ירושלים אשה

פברואר 22, 2010 · מאת אורנה טוקר · מבוע, גיליון ל"ט, 2003 · בית


לוּלֵי הָיוּ אֲבָנַיִךְ לֵאות מִזִּקְנָה,

אַלְפַּיִם שָׁנָה,

נָחות בְּכבֶד ראשׁ, בְּגַאֲוָה,

לוּלֵי הָיִית עִיר לְרַאֲוָה –

הָיִיתִי סוחֶפֶת אותָךְ לַמָּחול,

אֲחֻזָּה בְּמָתְנֵי אֲנָשִׁים,

וּבְתוךְ הַמָּחול בֵּין יָמִינָה וּשְׂמאל

מַכְנִיסָה בָּךְ שִׁכְרון חוּשִׁים.

הָיִית מִתְפַּכַּחַת עִם שַׁחַר כָּחל

וְנִימַיִךְ רוגְשִׁים, גּועֲשִׁים.

לוּלֵי הָיוּ אֲבָנַיִךְ לֵאות מִזִּקְנָה,

אַלְפַּיִם שָׁנָה,

רובְצות יְשִׁישׁות עַל צַוָּארֵךְ,

מָרות וְרוטְנות, מְהַדְּקות צַעֲרֵךְ –

הָיִיתִי נושֶׁבֶת בָּךְ בִּמְשׁוּבָה,

מַרְדִּימָה בָּךְ אֶת הַכְּאֵב.

בְּשִׂיחַת חֻלִּין, רֵעוּת וְקִרְבָה,

מְמַלֵּאת אֶת לִבֵּךְ הָרָעֵב.

הָיִית מִתְנַעֶרֶת מִן הַקְּדושָׁה

וְהָיִית לְאִשָּׁה,

לְאִשָּׁה.