתו (בזאת הוא דומה ל'בית מושב עיר חומה' שבארץ ישראל, ולא ל'בתי החצרים', על פי הבחנת הרמב"ן ביניהם). מובן אפוא, שביחס לאפשרות רכישת בית כזה, יש להקדים עבודה ממושכת שחיסכון כספי בצידה, עד שהעובד יהא מסוגל להגיע לבית משלו. ועל כן, דרך ארץ לזמנו של הרמב"ם (כמו לדורות רבים שלפניו ושלאחריו) היא:

נותרה עדיין השאלה,

-כיצד מוכיח הרמב"ם את דבריו, המתאימים אמנם לבני דורו, מן הפסוק בפרשת שופטים, שנאמר במציאות אחרת, תוך שהוא משנה את סדר הכתובים (והיא קושיית הכסף משנה שהובאה בתחילת הדברים)?



"דון מינה ואוקי באתרה" – הוא הכלל שהשתמש בו הרמב"ם. ההבדל בין הסדר שבדברי הרמב"ם לזה הנתון בדברי הברייתא ובפסוקים, הרי אינו הבדל עקרוני, אלא הוא נובע מנסיבות החיים השונות. ממילא מובן, שהפסוקים בפרשת שופטים אכן יכולים לשמש מקור לדברי הרמב"ם, שהרי ההוראה הכללית הנלמדת מהם, זהה להוראה שאליה מתכוון הרמב"ם: להקדים ולבנות בסיס כלכלי לפני הקמת המשפחה, כדי שחיי האדם יתנהלו בדרך הגיונית ומוצלחת, וכדי שלא יפיל עצמו ומשפחתו לטורח על הציבור¹⁰.

אם היה הרמב"ם מביא את הפסוקים כסדרם, היה יוצר סתירה גלויה לעין בין הרישא של דבריו, לבין הסדר האחר של הפסוקים, ובכך היה מבלבל את דעתו של הקורא. על כן העדיף להביא את הפסוקים בסדר שיתאים לדבריו הקודמים, שהרי גם התורה הייתה עושה כן אם הייתה מדברת על 'בית מושב עיר חומה' ולא על 'בתי החצרים'. הראיה שכך אכן הייתה נוהגת התורה, נמצאה לו לרמב"ם בפסוק שבפרשת הקללה, ששם הסדר המהופך הוא: אישה – בית – כרם. מסתבר ששם מדברת התורה על 'בית מושב עיר חומה', שבנייתו ראויה להיעשות לאחר נטיעת הכרם. הרמב"ם לא חשש לשנות את סדר הפסוקים שהביא מפרשת שופטים, מתוך הנחה מסתברת שהפסוקים כצורתם ידועים לכל, ו"זיל קרי בי רב הוא".

התאמה כזאת, באמצעות שינוי הסדר בלבד, לא יכול היה הרמב"ם לעשות לדרשה השנייה המובאת בברייתא, זו שעל הפסוק במשלי "הכן בחוץ מלאכתך – זה בית". בדרשה זו, כפי שהוסבר לעיל, נובעת קדימת הבית למלאכת השדה מעצם לשונו של הפסוק ומעצם עניים, ולא רק מסדר חלקיו, שהרי על פי דרשה זו, רומז הפסוק לבית הנבנה בחוץ כהכנה למלאכת השדה (והוא אפוא מבתי החצרים). לפיכך השמיט הרמב"ם דרשה זו, ובמקומה הביא את הפסוק מן הקללה שבפרשת כי-תבוא, וממנו הוכיח דבריו.

אם כנים אנו בהסבר דברי הרמב"ם, עלינו להמשיך ולדון בשאלה,

-מהי ה'דרך-ארץ' הראויה לזמננו ולמקומנו בעניין הנידון כאן?

בחסד ה' עלינו, זכינו לשוב לארצנו, ונתקיימה בנו נבואת ירמיה "עוד תטעי כרמים". ברם, המבנה החברתי-כלכלי של עמנו כאן, אינו דומה לזה של אבותינו בתקופת המקרא ובתקופת חז"ל, אלא דומה יותר לזה של אבותינו בתקופות שבהן דן הרמב"ם. לפיכך נראים לכאורה דברי הרמב"ם כמתאימים לנו:

אולם כנגד זאת, קיימים בארץ תנאים כאלו, שבהם יכול אדם לשאת אישה ולקנות בית דירה עוד בהיותו בשלב ההכשרה המקצועית, תוך שהוא מסתייע בהלוואות ממשלתיות המיועדות לזוגות צעירים. תוך כדי התבססותו הוא פורע את חובותיו מעט מעט.

אף שסדר חיים זה אינו זהה להנחיית חז"ל ואף לא לזו שברמב"ם, הרי המטרה מושגת גם בדרך זו: שלא ליפול לטורח על הציבור, ולהגיע ליכולת כלכלית לפרנס משפחה. מה שאמר בעל מעשה-רקח על הרמב"ם כאן:

1. נוסח שונה וקצר יותר של מאמר זה נתפרסם ב,שמעתיך' 118-117 אייר-אלול תשנ"ד.

2. מקבילה לברייתא זו נמצאת בתוספתא סוטה פרק ז, יג: "למדה תורה דרך ארץ: נתמנתה לאדם פרנסה – יקח לו בית, חזרה נתמנתה לו – יקח לו שדה, חזרה ונתמנתה לו – יקח לו אישה, שנ': 'מי האיש אשר בנה… ומי האיש אשר נטע… ומי האיש אשר ארש'. וכן שלמה אמ' בחכמתו…" (ההמשך כמו בברייתא שבתלמוד). ההבדלים הקלים בין שתי הברייתות מלמדים על הוראה שונה של כל אחת מהן: ההוראה בתוספתא היא, מה יעשה אדם בכסף שנזדמן לידו – מהו הסדר שעל פיו ינהל את השקעותיו; ההוראה העולה מן הברייתא שבתלמוד – ועל פיה כתב הרמב"ם דבריו – היא, כיצד על האדם לסדר את חייו – לאן יפנה את מאמציו תחילה.

3. בילקוט שמעוני לספר משלי, על הפסוק (כד, כז) "הכן בחוץ מלאכתך…" מובאת הברייתא בלשון זו: "תנו רבנן: 'אשר בנה, אשר נטע, אשר ארש', למדתך תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אישה. אף שלמה אמר בחכמתו: 'הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך' – זה כרס ובית; 'ובנית ביתך' – זו אישה". חילוף הסדר בדרשת הפסוק ממשלי: "זה כרם ובית" – במקום 'זה בית וכרם' – נראה כשגגה, אשר נגרמה מקיצור שקיצר בעל הילקוט את דברי הברייתא. ראיה לדבר מן החלק הראשון של הברייתא, ששם העתיק אף הוא: "שיבנה אדם בית ויטע כרם…".

4. נציין שהרמב"ם בהלכות מלכים פרק ז הלכה ב כתב על דברי משוח מלחמה: "אומר לעם 'מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו' וגו'…", והעיר על כך הרדב"ז שם: "ומה שכתב אשר נטע כרם וכו' לאו דווקא, שהרי במי שבנה בית חדש הוא מתחיל". ובאמת בהלכה ג שם מביא הרמב"ם את הפסוקים שבפי משוח מלחמה כולם כסדרם.

5. את הפסוקים מירמיהו ציין בעל אור-שמח על דברי הרמב"ם כאן. וראה גם בישעיהו ס"ה, כא-כג.

קדימת בית לכרם (ללא הזכרת אישה) מצויה בעוד מקומות, ראה לדוגמה קהלת ב, ד.

6. רבה של שלוניקי, שביום כתיבת הדברים הללו, ז' אייר תשנ"ח, מלאו 421 שנים לפטירתו (ז' אייר של"ז).

7. תירוצו של ר"י אדרבי עם פרכתו של בעל 'מעשה רקח' נמצאים בספר חידושיו של חחת"ם-סופר על התורה ('תורת משה') על הפסוק בפרשת שופטים. לאחר הצגת הקושיה, נאמר שם: "ולכאורה יש לומר דהקרא, דמיירי מילא חללו' – היינו בשנה הרביעית, ואם כן כבר נטעו ג' שנים קודם, וא"כ שפיר י"ל כהרמב"ם, דהנטיעח קודם בנין בית. אבל לשון הגמרא קשה". עוד כמה אחרונים תירצו כך את הרמב"ם (מדעתם, או לאחר שראו דברי ר"י אדרבי) ודבריהם מובאים בביאורו של ר"י קאפח לספר המדע שהוצאת מכון משנת הרמב"ם, תשמ"ד) על הלכה זו.

8. את דברי ר"י אדרבי ניתן לדחות בשתי טענות: א. נוטע הכרם שלא חללו אינו עומד בהכרח בשנה הרביעית לנטיעה, אלא כל שנטע כרם "ולא חללו" – היינו שלא הגיע עדיין לשנת החילול – השנה הרביעית, הוא בין השבים מעורכי המלחמה, אף אם הוא בשנת הראשונה, השנייה או השלישית לנטיעתו. ואם כך, אין להסיק עוד שנטיעתו קדמה לבניין הבית.

ב. אף לפי חשבונם של ר"י אדרבי וחחת"ם-סופר, שנוטע הכרם עומד בשנה הרביעית, ונטיעתו קדמת לבניין הבית של חברו, עדיין יש לשאול: מדוע מקדימה התורה את בונה הבית לנוטע הכרם ומארש האישה? הרי מבחינת 'נקודת הסיום' שלושתם שווים: כולם סיימו את הכנת הדבר, וחם עומדים לפני מימוש גמור של הכנותיהם. לפיכך למדו חז"ל מן הסדר שלהם יכתוב (- לא במציאות, שכן מבחינת המציאות אין ביניהם כל הבדל בשעת זו) שכוונת התורה ללמדנו את סדר הפעולות הראוי לו לאדם.

9. נציין מראי מקום לכמה מהתירוצים: בכסף משנה נמצא תירוץ שלישי שלא הבאנוהו; בפירוש סדרמשנה לספר המדע (מאת הרב וולף מבסקוויץ, נדפס מחדש בירושלים תשנ"א), בחיבור 'טורי אבן' (מאת חרב אלעזר רקח, נדפס בסוף ספר המדע במהדורת ויליט וצילומיה); בספר 'עבודת המלך' עצמו, בהמשך דבריו המובאים למעלה. כמו כן נאספו תירוציהם של כמח וכמה אחרונים בביאורו של ר"י קאפח להלכה זו (ראה ציוננו בסוף הערה 7) עמודים ריח-רכ.

10. ראה בהמשך דבריו של הרמב"ם בהלכה זו, בתארו את הטיפש ש"בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות, או יתפרנס מן הצדקה". זהו ההקשר שבו מצויה ההלכה הנידונה: כיצד על האדם לנהוג בדרך שחייו יצליחו מבחינה כלכלית ולא ייפול לטורח על הציבור. בהלכה הקודמת: "תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט… כפי מפתו והצלחתו". ובהלכה הבאה: "ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו הסריח על הבריות… ישים מגמתו להצליח נכסיו…".