גיליונות נחמה – במדבר 26

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)

פרשת פינחס

פרק כ"ו א'-נ"א

א.
כו,
א–ב

ויהי אחרי המגפה…
שאו את ראש כל עדת בני ישראל

ילקוט
שמעוני
תשע"ג:

זה שאמר הכתוב (תהילים צ"ד):
אם אמרתי מטה רגלי – חסדך ה'
יסעדני.
בשעה שקבלו ישראל את התורה,
נתקנאו אומות העולם.
אמרו:
"מה ראו להתקרב מכל האומות?"
סתם הקב"ה פיהן, אמר להם: "הביאו לי יוחסין שלכם! הבו לה' משפחות עמים… (תהילים צ"ו),
כשם שבני מביאין,
שנאמר (במדבר א') ויתילדו על משפחותם".
לכך מנאם בראש הספר אחר המצוות: "אלה המצוות אשר ציווה ה'
את משה אל בני ישראל בהר סיני"
(ויקרא כ"ז ל"ד).
ואחר כך (במדבר א' א'):
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני… שאו את ראש כל עדת בני ישראל"
– שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם.
"גן נעול אחותי כלה… אחת היא יונתי"
(שיר השירים ג').
"שמעו האומות – אף הן התחילו מקלסין להם… אלא כשבאו לשיטים "ויחל העם לזנות"
(במדבר כ"ה א') שמחו האומות ואמרו:
הרי בטל! שוים הם לנו!"
כשבאו לידי נפילה זקפן המקום,
שנאמר:
"אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני",
– נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן.

1. מהו הרעיון הכלול במדרש?

2.
התוכל להעזר במדרש הנ"ל כדי לבאר את הפסקה שקבעה המסרת באמצע פסוק א'?

3. מה כונת המדרש באמרו "אותה עטרה שהיתה בידם"

4. מה טעם המפקדים שבמדבר א'
ובפרקנו לפי המדרש הנ"ל?

לשאלה 4: השוה:

דברי
רש"י
א'

ויהי
אחרי
המגפה
וגו'
– משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין,
עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו,
מחזירם במנין:

וכן
דברי
אברבנאל:

כבר ביארתי בסדר במדבר סיני שצוה ה'
למנות את ישראל שמה, כדי להכין אותם להיכנס לארץ ולכבשה כדרך המלכים שימנו חיליהם לבוא למלחמה. ולפי שהיו ישראל עתידין אז להיכנס לארץ,
ציווה ה' במנינם.
האמנם קרה מה שקרה, ששלחו המרגלים והמסו את לב העם וכו'
ונגזרה עליהם גזרה שלא יכנסו לארץ וימותו במדבר ויניעם ה' בו ארבעים שנה ובתוך הזמן ההוא מתו מהם רבים במגפות. ומפני זה עתה שקמו בניהם תחתם והיו מעותדים להיכנס לארץ, ראה יתברך שהיה ראוי למנות אותם, כי הבאים במלחמה זה דרכם לפנותם קודם בואם בה.

5. במה שונים שני המפרשים מן המדרש הנ"ל?

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י.

ג.
כו,
* י'

ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכל האש את חמישים ומאתים…

אבן
כספי:

"ואת
קרח" אינו דבק עם מה שלפניו,
רק עם מה שאחריו, רצוני באמרו "במות העדה שאכל האש את החמשים ומאתים איש".

1. למה לו להידחק ולפרש כך?

ד.
כו יד **

אלה משפחות השמעוני…

למה לא נאמר בשבט שמעון "לפקודיהם"
כמו שנאמר לגבי כל שבט ושבט ונאמר גם לגבי שבט שמעון עצמו במפקד במדבר א'.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)

פרשת פינחס

כ"ו א'-נ"א

גליון זה הוא גליון מלואים לגליון פינחס תש"ד העוסק אף הוא בקטע זה. עיין שם וצרפונו אליו!

א.
שאלה כללית:

אברבנאל
שואל:

איך היה אפשרי,
שעם גדול כזה,
כל יוצאי מצרים בימים רבים קרוב לארבעים שנה לא נתוספו אלא מעט מזער.
כי הנה כשנמנו בתחילה היו 603,550 ועתה לסוף ארבעים שנה היו 601,730. והוא דבר זר ורחוק מאד שש מאות אלף רגלי בארבעים שנה לא נתוספו והולידו אלא אלף ושמונים נפש.

1.
השוה את מספר הפקודים במקומנו למספרים שבמפקד במדבר א';
נסה למצוא סבת אחדים מן השנויים הגדולים?

2.
הסבר שאין סוף דברי אברבנאל סותרים את תחילת דבריו!

ב.
כו,
ג'

וידבר משה

העמק
דבר:

מלשון הנהגה. שהיו מפוזרים בערי עבר הירדן ורק המחנה ואהל מועד היה במקום אחד. וכאשר נצטוו להמנות,
הכריז משה ואלעזר שכל מי מבן עשרים שנה יבוא למקום המיועד.
ונדברו כולם לערבות מואב.

1. מה מצריכו לפרש "וידבר"
שלא בהוראתו הרגילה?

2.
היכן מצינו "דבר"
בהוראת זו בתנ"ך?

3. מה מעלתו של פירוש זה על פירוש רש"י?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שש עשרה (תשי"ז)

פרשת פינחס

כ"ו

א.
כו,
א–ב

ויהי אחרי המגפה…
שאו את ראש כל עדת בני ישראל.

ילקוט
שמעוני
תשע"ג:

זה שאמר הכתוב (תהילים צ"ד):
אם אמרתי מטה רגלי – חסדך ה'
יסעדני.
בשעה שקבלו ישראל את התורה,
נתקנאו אומות העולם.
אמרו:
"מה ראו להתקרב מכל האומות?"
סתם הקב"ה פיהן, אמר להם: "הביאו לי יוחסין שלכם! הבו לה' משפחות עמים… (תהילים צ"ו),
כשם שבני מביאין,
שנאמר (במדבר א') ויתילדו על משפחותם".
לכך מנאם בראש הספר אחר המצוות: "אלה המצוות אשר ציווה ה'
את משה אל בני ישראל בהר סיני"
(ויקרא כ"ז ל"ד).
ואחר כך (במדבר א' א'):
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני… שאו את ראש כל עדת בני ישראל"
– שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם.
"גן נעול אחותי כלה… אחת היא יונתי"
(שיר השירים ג').
"שמעו האומות – אף הן התחילו מקלסין להם… אלא כשבאו לשיטים "ויחל העם לזנות"
(במדבר כ"ה א') שמחו האומות ואמרו:
הרי בטל! שוים הם לנו!"
כשבאו לידי נפילה זקפן המקום,
שנאמר:
"אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני",
– נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן.

1. מהו הרעיון הכלול במדרש?

2. מה כונת המדרש באמרו "אותה עטרה שהיתה בידם"

(ועיין לגיון כי תשא שאלה ה

לשימוש חז"ל בביטוי "עטרה שעטרום…"

"כתרים שקשרו להם")

3.
התוכל להסביר בעזרת במדרש הזה מה מובנה של הפסקה שקבלה המסרת באמצע פסוק א'?

ב.
טעם המפקד

רש"י
א'

ד"ה
ויהי
אחרי
המגפה –
משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה ואתן לידע מנין הנותרות. ד"א:
כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסרו לו במנין – עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו,
מחזירן במנין.

אברבנאל

כבר ביארתי בסדר במדבר סיני שצוה ה'
למנות את ישראל שמה, כדי להכין אותם להיכנס לארץ ולכבשה כדרך המלכים שימנו חיליהם לבוא למלחמה. ולפי שהיו ישראל עתידין אז להיכנס לארץ,
ציווה ה' במניינם.
האמנם קרה מה שקרה, ששלחו המרגלים והמסו את לב העם וכו'
ונגזרה עליהם גזרה שלא יכנסו לארץ וימותו במדבר ויניעם ה' בו ארבעים שנה ובתוך הזמן ההוא מתו מהם רבים במגפות. ומפני זה עתה שקמו בניהם תחתם והיו מעותדים להיכנס לארץ, ראה יתברך שהיה ראוי למנות אותם, כי הבאים במלחמה זה דרכם לפנותם קודם בואם בה.

במה שונות דעות שני המפרשים בטעם המפקד מדעת המדרש הנ"ל?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)

פרשת פינחס

פרק כ"ו,
נ"ג–נ"ו

אברבנאל
מקשה:

הוקשה עוד לראשונים,
באיזה אופן נחלקה ארץ ישראל,
האם נחלקה לי"ב שבטים בחלקים שוים, והשבט שהיה רב באוכלוסין בה נוטל חלקו כשבט שהיה מעט (נ"ג–נ"ד)
"לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יותן נחלתו".

ובסדר מסעי אמר גם כן (ל"ג נ"ד)
"והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם,
לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו". והקשה גם כן לדעת הזה מה שנזכר בספר יהושע (י"ז י"ד),
שצוותו בני יוסף אליו: "מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב", כי איך יבקשו היפך הדין והצויי האלוהי?
ולמה לא השיבם יהושע, 'כה דבר ה'
וכה ציווה ואין בידי לתת לשבטים אלא חלקים שוים'?

ואם אמרנו, לברוח מזה, שהיתה חלוקת הארץ לגולגולתם במספר שמות, הוקשה מה שבירך יעקב ליוסף (בראשית מ"ח)
"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, על שם אחיהם יקראו בנחלתם",
שתהיה אם כן ברכה בלא תועלת ולבטלה,
כי אם יהיו גלגולות רבות,
בידוע שיתנו להם חלק רב.
ואין יתרון בהיות שני שבטים מהיותם שבט אחד.

ויקשה גם כן,
מה שנאמר בפרשת מסעי (ל"ד י"ג)
"זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר ציווה ה'
לתת לתשעת המטות וחצי", שמורה שלשבטים נתחלקה?

רש"י
נ"ג

ד"ה
לאלה
תחלק
הארץ
– ולא לפחותים מבן עשרים, אע"פ שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ,
שהרי שבע שנים כבשו ושבע שנים חלקו,
לא נטלו חלק בארץ אלא אלו שש מאות אלף ואלף…

רש"י:

ד"ה
לרב
תרבה
נחלתו
– לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב,
ואע"פ שלא היו החלקים שוים,
שהנרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים,
לא עשו אלא על ידי הגורל, והגורל היה ע"פ רוח הקדש…

ולא נתחלקה הארץ במידה לפי שיש גבול משובח מחברו,
אלא בשומא. בית כור רע כנגד בית סאה טוב,
הכל לפי הדמים.

ד"ה
לשמות
מטות
אבותם
– אלו יוצאי מצרים,
שנה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן המתים יורשים את החיים, כיצד?
שני אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים בבאי הארץ,
לזה אחד ולזה שלשה, האחד נטל חלק והשלשה נטלו שלשה, שנאמר "לאלה תחלק הארץ",
חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחלקו הכל בשוה. וזהו שנאמר (כ"ו נ"ח)
"לשמות מטות אבותם ינחלו, שאחד שנטלו הבנים,
חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים.
ואלו מתחילה חלקוה למנין יוצאי מצרים, לא היו נוטלין אלו הארבעה אלא שני חלקים, עכשיו נטלו ארבעה חלקים.

רש"י בראשית מ"ח ו' ד"ה ומולדתך אשר הולדת אחריהם

אם תוליד עוד – לא יהיו במנין בני, אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים ולא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה, ואע"פ שנחלקה הארץ למנין גולגלותם,
כדכתיב (במדבר כ"ו)
"לרב תרבה נחלתו",
וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורות, מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו.
(להטיל גורל הארץ למנין שמות השבטים ונשיא לכל שבט ושבט ודגלים לזה ולזה).

רמב"ן
בראשית
מ"ח
ו'

ד"ה
ומולדתך
אשר
הולדת
אחריהם. …
אבל הענין איננו כלל כאשר אמר הרב (=רש"י).

שארץ ישראל לשבטים נתחלקה, שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה, ונטל שבט שמעון המועט שבהם כשבט יהודה שמרובה באוכלוסין,
ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשוה. וכך אמר אונקלוס (בראשית מ"ט כ"ב)
"תרין שבטין יפקון מבנוהי, וקבלון חולקא ואחסנתא",
שיהיו שוים בקבלת הנחלה. וטעם "חולקא"
– חלק הבכור, ו"אחסנתא"
ירושת הפשוט.

ומה שאמר הכתוב (במדבר כ"ו)
"לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט",
לענין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב,
שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול בית אב ממועט נותנין לו חלק קטן, ומתים יורשין את החיים…

רמב"ן
במדבר
כ"ו
נ"ד

ד"ה
לרב
תרבה
נחלתו. "לשבט מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואע"פ שלא היו החלקים שוים,
"שהרי לפי רבוי השבט חלקו החולקים, לא עשו אלא ע"י הגורל "והגורל ע"פ רוח הקדש"
לשון רש"י.

ומדרש רבותינו בכתוב הזה אינו כן… ועוד,
שכבר כתבתי בסדר ויחי יעקב,
כי בגמרא "יש נוחלין" (בבא בתרא קכ"ב ע"א)
העלו בפירוש שלא נתחלקה לקרקפתא דגברי (=לראשי האנשים) אלא לשבטים נתחלקה,
שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה ונטל כל שבט החלק שיצא לו הגורל עליו, וזהו מה שצוהו בני יוסף שאמרו (יהושע י"ז י"ד)
"מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב"
ולא הוסיף להם יהושע כלום אבל אמר:
"עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפריזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים". לומר – שיכבשו להם מן הארץ שלא נכבשה להם וירחיבו בה את גבולם,
וזהו שאמר (במדבר כ"ו נ"ה)
"לשמות מטות אבותם ינחלו". בין רב למעט,
שיקחו כל המטות בשוה, בין שהוא מרובה באוכלוסין או ממועט בהם.
ויהיה פירוש "לרב תרבו נחלתו"
– לאנשי השבט עצמו…

ולפי דרך הפשט נראה לי,
כי הצוחה הזאת (יהושע י"ז י"ד)
הייתה של בני מנשה, אלא שבאו לפניו שני השבטים יחדו, – וכן (יהושע י"ד ו') "ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל ויאמר אליו כלב בן יפונה",
הדין לאחד וכל השבט יתרעם.
והיתה טענת בני מנשה, מפני שאין בכל השבטים, מי שהשאיר ערים רבות וגדולות לכנעני כאשר השאיר מנשה שלשת הנפות (יהושע י"ז י"א)
וראיה לדבר, כי לאחר שכתוב (שם פ' י"ב)
"ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים ויואל הכנעני לשבת בארץ הזאת", כתיב "וידברו בני יוסף",
כי מלכתחילה לא נתרעמו עד שעשו עמם מלחמה ולא יכלו להם,
ויתכן שזה טעם (שם י"ד)
"גורל אחד וחבל אחד", אמרו:
"מפני שהפלת לשנינו תחילה גורל אחד, נפל חבלנו יחד,
ואירע חלק שנינו במקום הזה,
הקשה,
ואלו עשית לנו שני גורלות,
כנהוג בכל שני שבטים, היה יוצא במקום אחר שהוא נוח לכבוש",
ואמר להם יהושע שאם יעלו ביער הפריזי והרפאים, יבררו להם שם כל מה שירצו וירחיבו את גבולם,
וחזרו להם ובארו דבריהם ואמרו:
"גם ההר לא יספיק לנו,
כי רכב ברזל בכל הכנעני (שם ט"ז),
שנתת לנו בארץ העמק". ואז אמר יהושע,
כי לא יתן להם בהר גורל אחד,
אבל יהיה להם ההר כולו והיער הגדול ששם, ויבררו להם ממנו כל צרכם ויהיה להם כל מוצאות גבולי ההר,
ויורישו משם הכנעני,
כי רכב ברזל לו והוא חזק ואין שאר השבטים חפצים בו,
אבל הם שני האחים, שהם עם רב כוח גדול להם, הם יעזרו זה את זה והם יורישוהו.
וסוף דבר, שלא שמע אליהם ולא הוסיף להם כלום,
כי כן הדין.

והנה צורך הרחיב דברים בענין הזה, והכלל כי הדין שהעלו בגמרא הוא אמת וכן ראוי לפרש המקראות.

והנה פרוש הפרשה "לאלה"
– הנזכרים למשפחות – "תחלק הארץ במספר שמות", שיתנו לכל זכר לגולגלותם חלקו,
"לרב תרבו נחלתו",
שיחלקו ארץ ראובן לארבעת חלקים,
למשפחת החנוכי המרובה,
דרך משל, נרבה נחלתו, ולמשפחת הפלואי המועטת נמעיט, כי איש לפי פקודי המשפחה יותן נחלתו ותיטול כל המשפחה במקום אחד, ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות…

ד"ה
אך
בגורל
יחלק
את
הארץ
– לשבטי ישראל ולשמות מטות אבותם שהם שנים עשר מטות ינחלו אותם.
וחזר ומאר "על פי הגורל תחלק נחלתו"
של מטה, בין רב למעט,
כי גם בין המשפחות יטילו גורל, ויהיה החלק החנוכי ברוח (=במזרח או במערב וכד') ובמקום אשר יעלה לו הגורל – וחלק הפלואי באותו מקום אשר יעלה לו הגורל, אך נרבה לרב ונמעיט למועט במשפחות, וזהו שנאמר (ל"ג נ"ד)
"והתנחלתם את הארץ מגורל למשפחותיכם,
לרב תרבו את נחלתו, ולמעט תמעטו את נחלתו, אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה, למטות אבותיכם תתנחלו".

הנה באר, שתהיה הנחלה למשפחות בגורל, אל הרוח אשר ייפול לו הגורל, שם נרבה לרב ונמעיט למעט במשפחות, ואמר,
שתהיה למטות אבותם,
כלומר שתים עשרה מטות.

1. מה ההבדל העיקרי בין רש"י לרמב"ן בפרוש עניין חלוקת הארץ?

2. מה ההבדל שיניהן בפרוש המלים "לשמות מטות אבותם ינחלו"?

3.*
מאחר שלפי רש"י לבאי הארץ נחלקה הארץ (ע'
ד"ה לאלה תחלק),
למה לו להסביר ש"המתים יורשים את החיים", מה רצה ליישב על ידי כך?

4.**
אברבנאל
אחרי
הביאו
קצור
דברי
רש"י
ורמב"ן
אומר:

"ושתי הדרכים בלתי נכונים אצלי,
ואין ראוי לקבל אחד מהם כפי סגנון הפסוקים".

הסבר במה נראים דברי רש"י בלתי מתיישבים עם סגנון הפסוקים.

5.**
לדברי
הרמב"ן
טוען
אברבנאל:

"לדבריו היו ראוי שיזכור במצוות החלוק הראשון תחילה, שהוא קדם לכל הקדימות והחלוק השני יזכור אחריו והוא בהיפך מה שפרש הרב (=הרמב"ן).

הסבר מה טענתו נגד פירוש הרמב"ן?

6. למה לרמב"ן להביא את יהושע י"ז,
במה מחזקים הפסוקים ההם את דעתו?

7.*
במה שונה פרוש הרמב"ן "לפי דרך הפשט"
לצוחת בני יוסף מפרוש חז"ל המובא בדבריו?

8.*
איך יוכל רש"י לפרש את "צואתם"
לפי שיטתו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)

פרשת פינחס

פרק כו

א.
כו,
א:

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה, וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר:

כו,
ב:
שְׂאוּ
אֶת
רֹאשׁ
כָּל
עֲדַת
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
מִבֶּן
עֶשְׂרִים
שָׁנָה
וָמַעְלָה
לְבֵית
אֲבֹתָם
כָּל
יֹצֵא
צָבָא
בְּיִשְׂרָאֵל:

ילקוט שמעוני במדבר – פרק כו –
רמז תשעג [תרפד]

ויהי
אחרי
המגפה
וגו' שאו
את ראש
כל עדת
בני
ישראל: זה שאמר הכתוב:
אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּךָ ה' יִסְעָדֵנִי (תהילים צד,יח),
בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם. אמרו:
מה ראו להתקרב מכל האומות,
סתם פיהן הקב"ה אמר להם:
הביאו לי ספרי ייחוסין שלכם,
"הבו לה' משפחות עמים" (תהילים צו,ז),
כשם שבני מביאין,
שנאמר:
ויתילדו על משפחותם (במדבר א,יח).
לכך מנאם בראש הספר אחר המצוות, "אלה המצוות אשר ציווה ה'
את משה אל בני ישראל בהר סיני (ויקרא כז, לד)
ואחר כך וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו'
שאו את ראש כל עדת בנ"י (במדבר א,ב),
שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היחוסין שלהם,
גן נעול אחותי כלה (שה"ש ד, יב)
אחת היא יונתי תמתי (שם ו, ט).
שמעו האומות אף הן התחילו מקלסין להן:
ראוה בנות ויאשרוה (שם י). לא עשו, אלא כשבאו לשטים ויחל העם לזנות (במדבר כה, א).
שמחו האומות, ואמרו אותה העטרה שהיה בידם כבר היא נטולה מהם,
אותו השבח שהיו משתבחין הרי בטל, שווים הן לנו.
כשבאו לידי נפילה זקפן המקום,
שנאמר:
אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני (תהילים צד, יח).
נגף הק' את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן,
שנאמר:
ויהי אחרי המגיפה,
שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר כו, א–ב).

1. מהו הרעיון הכלול במדרש?

2. מה כוונת המדרש באומרו "אותה עטרה שהיתה בידם"? (ועיין גיליון כי תשא תש"ד שאלה ה לשימוש חז"ל בביטוי "עטרה שעטרום….; כתרים שקשרו להם")

3.
התוכל להסביר בעזרת המדרש הזה מה מובנה של הפסקה שקבעה המסורת באמצע פסוק א?

ב.
כו,
ג:

וַיְדַבֵּר משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:

רש"י
כו, ג:

וידבר
משה
ואלעזר
הכהן
אֹתָם: דברו עמם על זאת שצווה המקום למנותם.

אבן
עזרא כו,
ג:

אֹתָם:
כמו "דברו לשלום" (בראשית לז, ד).

הכתב
והקבלה
במדבר
כו, ג:

וידבר
אותם
לאמר
מבן: פירוש,
העביר אותם לפניו זה אח"ז שיאמרו ויגידו כל פרטיהם אשר הם בני עשרים (ליעס זיא פארפיהרען אנצודייטען פאן צוואנציג יאהר),
"וידבר",
מן "ידבר עמים תחתינו"
(תהילים מז,ד),
שפירושו עניין הנהגה,
"וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם" (ישעיהו ה, יז)
ר"ל כמנהגם, על דרך "דבר יום ביומו",
ושם "דְבוֹרָה"
לשרץ העוף (ביענע)
ג"כ על שם הנהגה, והיא המולכת והמנהגת כל עדת הדבורים והכל נמשכים אחריה.

1. מה קשה בפסוקנו"
האם שלושת הפרשנים מיישבים אותו קושי?

*2.
בבראשית לז, ד (המובא בראב"ע)
מפרש רש"י דברו: לדבר עמו, מדוע אין רש"י גם במקומנו מסתפק בדבריו הראשונים "דברו עמם", למה מוסיף הוא בפירושו את מה שהוסיף?

3. מהי חולשת פירושו של בעל הכתב והקבלה?

** 4.
האם זהו אותו קושי שמיישבו רש"י בבראשית לז ויתנכלו אותו:
אותו עמו כלומר אליו; או לפנינו קושי אחר?

ג.
כו,
ג:

וַיְדַבֵּר משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:

רש"י
כו, ג:

לאמר:
אמרו להם צריכים אתם להמנות.

מה ראה רש"י לפרש מילה רגילה זו?

ד.
כו,
ד:

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר ציווה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

רש"י
כו, ד:

מבן
עשרים
שנה ומעלה
כאשר
צוה: שיהא מונים מבן עשרים שנה ומעלה שנאמר (שמות ל, יד):
כל העובר על הפקודים.

ר'
אליהו
מזרחי
מקשה:

למה הוצרך רש"י לפרש מאמר "כאשר ציווה ה'"
שהוא מורה על האמור בפרשת כי תשא,
ולא על האמור כאן "מבן עשרים שנה ומעלה"?

* ענה לקושייתו!

ה.
כו,
סב:

וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שלושה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש"י
כו, סב:

כי
לא התפקדו
בתוך בני
ישראל: להיות נמנין בני עשרים שנה ומה טעם.

כי
לא נתן
להם נחלה:
והנמנין מבן עשרים שנה היו בני נחלה שנאמר איש לפי פקודיו יותן נחלתו.

השווה דברי רש"י:

במדבר
א, מט:
אַךְ
אֶת
מַטֵּה
לֵוִי
לֹא
תִפְקֹד
וְאֶת
רֹאשָׁם
לֹא
תִשָּׂא
בְּתוֹךְ
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל:

רש"י
במדבר
א, מט:

אך
את מטה
לוי לא
תפקד: (במדבר רבה ב"ב קכא) כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. דבר אחר צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר אמר אל יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי שלא טעו בעגל.

ומקשה
הרא"ם:

כאן נתן הכתוב טעם על שלא התפקדו בתוך בני ישראל ואינו לא מהטעם הראשון שאמרו חז"ל בכתוב: אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך בני ישראל,
ולא מהטעם השני,
ומה להם לחז"ל לתת טעם אחר חוץ מן הטעם שכתבה התורה בפירוש?

** נסה ליישב קושייתו!

ו.
כו,
סב:

וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שלושה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

אבן
עזרא כו,
סב:

ויהיו
פקודיהם: פקודי הלויים במספר הזה נוספו שבע מאות.
והתימה,
כי לא נוסף בהם רק שבע מאות,
והנה ישראל שמתו מי שהיה מבן עשרים שנה ומעלה היה מספרם בפעם האחרונה קרוב מהמספר הראשון, כי הלוים לא נכנסו עם פקודי ישראל,
והעד אלעזר הכהן.

1.
כיצד נוספו שבע מאות, והלא בבמדבר ג,
לט נאמר:

"כל
פקודי
הלויים
אשר
פקד
משה
ואהרון…
כל
זכר
מבן
חודש
ומעלה
שנים
ועשרים
אלף"?

2. מהי התמיהה של הראב"ע על התרבותם של שבט לוי?

** 3.
הידועה לך תשובה לתמיהתם?

** 4.
מה פירוש "והעד אלעזר הכהן",
על מה עליו להעיד?

ז.
כו,
סד:

וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי:

פסוק
סה: כִּי
אָמַר
ה'
לָהֶם
מוֹת
יָמֻתוּ
בַּמִּדְבָּר
וְלֹא
נוֹתַר
מֵהֶם
אִישׁ
כִּי
אִם
כָּלֵב
בֶּן
יְפֻנֶּה
וִיהוֹשֻׁעַ
בִּן
נוּן:

* 1.
לכאורה נראה שיש סתירה בין שני הפסוקים האלה, מהי הסתירה?

* 2.
בהסתכלות מדויקת בפסוקים יתברר, כי אין סתירה,
כיצד?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]

פרשת פינחס

פרק כו

פרק זה כולל את המפקד השלישי שנפקדו בני ישראל מאז צאתם ממצרים (שמות לח, כו;
במדבר א; במדבר כו). בטעמם של המפקדים הראשונים שונות דעות המפרשים.
ועיין לזה ביחוד גיליונות במדבר (תש"ב,
תשכ"ז)
וגם הפעם נראה שלא כולם מסכימים לטעם הנראה לכאורה כיחידי: לשם הנחלת הארץ,
טעם אשר סמיכות הפרשיות מעידה עליו, (פסוק נג) "לאלה
תחלק
את
הארץ
בנחלה
במספר
שמות",
וכן עניין בנות צלופחד הבא אחריו; אולם לא כך היא דעת רש"י הנותן – בעקבות המדרש – שני טעמים אחרים למפקד זה,
וכן שוב אחרת היא דעתו של האברבנאל ועיין לזה גיליון פינחס תש"ז שאלה ב.

לשאלה א1 ולאותו שבח גדול שבו נשתבחו בני ישראל יש להשוות עוד שני מדרשים ואם כי הראשון מתייחס למפקד שבפרק א במדבר, והשני מתייחס לדברי בלעם (כד,
ב–ה,
בכל זאת הרעיון אחד הוא ומדברים הם באותה תכונה יקרה שבה הצטיינו ישראל ושגם בלעם וגם מדין ראו בו סוד קיומו וכוחו ועזוזו של ישראל.
ואלה שני המדרשים:

ילקוט שמעוני במדבר – פרק א –
רמז תרפד

בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהם,
מה ראו להתקרב יותר מן האומות. סתם הקב"ה פיהם אמר להם: הביאו לי ספר יוחסין שלכם,
שנאמר:
הבו לה' משפחות עמים (תהילים צו,ז)
כשם שבני מביאים,
שנאמר:
ויתילדו על משפחותם לבית אבותם.
לכן מנאם בראש הספר הזה אחר המצוות,
שנאמר:
אלה המצוות אשר ציווה ה'
את משה אל בני ישראל בהר סיני (ויקרא כז, לד);
ואחר כך: וידבר ה' במדבר סיני שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם, (במדבר א,ב).
שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן.

מדרש רבה במדבר פרשה ב פסקה ד

אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדם,
שלא היה יכול ליגע בהם,
שנאמר (במדבר כד): וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו,
אלו הם הדגלים,
שהתחיל אומר: מי יכול ליגע בבני אדם אלו, מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם,
שנאמר (שם):
שוכן לשבטיו" מיכן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל לכך נאמר:
איש על דגלו.

בחוגי מבוגרים בוודאי אין צורך להרבות בדברים ובהסברים למה נתקנא בלעם בהם ולמה התחיל אומר:
"מי יכול ליגע בבני אדם אלו", שטהרת המשפחה שולטת בם. אך גם בחוגי נוער המצויים כיום אצל כל מיני ספרות יפה ו"יפה"
וכן אצל סרטי קולנוע מכל הסוגים לא יקשה כלל לעורר הבנה עמוקה למדרשי חז"ל אלה הרואים תכונה זו שהיתה חזקה בנו כזכותנו העיקרית להיות ראויים לקבלת התורה ולבחירתנו.

השאלות ברש"י (ב,ג,ד,ה)
כולן קשות הפעם.
(וכן קשים כל דברי רש"י לפרקנו. עיין גם גיליון פינחס תש"ט שאלה ג.
לשאלה ב יש להעיר שמיישב רש"י בו קושי כפול; וכדברי המזרחי:

פירש רש"י מילת "אותם"
– "עמם",
מפני שהפעול של המדברים בכל מקום הם הדברים, כדכתיב "וידבר
אלוהים
את
כל
הדברים
האלה
לאמר",
לא השומעים את הדברים, גם פירש הדברים שדברו עמם מה הם,
ואמר,
שהם מה שציווה להם המקום "שאו את ראש כל עדת בני ישראל"
והכתוב סמך על הכתוב למעלה ולא הוצרך להזכיר.

יושם לב לכך,
שלא יוכל הפסוק הבא לשמש תוכן הדיבור הישיר הבא לאחר "לאמר",
כי חסר בו הנשוא. וגם עצם המצווה "התפקדו"
איננה בו.

לשאלה ו3 ימצא החומד תשובה מאירת עיניים בדברי הרמב"ן לבמדבר ג,
יד ד"ה וידבר ה'
אל משה במדבר סיני; (ביחוד תשובתו עד "ולא עלו למעלה כשאר השבטים")
קושי הסבל מחשל – לדבריו – את כח הקיום.
ואלה שסבלם פחות,
פחות בם רצון הקיום!