גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה התשע עשרה (תש"ך)
פרשת חקת –
פרה אדומה
פרק יט
תנחומא
פרשת
חוקת ו':
ר'
יצחק פתח (קהלת ז'
כ"ג)
"כל זה נסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"
אמר שלמה: על כל אלה עמדתי, ופרשה פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני".
א.
בטעם פרה אדומה:
השוה:
ר'
יוסף
בכור
שור:
לפי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מתיהם מתוך חיבתם ויצטערו יותר מדי,
אי נמי שלא יהיו דורשין אל המתים ובעלי האוב,
החמיר הכתוב בטומאת המת יותר מכל טומאות שבעולם לעשותו אבי אבות הטומאה, שמטמא אדם וכלים ואף מטמא באוהל.
ואף מפני כבוד הבריות,שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחין,
ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם כמו בעור בהמות ועצמות, וזהו גנאי לבריות.
וכן אמרו רבותינו (חולין קכ"ב ע"א)
מפני מה עור אדם טמא?
שלא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין.
ולפי חבתן – טומאתן. (=כל החביב יותר החמירו בטומאתו)
וכן לענין טהרתם החמיר הכתוב עליהם לבקש אפר פרה שהיא יקרה בדמים…
הקדוש
אנשלמה
אשתרוך: מדרשי
התורה
(במאה
ה-14 בברצלונה)
אחשוב כי בעבור שהפרה רמז לחומר והיו העוסקים בה טמאים, הורה שהנמשך אחר החומר – יטמא. אפרה היה מטהר הטמאים, שהמכניע חומרו ושורפו,
כאמרו "כל עוף שפורח עליו מיד נטרף" (מתכון כאן למה שנאמר בסוכה דף כ"ח ע"א:
"אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף").
אז
ישאר
טהור
ונקי, כי
החומר
מטמא כח
השכלי
לפי רוע
מזגו
ומטהר
כח השלכי
לפי טוב
הכנתו
וטוב
מזגו.
ואולי בעבור שלא יחשבו שיהיה לאפר פרה דבר עצמי
בסגולה
לטהרם ויבוא זה לחשוב בה מה שלא כוון בה,
לזה היתה מטמאה הטהורים ולזה
נקראת
"חוקה".
להעיר
כי הטומאה
והטהרה
לפי
המקבל.
ר'
עובדיה
ספורנו
ד"ה
"זאת
חוקת
התורה"
מעיקרי ההעלם (=התעלומה,
הסוד)
בזה הוא, שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים.
אמנם בהביננו את כל המצוה אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו (והמליצה שאולה מאיוב ד'
י"ב).
שמצאנו
ראשונה שכל העוסקים בה מעת שרפתה ואילך טמאים והם:
השורף,
והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה,
והאוסף,
והנוגע,
והנושא,
אמנם המזה והמקדש הם טהורים.
שנית שמעיקרי הפרה שתהיה אדומה בשלמות וכבר באר הנביא שהחטא נמשל למראה
אדום באמרו (ישעיה א'
י"ח)
"אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו".
שלישת
ראוי להתבונן שהתורה מישרת המעשים אל
המצוע, כי כל אחד משני הקצוות נמאס…
רביעית ראוי להתבונן,
שאין דרך נאות להישיר את הנעקש ולהשיבו אל המצוע זולתי בהטותו
אל קצה
הפוכו. כמו שיקרה בחליי הגוף. אע"פ שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת, כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא.
חמישית ראוי להתבונן,
שאין ענין אפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת המת.
וכבר נודע שענין התורה והמצות חיים הם למוצאיהם ולעוסקים בם, כאמרו (דבירם ל"ב מ"ז)
"כי היא חייכם",
והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות,
הולך למות או הוא מת גמור כאמרם (ברכות י"ח ע"ב)
"רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים".
שישית ראוי להתבונן מה שאמרו חז"ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב על הפוכה ובהיות שני תולעת עם שניהם, יורה ששניהם חטא.
וכבר אמרו שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו.
כאמרו (שמואל א' י'
כ"ז)
"ובני בליעל אמרו:
מה יושיענו זה ויבזוהו… ויהי כמחריש", ותפש עליו הנביא (=שמואל)
באמרו (שמואל א' ט"ו י"ז)
"הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה".
נאמר אם כן – שעם היות המצוה חוקה ואין להרהר אחריה ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו,
כי (משלי ל'
ה')
"כי אמרת א–לוה צרופה" ולה טעם נשגב בלי ספק,
נודע למלך שמצוה אותה, הנה יש כה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה אל כל חוטא,
שיטה אל קצה היפך מעשיו למען ישיג דרך המצורע ויטוהר, וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל
לב טהור,
כאמרם:
"וכי באיזו נפש חטא? אלא שצער עצמו מן היין".
(עיין:
במדבר
ו'
י"א
רש"י
ד"ה
"מאשר
חטא על
הנפש").
אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצועף יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה,
כאמרו (ויקרא ט"ז ל') "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".
1.* מה ההבדל בין שלושת הפרשנים בהסבירם את טעם המצוה,
האם לפנינו שלש גישות שונות או שתים?
2. מהי השאלה בפרשתנו אשר ביישובה עוסקים במיוחד שני האחרונים ולא נגע בה ר'
יוסף בכור שור כלל?
3.
הסבר את המקומות המודגשים.
4.
היכן מצינו בדברי חז"ל (או ברש"י)
שיבארו מקומות סתומים או פליאות בתורה באותה דרך בה הלך אשתרוך בסוף דבריו (החל מן "ואולי בעבור שלא יחשבו")?
5.**
מה רצה אשתרוך להסביר בעזרת ענין יונתן בן עוזיאל (סוכה כ"ח ע"א)?
6. מה רצה ספורנו להסביר ע"י הזכרת:
(א)
ענותונתו של שאול המלך?
(ב)
קרבן חטאת של נזיר?
ב.
מדברי המדרשים:
תנחומא
חוקת ח':
מעשה בגוי אחד ששאל את רבן יוחנן בן זכאי:
"אלין מילייא דאתון עובדין (=מה שאתם עושים בפרה אדומה)
נראין כמין כשפים!!
אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואם אחד מכם מטמא למת,
מזין עליו שנים שלש טפין ואתם אומרים לו: טהרת!"
אמר לו ר'
יוחנן בן זכאי:
"ולא נכנסה בך רוח תזזית (=רוח רעה, שגעון)
מימיך?"
אמר לו: "לאו".
אמר לו "ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?" אמר לו: "הן".
אמר לו: "ומה אתם עושין לו?" אמר לו: "מביאין עקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים,
והיא (=הרוח)
בורחת".
אמר לו: "ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך הרוח הזו רוח טומאה הוא,… מזין עליו מי נידה והוא בורח!".
לאחר שיצא הגוי,
אמרו לו תלמידיו:
"רבנו,
לזה דחית בקש,
לנו מה אתה אומר" אמר להם: "חייכם!
לא המת מטמא ולא פרה מטהרה ולא המים מטהרין.
אלא אמר הקב"ה:
"חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי".
הסבר במה שונה עקרונית תשובת ר' יוחנן בן זכאי לגוי מתשובתו לתלמידיו?
רש"י:
ד"ה
זאת חוקת
התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: "מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?"
לפיכך כתב בה "חוקה"
– גזרה היא מלפני,
אין לך רשות להרהר אחריה.
הרא"ם
מקשה:
והלא יש בכמה מקומות "חוקה"
ולא שייך בהם "גזרה היא מלפני"
כמו (שמות י"ב מ"ג)
"זאת חקת הפסח",
שהרי טעם הפסח מבואר הוא לעתיקי משדים.
* נסה ליישב קושייתו!
השאלות המסומנים *
קשות והמסומנות *
* קשות ביותר. יפתור כל אחד לפי דרגתו.
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מ.
פרלמן
שאלות
א.
במדבר
י"ט
י"ב הוא
יתחטא–בו
ביום
השלישי
וביום
השביעי
יטהר…
1.
הסבר את צירוף הטעמים בצלע הזאת (מדוע באו המפסיקים תרי גרשין תביר, טפחא)
ומהו פירושו של הפסוק בהתאם לכך?
2. איך היה צריך לפרשו, לו היו המלים "הוא יתחטא–בו ביום השלישי"
מוטעמות בטעמים: מהפך פשטא מונח זקף או תחליפיהם?
ב.
כ'
ה'…
והוצאת
להם
מים
מן–הסלע…
1. האם המלה "והוצאת"
מוטעמת בפשטא או בקדמא?
2.
הסבר את הכרעתך.