גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת פינחס
פרק כ"ה
א.
עניינים שונים נסמכו בפרשתנו אלו לאלו (י'-י"ג,
י"ד–ט"ו,
ט"ז–י"ח,
יט')
כיצד מבאר רש"י את סמיכות העניינים האלה וכיצד עונה הרמב"ן על השאלות הללו?
קרא:
רש"י:
י"ד
ושם
איש
ישראל
וגו'
– במקום שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי:
נשיא
בית
אב
לשמעני
– לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון.
דבר אחר להודיע שבחו של פינחס, שאע"פ שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם,
לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה:
ט"ו
שם
האשה
המכה
וגו'
– להודיעך שנאתם של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות, כדי להחטיא את ישראל:
כו,
א
ויהי
אחרי
המגפה
וגו'
– משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין,
עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו,
מחזירם במנין:
רמב"ן
י"ב:
הקדמה
לפרשתנו: הודיע
הקבה"ו
למשה…
הודיע הקב"ה למשה שישלם שכר טוב לפינחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו,
ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם,
ולא מתו כולם במגפה. וצוהו שיודיע לישראל שהוא כוהן לעולם, וזה טעם לכן אמור –
שיגיד זה בישראל.
ולא אמר הכתוב "והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם" כמו שאמר (שמות כה יג)
באהרן,
אבל אמר "ברית כהונת עולם"
ואמר "את בריתי שלום"
שיתן לו ברית עם השלום דבק בו,
ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת (שמות כח ב),
ולכך אמר אשר קנא לאלהיו – והמשכיל יבין:
והזכיר
ושם איש
ישראל
המוכה, ושם האשה המכה – להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה,
שהרג נשיא בישראל ובת מלך גויים ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו.
ואחרי שנתן שכרו הטוב לצדיק צוהו להפרע מן הרשעים,
ואמר לו צרור את המדינים – וצוהו שימנה העם תחלה, וזה טעם ויהי אחרי המגפה (להלן כו א),
כי המנין יהיה תחלה:
שים לב: את הקשר שבין י"ד לפסוקים הקודמים מבאר רש"י בשתי דרכים!
לדרך א' השוה:
רש"י בראשית י"ח י"ח
ואברהם
היו
יהיה
– מדרש אגדה (משלי י ז)
זכר צדיק לברכה,
הואיל והזכירו ברכו.
ופשוטו וכי ממנו אני מעלים,
והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול ולהתברך בו כל גויי הארץ:
אברבנאל
מקשה:
מהו השכר שנתן הקבה"ו לפינחס על אשר השיב את חמתו מעל בני ישראל וקנא את קנאתו,
מאחר שהוא לא חטא בידוע שיעשה שלום לו?!
המפרשים טרחו למצא הקשר שבין מעשה פינחס ובין שכרו (=לתרץ את הקושיה דלעיל.) מה הם תשובותיהם?
ראב"ע
י"ב
את
בריתי
שלום
-.… והטעם שלא יגור מאחי זמרי,
כי הוא נשיא בית אב.
ושכרו שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ונצח,
כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס. ויתכן שהיו בנים אחרים לאלעזר:
ספורנו
י"ב
את
בריתי
שלום. ממלאך המות, כענין עושה שלום במרומיו כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים.
וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו, עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פלגש בגבעה,
שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמוןבשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה כו' שלש מאות שנה וכבר סיפרו ז"ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו. וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס,
והוא עדין חי וקיים:
ספורנו
י"ג
תחת
אשר קנא
לאלהיו. ומאחר שהוא רב את ריבי,
אצילהו מריב כל התנגדות ויהיה לו השלום.
ויכפר על בני ישראל. בעשותו הנקמה לעיני כולם, כדי שיכופר להם על שלא מיחו בפושעים,
ולכן הוא ראוי לכהונת עולם אשר בה יכפר בעדם:
העמק
דבר:
בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במידת השלום שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים משום הכא באה הברכה,
שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום.
ועיין כיוצא בזה בספר דברים י"ג י"ח ברוצחי עיר הנידחת.
(מהו ההסבר הפסיכולוגי בדבריו של העמק דבר?
במה משוה הוא את מקומנו למקום בספר דברים?)
ג.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:
לרש"י
י"א
פינחס
בן
אלעזר
בן
אהרן
הכהן
– לפי שהיו השבטים מבזים אותו,
הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן:
לראב"ע י"ב
ד"ה
את בריתי
שלום את
בריתי
שלום
– טעמו – את בריתי, ברית שלום, כמו כסאך אלוהים (תה'
מה,
ז),
ורבים כן. …
הידועות לך עוד דוגמאות?
לרש"י
י"ג
והיתה
לו
– בריתי זאת:
ומה בינו לראב"ע?
לראב"ע
י"ד
אשר
הכה את
המדינית
– עם,
ורבים כן.
לרש"י
ט"ו
ושם
האשה
המכה
וגו'
– להודיעך שנאתם של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות, כדי להחטיא את ישראל:
לראב"ע
י"ח
ועל
דבר
כזבי
– ועוד,
כי יחשבו לעשות לכם רע בעבור כזבי אחותם:
ומה בינו לבין פרוש:
הרמב"ן י"ח
וטעם
בנכליהם
– כאשר פירשתי (לעיל כה א)
כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת,
כמו שנאמר (לעיל כב ד)
ויאמר מואב אל זקני מדין,
כי בהם נתיעצו מתחלה והם נתנו עצה זו למואב שתזנינה בנותם עמהם ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל השם,
ואם לא נזכר שם. ועוד ששלחו להם בת מלכם לזנות עמהם,
וזה טעם ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם – כי לולי מדעת יועצי המלכות נעשה, כבודה בת מלך במדין מה תבקש בשטים בערבות מואב לבא אל מחנה עם אחר, כי ישראל בערבות מואב בשטים היו, ומאין תבא שם המדינית הזאת.
אבל היתה יפת תאר מאד,
ושלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות סג ב):
וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו,
כי בשובו מארץ מואב עבר במדין כי דרכו משם והיה ביועצי המלכות, ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם,
לפיכך מצאוהו ישראל במדין והרגוהו שם (להלן לא ח).
ועיין
רמב"ן כ"ה א'
לזנות
אל בנות
מואב –
על ידי עצת בלעם, כדאיתא בחלק (סנהדרין קו א),
לשון רש"י.
ובאמת שהזנות לא היתה מזמת הנשים, כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה,
ומזקני מדין היה להם, שנאמר במדינים (להלן פסוק יח)
כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור,
כי נכלו להם בזמה להדיחם
ד.
ירושלמי סנהדרין.
הלכה
ב': אמר לו בלעם לבלק: אלוהיהם של אלה שונא זמה הוא, העמידו בנותיכם בזמה ואתם שולטים בהם. אמר לו: וכי משמע לי אנון? (=וכי ישמעו לי אנשי מואב להפקיר בנותיהם?)
אמר לו: אוקים בנתך קומי ואינון חמי ושמעין לך.
(אתה תתחיל מקודם להפקיר בתך והם יראו ויעשו כמוך).
הדא הוא דכתיב ראש אומות בית אב במדין הוא.
ועיין:
רש"י כ"ה א'
לזנות
אל
בנות
מואב
– על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק:
רמב"ן כ"ה א'
ד"ה לזנות; (ראה לעיל)
רמב"ן כה, י"ח (ראה לעיל)
רש"י כ"ה ט"ו
ושם
האשה
המכה
וגו'
– להודיעך שנאתם של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות, כדי להחטיא את ישראל:
רש"י יח.
כי
צוררים
הם
לכם
וגו'
על
דבר
פעור
– שהפקירו בנותיהם לזנות,
כדי להטעותכם אחר פעור. ואת מואב לא ציווה להשמיד,
מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח ב):
רש"י ל"א ט"ז
בדבר
בלעם
– אמר להם אפילו אתם מכניסים כל המונות [האומות]
שבעולם אין אתם יכולים להם,
שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור. בואו ואשיאכם עצה.
אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו',
כדאיתא בחלק (סנהדרין קו א)
ובספרי:
מה טעם לא נכתב כל אותו מאורע במקומו בראש פרק כ"ה – אלא נרמז בפרשתנו (פסוק י"ח)
ושב ונרמז במטות (פסוק ט"ז)?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ז)
פרשת פינחס
כ"ה י'-י"ג
א.
כה,
יב
הנני
נותן
לו
את
בריתי
שלום.
רש"י:
את
בריתי
שלום
– שתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו:
יג.
והיתה
לו
– בריתי זאת:
ראב"ע:
את
בריתי
שלום
– טעמו – את בריתי, ברית שלום, כמו כסאך אלהים (תה'
מה,
ז),
ורבים כן. והטעם שלא יגור מאחי זמרי,
כי הוא נשיא בית אב.
ושכרו שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ונצח,
כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס. ויתכן שהיו בנים אחרים לאלעזר:
ר'
יוסף
אלבו ספר
העיקרים
מאמר ד'
פרק
נ"א:
ולפי דעת החולקים על רבותינו ז"ל ואומרים כי פינחס איננו אליהו, יהיה השלום המיועד אל פינחס רומז שלום מנוחת הנפש בעולם הבא…
ויודה על זה מה זכר הכתוב בענש הרשעים (ישעיה נ"ז)
"אין שלום אמר אלוקים לרשעים"
– אין חיי הרשעים בעולם הזה מעדרי השלום והשקט יותר מן הצדיקים!
אבל ירמוז אל שלום הנפש בלי ספק בעולם הרוחני שאין בו הפך (=שאין בו התרוצצות בין נגודים ולא יגבר אחד היסודות ההפכיים על האחר) ועליו נאמר (תהילים קי"ט)
"שלום רב לאוהבי תורתך".
אברבנאל:
ולפי שהיו רבים מבני ישראל אומרים, שהיה פינחס בסכנה עצומה עם בני שמעון וקרובי זמרי,
שיעמדו עליו ויהרגוהו ויצטרך פינחס מטעם זה לבקש אנשים שילכו סביבו לשמרו מאויביו,
ציווה ה' למשה,
שיאמר לכל אדם ויפרסם בתוך בני ישראל,
שה'
יתברך נותן לפינחס את בריתו שלום ולא יירא בקום עליו מרעים,
כי מי ערב את לבו לגשת אליו להשחיתו בהיות ברית ה'
סביבו לחלצו.
ספורנו:
את
בריתי
שלום. ממלאך המות, כענין עושה שלום במרומיו כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים.
וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו, עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פלגש בגבעה,
שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמוןבשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה כו' שלש מאות שנה וכבר סיפרו ז"ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו. וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס,
והוא עדין חי וקיים:
העמק
דבר:
בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקבה"ו ברכו במדת השלום שלא יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים,
משום הכא באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום ולא יהא זה עניין לפוקת הלב.
(והשוה דבריו לדברים י"ג י"ח ד"ה ונתן לך רחמים:
דמעשה עיר הנדחת גורם שלוש רעות בישראל:
האחת שההורג נפש נעשה אכזר בטבעו… ואם נהרוג עיר שלמה בעל כרחנו עלינו להוביל אנשים רבים להרוג ולהיות אכזרים…
ועל זה הבטיח הכתוב שאם תעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה'
מחרון אפו "ונתן לך רחמים"
– מידת הרחמים!)
1. מה כולל בתוכו מושג "השלום"
המובטח לפינחס לפי הדעות הנ"ל?
2. **
איזו מכולן נראית לך כמתאימה ביותר לעניננו?
(השוה פסוקים: ישעיה נ"ד י'; יחזקאל ל"ז כ"ו;
מלאכי ב ד–ו)
3. מהו הדמיון בין ענייננו לבין עניין עיר הנידחת לדעת בעל "העמק דבר"
ב.
כה,
י"א.
פינחס…
השיב
את
חמתו…
ולא
כליתי
את
בני
ישראל.
לכאורה נראה פסוק זה סותר לנאמר בדברים ד' ג':
עיניכם
הרואות
את
אשר
עשה
ה'
בבעל
פעור,
כי
כל
האיש
אשר
הלך
אחרי
בעל
פעור
השמידו
ה'…
1. *
מהי הסתירה?
2.*
כיצד מתיישבת סתירה זו על פי דברי המפרשים האלה:
ראב"ע
י"א
ד"ה
בקנאו
… ולולא הוא שקנא,
הייתי מכלה כל ישראל בדבר בקנאתי:
רמב"ן
ה'
ד"ה
הרגו איש
אנשיו
… ויתכן שתהיה כוונת האגדה הנזכרת,
לומר שיהיו ההרוגים לפי המצוה יותר מחמש עשרה רבוא,
לומר שהיו החוטאים רבים, אבל חסך עליהם ענין פינחס.
והנה נשארו מן הנצמדים והקב"ה השמידם אחר כן טרם עברם את הירדן, זהו שכתוב (דברים ד ג ד) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בה'
אלהיכם חיים כלכם היום:
ספורנו
י"א
בקנאו
את קנאתי
בתוכם. שעשה נקמתי לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו,
יכופר על אשר לא מיחו בפושעים, ובזה השיב את חמתי מעליהם:
** מה אפשר לטעון נגד פרושו של הרמב"ן?
ג.
שאלות לשון וסגנון:
1.*
י"ב:
מה הקושי הלשוני בביטוי
"את
בריתי
שלום"
ומה הן שתי הדרכים לפרושן?
2.
י"ב:
למה נאמר כאן "לכן
אמור"
ולא נאמר – למי?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
פרשת פינחס
פרק כ"ה י'-י"א
א.
כה,
יב
הנני
נותן
לו
את
בריתי
שלום.
ראב"ע:
את
בריתי
שלום
– טעמו – את בריתי, ברית שלום, כמו כסאך אלהים (תה'
מה,
ז),
ורבים כן. והטעם שלא יגור מאחי זמרי,
כי הוא נשיא בית אב.
ושכרו שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ונצח,
כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס. ויתכן שהיו בנים אחרים לאלעזר:
ר'
יוסף
אלבו, ספר
העקרים
מאמר ד'
פרק
נ"א:
ולפי דעת החולקים על רבותינו ז"ל ואומרים כי פינחס איננו אליהו, יהיה השלום המיועד אל פינחס רומז שלום מנוחת הנפש בעולם הבא…
ויודה על זה מה זכר הכתוב בענש הרשעים (ישעיה נ"ז)
"אין שלום אמר אלוקים לרשעים"
– אין חיי הרשעים בעולם הזה מעדרי השלום והשקט יותר מן הצדיקים!
אבל ירמוז אל שלום הנפש בלי ספק בעולם הרוחני שאין בו הפך (=שאין בו התרוצצות בין נגודים ולא יגבר אחד היסודות ההפכיים על האחר) ועליו נאמר (תהילים קי"ט)
"שלום רב לאוהבי תורתך".
אברבנאל:
ולפי שהיו רבים מבני ישראל אומרים, שהיה פינחס בסכנה עצומה עם בני שמעון וקרובי זמרי,
שיעמדו עליו ויהרגוהו ויצטרך פינחס מטעם זה לבקש אנשים שילכו סביבו לשמרו מאויביו,
ציווה ה' למשה,
שיאמר לכל אדם ויפרסם בתוך בני ישראל,
שה'
יתברך נותן לפינחס את בריתו שלום ולא יירא בקום עליו מרעים,
כי מי ערב את לבו לגשת אליו להשחיתו בהיות ברית ה'
סביבו לחלצו?!
ספורנו:
את
בריתי
שלום. ממלאך המות, כענין עושה שלום במרומיו כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים.
וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו, עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פלגש בגבעה,
שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמוןבשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה כו' שלש מאות שנה וכבר סיפרו ז"ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו. וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס,
והוא עדין חי וקיים:
העמק
דבר:
בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקבה"ו ברכו במדת השלום שלא יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים,
משום הכא באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום ולא יהא זה עניין לפוקת הלב.
(והשוה דבריו לדברים י"ג י"ח ד"ה ונתן לך רחמים: דמעשה עיר הנדחת גורם שלוש רעות בישראל:
האחת שההורג נפש נעשה אכזר בטבעו… ואם נהרוג עיר שלמה בעל כרחנו עלינו להוביל אנשים רבים להרוג ולהיות אכזרים…
ועל זה הבטיח הכתוב שאם תעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה'
מחרון אפו "ונתן לך רחמים"
– מידת הרחמים!)
1. מה כולל בתוכו מושג "השלום"
המובטח לפינחס לפי הדעות הנ"ל?
2.**
איזו מכולן נראית לך כמתאימה ביותר לענייננו?
3. מהו הדמיון בין ענייננו לבין עניין עיר הנידחת לדעת בעל "העמק דבר"?
4. עם מי מכל המפרשים הנ"ל,
מתיישבת הפליאה הסגנונית שבפ' י"ב שנאמר "לכן אמור" ולא נאמר – למי?
ב.
כה,
י"ד
ושם איש ישראל המוכה…
ט"ו ושם
האשה
המוכה…
בעל
אור
החיים
מקשה:
קשה,
ממה נפשך את חפץ ה'
לגלות המוכים היה לו להזכירם בשעת מעשה,
כשאמר (כ"ה ו') "והנה איש מבני ישראל…" שם היה מקום להזכירו ולומר:
והנה איש… זמרי בן סלוא,
וכשהזכיר את המדינית (כ"ה ו') היה לו להזכיר את שמה.
ואם התורה כסתה עליו כדרך שכסתה על המקושש בשבת (במדבר ט"ו ל"ב)
למה נמלך להזכיר שמם כאן והוצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יחידות בתורה,
שאם היה מזכיר שמותם למעלה לא היה צריך לומר פעמים "ושם האיש", "ושם האשה".
נסה לענות לקושיתו!
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מקשה |
1) טו
|
|
כתב הסבר – לפי זה – מה קשה לרש"י בפרקנו ומה תיקן בדבריו? |
2) ** י"ח
|
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שתים עשרה (תשי"ג)
פרשת פינחס
פרק כ"ה פסוק י"ג
"אשר
קנא
לאלוהיו"
הערה:
על היחס בין מעשה פינחס לבין שכרו ("בריתי שלום" ע'
גליון פינחס תש"ז.
א.
כה,
י"ג
והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל.
ירושלמי
סנהדרין
פ"ט
הלכה ו':
הבועל ארמית –
קנאין פוגעין בו.
תני:
שלא ברצון חכמים.
ופינחס שלא ברצון חכמים?
אמר ר' יודה בן פזי:
"בקשו לנדותו –
אלמלא קפצה רוח הקדש ואמרה:
"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוהיו".
למאמר
חז"ל
זה מעיר
בעל תורה
תמימה:
כמה עמלו המפרשים לפרש דרשה זו, אבל באמת יש לפרש בדרך הפשוטה, דאמר בזה: "תני:
שלא ברצון חכמים"
כלומר:
הא דקנאים פוגעים בבועל ארמית אין רוח חכמים נוחה מזה. והסברא בזה יש לומר, דכיון דצריך לעשות זה ברוח קנאה אמתית לכבוד ה',
אם כן אי אפשר לתת דעות לכל אדם שיהיה רשאי לפגוע באיש כזה,
כי מי יודע אולי הוא עושה זאת באיזו פניה צדדית ואומר,
כי עושה ברוח קנאת ה',
ובין כה הוא הורג נפש,
שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש… ופריך (=ומקשה על הנאמר לפני כן):
וכי פינחס עשה מעשה שהוא לא ברצון חכמים? ומשיב:
אמנם כן, וכי באמת בקשו לנדותו על מה שעשה אלמלא קפצה רוח הקדש ואמרה: "והיתה לו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלוהיו"
ואם כן העידה רוח הקדש,
כי היה קנאי ממש ופסדוהו.
1. בעל תורה תמימה אומר, שעמלו המפרשים לפרש דרשה זו,
הסבר – מה הקושי שבדרשה זו.
2.
הסבר,
כמאמר חז"ל דלעיל, מי הם אלה שבקשו לנדותו?
3.
הסבר,
לפי דברי בעל תורה תמימה את המושג קנאי ממש,
מה הוא הטוב ומה הוא המסוכן –
לפי דבריהם אלה – במידת הקנאות?
ב.
השוה:
השווה לדברי הירושלמי עם פרוש בעל תורה תמימה הנאמרים בשאלה א את דברי
הרב
קוק
זצ"ל
בפרושו
עולת
ראיה על
סדר
התפילה, לברכת
"ולמלשינים
אל תהי
תקוה".
נאמר (ברכות כ"ח):
"אמר להן רבן גמליאל לחכמים:
כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים?
עמד שמואל הקטן ותקנה."
כל הברכות של התפילה שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת,
לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון.
אבל ברכה זו של התפילה,
שתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו,
צריכה היא לבוא דווקא ממי ששכלו טהור וקדוש לה',
שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל, ורק מפני שע"י תקלתם של הרשעים המכשילים מחוסרת ההתגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ה'
להדוף אותם אבל אם ישאר בלבו איזה רגש כל דהו של שנאה מפני ההתנגדות הטבעית,
אף שהיא קדש לה' בהתחלתה,
מ"מ תגבר בלב להיות גם כן לשנאה טבעית חוץ משורת הכונה האמתית. על כן עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה,
כי הוא אשר דרש תמיד (משלי כ"ד)
"בנפל אויבך אל תשמח" (פרקי אבות ד'
י"ט:
שמואל הקטן אומר:
בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך.) ורק הוא אשר הסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמתי הכללי.
1. מה הוא הרעיון המשותף בדברים שנאמרו על פינחס המקנא קנאת ה'
בשאלה א'
ובדברי הרב קוק על מי שראוי לחבר ברכת "למלשינים אל תהי תקוה"?
2.
הסבר את המושג "שנאה טבעית" שבדברי הרב קוק המנוגד למושג "קנאה אמתית" שבדברי תורה תמימה.
3.
הסבר את הדברים המסומנים בקו מתוך דברי הרב.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמונה עשרה (תשי"ט)
פרשת פינחס
כ"ה י'-י"ג
א.
כה,
י"ג
לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום.
העמק
דבר:
ד"ה
את בריתי
שלום –
בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקבה"ו,
ברכו במדת השלום,
שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל שטבע המעשה שעשה פינחס להרג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כן.
אבל באשר היה לשם שמים,
משום הכי באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום ולא יהא זה הענין לפוקת הלב.
וע'
כיוצא בזה ספר דברים ביוצאי עיר הנדחת.
העמק
דבר דברים
י"ג
י"ח
ד"ה
ונתן לך
רחמים
ורחמך: דמעשה עיר הנדחת גורם כמה רעות בישראל:
האחת שההורג נפש נעשה אכזר מטבעו… ואם נהרוג עיר שלמה בעל כרחנו עלינו להוביל אנשים רבים להורג ולהיות אכזרים…
ועל זה הבטיח הכתוב שאם תעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה,
ישוב ה' מחרון אפו "ונתן לך רחמים"
– מידת הרחמים!
1. מה הקושי בענייננו שרצה ליישב?
2. מהו המושג 'שלום'
כאן לפי פירושו?
3. מהו הדמיון בין ענייננו לבין עיר הנידחת לפי דעתו?
4. מהו הסמך הלשוני לפירושו בפסוק עיר הנידחת?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. י"א
ד"ה
פינחס
בן אלעזר
בן אהרן
הכהן. לפי שהיו השבטים מבזים אותו:
הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן.
א.
מנין שהיה פינחס נכדו של יתרו?
ב.
למה לא פרש רש"י דבריו אלה למעלה כ"ה פסוק ז'
"וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן",
שגם שם יחסו הכתוב אחר אהרן.
3. מה קושי מצא בפסוקנו שאינו שם?
2. י"א
ד"ה
בקנאו
את קנאתי,
בנקמו את נקמתי,
בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון 'קנאה'
הוא המתחרה לנקום נקמת דבר.
באר
יצחק
מפרש
דבריו
אלה:
פעל 'קנא'
לפי הוראתו האחת מורה על הרגשת החומר בגלל איזו פעולה הנוגעת לזכות המקנא.
והנה בלתי ספק כי הרגשה זו במה שגרר אחריו חטא זכות ישראל עם בנות מואב והוא ההצמד אחרי בעל פעור לא הרגיש בה פינחס לבדו וכל גדולי הדור ובפרט משה נשתתפו עמו בהרגשה זו.
זכות פינחס היה המעשה הנמשך מהרגשה זו והוא פעל הנקימה. והנה בארתי פעמים רבות כי מדרך לשון הקודש לתנות הפעל בשם הסבה שעל ידה בא הפעל ההוא.
ולפי זה צריך לפרש גם כן שפעל 'קנא'
הנזכר כאן איננו על הרגשת הלב בלבד,
(כמו שמות כ')
'כי ה' אלוקיך אל קנא'),
רק בא כאן על פעל הנקימה כנה הפעל על שם סבתו,
שהוא הקנאה, כי שתים הללו – הנקמה וסבתה שהיא הקנאה –
גרמו זכותו של פינחס.
א.
הסבר לפי דבריו אלה למה מפרש רש"י כאן 'בקנאותו'
באמצעות שני פעל 'בנקמו את נקמתי,
בקצפו את קצפי'?
ב.
** הידוע לך דוגמא במקרא ששם יכנה העברי את הפעולה בשם הסבה שגרמה לאותה פעולה.
ג.
מה פירוש 'מתחרה'
בדברי רש"י?
ד.
** מה ראה רש"י שלא להסתפק בפרוש הפסוק אלא הוסיף עליו עוד "כל לשון קנאה הוא המתחרה…"?
3. **
ד"ה
את בריתי
שלום! שתהא לו לברית שלום כאדם המחזיק טובה והנות למי שעושה עמו טובה, אף כאן פרק לו הקבה"ו שלומותיו.
הרא"ם
שואל:
למה היה לו לרש"י להוסיף 'שתהא לו' אחר שהכתוב אומר הנני נותן לו?
ענה לשאלתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ז)
פרשת פינחס
כ"ה י'-י"ג
א.
כה,
יב
הנני
נותן
לו
את
בריתי
שלום.
ר'
יוסף
אלבו
ספר
העקרים
ד' נ"א:
ולפי דעת החולקים על רבותינו ז"ל ואומרים כי פינחס איננו אליהו, יהיה השלום המיועד אל פינחס רומז שלום מנוחת הנפש בעולם הבא…
ויודה על זה מה זכר הכתוב בענש הרשעים (ישעיה נ"ז)
"אין שלום אמר אלוקים לרשעים"
– אין חיי הרשעים בעולם הזה מעדרי השלום והשקט יותר מן הצדיקים!
אבל ירמוז אל שלום הנפש בלי ספק בעולם הרוחני שאין בו הפך (=שאין בו התרוצצות בין נגודים ולא יגבר אחד היסודות ההפכיים על האחר) ועליו נאמר (תהילים קי"ט)
"שלום רב לאוהבי תורתך".
אברבנאל:
ולפי שהיו רבים מבני ישראל אומרים, שהיה פינחס בסכנה עצומה עם בני שמעון וקרובי זמרי,
שיעמדו עליו ויהרגוהו ויצטרך פינחס מטעם זה לבקש אנשים שילכו סביבו לשמרו מאויביו,
ציווה ה' למשה,
שיאמר לכל אדם ויפרסם בתוך בני ישראל,
שה'
יתברך נותן לפינחס את בריתו שלום ולא יירא בקום עליו מרעים,
כי מי ערב את לבו לגשת אליו להשחיתו בהיות ברית ה'
סביבו לחלצו?!
העמק
דבר:
בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקבה"ו ברכו במדת השלום שלא יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים,
משום הכא באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום ולא יהא זה עניין לפוקת הלב.
(והשוה דבריו לדברים י"ג י"ח ד"ה ונתן לך רחמים: דמעשה עיר הנדחת גורם שלוש רעות בישראל:
האחת שההורג נפש נעשה אכזר בטבעו… ואם נהרוג עיר שלמה בעל כרחנו עלינו להוביל אנשים רבים להרוג ולהיות אכזרים…
ועל זה הבטיח הכתוב שאם תעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה'
מחרון אפו "ונתן לך רחמים"
– מידת הרחמים!)
1.
מה פירוש המושג שלום לפי כל אחת מן הדעות הנ"ל?
2.
מה הדמיון בין ענייננו לעניין עיר הנידחת לדעת בעל "העמק דבר"?
3.
מהי חולשת פרוש אברבנאל?
ב.
כה,
י"ג
והיתה
לו
לזרעו
אחריו
ברית
כהונת
עולם
תחת
אשר
קנא
לאלוהיו
ויכפר
על
בני
ישראל.
ירושלמי
סנהדרין
פ"ט
הלכה
ו':
הבועל ארמית –
קנאין פוגעין בו.
תני:
שלא ברצון חכמים.
ופינחס שלא ברצון חכמים?
אמר ר' יודה בן פזי:
"בקשו לנדותו –
אלמלא קפצה רוח הקדש ואמרה:
"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוהיו".
למאמר
חז"ל
זה
מעיר
בעל
תורה
תמימה:
כמה עמלו המפרשים לפרש דרשה זו, אבל באמת יש לפרש בדרך הפשוטה, דאמר בזה: "תני:
שלא ברצון חכמים"
כלומר:
הא דקנאים פוגעים בבועל ארמית אין רוח חכמים נוחה מזה. והסברא בזה יש לומר, דכיון דצריך לעשות זה ברוח קנאה אמתית לכבוד ה',
אם כן אי אפשר לתת דעות לכל אדם שיהיה רשאי לפגוע באיש כזה,
כי מי יודע אולי הוא עושה זאת באיזו פניה צדדית ואומר,
כי עושה ברוח קנאת ה',
ובין כה הוא הורג נפש,
שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש… ופריך (=ומקשה על הנאמר לפני כן):
וכי פינחס עשה מעשה שהוא לא ברצון חכמים? ומשיב:
אמנם כן, וכי באמת בקשו לנדותו על מה שעשה אלמלא קפצה רוח הקדש ואמרה: "והיתה לו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלוהיו"
ואם כן העידה רוח הקדש,
כי היה קנאי ממש ופסדוהו.
1.
בעל תורה תמימה אומר,
שעמלו המפרשים לפרש דרשה זו,
הסבר –
מה הקושי שבדרשה זו.
2.
הסבר,
כמאמר חז"ל דלעיל,
מי הם אלה שבקשו לנדותו?
3.
הסבר,
לפי דברי בעל תורה תמימה את המושג קנאי ממש,
מה הוא הטוב ומה הוא המסוכן –
לפי דבריהם אלה –
במידת הקנאות?
ג.
השוה:
השווה לדברי הירושלמי עם פרוש בעל תורה תמימה הנאמרים בשאלה א את דברי
הרב
קוק
זצ"ל
בפרושו
עולת
ראיה
על
סדר
התפילה,
לברכת
"ולמלשינים
אל
תהי
תקוה".
נאמר (ברכות כ"ח):
"אמר להן רבן גמליאל לחכמים:
כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים?
עמד שמואל הקטן ותקנה."
כל הברכות של התפילה שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת,
לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון.
אבל ברכה זו של התפילה,
שתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו,
צריכה היא לבוא דווקא ממי ששכלו טהור וקדוש לה',
שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל, ורק מפני שע"י תקלתם של הרשעים המכשילים מחוסרת ההתגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ה'
להדוף אותם אבל אם ישאר בלבו איזה רגש כל דהו של שנאה מפני ההתנגדות הטבעית,
אף שהיא קדש לה' בהתחלתה,
מ"מ תגבר בלב להיות גם כן לשנאה טבעית חוץ משורת הכונה האמתית. על כן עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה,
כי הוא אשר דרש תמיד (משלי כ"ד)
"בנפל אויבך אל תשמח" (פרקי אבות ד'
י"ט:
שמואל הקטן אומר:
בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך.) ורק הוא אשר הסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמתי הכללי.
1.
מה הוא הרעיון המשותף בדברים שנאמרו על פינחס המקנא קנאת ה'
בשאלה א'
ובדברי הרב קוק על מי שראוי לחבר ברכת "למלשינים אל תהי תקוה"?
2.
הסבר את המושג "שנאה טבעית"
שבדברי הרב קוק המנוגד למושג "קנאה אמתית"
שבדברי בעל תורה תמימה.
3.
הסבר את הדברים המסומנים בקו מתוך דברי הרב.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השלושים (תשל"א)
פרשת פינחס
כ"ה י' – י"ג
א.
כה,
י"ג
לכן
אמור
הנני
נותן
לו
את
בריתי
שלום.
העמק
דבר:
ד"ה
את
בריתי
שלום
– בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה,
ברכו במדת השלום שלא יקפיד ולא ירגיז,
ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים,
משום הכא באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום ולא יהא זה עניין לפוקת הלב.
העמק
דבר
דברים
י"ג
י"ח
ד"ה
ונתן
לך
רחמים: דמעשה עיר הנדחת גורם שלוש רעות בישראל:
האחת שההורג נפש נעשה אכזר בטבעו… ואם נהרוג עיר שלמה בעל כרחנו עלינו להוביל אנשים רבים להרוג ולהיות אכזרים…
ועל זה הבטיח הכתוב שאם תעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה'
מחרון אפו "ונתן לך רחמים"
– מידת הרחמים!
1.
מה הקושי בעניננו שרצה לישב?
2.
מהו המושג "שלום"
כאן לפי פירושו?
3.
מהו הדמיון בין עניננו לבין עיר הנדחת לפי דעתו?
4.
מהו הסמך הלשוני לפרושו בפסוק עיר הנדחת?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
י"א
ד"ה
פינחס
בן
אלעזר
בן
אהרן
הכהן. לפי שהיו השבטים מבזים אותו:
הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן.
א.
מנין שהיה פינחס נכדו של יתרו?
ב.
למה לא פרש רש"י דבריו אלה למעלה כ"ה פסוק ז'
"וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן",
שגם שם יחסו הכתוב אחר אהרן.
ג.
מה קושי מצא בפסוקנו שאינו שם?
2. י"א
ד"ה
בקנאו
את
קנאתי,
בנקמו את נקמתי,
בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון 'קנאה'
הוא המתחרה לנקום נקמת דבר.
באר
יצחק
מפרש
דבריו
אלה:
פעל 'קנא'
לפי הוראתו האחת מורה על הרגשת החומר בגלל איזו פעולה הנוגעת לזכות המקנא.
והנה בלתי ספק כי הרגשה זו במה שגרר אחריו חטא זכות ישראל עם בנות מואב והוא ההצמד אחרי בעל פעור לא הרגיש בה פינחס לבדו וכל גדולי הדור ובפרט משה נשתתפו עמו בהרגשה זו.
זכות פינחס היה המעשה הנמשך מהרגשה זו והוא פעל הנקימה. והנה בארתי פעמים רבות כי מדרך לשון הקודש לתנות הפעל בשם הסבה שעל ידה בא הפעל ההוא.
ולפי זה צריך לפרש גם כן שפעל 'קנא'
הנזכר כאן איננו על הרגשת הלב בלבד,
(כמו שמות כ')
'כי ה' אלוקיך אל קנא'),
רק בא כאן על פעל הנקימה כנה הפעל על שם סבתו,
שהוא הקנאה, כי שתים הללו – הנקמה וסבתה שהיא הקנאה –
גרמו זכותו של פינחס.
א.
הסבר לפי דבריו אלה למה מפרש רש"י כאן 'בקנאותו'
באמצעות שני פעל 'בנקמו את נקמתי,
בקצפו את קצפי'?
ב.**
הידועה לך דוגמא במקרא ששם יכנה העברי את הפעולה בשם הסבה שגרמה לאותה פעולה.
ג.
מה פירוש 'מתחרה'
בדברי רש"י?
ד.**
מה ראה רש"י שלא להסתפק בפרוש הפסוק אלא הוסיף עליו עוד "כל לשון קנאה הוא המתחרה…"?
3.** יג
ד"ה
את
בריתי
שלום! שתהא לו לברית שלום כאדם המחזיק טובה והנות למי שעושה עמו טובה, אף כאן פרק לו הקבה"ו שלומותיו.
הרא"ם
שואל:
למה היה לו לרש"י להוסיף 'שתהא לו' אחר שהכתוב אומר הנני נותן לו?
ענה לשאלתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
פרשת פינחס
כדי להבין את שלשת הפסוקים שבהם עוסק גליוננו יש לחזור לסוף פרשת בלק (כ"ה א' – ט')
ואף הקטע ההוא עדיין אינו מובן אם לא נצרף אליו את הפסוק מפרשת מטות ל"א ט"ז.
על סמך רמזי הפסוקים האלה צירו לנו חז"ל בכמה מקומות את פרטי המעשה ואת עצתו השטנית של בלעם:
ירושלמי
סנהדרין
הלכה
ב':
אמר לו בלעם לבלק: אלוהיהם של אלה שונא זמה הוא, העמידו בנותיכם בזמה ואתם שולטים בהם. אמר לו: וכי משמע לי אנון? (=וכי ישמעו לי אנשי מואב להפקיר בנותיהם?)
אמר לו: "אוקים בנתך קומי ואינון חמי ושמעין לך"
(=אתה תתחיל מקודם להפקיר בתך והם יראו ויעשו כמוך).
הדא הוא דכתיב "ראש אומות בית אב במדין הוא" (כ"ה ט"ו).
בבלי
סנהדרין
ק"ו
ע"א:
אמר להם (בלעם):
"אלוהיהם של אלה שונא זימה הוא.
והם (ישראל)
מתאוים לכלי פשתן.
בוא ואשיאך עצה:
עשה להם קלעים (רש"י:
אהלים קלעים,
כמו שעושים בשוקים)…
והשב בהן זונות וימכרו להם כלי פשתן…
וכשישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאים לטיל בשוק,
אומרת לו…:
"הרי אתה כבן בית,
שב,
ברור לעצמך!"
וצרצורי של יין עמוני (רש"י:
נאדות יין)
מונה אצלה,
אמר לו:
"רצונך שתשתה כוס יין?"
כיון ששתה,
בער בו (רש"י:
שהיה משתכר ובוער בו יצר הרע)
אמר לה:
"השמעי לי"
הוציאה יראתה (אליל שלה)
מתוך חיקה.
אמרה לו:
"עבוד לזה".
אמר לה:
"הלא יהודי אני!"
אמרה לו:
"מה איכפת לך…
ולא עוד אלא שאיני מניחה אותך,
עד שתכפור בתורת משה רבך!"
וזהו שנאמר (הושע ט')
"המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים כאהבם".
ועתה יובן מעשהו של פינחס כאשר ראה בסכנת התפשטות העברה סכנת כליון לכל האומה.
ואולם עדיין קשה – וכן היה הדבר קשה לפרשנינו – מהו היחס,
הקשר,
מה היא ההתאמה בין מעשהו לבין הגמול?
שמעשה זה עשאו פינחס "שלא ברצון חכמים"
ושמעשה קנאות כזה וכיוצא בו – הוא מן הדברים המסוכנים ביותר ולא כל מי שרוצה לקחת לעצמו עטרה של קנאי רשאי לכך – על זה כן בפרוטרוט גליון פינחס משנת תשי"ג.
גם בעל העמק דבר הרגיש בסכנה שבעשיית מצווה מסוג זה ולכן אמר מה שאמר (שאלה א).
השאלות ברש"י הן קשות הפעם ומתאימות רק למביני דבר.
לשאלה ב1
רק לעתים רחוקות מפרש רש"י עניין,
(מלה בודדת או צרופי מלים או כפל לשון)
המופיע פעמים דווקא במקום השני ולא בראשון.
בכל מקרה כזה יש להתעמק בהקשר שבו מופיע אותו ד"ה בפעם הראשונה ובפעם השניה ומתוך ההקשר הזה יש לשאול:
למה פרשו כאן ולא שם?
המתעניין בדרכו זו של רש"י יעיין בגליונות:
ויקהל פקודי תשי"ח א4כי תשא תשכ"ז ד1דברים תש"ה ה2
נח תש"ד ב2 וארא תשכ"ח ו3
בלק תשי"ט ב2שלח תשכ"ח ג2
– 3
לשאלה ב3:
להבנת דברי רש"י אלה יש לעיין בדברי
ראב"ע:
"טעמו:
את בריתי שלום,
כמו (תהילים מ"ה ז') "כסאך אלוהים" ורבים כן".
ויש לזכור את הכלל הדקדוקי שבסמיכות לעולם אין הנסמך מיודע אלא רק הסומך
(ועיין רש"י
וראב"ע
בראשית
ל"א
י"ג
ד"ה
הא–ל
בית אל).
רש"י:
האל
בית
אל
– כמו אל בית אל, הה"א יתירה, ודרך מקראות לדבר כן, כמו (במדבר לד ב)
כי אתם באים אל הארץ כנען:
ראב"ע:
אנכי
האל
בית
אל טעמו האל אל בית אל, וכן ועץ הדעת (ברא'
ב,
ט)
דעת טוב ורע: