גיליונות נחמה – במדבר 1

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)

פרשת במדבר

פרק א'

א.

מה הם הטעמים לכך שצווה הקב"ה למנות את ישראל כאן שנית אחרי שכבר נמנו לפני הקמת המשכן? שמות ל. י"א–ט"ז ; ל"ח כ"ח כ"ו.

עיין:

רמב"ן פסוק מ"ה

ויהיו
כל פקודי
בני ישראל
לבית
אבתם
וגו' כל
יצא צבא
בישראל
– הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם, וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העם ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה,
כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים,
אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים,
כך וכך בני עשרים ואחרי כל דבר ומגפה ימנם,
להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה,
יבקשו עליהם רחמים,
ה'
אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותיכם:

ובמדבר סיני רבה ראיתי כך,
במספר שמות לגולגלותם,
אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד,
לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם,
כמו שאמר (להלן י כט)
נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה',
והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה,
כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה ועוד שיחלק להם הארץ למספרם,
וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד:

רשב"ם פסוק ב'

שאו
את ראש
כל עדת
– לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן כדבתיב בפ'
בהעלותך וכתיב שם נוסעים אנחנו אל המקום וגו' ולכך צוה הקב"ה בתחלת חודש זה למנותן:

ב.

מה ההבדל בין המפקד הראשון שלפני הקמת המשכן שמות כנ"ל ובין המפקד הזה ומה היא סיבת ההבדל?

עיין:

רש"י פסוק מ"ט

אך את מטה לוי לא תפקד – (במדבר רבה ב"ב קכא) כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו.
דבר אחר צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר אמר אל יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי שלא טעו בעגל:

פרק ג, י"ב

ואני
הנה לקחתי
– ואני מהיכן זכיתי בהן:

ג.
השוה:

השווה את מספר כל הפקודים כאן – פסוק ט"ו – למספר כל הפקודים במנין הראשון

שמות ל"ח כ"ו

לשש
מאות אלף
וגו' – כך היו ישראל וכך עלה מניינם אחר שהוקם המשכן בספר במדבר ואף עתה בנדבת המשכן כך היו ומנין חצאי השקלים של שש מאות אלף עולה מאת ככר כל א'
של שלשת אלפים שקלים כיצד שש מאות אלף חצאין הרי הן ג' מאות אלף שלמים הרי מאת ככר והג'
אלפים וה' מאות וחמשים חצאין עולין אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים:

1. מהי הקושיא המתעוררת נוכח ההשואה הזו?

2. איך מתרץ רש"י את הקושיא הזאת בשמות
ל, ט"ז
ד"ה
ונתת
אותו על
עבודת
אהל מועד?

ונתת
אתו על
עבודת
אהל מועד
– למדת שנצטווה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל מפני שנכנס בהם מגפה כמ"ש (שמות לב) ויגוף ה' את העם. משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם להודיע שהיא חביבה עליו וא"א לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים שהרי נאמר בו (במדבר א) באחד לחודש השני והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון שנאמר (שמות מ) ביום החודש הראשון בא' לחדש תקים וגו'
ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו שנאמר (שמות לח) ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו'. הא למדת ששתים היו אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. וא"ת וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים ו' מאות אלף וג'
אלפים וה' מאות ונ' שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א) ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים והלא בשתי שנים היו וא"א שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשניה נעשו בני כ'. תשובה לדבר אצל שנות אנשים בשנה אחת נמנו אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים לפי שליציאת מצרים מונין מניסן כמו ששנינו במסכת ראש השנה ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשניה שנתחדשה שנה באחד בניסן אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי נמצאו שני המנינים בשנה אחת המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן והשני באחד באייר:

על
עבודת
אהל מועד
– הן אדנים שנעשו בו:

3.
התוכל לתרץ קושיא זו בדרך אחרת?

ד.
פסוק ב רש"י

לגלגלתם
– על ידי שקלים בקע לגלגולת:

איזו קושיא רצה רש"י לתרץ בדבריו?

ה.
ל"ב רמב"ן

לבני
יוסף
לבני
אפרים –
הקדים אפרים למנשה וייחס יוסף עליו, וכן למטה בדגלים (להלן ב יח כ), כי היה בעל דגל, והוא הבכור ואחיו משנהו כברכת יעקב (בראשית מח כ)
ועוד כי היו בני אפרים רבים מבני מנשה אבל במנין השני בערבות מואב הקדים מנשה,
כי היו בעת ההיא בני מנשה הרבים ולקחו נחלתם תחלה, וכן בנשיאי הארץ הקדימו וייחס יוסף עליו (להלן לד כג)
אבל במרגלים הקדים אפרים, אבל ייחס יוסף על מנשה,
למטה יוסף למטה מנשה (להלן יג יא)
והנראה אלי על דרך אגדה,
כי בעבור הדבה שהביא יוסף על אחיו (בראשית לז ב)
יחס עליו מוציא הדבה או שחלק כבוד לשניהם, והיה די לאפרים בכבוד נשיאו:

1. מה קשה לו?

2. מה פרוש המילים בסוף דבריו "והיה די לאפרים בכבוד נשיאו"?

ו.
א,
ט"ז

והלויים
למטה
אבתם
לא
התפקדו
בתוכם.

מניין ידע משה רבנו ע"ה שאין עליו לפקוד את הלווים בתוך בני ישראל ומניין ידעו הלווים שאין עליהם להתפקד – עוד בטרם שנאמר למשה מ"ט "אך את מטה לוי לא תפקד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל"?

פרק ג'

מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים?

לרש"י
ו.

ושרתו
אתו –
ומהו השירות ושמרו את משמרתו לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר כמו שנאמר (במדבר יח) אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש והלוים הללו מסייעין אותם זו היא השירות:

לרש"י ח.

ואת
משמרת
בני ישראל
– שכולן היו זקוקין לצרכי המקדש אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם לפיכך לוקחים מהם המעשרות בשכרן שנאמר (שם יח) כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם:

לרש"י ט.

מאת
בני ישראל
– כמו מתוך בני ישראל כלומר משאר כל העדה נבדלו לכך בגזרת המקום והוא נתנם לו שנאמר (שם ח) ואתנה את הלוים נתונים וגו':

ולשם מה מסתייע רש"י בבמדבר ח'
י"ט?

לראב"ע ט.

נתונים
– לעולם או הם ובניהם העובדים תחתם:

לראב"ע י"ג

כי
לי בכור
– והטעם כי גם הבכורים לי הם ביום הכותי טעמו זמן וכן רבים:

לרשב"ם י'

ואת
אהרן ואת
בניו
תפקד –
תעשהו פקיד וממונה עליהם. כמו ויפקד שר הטבחים את יוסף:

רש"י י

ואת
אהרן ואת
בניו
תפקד –
לשון פקידות ואינו לשון מנין:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעת (תש"ה)

פרשת במדבר

פרק א'

א.
למבנה ספר במדבר.

ע'
הקדמת
הרמב"ן
לספר במדבר
"אחר
שביאר
תורת
הקרבנות…" עד
סוף
דבריו.

אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי התחיל עתה לסדר בספר הזה המצוות שנצטוו בענין אהל מועד… עתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם,
צוה (במדבר א' נ"ג)
"והזר הקרב יומת"
כאשר אמר שם (שמות י"ט י"ב – י"ג),
"והגבלת את העם סביב לאמור:
השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנגע בהר מות יומת".
וצוה כאן (במדבר ד' כ')
"ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו"
כאשר הזהיר שם (שמות י"ט כ"א)
"פן הרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב", וצוה כאן (במדבר י"ז ה') "ושמרתם את משמרת הקודש ואת משמרת המזבח ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" כאשר אמר שם (שמות י"ט כ"ב)
"וגם הכהנים הנגשים אל ה'
יתקדשו פן יפרוץ בהם ה'…
והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה'…"

הנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו מסביב ויעמוד העם מרחוק,
והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו,
והכל – מעלה למשכן וכבוד לו, כמו שאמרו: אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין, לפלטרין של מלך שאין לו שומרין".

והספר הזה כולו במצוות שעה,
שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה'
אשר עשה עמהם להפליא. וספר,
כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וצוה איך תחלק הארץ להם.

ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות זולתי קצת מצוות,
ובעניני הקרבנות, שהתחיל בהם בספר הכהנים ולא נשלם באורן שם והשלימן בספר הזה.

1. מהו מבנה ספר במדבר, לאלו שני חלקים הוא מתחלק ומה הקשר בין שני החלקים לדעת הרמב"ן?

2. מה ההבדל העיקרי בין חומש ויקרא לחומש במדבר?

3. במה מתאימה פרשתנו לעמוד בראש חומש במדבר לדעתו?

ב.
א,
א.

וידבר ה' אל משה במדבר סיני…

במדבר
רבה א'
ז':

וידבר
ה' אל
משה במדבר
סיני: כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר,
אינו יכול לקנות את החכמה ואת התורה,
לכך נאמר "במדבר סיני".

(השוה
לדברי
המדרש
עירובין
נ"ד
ע"א:

מאי דכתיב (במדבר כ"א)
"וממדבר מתנה"? אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו,
תלמודו מתקיים בידו ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו… מאי דכתיב (שיר השירים ה)
"לחיו כערוגת הבשם"?
אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבשם זה שהכל מתבשמין בו – תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו…)

1. מה ראה הדרשן להוציא את המלה "במדבר"
ממשמעותה?

2. מהי כונת המדרש ?

ג.
א,
ב.

שאו את ראש כל עדת בני ישראל.

לדעת כל המפרשים נמנו כאן שנית. הבא ראיה לדעתם זו, שכבר נמנו ראשונה לפני הקמת המשכן?

ד.
א,
ב.

שאו את ראש כל עדת בני ישראל…
לגלגלתם.

רש"י:

לגלגלתם
– על ידי שקלים בקע לגלגולת:

רמב"ן:

ד"ה
תפקדו
אותם …
ענין "פקידה"
זכרון והשגחה על דבר, כלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א),
והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם "פקדון"
מפני ששמירתו והשגחתו עליו וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר "תפקדו אותם", לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם ואמר בדוד מספר מפקד העם (ש"ב כד ט),
כי ידע מספרם בפקידת הכופר,
כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל יב)
ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים,
והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל (דהי"א כא ג),
ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא,
רק לשמח לבו שמלך על עם רב,
והוא מאמר יואב (ש"ב כד ג)
ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים…

והשוה
דבריו:

שמות ל' יב'

ד"ה
כי תשא
… והנראה אלי, כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר ועי"ש ברש"י ג טו),
רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ"א ה"א)
בשקלי הקרבנות, צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה,
והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר,
ולכן לא אמר רק ונתת את כסף הכפורים, כלומר הנה צויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ותתן אותו על עבודת אהל מועד,
ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו ואין טענה מכל העובר על הפקודים, כי פירושו הראוי לעובר ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים, והיה הנגף בהם,
והתודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי…

אברבנאל
בפרושו
לשמואל
ב כ"ד
מתנגד
לדעת
רש"י
כאן:

ומה שפירש רש"י (במדבר א' ב')
שנמנו אז על ידי שקלים – כבודו במקומו מונח – אינו אמיתי בפירוש הכתובים, כי המה יעידון יגידון שלא נמנו ישראל על ידי שקלים, כי אם לגלגלותם.

1. מה הכריח את רש"י להוסיף את דבריו לפסוקנו?

2. האם מסכים הרמב"ם אתו בפרוש המנין הזה?

3.
התוכל להביא עדויות מן הכתובים בפרשתנו לדעת אברבנאל?

ה.
רמב"ן המקומות המסומנים בשאלה ד.

רלב"ג
שמואל ב
כ"ד:

היה החטא בשדוד משיח אלוקי יעקב ונעים זמירות ישראל שם בשר זרועו בבטחו על רב עמו, ולא היה ראוי שישים בטחונו ברב עם הדרת מלך,
כי אם בה'
לבדו שאין מעצור בידו להושיע ברב או במעט.

אברבנאל
שם:

אומר אני שלא היה גדל החטא מצד עצמו כי אם כפי החוטא ומעלתו,
כי דוד שבטבעו היה שפל רוח, כמו שאמר (תהילים קל"א)
"ה'
לא גבה לבי ולא רמו עיני" והיה נשען באלוקי,
כמו שאמר (תהילים ע"א)
"בך ה' חסיתי ובה' בטחתי"
ואמר (שם קי"ח)
"טוב לחסות בה'
מבטח באדם", ומאשר שמש בשלמות גדול ודבקות נמרץ שבעים שנה ולבסוף נעשה גבה עיניים ורחב לבב ויבטח ברב עמו ויתפלל במתת שקר, בצואתו את יואב שימנה את העם להתגאות בו על אויביו, לכן היה ראוי לענש גדול…

1. במה נוטה הרמב"ן למקומנו מן הפירוש הרגיל בפרושו את חטא דוד במנותו את ישראל?

2. מה היה חטא דוד לפי הרלב"ג ואברבנאל?

3. מה המריצם לנטות מן הפרוש הרגיל?

ו.
א,
ג.

כל יוצאי צבא.

רמב"ן
ב'

ד"ה
שאו את
ראש כל
עדת בני
ישראל… אבל יתכן שיהיה פירוש "כל יוצא צבא",
כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם כי כל אסיפת עם תקרא "צבא",
וכן לצבא צבא בעבודת אהל מועד (להלן ח כד),
ישוב מצבא העבודה (שם פסוק כה),
במראות הצובאות אשר צבאו (שמות לח ח),
וכן צבא השמים (מ"א כב יט),
וכל צבאם צויתי (ישעיה מה יב)
ולכך יפרש באנשי המלחמה, מצבא המלחמה (להלן לא יד),
והתיחשם בצבא במלחמה (דהי"א ז מ)
ואמר כאן "כל יוצא צבא",
כדרך כל יוצאי שער עירו (בראשית לד כד)
ואמר לצבאותם, שהם צבאות רבות,
כי כל שבט ושבט צבא גדול…

במה שונה פירושו של הביטוי הנ"ל מן הפירוש הרגיל?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)

פרשת במדבר

פרק א'

א.
למבנה ספר במדבר כולו:

השוה:

הקדמת
הרמב"ן
לספר
במדבר
"אחר
שבאר
תורת
הקרבנות" עד
סוף דבריו

אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי התחיל עתה לסדר בספר הזה המצוות שנצטוו בענין אהל מועד… עתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם,
צוה (במדבר א' נ"ג)
"והזר הקרב יומת"
כאשר אמר שם (שמות י"ט י"ב – י"ג),
"והגבלת את העם סביב לאמור:
השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנגע בהר מות יומת".
וצוה כאן (במדבר ד' כ')
"ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו"
כאשר הזהיר שם (שמות י"ט כ"א)
"פן הרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב", וצוה כאן (במדבר י"ז ה') "ושמרתם את משמרת הקודש ואת משמרת המזבח ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" כאשר אמר שם (שמות י"ט כ"ב)
"וגם הכהנים הנגשים אל ה'
יתקדשו פן יפרוץ בהם ה'…
והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה'…"

הנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו מסביב ויעמוד העם מרחוק,
והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו,
והכל – מעלה למשכן וכבוד לו, כמו שאמרו: אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין, לפלטרין של מלך שאין לו שומרין".

והספר הזה כולו במצוות שעה,
שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה'
אשר עשה עמהם להפליא. וספר,
כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וצוה איך תחלק הארץ להם.

ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות זולתי קצת מצוות,
ובעניני הקרבנות, שהתחיל בהם בספר הכהנים ולא נשלם באורן שם והשלימן בספר הזה.

הקדמת
אברבנאל
לספר
במדבר:

הנה הספר הראשון בתורת האלוהים והוא ספר בראשית בא ליחס יחוס בני ישראל ומשפחתם מהתחלת בריאת עולם עד שנכנסו בגלות מצרים;
והספר השני בא לספר גלותם וגאולתם: הגופניים – משעבוד מצרים; והנפשיים – משבושי אמונתם שהיו לישראל ונגמלו מהם במעמד הר שיני ואיך נצטוו על מלאכת המשכן להשרות ביניהם השכינה האלוהית. והספר השלישי בא ללמדם הקדושה והטהרה והעבודה שיתנהגו במקדש ה' להתמיד השכינה שיניהם,
וזה – אם בכוהנים משרתי ה' ואם בעמו בכלל באזהרת כל הדברים המתועבים והרעים. ואחר שהשלים כל זה, בא ספר הרביעי לספר סדר הנהגת העם,
איך היה במדבר במסעיהם וחנייתם ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך והסבה אשר בעבורה נתעכבו במדבר ארבעים שנה עם תום כל הדור היוצאים ממצרים; ואשר אירע לקרח ועדתו אשר הצר על משה ואהרן;
ואגב גררא באו בתוך הדברים האלה –
לסבות שיתבארו במקומם – מצוות מיוחדות לדורות כמצות ציצית ופרה אדומה וסדר נחלות וברכת כהנים וסוטה ונזיר ומנחת העולה ונסכיה והתמידין ומוספי המועדות ונדרים וערי המקלט ומתנות כהונה ולויה וסדר מסעם והכל בחכמה ובהנהגה אלוהית.
והספר הזה יש בו עשרה סדרים להגיד,
איך היתה הנהגת משה רבנו את העם בהיותם במדבר וכל מעשה תקפם ועבודתם וסדר מסעם ומחניהם ומלחמותיהם ומה שקרה להם עם מואב ומדין בלק ובלעם ומלחמת סיחון ועוג מלכי האמורי ונתינת ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה ושאר הענינים עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה,
האמנם עשרה הסדרים (="הסדרות")
האלה יתחלקו לב'
חלקים:
והיה החלק הראשון בחמשת הסדרים הראשונים והם פרשיות: במדבר,
נשא,
בהעלותך,
שלח,
קרח.
והחלק השני בחמשת הסדרים הנשארים:
חקת,
בלק,
פנחס,
מטות מסעי.

1.
הסבר,
מהו מבנה ספר במדבר לדעת הרמב"ן,
לאלו שני חלקים הוא מתחלק לדעתו ומה הקשר בין שני החלקים?

2.
הסבר,
מהו מבנה ספר במדבר לדעת אברבנאל. במה מהוה כל אחד משני החלקים (חמש פרשיות ראשונות,
חמש אחרונות) יחידה בפני עצמה?

3.
איזו משתי הדעות במבנה ספר במדבר נראית לך יותר ומדוע?

4. מהי הפליאה במבנה ספר במדבר ובסדור תוכנו שלא מצאו שני הפרשנים דרך לישבה?

ב.
א,
ב

שאו
את
ראש
כל
עדת
בני
ישראל

רמב"ן:

כל
יוצא צבא
בישראל
– מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה.

שאו
את ראש
כל עדת
בני
ישראל, כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין, לשון רש"י ואפשר שיהיה הטעם בזה,
בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו (אבות ה כא)
בן עשרים לרדוף אבל יתכן שיהיה פירוש "כל יוצא צבא",
כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם כי כל אסיפת עם תקרא "צבא",
וכן לצבא צבא בעבודת אהל מועד (להלן ח כד),
ישוב מצבא העבודה (שם פסוק כה),
במראות הצובאות אשר צבאו (שמות לח ח),
וכן צבא השמים (מ"א כב יט),
וכל צבאם צויתי (ישעיה מה יב)
ולכך יפרש באנשי המלחמה, מצבא המלחמה (להלן לא יד),
והתיחשם בצבא במלחמה (דהי"א ז מ)
ואמר כאן "כל יוצא צבא",
כדרך כל יוצאי שער עירו (בראשית לד כד)
ואמר לצבאותם, שהם צבאות רבות,
כי כל שבט ושבט צבא גדול:

והלשון שכתב רש"י,
כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דפלן, לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי,
אם מפני שמתו במדבר, ובמטה לוי אמר (להלן ג טו)
"פקוד"
לפי שלא היו בכלל גזרה,
והלא במנין שני של באי הארץ נאמר כן (להלן כו ב)
שאו את ראש כל עדת בני ישראל אבל בהגדה של ויקרא רבה דורש לשבח אין שאו אלא לשון גדולה,
כמו דכתיב (בראשית מ יג)
ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך,
אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי,
כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דה"י א כט יא) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, אף לכם עשיתי תלוי ראש,
שנאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל, לקיים מה שנאמר (תהלים קמח יד)
וירם קרן לעמו,
וכן הוא אומר (דברים כח א)
ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ ושוב מצאתי במדבר סיני רבה (א ט) שאמרו,
אמר רבי פנחס אמר רבי אידי מאי דכתיב בראש הספר שאו את ראש,
"רוממו את ראש"
"גדלו את ראש"
לא נאמר, אלא שאו את ראש, כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן כאן נתן רמז למשה, "שאו את ראש"
שאם יזכו יעלו לגדולה כמה דכתיב ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך,
ואם לא יזכו ימותו כלם כמה דכתיב (בראשית מ יט)
ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ והנה הלשון כפי הכונה יתפרש בטובה לטובים, וכיון שהוא לשון גדולה ונאמר כן במנין הראשון אמר כן במנין השני:

1.
כיצד מפרש הרמב"ן את הביטוי "שאו את ראש"
לשתי הוראותיו?

2. במה שונה הרמב"ן בפרושו את הביטוי "יוצאי צבא" מן הפרוש הרגיל?

ג.
שאלות בראב"ע.

1. ה
לראובן
– החל מהבכור כטעם ולא להתיחס לבכורה:

(א)
* מה קשה לו?

(ב)
מהי ראיתו מן הפסוק דה"י א' ה'
א'?

ועיין:

ראב"ע
בראשית
מ"ט
ד'

ד"ה
אז חללת
… וזאת הפרשה מפורשת בדברי הימים ובחללו יצועי אביו ואמר על יהודה שהוא הנגיד והבכורה ליוסף.
וי"מ ולא להתייחס לבכורה שיהא תחלת המספר מראובן:

2. ** מ"ה
ופירוש
ויהיו
כל פקודי
בני ישראל
– שלא נפקדו רק מי שהוא מבן עשרים שנה ואחר כך ויהיו כל הפקודים בכללם:

(א)
מה קשה לו?

(ב)
התוכל לתרץ קושי זה בדרך אחרת?

ועיין:

במדבר י"ד י"ג–ט"ו!!)

3. ** מ"ט

אך
את מטה
לוי –
פירוש לא התפקדו כי השם צוה כן:

מה קשה לו?

4. מט.

ואת
ראשם לא
תשא –
כללם כאשר פירשתי:

מה קשה לו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)

פרשת במדבר

פרק א' מ"ד – נ"ד

א.
שאלה כללית

מה היתה מטרת המפקד הזה ובשעה זו דוקא?

רש"י א'

וידבר
– במדבר
סיני
באחד
לחדש. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן.
באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם:

והשוה רש"י שמות א'
א'

ואלה
שמות בני
ישראל –
אע"פ שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם שנא' (ישעי'
מ)
המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (שמ"ר):

רשב"ם ב'

שאו
את ראש
כל עדת
– לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן כדבתיב בפ'
בהעלותך וכתיב שם נוסעים אנחנו אל המקום וגו' ולכך צוה הקב"ה בתחלת חודש זה למנותן:

ספורנו ב'

שאו
את ראש.
לסדרם שיכנסו לארץ מיד, איש על דגלו בלתי מלחמה אלא שיפנו האומות מפניה,
כמו שעשו קצתם,
כמו שהעיד באמרו כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל אולי היו משפחות מהגרגשי,
שעליו אמרו ז"ל שעמד ופנה מאליו. ובקלקול המרגלים הוסיפו השבע אומות להרע מ'
שנה והוצרך להחרימם.
במספר שמות. כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האשיית,
למעלתם,
על דרך ואדעך בשם ולא כן קרה לדור באי הארץ, ובכן לא נמנו במספר שמו,
ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות ומספר האישים.
ועם זה הודיע שהיתה הכוונה שאותם האישים בעצמם יחיו ויירשו הארץ ולא יפקד מהם איש:

נסה להכריע בין שלש הדעות האלה.

ב.
שאלת סגנון:

מ"ה ויהיו
כל
פקודי
בני
ישראל

מ"ו
ויהיו
כל
הפקודים

מלבי"ם:

תחילה משמיע החדוש שכל הנמנים לגלגלת היו כלם ראויים לצבא, שלא היו בהם חלשים ובעלי מום עד שכל פקודי בני ישראל היו כלם יוצאי צבא,
ר"ל ראויים לצבא ולא היה צריך שני חשבונות: מנין הגלגלת לבד ומנין יוצאי צבא לבד,
וע"כ היו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וכו' והיה רק מנין אחד.

1. מהי חולשת פירושו מבחינה לשונית?

2. *
נסה לפרש את הזרות הסגנונית הנ"ל בדרכים אחרות!

ג.
א,
נ"ג

והלויים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף…

רש"י:

ולא
יהיה
קצף. אם תעשו כמצותי לא יהי'
קצף ואם לאו שיכנסו זרים בעבודתם זו יהיה קצף כמו שמצינו במעשה קרח (במדבר יז) כי יצא הקצף וגו':

ראב"ע:

והלוים
יחנו
סביב –
פי'
הכתוב למעלה למה יחנו סביב שלא יקרב אל המשכן אחד מעדת בני ישראל וימות וזה טעם ולא יהיה קצף כעוזא שנגע בארון ושם כתוב ויחר אף ה'
בעוזא:

1. מה ראה הראשון להביא ראיתו ממעשה קרח (במדבר ט"ז)

2. ומה ראה השני להביא ראיתו ממעשה עוזא (שמואל ב' ו')

ד.
א,
נ"ג

ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל.

חזקוני:

על אחד מעדת בני ישראל,
דוגמת (שמות כ"א י"א)
"אם שלש אלה לא יעשה לה"; (שופטים י"ד ז') "ויקבר בערי גלעד";
(זכריה ט' ט')
"ועל עיר בן אתונות".

1. **
מה קשה לו?

2. **
מהי ראיתו משלשת הפסוקים המובאים בדבריו?

ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:

1. מ"ט

אך
את מטה
לוי לא
תפקד –
(במדבר רבה ב"ב קכא) כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. …

מה קשה לו?

2. * נ'

ואתה
הפקד את
הלוים –
כתרגומו מני לשון מנוי שררה על דבר שהוא ממונה עליו כמו (אסתר ב) ויפקד המלך פקידים:

(א)
לשם מה מביא רש"י את תרגום אונקלוס?

(ב)
* מה ראה רש"י לפרש מילה זו כאן ולא פרשה בהופיעה לראשונה בתורה בראשית מ"א ל"ד?

לשיטת רש"י בפרשו מלה קשה עם הופעתה הראשונה בתורה או בשניה או בחזרו על פרושו בכמה מקומות עיין גליון מקץ תש"ט שאלה א 2.

גליון בא תש"ד שאלה ד 1.

(ושם צ"ל בראשית כ"ז ולא כ"ו)

גליון ויקהל–פקודי תש"י ב 3.

גליון שלח תש"ז ב 2.

גליון דברים תש"ה ה 2.

3.* נ"א

והזר
הקרב –
לעבודתם זו:

למה לו לרש"י להוסיף מלים אלה?

4.* נ"א

יורידו
אתו –
כתרגומו יפרקון כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע היו מפרקין אותו מהקמתו ונושאין אותו עד מקום אשר ישכון שם הענן ויחנו שם ומקימין אותו:

(א)
מה ראה רש"י להביא את תרגום אונקלוס?

(ב)
** מה תיקן בדבריו שלאחרי הת"א,
מה ראה להאריך כל כך בלשונו?

5. נ"א

יומת
– בידי שמים:

מניין לרש"י שכך הוא?

ועיין
רמב"ן
שמות כ"א
כ"ט

וגם
בעליו
יומת –
קבלו רבותינו ז"ל (מכילתא כאן, סנהדרין טו🙂 שהיא מיתה בידי שמים, וכמוהו והזר הקרב יומת (במדבר יח ז),
ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט)
וראיתי שלא בא בתורה בחייבי מיתות ב"ד "יומת"
בלבד,
אבל "מות יומת" נאמר בכולן ואין טענה ממכה אדם יומת (שם כד כא),
ולא משבת (להלן לה ב)
ונביא המסית (דברים יג ו),
שכבר פורש בהם במקום אחר ולא ידעתי טעם לתרגומו של אונקלוס שאמר יתקטל ואולי ירצה לומר כי ראוי הוא שיהרג אלא שיש עליו כופר, או רצה לפרש שאמר הכתוב וגם בעליו יומת, יהרג כאשר נהרג האיש המנוגח,
כי יומו יבא או במלחמה ירד ונספה,
לא ינקה ה'
אותו רצה ללמד שהוא חייב בידי שמים למות ביד הורג, לא מיתת עצמו,
כענין והרגתי אתכם בחרב (להלן כב כג)
ואמר עוד באונקלוס בפסוק והזר הקרב יומת (במדבר יח ז)
יתקטל,
כי היה סובר כדברי רבי עקיבא שאמר הזר ששימש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק (סנהדרין פא:):

6. ** ב
ב'

באתת
– כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו צבעו של זה לא כצבעו של זה צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו. דבר אחר באותות לבית אבותם באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים שנאמר (בראשית נ) ויעשו בניו לו כן כאשר צום יהודה ויששכר וזבולן ישאוהו מן המזרח וראובן ושמעון וגד מן הדרום וכו' כדאיתא בתנחומא בפ'
זו:

מנגד
– מרחוק מיל כמו שנאמר ביהושע (יהושע ג) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה שיוכלו לבא בשבת משה ואהרן ובניו והלוים חונים בסמוך לו:

השוה את דבריו כאן לדבריו שמות י"ט
ב' ד"ה
נגד ההר והסבר כיצד יתיישבו דבריו כאן עם דבריו שם!

נגד
ההר –
(מכילתא)
למזרחו וכל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח:

7. ** ב
י"ז

ונסע
אהל מועד
– לאחר שני דגלים הללו:

מניין לו?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, ענה כפי בחירתך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה האחת עשרה (תשי"ב)

פרשת במדבר

פרק א'

א.
שאלות כלליות:

מהו השם שבו יכונה חומש במדבר בפי חז"ל ובפי פרשנינו על פי תכנה של פרשה ראשונה?

לדעת רב המפרשים הרי המפקד עליו נצטוה משה בפרשתנו המפקד השני מאז צאת בני ישראל ממצרים.

עיין
רש"י
שמות ל'
ט"ז

ונתת
אתו על
עבודת
אהל מועד
– למדת שנצטווה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל מפני שנכנס בהם מגפה כמ"ש (שמות לב) ויגוף ה' את העם. משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם להודיע שהיא חביבה עליו וא"א לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים שהרי נאמר בו (במדבר א) באחד לחודש השני והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון שנאמר (שמות מ) ביום החודש הראשון בא' לחדש תקים וגו'
ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו שנאמר (שמות לח) ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו'. הא למדת ששתים היו אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. וא"ת וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים ו' מאות אלף וג'
אלפים וה' מאות ונ' שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א) ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים והלא בשתי שנים היו וא"א שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשניה נעשו בני כ'. תשובה לדבר אצל שנות אנשים בשנה אחת נמנו אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים לפי שליציאת מצרים מונין מניסן כמו ששנינו במסכת ראש השנה ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשניה שנתחדשה שנה באחד בניסן אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי נמצאו שני המנינים בשנה אחת המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן והשני באחד באייר:

1.
כיצד מוכיח רש"י את צדקת הדעה הנ"ל?

2.
השוה את המנין הזה (שבפרשת במדבר) למנין ראשון (שמות ל' י"א–ט"ו).

3. מה ההבדל בין שני המפקדים באופים ובדרך בצועם?

4.
העזר בתשובתך בדברי
הרמב"ן
שמות ל'
יב'
ד"ה
כי תשא
עד "חטאתי
מאד אשר
עשיתי"

צוה
הקב"ה
את משה
כאשר תשא
ראש בני
ישראל –
במנין יתנו כפר נפש מחצית השקל, ואמר לו (בפסוק טז) ולקחת את כסף הכפורים הנזכר,
ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה, כמו שאמר (להלן לח כה),
וכסף פקודי העדה מאת ככר ולא הוצרך להאריך ולומר,
ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אוהל מועד,
כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה, ולפיכך כלל המצוה,
כאשר תשא ראשם תעשה כן,
שיכנס בכלל כל פעם שימנם:

והנראה אלי, כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר ועי"ש ברש"י ג טו),
רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ"א ה"א)
בשקלי הקרבנות, צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה,
והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר,
ולכן לא אמר רק ונתת את כסף הכפורים, כלומר הנה צויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ותתן אותו על עבודת אהל מועד,
ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו ואין טענה מכל העובר על הפקודים, כי פירושו הראוי לעובר ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים, והיה הנגף בהם,
והתודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי:

ב.
השוה:

השווה את תוצאות המפקד הראשון שמות ל"ח כ"ה–כ"ו לתוצאות המפקד השני בפרשתנו במדבר א'
מ"ה–מ"ו.

1. מה התמיהה המתעוררת לנוכח השואה זו?

2. מה הן התשובות השונות שבהן מנסים המפרשים לישב תמיהה זו?

עיין
:

רש"י
שמות ל'
ט"ז

ד"ה ונתת אותו על עבודת אהל מועד

רמב"ן
שמות ל'
יב

ד"ה
כי תשא
… אם תאמר וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוין שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשעה עשרה ונעשו בני עשרים תשובה לדבר,
אצל שנות האנשים בשנת אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים,
שליציאת מצרים מונין מניסן, ולשנות האנשים מונין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת,
המנין האחד בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה הקב"ה לישראל ונצטוו על המשכן,
והשני בא' באייר כל אלו דברי הרב:

ואני תמה, ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים – והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד, וכתיב (במדבר ט ח)
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ועוד קשה לי, כי מנין שנות האנשים איננו למנין שנות עולם מתשרי אבל הוא מעת לעת מיום הולדו,
לכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה, שיהיו שנים שלימות להם וכן בכל מניני התורה בשנות האדם כך הם נמנין מעת לעת,
כמו שאמרו במס'
ערכין (יח🙂
שנה האמורה בקדשים,
ובבתי ערי חומה,
ושתי שנים שבשדה אחוזה, ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כולן מעת לעת בקדשים מנא לן,
אמר קרא כבש בן שנתו (ויקרא יב ו),
שנה שלו ולא שנה של מנין עולם וכו', ומפרש התם שבבן ושבבת למאי הלכתא, אמר רב גידל לערכין, והטעם,
מפני שכתוב בהן "ומעלה",
ובכל מניני המדבר כך כתוב בהן ג"כ "ומעלה",
ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר, כמו שאמר בבבא בתרא (קכא🙂
גמר ומעלה ומעלה מערכין, א"כ כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בנתים,
ונתרבו בין שני המנינים עם רב אבל יותר נכון שנאמר שכן אירע מעשה,
שהיו ישראל בשעת מנין ראשון תר"ג אל"ף ותק"ן,
ומתו מהם הרבה בשבעה החדשים כנוהג שבעולם,
ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר,
ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים:

אבל לפי דעתי אין השואת המנינין האלה שאלה כלל,
כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהן,
כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם, ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא (במדבר א מט)
והנה אותם המשלימים שנתם שנעשו בין שני המנינין בני עשרים שנה היו קרוב לעשרים אלף וזה דבר ברור כי ממה שהוצרך לומר במנין שני אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא, ראיה שהיה נמנה עמהם עד הנה, ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיות לגיון למלך…

ג.

מה היתה תכלית המפקד הזה שעליו צוה משה כאן,
לפי דעותיהם השונות של מפרשינו?

רמב"ן
פרק א'
מ"ה

ויהיו
כל פקודי
בני ישראל
לבית
אבתם
וגו' כל
יצא צבא
בישראל
– הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם, וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העם ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה,
כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים,
אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים,
כך וכך בני עשרים ואחרי כל דבר ומגפה ימנם,
להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה,
יבקשו עליהם רחמים,
ה'
אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותיכם:

ובמדבר סיני רבה ראיתי כך,
במספר שמות לגולגלותם,
אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד,
לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם,
כמו שאמר (להלן י כט)
נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה',
והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה,
כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה ועוד שיחלק להם הארץ למספרם,
וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד:

רשב"ם
פרק א'
ב'

שאו
את ראש
כל עדת
– לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן כדבתיב בפ'
בהעלותך וכתיב שם נוסעים אנחנו אל המקום וגו' ולכך צוה הקב"ה בתחלת חודש זה למנותן:

ספורנו
פרק א'
ב'

שאו
את ראש.
לסדרם שיכנסו לארץ מיד, איש על דגלו בלתי מלחמה אלא שיפנו האומות מפניה,
כמו שעשו קצתם,
כמו שהעיד באמרו כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל אולי היו משפחות מהגרגשי,
שעליו אמרו ז"ל שעמד ופנה מאליו. ובקלקול המרגלים הוסיפו השבע אומות להרע מ'
שנה והוצרך להחרימם.
במספר שמות. כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האשיית,
למעלתם,
על דרך ואדעך בשם ולא כן קרה לדור באי הארץ, ובכן לא נמנו במספר שמו,
ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות ומספר האישים.
ועם זה הודיע שהיתה הכוונה שאותם האישים בעצמם יחיו ויירשו הארץ ולא יפקד מהם איש:

ד.
א.
ב

שאו את ראש כל עדת בני ישראל…
לגלגלתם.

רש"י:

לגלגלתם
– על ידי שקלים בקע לגלגולת:

רמב"ן:

ד"ה
תפקדו
אותם... ענין "פקידה"
זכרון והשגחה על דבר, כלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א),
והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם "פקדון"
מפני ששמירתו והשגחתו עליו וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר "תפקדו אותם", לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם ואמר בדוד מספר מפקד העם (ש"ב כד ט),
כי ידע מספרם בפקידת הכופר,
כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל יב)
ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים,
והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל (דהי"א כא ג),
ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא,
רק לשמח לבו שמלך על עם רב,
והוא מאמר יואב (ש"ב כד ג)
ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה …

והשוה דבריו:

שמות ל' יב'

ד"ה
כי תשא
… והנראה אלי, כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר ועי"ש ברש"י ג טו),
רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ"א ה"א)
בשקלי הקרבנות, צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה,
והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר,
ולכן לא אמר רק ונתת את כסף הכפורים, כלומר הנה צויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ותתן אותו על עבודת אהל מועד,
ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו ואין טענה מכל העובר על הפקודים, כי פירושו הראוי לעובר ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים, והיה הנגף בהם,
והתודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי….

אברבנאל
בפרושו
לשמואל
ב' כ"ד
מתנגד
לדעת
רש"י
כאן:

ומה שפירש רש"י (במדבר א' ב')
שנמנו אז על ידי שקלים – כבודו במקומו מונח – אינו אמיתי בפירוש הכתובים, כי המה יעידון יגידון שלא נמנו ישראל על ידי שקלים, כי אם לגלגלתם.

1. מה הכריח את רש"י להוסיף את דבריו לפסוקנו?

2. האם מסכים הרמב"ן אתו בפרוש המנין הזה?

3.
התוכל להביא עדויות מן הכתובים בפרשתנו לדעת אברבנאל?

ה.
רמב"ן המקומות המסומנים בשאלה ד.

רלב"ג
שמואל
ב' כ"ד:

היה החטא בשדוד משיח אלוקי יעקב ונעים זמירות ישראל שם בשר זרועו בבטחו על רוב עמו, ולא היה ראוי שישים בטחונו ברב עם הדרת מלך,
כי אם בה'
לבדו שאין מעצור בידו להושיע ברב או במעט.

אברבנאל
שם:

אומר אני שלא היה גדל החטא מצד עצמו כי אם כפי החוטא ומעלתו,
כי דוד שבטבעו היה שפל רוח, כמו שאמר (תהילים קל"א)
"ה'
לא גבה לבי ולא רמו עיני" והיה נשען באלוקי,
כמו שאמר (תהילים ע"א)
"בך ה' חסיתי ובה' בטחתי"
ואמר (שם קי"ח)
"טוב לחסות בה'
מבטח באדם", ומאשר שמש בשלמות גדול ודבקות נמרץ שבעים שנה ולבסוף נעשה גבה עיניים ורחב לבב ויבטח ברב עמו ויתפלל במתת שקר, בצואתו את יואב שימנה את העם להתגאות בו על אויביו, לכן היה ראוי לענש גדול…

1. במה נוטה הרמב"ן למקומנו מן הפירוש הרגיל בפרושו את חטא דוד?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)

פרשת במדבר

פרק א'

א.
שאלה כללית:

אברבנאל:

… וכבר פרשתי בסדר כי תשא שלא היתה המצוה ההיא מחצית השקל שיתנו בעת המנין מצוה לדורות שיעשו כן תמיד,
אלא עצה נכונה שכאשר ירצה למנות את העם מדעתו ורצונו שיעשה כן, ויועילו בזה שיתנו כל העם כסף הבקע לגלגולת למלאכת המשכן לצורך אדנים… אם כן היה המנין ההוא מפני צורך הבקע ולא הבקע להכרח המנין, אם היה ה'
יתברך מצוה למנות,
כי "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח'). לכן עתה שהיה המנין הכרחי בעם צוה יתברך שיעשה אותו מבלי בקע מפחד המגפה, כי שלוחי מצוה אינם נזוקים,
והמצוה יתברך במצוה ההיא ישמרם (תהילים צ"א)
"מדבר הוות."

1. מה ראה אברבנאל להזכיר כאן את פירושו לשמות ל'
י"א–י"ב ואיזו סתירה (אמיתית או מדומה)
רצה ליישב בזה?

2. נגד איזו דעה מוטעית נלחם האברבנאל בסוף דבריו בהביאו את הפסוק מקהלת ח'
ובהשתמשו במליצה השאולה מתהילים צ"א?

3. למי מפרשינו הוא מתנגד כאן בהסברו לאופן בצוע המפקד הזה?

ב.
א,
ב

שאו את ראש כל עדת בני ישראל…

ג'
מבן
עשרים
שנה
ומעלה
כל
יוצאי
צבא
בישראל
תפקדו
אותם…

רש"י
א' א'

וידבר
– במדבר
סיני
באחד
לחדש. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן.
באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם:

שד"ל:

אחר שהוקם המשכן ובאו לנסוע ולכבוש הארץ וה' בראשם במשכנו אסר עמהם, רצו שיתחלקו לדגלים ולצבאות, שידע איש איש את מקומו,
ויהיה המחנה מסודר כהוגן, שלא יהיו נראין כעבדים הבורחים,
אלא כעת ערוך מלחמה ולפיכך נמנו גם כן להשלמת הסדר. וצדקו דברי חז"ל:
"כשבא להשרות שכינתו ביניהם –
מנאם."

מה בין רש"י לשד"ל בטעם מפקד הזה?

ג.
א,
יח

ואת
כל
העדה
הקהילו
באחד
לחדש
השני
ויתיילדו
על
משפחותם
לבית
אבותם.

ילקוט
שמעוני
תרפ"ד:

בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהם,
מה ראו להתקרב יותר מן האומות. סתם הקבה"ו פיהם ואמר להם: "הביאו לי ספר יוחסין שלכם,
שנאמר (תהילים צ"ו)
"הבו לה' משפחות עמים", כשם שבני מביאין.
שנאמר:
"ויתילדו על משפחותם לבית אבותם".
לכן מנאם בראש הספר הזה אחר המצוות,
שנאמר (ויקרא כ"ז ל"ד)
"אלה המצוות אשר צוה ה'
את משה אל בני ישראל בהר סיני".
ואחר כך (במדבר א' א')
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני… שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם". שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהם.

במדבר
רבה ב':

"אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדה שלא היה יכול ליגע בהם שנאמר (במדבר כ"ד)
וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו".
אלו הם הדגלים,
התחיל אומר: מי יכול ליגע בבני אדם אלו, מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם שנאמר "שוכן לשבטיו". מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה לישראל.

1. במה רואה המדרש את חשיבותו של מפקד זה (ושל הדגלים)? המסכים הוא עם אחד משני הטעמים המובאים בשאלה ב או יש כאן דרך שלישית?

2.
כיצד מפרש המדרש סמיכותה של פרשתנו לסוף ספר ויקרא?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה הארבע עשרה (תשט"ו)

פרשת במדבר

א.
שאלה כללית למבנה ספר במדבר

הרמב"ן
בהקדמתו
לספר
במדבר:

אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי התחיל עתה לסדר בספר הזה המצוות שנצטוו בענין אהל מועד… עתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם,
צוה (במדבר א' נ"ג)
"והזר הקרב יומת"
כאשר אמר שם (שמות י"ט י"ב – י"ג),
"והגבלת את העם סביב לאמור:
השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנגע בהר מות יומת".
וצוה כאן (במדבר ד' כ')
"ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו"
כאשר הזהיר שם (שמות י"ט כ"א)
"פן הרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב", וצוה כאן (במדבר י"ז ה') "ושמרתם את משמרת הקודש ואת משמרת המזבח ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" כאשר אמר שם (שמות י"ט כ"ב)
"וגם הכהנים הנגשים אל ה'
יתקדשו פן יפרוץ בהם ה'…
והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה'…"

הנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו מסביב ויעמוד העם מרחוק,
והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו,
והכל – מעלה למשכן וכבוד לו, כמו שאמרו: אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין, לפלטרין של מלך שאין לו שומרין".

והספר הזה כולו במצוות שעה,
שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה'
אשר עשה עמהם להפליא. וספר,
כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וצוה איך תחלק הארץ להם.

ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות זולתי קצת מצוות,
ובעניני הקרבנות, שהתחיל בהם בספר הכהנים ולא נשלם באורן שם והשלימן בספר הזה.

(השוה לתחילת דברי הרמב"ן את דברי החוקר בנו יעקב בספרו der Pentateuch עמוד 155: "העביר ה' שכינתו מן הסיני למשכן, ממקדש ה' כוננו ידיו למקדש אשר עשו ישראל. מאהל מועעד ידבר ה' מעשתה אל משה וע"י ענן יראה לישראל אם יסעו או יחנו. המשכן הוא סיני מהלך בתוכם,
הוא שמים ושמי שמים (קדש וקדש הקדשים)
שהועתקו והורדו עלי אדמות".)

האברבנאל
בהקדמתו
לספר
במדבר:

"הנה הספר הראשון בתורת האלוהים והוא ספר בראשית בא ליחס יחוס בני ישראל ומשפחתם מהתחלת בריאת עולם עד שנכנסו בגלות מצרים;
והספר השני בא לספר גלותם וגאולתם: הגופניים – משעבוד מצרים; והנפשיים – משבושי אמונתם שהיו לישראל ונגמלו מהם במעמד הר שיני ואיך נצטוו על מלאכת המשכן להשרות ביניהם השכינה האלוהית. והספר השלישי בא ללמדם הקדושה והטהרה והעבודה שיתנהגו במקדש ה' להתמיד השכינה שיניהם,
וזה – אם בכוהנים משרתי ה' ואם בעמו בכלל באזהרת כל הדברים המתועבים והרעים. ואחר שהשלים כל זה, בא ספר הרביעי לספר סדר הנהגת העם,
איך היה במדבר במסעיהם וחנייתם ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך והסבה אשר בעבורה נתעכבו במדבר ארבעים שנה עם תום כל הדור היוצאים ממצרים; ואשר אירע לקרח ועדתו אשר הצר על משה ואהרן;
ואגב גררא באו בתוך הדברים האלה –
לסבות שיתבארו במקומם – מצוות מיוחדות לדורות כמצות ציצית ופרה אדומה וסדר נחלות וברכת כהנים וסוטה ונזיר ומנחת העולה ונסכיה והתמידין ומוספי המועדות ונדרים וערי המקלט ומתנות כהונה ולויה וסדר מסעם והכל בחכמה ובהנהגה אלוהית.

והספר הזה יש בו עשרה סדרים להגיד,
איך היתה הנהגת משה רבנו את העם בהיותם במדבר וכל מעשה תקפם ועבודתם וסדר מסעם ומחניהם ומלחמותיהם ומה שקרה להם עם מואב ומדין בלק ובלעם ומלחמת סיחון ועוג מלכי האמורי ונתינת ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה ושאר הענינים עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה,
האמנם עשרה הסדרים (="הסדרות")
האלה יתחלקו לב'
חלקים:
והיה החלק הראשון בחמשת הסדרים הראשונים והם פרשיות: במדבר,
נשא,
בהעלותך,
שלח,
קרח.
והחלק השני בחמשת הסדרים הנשארים:
חקת,
בלק,
פנחס,
מטות מסעי".

1.* מה ההבדל העיקרי בין חומש ויקרא לבין חומש במדבר לפי דעת הרמב"ן?

2. מהו מבנה ספר במדבר, לאלו שני חלקים הוא מתחלק לדעת הרמב"ן ומה הקשר בין שני חלקיו?

3.*
מהו הרעיון המשותף בין דברי הרמב"ן הראשונים לבין דברי בנו יעקב ומהי חשיבות הרעיון הזה להבנת פרשתנו ומקומה כפותחת ספר דברים?

4.
הסבר במה שונה אברבנאל בהבנתו את מבנה ספר במדבר מן הרמב"ן?

5.**
מה ההבדל העקרוני בין הרמב"ן ובין אברבנאל בתפישתו את מובנה של פרשתנו ואת חשיבותה?

ב.
ב,
ב

איש אל דגלו באותות.

שד"ל
א' כ"ב

ד"ה
על דגלו:
דגל אין תחילת הוראתו לא נס ולא מפה, כי זה טעם "אות"
"איש על דגלו באותות" אבל פרושו – חברה מסודרת….
אבל לאחר זמן הושאלה המלה להורות על הנס, מפני שכל דגל היה לו נס.

1. הבא הוכחות מפרשתנו לפרושו את המלה "דגל".

2.
הסבר מהו – אם כן – ההבדל בין "דגל"
ובין "מחנה"?

3.**
האם מצינו אותה הוראה משאלת של דגל – נס כבר בספרי התנ"ך?

בטעם
סדור
המחנה
לארבעה
דגלים
נאמרו
דעות
שונות. והנה:

במדבר
רבה ב(ח):

איש
על דגלו:
הדא הוא דכתיב:
(דבירם ל"ב)
"ימצאהו בארץ מדבר ובתהו יליל ישימון". מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל שנאמר (הושע ט') "כענבים במדבר מצאתי ישראל" – כך "ימצאהו בארץ מדבר"
מדבר היה העולם עד לשא יצאו ישראל ממצרים; "ובתוהו יליל ישימון"
תוהו ולילה היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים ועד שלא קבלו את התורה…

כיוון שיצאו ישראל ממצרים וקבלו את התורה – מהו אומר? (דברים לב) "יסובבנהו,
יבוננהו,
יצרנהו"
– "יסובבנהו"
– שהקיפן בענני כבוד;
"יבוננהו"
– שהבינם בדברי תורה;
"יצרנהו"
– אשרי האזנים ששמעו עד היכן חבבן, עד היכן שמרן,
עד היכן נצרן!
כביכול עד "כאישון עינו"! ראה היאך שמרן!
היאך נצרן! שאמר אלוקים למשה:
"משה!
אמור להם, שיעשו משכן ביניהם.
כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם". ולא עוד אלא שעשה אותם דגלים לשמו.
אמר הקב"ה למשה: "עשה אותם דגלים לשמי! למה?
שהם בני – שנאמר (דברים י"ד):
"בנים אתם לה'"
והם צבאותי שנאמר (שמות ז'): "והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים."
וכן הוא אמר:
"דגל מחנה יהודה תימנה לצבאותם."
ללפני שהם צבאותי אעשה אותם דגלים לשמי!"

שד"ל
א. ג.

ד"ה
לצבאותם
– "אחר שהוקם המשכן ובאו לנסוע ולכבוש הארץ וה' בראשם במשכנו אשר עמהם, רצה שיתחלקו לדגלים ולצבאות, שידע איש איש את מקומו,
ויהיה המחנה מסודר כהוגן שלא יהיו נראין כעבדים הבורחים,
אלא כעם ערוך מלחמה, ולפיכך נמנו גם כן להשלמת הסדר. וצדקו דברי חז"ל:
"כשבא להשרות שכינתו ביניהם – מנאם".

1. מהו ההבדל העקרוני בין שניהם בטעם חלוקת העם לדגלים?

2. מה מסומל "באישון עינו" לדברי המדרש?

3. במה קרובים דברי בנו יעקב שהובאו בשאלה א לדברי המדרש?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)

פרשת במדבר

פרק א

ויהיו
כל
פקודי
בני
ישראל
לבית
אבותם.

רמב"ן:

הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטווה משה ואהרן, שיידעו מספר מפקד העם ויידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים למנות את העם;
ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקבה"ו,
כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים,
אבל ידיעה המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו.

אולי להודיעם חסדו עליהם, כי בשעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים וכך מבני עשרים.
ואחרי כל דבר ומגפה ימנם,
להודיע כי הוא "משגיא לגויים". (המליצה שאולה מאיוב י"ב,
כ"ג).
"ימחץ וידיו תרפינה"
(איוב ה', י"ח)
כמו שאמרו רבותינו:
"מרוב חיבתם מונה אותם כל שעה".

ועוד:
כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה',
והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר רזה זכות וחיים,… כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים: ה'
אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם… ובבמדבר רבה ראיתי כך: "במספר שמות לגלגלותם",
אמר לו הקבה"ו למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד,
לא תהיה אומר לראש משפחה:
"כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך?" אלא כולהון יהון עוברין לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם. הדא הוא דכתיב:
"במספר שמות מבן עשרים שנה ולמעלה לגלגלותם".

ויתכן שנאמר עוד,
כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואה למלחמה, כי עתה היו מזומנים להיכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם,
כמו שאמר "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה'"
(במדבר י', כ"ט),
והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה,
כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם "כל יוצאי צבא בישראל" כי המנין מפני צבא המלחמה.

ועוד:
שיחלק להם הארץ למספרם וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם,
כי לולא דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד.

1. מה הטעמים השונים הנתונים ברמב"ן למנין זה?

2.
הסבר את המילים המסומנות בקו.

3.
הסבר האין דברי הרמב"ן כאן סותרים דבריו בשמות
י"ב
ט"ז
סוף
דבריו:

"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו,
שכלם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין הרבים בין ביחיד… הכל בגזירת עליון".

העזר בתשובתך בדברי
הרמב"ן
דברים
כ', ח:

ד"ה וצוה ופקדו שרי הצבאות….
כי התורה תצוה כדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם.

איזה פרט מפרטי בצוע המפקד מחזק את הטעם השלישי של הרמב"ן?

בעל
עקדת
יצחק
בהקדמתו
לפ' במדבר.

… (והיה המנין לגלגלותם להודיעך, שאין להם עמידה וקיום במין בלבד, ככל שאר הנמצאות ההוות ונפסדות,
אלא להעלותן אל על… שכל אחד מהם יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וככהן… כי באמת חיבה יתירה נודעת להם בזה;
וזה טעם נפלא שיזכיר כל אחד בשמו ויחסר בשוה…
כי כלם שוים במעלה ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו.

1.
הסבר את המילים המסומנות בקו.

2. נגד איזו השקפה (הרווחת גם כיום)
פונה כאן בעל העקדה.

3.
לאיזה מטעמי הרמב"ן דלעיל קרוב טעמו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השש עשרה (תשי"ז)

פרשת במדבר

פרק א

א.
שאלה כללית

ב שאו
את
ראש
כל
עדת
בני
ישראל
למשפחותם
לבית
אבותם.

הקשה
אברבנאל:

והלא הוא בהפך שצותה תורה (שמות ל' יב')
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם" ופרשו רש"י (שם):
"כשתרצה לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגלגלת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם",
ואיך אם כן צוה כאן שימנם לגלגלותם?

ואלה
אחדות
מתשובות
הפרשנים:

רש"י ב'

ד"ה
לגלגלותם: ע"י שקלים, בקע לגלגלת.

רמב"ן ג'

ד"ה
תפקדו
אותם. ענין הפקידה וזכרון והשגחה על דבר כלשון (בראשית כ"א א') "וה'
פקד את שרה"
והוא פתרננו בכל מקום (=וזה פירוש המלה "פקד"
בכל מקום) – וגם "פקדון"
מפני ששמירתו והשגחתו עליו; וכאשר צוה למנות עם ישראל אמר "תפקוד אותם" לרמוז שלא יספרם,
רק שיתנו כפר נפשם מחצית השקל, ובהם ישגיח ויזכור מספר העם.

ואמר בדוד (שמואל ב' כ"ד)
"מספר מפקד העם",
כי ידע מספרם בפקוד הכפר,
כי רחוק הוא אצלו שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל' יב')
"ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים,
והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו (דברי הימים כ"א ג') "הלא אדוני המלך כלם לאדוני עבדים, למה יבקש זאת אדני? למה יהיה לאשמה לישראל?" ולמה לא ימנם יואב בשקלים שלא יחטא?

אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם (=בצבאות)
דבר בעת ההיא רק (=כל כונתו) לשמח לבו, שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב (שמואל ב כ"ד ג'): "ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים…
ועיני אדוני המלך רואות –
ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה?…"

רלב"ג
שמואל ב
כ"ד:

היה החטא בשדוד משיח אדלוקי יעקב ונעים זמירות ישראל שם בשר זרועו בבטחו על רב עמו, ולא היה ראוי שישים בטחונו ברב עם הדרת מלך,
כי אם בה'
לבדו שאין מעצור בידו להושיע ברב או במעט.

אברבנאל:

... וכבר פרשתי בסדר כי תשא שלא היתה המצוה ההיא מחצית השקל שיתנו בעת המנין מצוה לדורות שיעשו כן תמיד,
אלא עצה נכונה שכאשר ירצה למנות את העם מדעתו ורצונו שיעשה כן, ויועילו בזה שיתנו כל העם כסף הבקע לגלגולת למלאכת המשכן לצורך אדנים… אם כן היה המנין ההוא מפני צורך הבקע ולא הבקע להכרח המנין, אם היה ה'
יתברך מצוה למנות,
כי "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח'). לכן עתה שהיה המנין הכרחי בעם צוה יתברך שיעשה אותו מבלי בקע מפחד המגפה, כי שלוחי מצוה אינם נזוקים (תהילים צ"א),
ואל יירא ואל יחת "מדבר באפל יהלך – מקטב ישד בצהרים.
(המליצה לקוחה מתהילים צ"א ו').

ומה שפירש רש"י שנמנו בפעם הזו (במדבר ב) גם אז על ידי שקלים – כבודו במקומו מונח –אינו אמיתי בפירוש הכתובים,
כי המה יעידון יגידון שלא נמנו ישראל ע"י שקלים, כי אם לגלגלתם.

אברבנאל
א' שמואל
ב' כ"ד:

אומר אני שלא היה גדל החטא מצד עצמו כי אם כפי החוטא ומעלתו,
כי דוד שבטבעו היה שפל רוח, כמו שאמר (תהילים קל"א)
"ה'
לא גבה לבי ולא רמו עיני" והיה נשען באלוקי,
כמו שאמר (תהילים ע"א)
"בך ה' חסיתי ובה' בטחתי"
ואמר (שם קי"ח)
"טוב לחסות בה'
מבטח באדם", ומאשר שמש בשלמות גדול ודבקות נמרץ שבעים שנה ולבסוף נעשה גבה עיניים ורחב לבב ויבטח ברב עמו ויתפלל במתת שקר, בצואתו את יואב שימנה את העם להתגאות בו על אויביו, לכן היה ראוי לענש גדול…

1. במה חולק אברבנאל על רש"י ועל הרמב"ן?

2.*
למי
משתי
הדעות
יש להביא
סמוכין
מדברי
ספר
החנוך
בכי תשא:

מצות עשה שיתן כל אחד מישראל מחצית השקל מבן עשרים שנה ומעלה בין עשיר בין עני בכל שנה ליד הכהנים… והיו מניחין הכל בלשכה אחת במקדש ומשם היו מוציאין לקנות תמידין ומוספין….

* מה כונת האברבנאל בהבליטו בתקיפות את התנגדותו לדעת רש"י,
מפני איזו טעות רצה להצילנו?

(שים לב לשמושו בתהילים צ"א – לשם מה הביא פסוק זה?)

3. במה חטא דוד המלך לפי הנחת הרמב"ן בפירוש מקומנו ובמה חטא דוד לפי הנחתו של אברבנאל?

4. לפי מה הן הראיות שלשון הכתוב בבמדבר א' נגד דעתו של רש"י?

5.
התוכל להביא ראיות מפרטי הסיפור בשמואל ב'
כ"ד לתפיסתו של רלב"ג?

6.
לאיזו דעה אפשר להביא סעד מדברי יואב דברי הימים א' כ"א ג'?

ב.
המשך השאלה הכללית.

רמב"ן
א' מה'

ד"ה
ויהיו
כל פקודי
בני ישראל
לבית
אבותם. הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטוו משה ואהרן, שיידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים למנות את העם;
ויתכן שנאמר עוד,
כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואה למלחמה, כי עתה היו מזומנים להיכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ואם השאר כולם,
כמו שאמר "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה'"
(במדבר י', כ"ט),
והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה,
כי התורה לאתסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל" כי המנין מפני צבא המלחמה.

הסבר – שאין דבריו אלה סותרים את דבריו שהובאו בשאלה א בהאשימו את דוד המלך (וכן – האין העומדים הם בסתירה לדברי הרלב"ג?)

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)

פרשת במדבר

פרק א'

א.
א.
מה

ויהיו
כל
פקודי
בני
ישראל
לבית
אבותם.

רמב"ן:

הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטווה משה ואהרן, שיידעו מספר מפקד העם ויידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים למנות את העם;
ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה,
כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים,
אבל ידיעה המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו.

אולי להודיעם חסדו עליהם, כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים וכך מבני עשרים.
ואחרי כל דבר ומגפה ימנם,
להודיע כי הוא "משגיא לגויים". (המליצה שאולה מאיוב י"ב,
כ"ג).
"ימחץ וידיו תרפינה"
(איוב ה', י"ח)
כמו שאמרו רבותינו:
"מרוב חיבתם מונה אותם כל שעה".

ועוד:
כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה',
והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר רזה זכות וחיים,… כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים: ה'
אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם… ובבמדבר רבה ראיתי כך: "במספר שמות לגלגלותם",
אמר לו הקבה"ו למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד,
לא תהיה אומר לראש משפחה:
"כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך?" אלא כולהון יהון עוברין לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם. הדא הוא דכתיב:
"במספר שמות מבן עשרים שנה ולמעלה לגלגלותם".

ויתכן שנאמר עוד,
כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואה למלחמה, כי עתה היו מזומנים להיכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם,
כמו שאמר "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה'"
(במדבר י', כ"ט),
והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה,
כי
התורה
לא תסמוך
על הנס
שירדוף
אחד אלף
וזה טעם
"כל
יוצאי
צבא
בישראל" כי
המנין
מפני צבא
המלחמה.

ועוד:
שיחלק להם הארץ למספרם וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם,
כי לולא דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד.

1. מה הטעמים השונים הנתונים ברמב"ן למנין זה?

2.
הסבר את המילים המודגשים.

3.
הסבר האין דברי הרמב"ן כאן סותרים דבריו בשמות
י"ב
ט"ז
סוף דבריו

"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו,
שכלם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין הרבים בין ביחיד… הכל בגזירת עליון".

העזר בתשובתך בדברי הרמב"ן דברים כ',
ח'

ד"ה
וצוה
ופקדו
שרי
הצבאות…. כי התורה תצוה כדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם.

4.
איזה פרט מפרטי בצוע המפקד מחזק את הטעם השלישי של הרמב"ן?

בעל
עקדת
יצחק
בהקדמתו
לפ' במדבר.

… (והיה המנין לגלגלותם להודיעך, שאין להם עמידה וקיום במין בלבד, ככל שאר הנמצאות ההוות ונפסדות,
אלא להעלותן אל על… שכל אחד מהם יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וככהן… כי באמת חיבה יתירה נודעת להם בזה;
וזה טעם נפלא שיזכיר כל אחד בשמו ויחסר בשוה…
כי כלם שוים במעלה ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו.

1.
הסבר את המילים המסומנות בקו.

2. נגד איזו השקפה (הרווחת גם כיום)
פונה כאן בעל העקדה.

3.
לאיזה מטעמי הרמב"ן דלעיל קרוב טעמו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)

במדבר

א'

א.
שאלה כללית

ב'.
שאו
את
ראש
כל
עדת
בני
ישראל
למשפחותם
לבית
אבותם.

הקשה אברבנאל:

והלא הוא בהפך שצותה תורה (שמות ל' י"ב)
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם" ופרשו רש"י (שם):
"כשתרצה לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם,
אל תמנם לגלגלת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם", ואיך אם כן צוה כאן שימנם לגלגלותם?

ואלה
אחדות
מתשובות
הפרשנים:

רש"י
ב'

ד"ה
לגלגלותם: ע"י שקלים, בקע לגלגלת.

רמב"ן
ג:

ד"ה
תפקדו
אותם. ענין הפקידה וזכרון והשגחה על דבר כלשון (בראשית כ"א א') "וה'
פקד את שרה"
והוא פתרונו בכל מקום (=וזה פירוש המלה "פקד"
בכל מקום) – וגם "פקדון"
מפני ששמירתו והשגחתו עליו; וכאשר צוה למנות עם ישראל אמר "תפקוד אותם" לרמוז שלא יספרם,
רק שיתנו כפר נפשם מחצית השקל, ובהם ישגיח ויזכור מספר העם.

ואמר בדוד (שמואל ב' כ"ד)
"מספר מפקד העם",
כי ידע מספרם בפקוד הכפר,
כי רחוק הוא אצלו שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל' יב')
"ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים,
והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו (דברי הימים כ"א ג') "הלא אדוני המלך כלם לאדוני עבדים, למה יבקש זאת אדני? למה יהיה לאשמה לישראל?" ולמה לא ימנם יואב בשקלים שלא יחטא?

אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם (=בצבאות)
דבר בעת ההיא רק (=כל כונתו) לשמח לבו, שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב (שמואל ב כ"ד ג'): "ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים…
ועיני אדוני המלך רואות –
ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה?…"

רלב"ג
שמואל ב
כ"ד:

היה החטא בשדוד משיח אלוקי יעקב ונעים זמירות ישראל שם בשר זרועו בבטחו על רב עמו, ולא היה ראוי שישים בטחונו ברב עם הדרת מלך,
כי אם בה'
לבדו שאין מעצור בידו להושיע ברב או במעט.

אברבנאל:

... וכבר פרשתי בסדר כי תשא שלא היתה המצוה ההיא מחצית השקל שיתנו בעת המנין מצוה לדורות שיעשו כן תמיד,
אלא עצה נכונה שכאשר ירצה למנות את העם מדעתו ורצונו שיעשה כן, ויועילו בזה שיתנו כל העם כסף הבקע לגלגולת למלאכת המשכן לצורך אדנים… אם כן היה המנין ההוא מפני צורך הבקע ולא הבקע להכרח המנין, אם היה ה'
יתברך מצוה למנות,
כי "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח'). לכן עתה שהיה המנין הכרחי בעם צוה יתברך שיעשה אותו מבלי בקע מפחד המגפה, כי שלוחי מצוה אינם נזוקים (תהילים צ"א),
ואל יירא ואל חחת "מדבר באפל יהלך – מקטב ישד בצהרים.
(המליצה לקוחה מתהילים צ"א ו').

ומה שפירש רש"י שנמנו בפעם הזו (=במדבר א') גם אז על ידי שקלים – כבודו במקומו מונח – אינו אמתי בפירוש הכתובים, כי המה יעידון יגידון שלא נמנו ישראל ע"י שקלים, כי אם לגלגלתם.

אברבנאל
א' שמואל
ב' כ"ד:

אומר אני שלא היה גדל החטא מצד עצמו כי אם כפי החוטא ומעלתו,
כי דוד שבטבעו היה שפל רוח, כמו שאמר (תהילים קל"א)
"ה'
לא גבה לבי ולא רמו עיני" והיה נשען באלוקי,
כמו שאמר (תהילים ע"א)
"בך ה' חסיתי ובה' בטחתי"
ואמר (שם קי"ח)
"טוב לחסות בה'
מבטח באדם", ומאשר שמש בשלמות גדול ודבקות נמרץ שבעים שנה ולבסוף נעשה גבה עיניים ורחב לבב ויבטח ברב עמו ויתפלל במתת שקר, בצואתו את יואב שימנה את העם להתגאות בו על אויביו, לכן היה ראוי לענש גדול…

1. במה חולק אברבנאל על רש"י ועל הרמב"ן?

2.*
למי
משתי
הדעות
יש להביא
סמוכין
מדברי
ספר
החנוך
בכי תשא:

מצות עשה שיתן כל אחד מישראל מחצית השקל מבן עשרים שנה ומעלה בין עשיר בין עני בכל שנה ליד הכהנים… והיו מניחין הכל בלשכה אחת במקדש ומשם היו מוציאין לקנות תמידין ומוספין…

3.**
מה כונת האברבנאל בהבליטו בתקיפות את התנגדותו לדעת רש"י,
מפני איזו טעות רצה להצילנו?

(שים לב לשימושו בתהילים צ"א – לשם מה הביא פסוק זה)

4. במה חטא דוד המלך לפי הנחת הרמב"ן בפירוש מקומנו ובמה חטא דוד לפי הנחתו של אברבנאל?

5. מה הן הראיות מלשון הכתוב בבמדבר א'
נגד דעתו של רש"י?

6.
התוכל להביא ראיות מפרטי הספור בשמואל ב'
כ"ד לתפישתו של רלב"ג?

7.
לאיזו דעה אפשר להביא סעד מדברי יואב דברי הימים א' כ"א ג'?

ב.
המשך השאלה הכללית

רמב"ן
א' מ"ה:

ד"ה
ויהיו
כל פקודי
בני ישראל
לבית
אבותם. הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטווה משה ואהרן, שיידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים למנות את העם;
ויתכן שנאמר עוד,
כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואה למלחמה, כי עתה היו מזומנים להיכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם,
כמו שאמר "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה'"
(במדבר י', כ"ט),
והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה,
כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם "כל יוצאי צבא בישראל" כי המנין מפני צבא המלחמה.

הסבר – שאין דבריו אלה סותרים את דבריו שהובאו בשאלה א בהאשימו את דוד המלך (וכן – האין העומדים הם בסתירה לדברי הרלב"ג?)

ג.
א,
א'.

וידבר ה' אל משה במדבר סיני…

במדבר
רבה א'
ז':

וידבר
ה' אל
משה במדבר
סיני: כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר,
אינו יכול לקנות את החכמה ואת התורה,
לכך נאמר "במדבר סיני".

(השוה
לדברי
המדרש
עירובין
נ"ד
ע"א:

מאי דכתיב (במדבר כ"א)
"וממדבר מתנה"? אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו,
תלמודו מתקיים בידו ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו… מאי דכתיב (שיר השירים ה)
"לחיו כערוגת הבשם"?
אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבשם זה שהכל מתבשמין בו – תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו…)

1.**
מה ראה הדרשן להוציא את המלה "במדבר"
ממשמעותה?

2. מהי כונת המדרש ?

ג.
השוה:
שמות ל"ח כ"ו:

בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקדש לכל העובר על הפקודים מבן עשרים… לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים.

במדבר
א' מ"ו:
ויהיו
כל
הפקודים
שש
מאות
אלף
ושלשת
אלפים
וחמש
מאות.

העמק
דבר א':

ד"ה
במדבר
סיני: … באשר לא נמנו כי אם יוצאי צבא,
היינו רואים להמנות בחיל המלך למלחמה עם הכנענים, והיה במנין ראשון 605,550 ונקבע על זה הסך השראת שכינה (=שהשכינה שורה במחנה שלא יהא פחות מן הנ"ל)
והיה ידוע דנדרש להיות במדבר זה הסך.
ומאז ואילך אפילו נעשו עוד הרבה בני עשרים, לא נכנסו לצבא להמנות, כי אם בהפקד ע"י מיתה, או סיבה אחרת שיצאו חוץ למחנה, היו נצרכים למלאות זה הסך מבני עשרים אחרים. ובהיותם עומדים במקום אחד, לא חס הקב"ה לצוות למלאות הצבא, עד שהגיע קרוב לעשרים יום בחדש השני,
שאז היו מיועדים לצאת לדרך וה' בראשם כמלך בראש צבאיו, על כן בא הצווי לחזור ולמנות ולמלאות זה הסך…
(וכמו)
שכל מלך יודע כמה יהיו יוצאי צבא בחילו וכמה גדודים ואיזה סך בכל גדוד…

1. מהי הפליאה שרוצה בעל העמק דבר לישבה?

2. **
התוכל לישב פליאה זו בדרך אחרת?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)

במדבר

פרק א'

א.
שאלה כללית

השוה:

רש"י
שמות ל'
ט"ז:

ד"ה
ונתת
אותו על
עבודת
אוהל
מועד: למדת שנצטוה למנותם בתחילת נדבת המשכן אחר מעשה העגל.
מפני שנכנס בהם מגיפה, כמו שנאמר (שמות ל"ב ל"ה)
"ויגף ה' את העם". משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה: "בבקשה ממך, מנה את צאני ודע, כמה נותרו בהם".
להודיע שהיא חביבה עליו.

ואי אפשר לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים,
שהרי נאמר בו … ואם תאמר: וכי אפשר שבשביתם היו ישראל שוים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין ראשון בני י"ט ששנה שלא נמנו ובשניה נעשו בני עשרים?

תשובה לדבר: אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים,
לפי שליציאת מצרים היו מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש–השנה (דף ב' עמוד ב') ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשניה,
שנתחדשה שנה באחד בניסן. אבל שנות האנשים מנוין למנין שנות עולם המתחילים מתשרי.

נמצא שני המנינים בשנה אחת,
המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן,
והשני באחד באייר.

רמב"ן
שמות ל'
י"ב:

ד"ה
כי תשא:
… (אחר הביאו דברי רש"י הנ"ל)
ואני תמה איך יתכן שיהיה קהל גדול כמותו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים?
והנח לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד, וכתיב (במדבר ט' ח')
"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם"?!

ועוד קשה לי,
כי מבין שנות האנשים איננו למנין שנות עולם מתשרי,
אבל הוא מעת לעת מיום היולדו, לכך נאמר בהם "עשרים שנה ומעלה",
שיהיו שנים שלמות להם; וכן בכל עניני התורה בשנות האדם כך הם נמנים מעת לעת…
אם כן –
כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בינתיים ונתרבו בין שני המנינים עם רב.

אבל יותר נכון שנאמר, שכן אירע מעשה שהיו ישראל בשעת ענין ראשון תר"ג אלף ותק"ן ומתו מהם הרבה בשבעה החדשים בנוהג שבעולם, ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר,
ואירע הדבר שהיו משלימים במנין המתים.

אבל לפי דעתי אין השואת המנינין האלה שאלה כלל,
כי…

רלב"ג:

דע,
כי כבר נמנו ישראל קודם זה והיה מספרם זה המספר בעינו שהיה המספר הנזכר בזה המקום.

וזה ממה שיראה ממנו, כי האנשים הקרובים לעשרים שנה היו שוי מספר לאנשים הקרובים לששים שנה, עד שהיה מספר מה שנותר בהם מבני עשרים במספר מה שחסר מהם מבני ששים שנה.

וזה מורה על עוצם השגחת ה' עליהם להחיותם.

וזה שאתה תמצא לפי הנהוג,
כי האנשים הקרובים לעשרים שנה הם רבי מספר מאד מאנשים הקרובים לששים שנה,
כי מה שיגיעו מזה המספר הם מעטי המספר…

1. מה הקושי שעליו עומדים הפרשנים הנ"ל?

2. מה ההבדל שבין תשובות רש"י ורלב"ג?

3. מה התמוה בתשובת הרלב"ג?

4.
מדוע 'אי אפשר לומר שמהנין הזה (=המוזכר בשמות ל"ח)
הוא הוא האמור בחומש פקודים'
מדברי רש"י?

5. לפי דעת כמה מפרשנינו היה המנין הזה (במדבר פרק א')
לא השני אלא השלישי אשר נמנו בו בני ישראל,
כיצד?

6. מה הן טענות הרמב"ן נגד רש"י ואיך אפשר להסיר טענותיו מעל רש"י?

7.**
התוכל למצוא מה היא הדרך האחרת בישוב הקושיה שהולך בה הרמב"ם (בדבריו שלא הובאו לעיל) באופן "שאין השוואת העניינים האלה שאלה כלל"?

ב.
א,
ג.

מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם…

רשב"ם
ב:

ד"ה
שאו את
ראש כל
עדת –
לפי שמעתה צריכים לארץ–ישראל בני עשרים ראויים לצאת בשבא המלחמה,
שהרי בעשרים בחודש השני הזה נעלה הענן כדכתיב בפרשת בהעלותך (במדבר י' י"א),
וכתוב שם (במדבר י' כ"ט)
"נוסעים אנחנו אל המקום וגו'",
לכך צוה הקב"ה בתחילת חדש זה למנותן.

העמק–דבר
(הנצי"ב):

ד"ה
כל יוצאי
צבא
בישראל
– כל אדם יש לו צבא עלי ארץ,
אבל יש אשר צבא שלו רק בביתו על בניו באומנותו וכדומה,
ובלויים כתיב גם כן (במדבר ד' ג')
"כל בא לצבא",
שזה היה עסק שלו לשאת משא הקדש.
אבל משונה הוא צבא איש מלחמה בשני דברים: חדא שאינו יכול לשמור צבאו שיהא רק בעירו, דמוכרח הוא לצאת אל המקום אשר רוח הענין נושאו;
שנית שאינו יכול לשמור צבאו,
כי אם בצרוף חברים הרבה.
דאפילו הגבור כל זמן שהוא בעצמו אינו יכול לעמוד במלחמה, אם לא בדרך פלא כמו שמשון. והיינו שבאר הכתוב שלא נמנו אלא אנשים שבין "יוצאי צבא", היינו – צבא מלחמה; ו"בישראל"
– בקרב אחיו. ומי שלא מצא בעצמו שהוא מזורז למלחמה,
לא היה נמנה והיה בכלל טפלים.

ומשום הכא היה הצווי שיהיו "מבן עשרים שנה ומעלה" ד"בן עשרים לרדוף",
היינו מלבד כחו,
יכול לרדוף בזריזות ובקלות, וזה נדרש למלחמה.

1. מה ההבדל בין שני הפרשנים בפירוש המלה "צבא"?

2.
הנצי"ב פותח את פירושו ברמיזה לאיוב פרק ז' א'.
האם משתמש הוא בפסוק ההוא כפשוטו?

ג.
א,
מ"ב.

בני נפתלי תולדותם למשפחותם לבית אבותם במספר שמות…

העמק–דבר

ד"ה
בני
נפתלי. שמעתי מפי חותני הגאון מוהרי"ץ זצ"ל בשם האר"י הקדוש, שמתחילה היו מניחים כל הפתקאות דכל ישראל בתיבה גדולה אחת ואחר–כך באו כל הנשיאים, כל אחד בתיבה שלו, ובוררים כל אחד הפתקאות, וכל נשיא שמצא אחד משבטו (=פתק שעליו רשום אחד משבטו),
היה מטיל בתיבתו,
ואחר–כך מנה מה שהתקבץ בתיבתו…
אבל בני נפתלי האחרון, לא היה נשיא שלא בורר כלל, אלא כל שבטו נשאר בתיבה הגדולה…

** מהו הרמז בלשון הכתוב לנאמר בפירוש זה?

ד.
א,
מ"ח.

ויהיו
כל
פקודי
בני–ישראל
לבית
אבותם
מבן
עשרים
שנה
ומעלה
כל
יוצא
צבא
בישראל

הנצי"ב
(העמק
דבר):

ד"ה
ויהיו
כל פקודי
בני ישראל
וגו'. הודיע הכתוב שכלם היו בני עשרים שנה וגם יוצאי צבא בישראל ולא נטפלים,
כמו שעושים רק כדי למלא הסך, אפילו עם אנשים שאינם ראויים כל כך,
משום כך בא הכתוב, כי לא כן היה.

1. מה הקשי בפסוקנו שאותו מיישב הנצי"ב?

2.*
התוכל ליישב קושי זה בדרך אחרת, לפשוטו של מקרא?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)

במדבר

א.
שאלה כללית למבנה ספר במדבר:

הרמב"ן
בהקדמתו
לספר
במדבר:

רמב"ן
ויקרא
פרק כז
פסוק כט:

אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי, התחיל עתה לסדר בספר הזה המצוות שנצטוו בעניין אהל מועד… עתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם (שמות יט, יב),
וציווה "והזר הקרב יומת"
(להלן א, נא,
יח,
ז),
כאשר אמר שם (שמות יט,יב – יג)
"והגבלת את העם סביב לאמר:
השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת",
וציווה כאן "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו"
(להלן ד, כ)
כאשר הזהיר שם (פסוק כא) "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב", וציווה כאן "ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" (להלן יח, ה),
כאשר אמר שם (שמות יט, כב)
"וגם הכהנים הנגשים אל ה'
יתקדשו פן יפרוץ בהם ה'…
והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה'…(שם פסוק כד).

והנה ציווה איך תהיה משמרת המשכן וכליו,
ואיך יחנו סביב,
ויעמוד העם מרחוק,
והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו,
והכל – מעלה למקדש וכבוד לו, כמו שאמרו ז"ל (ספרי זוטא קרח יח, ד)
"אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין".

והספר הזה כולו במצוות שעה,
שנצטוו בהם בעמדם במדבר, ובנסים הנעשים להם,
לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא. וסיפר,
כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וציווה איך תחלק הארץ להם.

ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצוות ובענייני הקרבנות,
שהתחיל בהן בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם והשלימן בספר הזה.

(השווה
לתחילת
דברי
הרמב"ן
את דברי
החוקר
בנו יעקב
בספרו
עמ' 155:

"העביר ה' שכינתו מן הסיני למשכן, ממקדש ה' כוננו ידיו למקדש אשר עשו ישראל. מאהל מועד ידבר ה' מעתה אל משה וע"י ענן יראה לישראל אם יסעו או יחנו. המשכן הוא סיני מהלך בתוכם,
הוא שמים ושמי השמים (קדש וקדש הקדשים)
שהועתקו והורדו עלי אדמות".)

האברבנאל:
בהקדמתו
לספר
במדבר:

"הנה הספר הראשון מתורת האלוקים והוא ספר בראשית בא לייחס יחוס בני ישראל ומשפחתם מהתחלת בריאת עולם עד שנכבשו בגלות מצרים.
והספר השני בא לספר גלותם וגאולתם: הגופניית – משעבוד מצרים, והנפשיית – משיבושי אמונתם שהיו לישראל ונגמלו מהם במעמד הר סיני,
ואיך נצטוו על מלאכת המשכן להשרות ביניהם השכינה האלוהית.
והספר השלישי בא ללמדם הקדושה והטהרה והעבודה שיתנהגו המקדש ה' להתמיד השכינה ביניהם,
וזה – אם בכהנים משרתי ה' ואם בעמו בכלל באזהרת כל הדברים המתועבים והרעים. ואחר שהשלים כל זה, בא הספר הרביעי לספר ספור הנהגת העם,
איך היה במדבר במסעיהם וחנייתם ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך והסיבה אשר בעבורה נתעכבו במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור היוצאים ממצרים. ואשר אירע לקרח ועדתו אשר הצו על משה ואהרון.
אגב גררא באו בתוך הדברים האלה –
לסיבות שיתבארו במקומם – מצוות מיוחדות לדורות כמצוות ציצית ופרה אדומה וסדר נחלאות וברכת כהנים וסוטה ונזיר ומנחת העולה ונסכיה והתמידין ומוספי המועדות ונדרים וערי המקלט ומתנות כהונה ולויה וסדר מסעם והכל בחכמה ובהנהגה אלוקית.

והספר הזה יש בו עשרה סדרים להגיד,
איך היתה הנהגת משה רבנו את העם בהיותם במדבר וכל מעשה תקפם וגבורתם וסדר מסעם ומחניהם ומלחמותיהם,
ומה שקרה להם עם מואב ומדין בלק ובלעם ומלחמת סיחון ועוג מלכי האמורי ונתינת ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה ושאר העניינים עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה. האמנם העשרה הסדרים ("הסידרות")
האלה יתחלקו לב'
חלקים:
והיה החלק הראשון בחמשת הסדרים הראשונים והם פרשיות: במדבר,
נשא,
בהעלותך,
שלח,
קרח.
והחלק השני בחמשת הסדרים הנשארים:
חקת,
בלק,
מטות,
מסעי."

* 1.
מהו ההבדל העיקרי בין חומש ויקרא לבין חומש במדבר לפי דעת הרמב"ן?

2. מהו מבנה ספר המדבר, לאלו שני חלקים הוא מתחלק לדעת הרמב"ן ומה הקשר בין שני חלקיו?

* 3.
מהו הרעיון המשותף בין דברי הרמב"ן הראשונים לבין דברי בנו יעקב ומהי חשיבות הרעיון הזה להבנת פרשתנו ומקומה כפותחת ספר דברים?

* 4.
הסבר במה שונה אברבנאל בהבנתו את מבנה ספר במדבר מן הרמב"ן?

** 5.
מה ההבדל העקרוני בין הרמב"ן לבין אברבנאל בתפישתו את מובנה של פרשנותו ואת חשיבותה?

ב.
בטעם סידור המחנה לארבעה דגלים נאמרו דעות שונות והנה:

מדרש
רבה במדבר
פרשה ב
פסקה ו

איש על דגלו:
הדה הוא דכתיב:
(דברים לב) "ימצאהו בארץ מדבר ותוהו ילל ישימון" מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל שנאמר (הושע ט) "כענבים במדבר מצאתי ישראל" כך "ימצאהו בארץ מדבר"
מדבר היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים; "ובתוהו ילל ישימון"
תוהו ולילה היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים ועד שלא קבלו את התורה…

כיוון שיצאו ישראל ממצרים וקבלו את התורה – מהו אומר? "יסובבנהו,
יבוננהו יצרנהו" – "יסובבנהו"
– שהקיפן בענני כבוד;
"יבוננהו"
– שהבינם בדברי תורה;
"יצרנהו"
– אשרי האזנים ששמעו עד היכן חבבן, עד היכן שמרן,
עד היכן נצרן!
כביכול עד "כאישון עינו"! ראה היאך שמרן!
היאך נצרן! שאמר האלקים למשה:
"משה!
אמור להם, שיעשו משכן ביניהם כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם".
ולא עוד אלא שעשה אותם דגלים לשמו.
אמר הקב"ה למשה: "עשה אותם דגלים לשמי! למה?
שהם בני –
שנאמר (דברים יד) "בנים אתם לה'
אלהיכם"
והם צבאותי וכן הוא אומר (שמות ז) "והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים"
וכן הוא אומר:
"דגל מחנה יהודה תימנה לצבאותם".
ולפי שהם צבאותי אעשה אותם דגלים לשמי.

שד"ל:

ד"ה
לצבאותם: אחר שהוקם המשכן ובאו לנסוע ולכבוש הארץ וה' בראשם במשכנו אשר עמהם, רצה שיתחלקו לדגלים ולצבאות, שידע איש איש את מקומו,
ויהיה המחנה מסודר כהוגן, שלא יהיו נראים כעבדים הבורחים,
אלא כעם ערוך מלחמה, ולפיכך נמנו גם כן להשלמת הסדר. וצדקו דברי חז"ל:
"כשבא להשרות שכינתו ביניהם –
מנאם".

1. מהו ההבדל העקרוני בין שניהם בטעם חלוקת העם לדגלים?

2. מה מסומל "באישון עינו" לדברי המדרש?

3. במה קרובים דברי בנו יעקב שהובאו בשאלה א לדברי המדרש?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי הבנתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]

במדבר

ניסינו ללכת בגיליון זה בדרך חדשה: העמדנו בתחילת ספר במדבר שאלה העוסקת בסקירה על הספר כולו. שתי ההקדמות לספר במדבר שהובאו בגיליון –
של הרמב"ן ושל האברבנאל – שונות בגישתן לספר כולו עקרונית.
אמנם הרמב"ן עוסק בעיקר בפרשה ראשונה או בשתי הראשונות ורק בסוף דבריו ידבר בספר כולו (החל מן "והספר הזה כולו")
ואילו האברבנאל מעמיד מול תכנם של שלושת ספרי התורה הראשונים את סקירתו של הספר הרביעי ואינו מפנה תשומת לב מיוחדת לפרשה הראשונה, אבל דווקא בהבדל זה –
שמידת החשיבות שהם מייחסים לפרשיות הראשונות, במדבר ותחילת נשא – משתקף ההבדל בין גישתם השונה לכל חומש במדבר. לאמר:
היודע לענות לשאלה א5, ידע על נקלה לענות לשאלה א4 ולשאלה א2. אבל לשם הקלה על הלומדים מוטב ללכת בסדר, שבו כתובות השאלות בגיליון.

להבנת דברי הרמב"ן על מקומו של המשכן בתוך המחנה ועל המסומל ע"י כך הובאו דברי בנו יעקב וכדאי גם לעיין בדברי הירש לשמות לט,
לג שהובאו בתרגום לעברית בגיליון לעיון בפרשת השבוע פקודי תשי"ד א.

ההבדל שבין הרמב"ן לבין האברבנאל בחלוקת ספר במדבר ובייחוד בגישתם לפרשה הראשונה של חומש במדבר (שאלה א4 – ובייחוד א5!) דומה במובן ידוע להבדל שבין המדרש במדבר רבה לבין שד"ל בטעם סידור המחנה לדגלים.
לכן טוב לעבור אחרי ההתעמקות בספר כולו (שאלה א) לשאלה ג. אולם לפני יש לקרוא את פרק ב בשלמות. בגיליון במדבר תש"ז יוכל המעיין למצוא תרשים של סידור המחנה במדבר ושל חלוקת העם לדגלים.

(בשאלה ב יש לעמוד על שינוי ההוראה במילת "דגל"
שהרי אין שימושה בתורה במקום זה כשימושה בעברית במדוברת בפינו כיום.)

מכיוון שפרק ב הוא מאותם הפרקים הנקראים "יבשים"
או "משעממים"
מפני שאין בו לכאורה אלא שמות ומספרים בלבד, לכן ייטיב המורה להעמיד את תלמידיו על שינויים בסגנון במקומות המקבילים ויחפש יחד עם תלמידיו סיבות לכך.

דוגמא 1: פסוק ז מטה זבולון…

פסוק יד ומטה דן

פסוק כב ומטה בנימין

פסוק כט ומטה נפתלי

דהיינו:
בשלושה דגלים הוזכר המטה השלישי של הדגל (השני מבין השניים "החונים עליו" – על הראשי –
) תמיד בוי"ו החיבור. ואילו בדגל מחנה יהודה הוזכר המטה השני החונה עליו מטה זבולון בלא וי"ו – ולא יקשה על הלומדים למצוא את הסיבה.

דוגמא 2: בדגל הראשון נאמר לעומת סדר המילים בדגלים האחרים

ג:
והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה

י:
דגל מחנה ראובן תימנה לצבאותם

יח:
דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה

כה:
דגל מחנה דן צפונה לצבאותם

ופרשו
האלשיך:

בל יתגאה יהודה באומרו: אני ראשון לכולם!
– על כן אמר "והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאותם",
כלומר:
לא יבושו השאר,
פן יאמר יהודה:
"גדול אנכי, כי אני ראשון לכולם" – כי הלא אינו לפניהם, רק כאילו האחרים קדמוהו ובתוספת וי"ו,
כאילו הוא נוסף עליהם, וגם נזכר דגלו כלאחר יד ולא כאחרים,
לבל תזוח דעתו על ההקדמה.

להודיעך:
שאין פרט סגנוני קטן שבקטנים,
שלא נוכל ללמוד ממנו מוסר השכל.