גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת מטות ומסעי
פרק ל"ב
א.
פסוקים ב–ה
מדוע הפסיק הכתוב את דברי בני גד ובני ראובן במלה "ויאמרו"
ועוד נפסקו ע"פ פרשה סתומה,
והלא דבריהם כולם המשך אחד?
1. מהי תשובת ראב"ע
(פסוק
ה' ד"ה
ויאמרו
יתן עד
יש
אומרים)?
ויאמרו
יתן
– אמר ויאמרו (ב)
פעם אחרת, בעבור שארכו הדברים.
2. מה תשובה אחרת אפשר לענות לשאלה זו?
ב.
ט"ז – י"ט
האם שינו בני גד ובני ראובן את בקשתם אחרי שמעם את תוכחת משה,
או רק בררוה בירור נוסף?
עיין:
רמב"ן ב'
ויבאו
בני גד
ובני
ראובן –
הקדים הכתוב בני ראובן בפסוק הראשון ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד – כמשפט,
כי הוא הבכור ובן הגבירה,
וכן כשיספר הכתוב המעשה הזה יאמר (דברים ג טז)
ולראובני ולגדי נתתי.
אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד,
כי הם נתנו העצה הזאת והם היו המדברים תחלה למשה בנחלה הזאת, והם היו גבורים יותר מבני ראובן כמו שנאמר (שם לג כ)
וטרף זרוע אף קדקד, ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ.
והנה משה חשד אותם כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען שאמרו בהם המרגלים (לעיל יג לא)
לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו,
ולכן אמר להם שאינם בוטחים בה' כאבותם,
ויסף עוד להענישם כהם להניחם במדבר. ולכך ענו אותו,
חלילה שנירא מהם,
אבל נעבור חלוצים למלחמה ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ה' כי לחמנו הם:
אברבנאל:
והנה בני גד ובני ראובן פחד קראם ורעדה מדברי משה רבנו ורצו לאמר שחוץ ממעלת תורתו לא הבין כונתם,
כי הם באמרם "אל תעבירנו את הירדן" לא כונו שלא ילכו שמה עם אחיהם אלא לענין הירושה אמרו כן, שלא יעבירם שם להתנחל בארץ.
מלבי"ם:
הנה הודו, כי צדקו דברי משה וחדלו עוד מבקשה השניה שבקשו אל תעבירנו את הירדן,
כי הבטיחו שיעברו חלוצים לפני בני ישראל למלחמה, רק שלפי זה צריך להתעכב עד שיבנו גדרות צאן וערי מבצר…
ג.
בפסוקים כ–כ"ד חוזר משה רבנו על הצעת בני גד ובני ראובן, בפסוקים ט"ז–י"ט,
ומסכים לה.
1. מהם השינויים שהוא מכניס להצעתם?
(על אחד מהם עומד רש"י)
2.
מניין לנו שהסכימו בני גד ובני ראובן לשינויים אלה?
ד.
לב,
לא
ל"א רמב"ן
ויענו
בני גד
ובני
ראובן
לאמר
וגו' נחנו
נעבר –
אמרו לו, אין אדוננו צריך לצוות עלינו בתנאי כפול,
חלילה לעבדיך מעבור על מה שאדוני מצוה כי הם דברי ה'
ולא נעבור על מצותו. וזה טעם "את אשר דבר ה'", כי מתחלה אמרו (פסוק כה) כאשר אדוני מצוה:
מה פירוש הביטוי "תנאי כפול" המוזכר בדבריו?
עיין קידושין פרק ג' משנה ו'.
האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מת האב הרי זו מקודשת מת הבן מלמדין האב לומר שאינו רוצה:
ה.
על עמדת משה כלפי דרישת שני השבטים תמה בעל עקידת יצחק,
ואלה דבריו:
יש לעורר ספק עצום על דבריו של משה רבנו עמהם. והוא כי היה ראוי שישאל בתחילה, אם היה רצונם לעבור עמהם למלחמה, אם לאו. ואם יאמרו לו מה שאמרוהו באחרונה, למה יחרפם על פניהם באמר להם כל אותם קינטורים וחירופין ולא נתקררה דעתו עד ששלח לשונו באבותיהם ואמר "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים וכלו" וכמדומה שבהשיבם "גדרות צאן נבנה…
ואנחנו נחלץ…" היה עליו להתנחם על שהתריס כנגדם לא פשעם ולא חטאתם?
מה התשובה לתמיהה זו?
קרא:
יהושע פרק כ"ב;
מדרש במדבר רבה מטות (ו)
ומקנה רב היה לבני ראובן.
ואלה
דברי
המדרש:
שלש מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם:
זכה בחכמה –
זכה בכל; זכה בגבורה –
זכה בכל; זכה בעושר –
זכה בכל; ואימתי?
בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה…
ומתנות אלה בזמן שאינן באין מן הקב"ה סופן להפסק ממנו… וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל,
לפיכך גלו תחילה מכל השבטים שנ' (דברי הימים א'
ה')
ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה. ומי גרם להם?
על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)
פרשת מטות ומסעי
פרק ל"ב
(השווה גליון מטות מסעי תש"ב,
שעסק אף הוא בפרק זה!)
א.
לב ב':
ויאמרו אל משה ואל… עטרות ודיבן… הארץ אשר הכה ה'… ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה.
פס'
ה':
ויאמרו
אם
מצאנו
חן
בעיניך
יותן
את
הארץ
הזאת
לעבדיך.
בעל
אור החיים
שואל:
למה הוצרך לומר תיבת "ויאמרו"
בשניה,
שהרי הם עוד מדברים ולא היה הפסק לדבריהם?
בטרם ענותך לשאלה זו השווה למקומנו את שני המקומות האלה:
1.
בראשית ט"ו:
פס'
ב':
ויאמר
אברם…
מה
תתן
לי
ואנכי
הולך
ערירי
ובן
משק
ביתי
הוא
דמשק
אליעזר.
פס'
ג':
ויאמר
אברם
הן
לי
לא
נתת
זרע
והנה
בן
ביתי
יורש
אותי.
2.
בראשית ל':
פס'
כ"ז:
ויאמר
אליו
לבן
אם
נא
מצאתי
חן
בעיניך
נחשתי
ויברכני
ה'
בגללך;
פס'
כ"ח:
ויאמר
נקבה
שכרך
עלי
ואתנה.
ב.
שאלות מבנה:
שים לב: השיחה בין שני השבטים ובין משה מתחלקת לחלקים אלה:
1. ב–ה
2.
ו–טו
3.
טז–יט
4.
כ–כד
5.כה–כז
6.
כח–ל
7.
לא–לב
(כדי שתבהיר לך את התקדמות השיחה קרא שמות לקטעים הנ"ל לפי תכנם).
לכאורה נראה שיש כאן חזרות מיותרות על אותם הדברים,
לכן הסבר:
1. למה חוזר משה בדבריו בקטע 4 על דבריהם בקטע 3, מה ההבדל העקרוני בין דבריו לדבריהם?
2. למה חוזרים בני גד ובני ראובן בקטע 5 על דבריהם בקטע 3, מה חדשו בדבריהם האחרונים?
**3.
למה חוזרים בני גד ובני ראובן בקטע 7 שוב על דבריהם שאמרו כבר בקטע 3
ובקטע 5?
*ג.
דברי בני גד ובני ראובן ג–ד
בעל
אור החיים
שואל:
למה הוצרכו –
אאחר שפרטו שמות המקומות –
לכללם "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל",
וכי היו לפניהם ארצות אחרות ששמם כשמם עד שהוצרכו לסמן את אלה ולומר "אשר הכה ה'
לפני…"
ומי לא ידע שהוא הכם?
בעל עקידת יצחק מתרץ יתור זה בעזרת הגמרא בבא מציעא ב'
ע"ב:
הוא אמינא מציאה היא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורי ואמר "חבראי לאו מידי חסר בה – איזיל ואיתפס ואתפליג"
(רש"י:
אינו מפסיד כלום,
בחינם באה לו בלא טורח).
ענה לשאלה הנ"ל בעזרת דברי הגמרא!
ד.
לדברי משה פסוקים ו–ט"ו
האם משה רבנו – בהוכיחו את בני גד ובני ראובן, תוכחת קשה, צדק בחשדו בהם ובכוונותיהם או טעה בכוונת דבריהם וחשד בכשרים?
נמק את תשובתך והבא ראיה לדעתך מלשון הכתובים בפרקנו!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
פרשת מטות
פרק ל"ב
שים לב: למבנה הפרק ולתכנו הכללי עיין גליון מטות–מסעי תש"י.
א.
לב,
א
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד.
במדבר רבה כ"ב:
הלכה:
שלש מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן,
נטל חמדת כל העולם: זכה בחכמה –
זכה בכל; זכה בגבורה –
זכה בכל; זכה בעושר –
בכל.
אימתי?
בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה,
אבל גבורתו ועשרו של בשר ודם אינו כלום. שכן שלמה אומר (קהלת ט') "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים –לחם;
וגם לא לנבונים – עושר;
וגם לא ליודעים – חן.
כי עת ופגע יקרה את כולם".
וכן ירמיהו אומר (ירמיה ט'): "כה אמר ה':
אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל:
השכל וידוע אותי,
כי אני ה'
עושה חסד משפט וצדקה בארץ,
כי באלה חפצתי נאום ה'
".
ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקבה"ו,
סופן להפסק ממנו.
שנו רבותינו: שני חכמים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם:
אחיתפל מישראל ובלעם מאומות העולם,
ושניהם נאבדו מן העולם. וכן שני גבורים עמדו בעולם,
אחד מישראל ואחד מאומות העולם:
שמשון מישראל וגלית מאומות העולם,
ושניהם נאבדו מן העולם. וכן שני עשירים עמדו בעולם,
אחד מישראל ואחד מאומות העולם:
קרח מישראל והמן מאומות העולם,
ושניהם נאבדו מן העולם. למה?
שלא היתה מתנתן מן הקבה"ו אלא חוטפין אותן להם.
וכן אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן,
שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים,
שנאמר (דברי הימים א'
ה'
כ"ו)
"ויער אלוקי ישראל את רוח פול מלך אשור ואת רוח תגלת פלאסר מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה ויביאם לחלח וחבור…"
ומי גרם להם?
על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם.
מנין?
ממה שכתוב בתורה (במדבר ל"ב א') "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד".
"ומקנה
רב היה
לבני
ראובן
ולבני
גד" – זה שאמר הכתוב (תהלים ע"ה)
"כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים,
כי אלוקים שופט,
זה ישפיל וזה ירים". מהו "כי לא ממוצא וממערב"? לא מה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך מזרח למערב נעשה עשיר;
אפילו פורש בספינות והולך ממזרח למערב וחוזר על המדבריות ועל ההרים,
אינו נעשה עשיר.
מהו "ולא ממדבר הרים"?
אמר ר' אבא מרומניא: "כל הרים שבמקרא הרים הם חוץ מזה שהוא רוממות,
שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו. מה הקבה"ו עושה? נוטל נכסים מזה ונותן לזה!
שנ'
(תהלים ע"ה)
"כי אלוקים שופט,
זה ישפיל וזה ירים". לכך נקרא שמם "נכסים",
שנכסים מזה ונגלים לזה. ולמה נקרא שמם "זוזים"?
שזזים מזה ונתנים לזה. "ממון"?
מה אתה מונה?
אינו כלום!
1. מצא סיוע בפרקנו – במפורש וברמז –
לדעתם זו של חז"ל על שני השבטים וחצי?
2. שני השבטים נהפכו בדברי חז"ל לסמל. מה מסומל בהם?
*3.
הסבר את כוונת חז"ל באמרם "אלא חוטפין אותם להם".
ב.
לב,
ב
רמב"ן פס' ב'
ויבאו
בני גד
ובני
ראובן –
הקדים הכתוב בני ראובן בפסוק הראשון ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד – כמשפט,
כי הוא הבכור ובן הגבירה,
וכן כשיספר הכתוב המעשה הזה יאמר (דברים ג טז)
ולראובני ולגדי נתתי.
אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד,
כי הם נתנו העצה הזאת והם היו המדברים תחלה למשה בנחלה הזאת, והם היו גבורים יותר מבני ראובן כמו שנאמר (שם לג כ)
וטרף זרוע אף קדקד, ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ.
והנה משה חשד אותם כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען שאמרו בהם המרגלים (לעיל יג לא)
לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו,
ולכן אמר להם שאינם בוטחים בה' כאבותם,
ויסף עוד להענישם כהם להניחם במדבר. ולכך ענו אותו,
חלילה שנירא מהם,
אבל נעבור חלוצים למלחמה ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ה' כי לחמנו הם:
רמב"ן פס' ל"א
ויענו
בני גד
ובני
ראובן
לאמר
וגו' נחנו
נעבר –
אמרו לו, אין אדוננו צריך לצוות עלינו בתנאי כפול,
חלילה לעבדיך מעבור על מה שאדוני מצוה כי הם דברי ה'
ולא נעבור על מצותו. וזה טעם "את אשר דבר ה'", כי מתחלה אמרו (פסוק כה) כאשר אדוני מצוה:
*1.
במה שונה הערכת הרמב"ן את שני השבטים וחצי מהערכת חז"ל המובאת במדרש רבה שבשאלה א'?
2.
איזו פליאה סגנונית מתרץ הרמב"ן בדבריו לפס'
ב?
ג.
שאלות לשון וסגנון:
1. פס'
כ"ה רש"י
ויאמר
בני
גד
– כולם כאיש אחד:
הסבר מה קשה לו, והבא דוגמאות מן התורה לתופעה לשונית זו!
2. כ"ט ראב"ע
ונתתם
– תתנו להם, והוי"ו כפ"א רפה בלשון ישמעאל, כי כן משפט הלשון:
א.
מה קשה לו?
**ב.
מה היא לדעתו הו"ו הזו שהיא "כפה"
רפה בלשון ישמעאל
ועיין:
בראשית א' ב'
ראב"ע
ד"ה
והארץ…ואל תתמה על וי"ו והארץ כי פירושו כפ"א רפה בלשון ישמעאל, וכמוהו ואד יעלה מן הארץ…
שמות י"ג י"ז ראב"ע
ויהי
בשלח וי"ו ולא נחם כפ"א רפה בלשון ישמעאל….
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שש עשרה (תשי"ז)
פרשת מטות
פרק ל"ב
הערה:
בפרק זה עסקו גם גליונות מטות תש"י ותשי"א.
עיין שם וצרפם לגליוננו.
א.
לב,
א:
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה.
הפסוק הזה תחילתו "מקנה"
וסופו "מקנה",
הסבר מה כוונת התורה בהבלטה זו של מלת "מקנה".
עיין גם פס'
ד.
ב.
לב,
א:
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד.
העמק
דבר:
לבני ראובן היה מקנה רב,
אבל לבני גד היה עצום מאוד, על כן נכנסו בעבי הקורה יותר מבני ראובן.
1. במה סוטה בעל העמק דבר מן הפירוש הרגיל לפסוק?
2. מה ראיה יש להביא לדבריו מלשון הכתוב בפרק כולו?
ג.
ר'
משה חפץ בעל מלאכת מחשבת מקשה לדברי משה ולתשובת השבטים שלש קושיות:
א.
ראוי לדקדק במה שאמר משה (י)
"ולמה
תניאון
את
לב
בני
ישראל".
למה הוי"ו בדבריו אלה?
ב.
ואשר צעק משה (ח)
"כה
עשו
אבותיכם
בשלחי
אותם
מקדש.
ויניאו
את
לב
בני
ישראל"
– מה עניין המרגלים אל הדבר הזה? אלו חטאו בהוצאת דיבה ואלו לא הוציאו דיבה?
ג.
מה שאמר (ט"ז)
"ויגישו
אליו
ויאמרו",
אם כבר היו מדברים עמו עד הנה,
בהכרח היו קרובים אליו מבלי שיגשו עוד!
נסה ליישב כל אחת מן השאלות הנ"ל!
ד.
לב,
ב:
ויבא בני גד ובני ראובן
רמב"ן:
הקדים הכתוב בני ראובן בפסוק הראשון "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד"
כמשפט,
כי הוא הבכור ובן הגבירה וכן כשיספר הכתוב המעשה הזה יאמר (דברים ג' ט"ז)
"ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד"
אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד,
כי הם נתנו העצה הזאת והם היו המדברים תחילה למשה בנחלה הזאת והם היו גבורים יותר מראובן כמו שנאמר בהם (דברים ל"ג כ') "וטרף זרוע אף קדקוד". לפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני אנשי ארץ כנען, שאמרו בהם המרגלים:
"לא נוכל לעלות אל העם,
כי חזק הוא ממנו" ולכן אמר להם,
שאינם בוטחים בה'
כאבותם ויסף עוד להענישם בהם להניחם במדבר.
ולכן ענו אותו:
"חלילה שנירא מהם,
אבל נעבור חלוצים למלחמה ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ה' כי לחמנו הם"
1. מה הקושי בפרקנו שרצה הרמב"ן ליישב?
2. במה שונה תפישתו של הרמב"ן מתפישת שיעורנו לעיל?
3.
התוכל להכריע ולנמק איזו תפישה קרובה יותר לפשוטו של מקרא ע"פ סגנון הדברים המסופרים?
4.
הסבר את דברי הרמב"ן האחרונים המסומנים בקו.
ה.
השווה:
פס'
י:
ויחר
אף
ה'
ביום
ההוא
וישבע
לאמור:
אם
יראו
האנשים
העולים
ממצרים…
פס'
י"ג:
ויחר
אף
ה'
בישראל
וינעם
במדבר
ארבעים
שנה
עד
תם
כל
הדור…
אברבנאל
מקשה:
למה חזר משה רבנו לומר שנית "ויחר אף ה'"
ויראה הפסוק הזה כפול ומותר.
ישב קושייתו!
ו.
השווה:
|
תשובת |
הצעת |
|
כ: |
ט"ו: גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו |
|
אם תעשו את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה כ"א: עד הורישו את אויביו מפניו |
י"ז: ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ |
|
כ"ב: תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל |
י"ח: ישראל איש נחלתו |
|
והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' |
כי לא ננחל אתם מעבר הירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה |
|
כ"ג ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם |
|
|
בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכים והיוצא מפיכם תעשו |
|
1. במה שונים דברי משה בחזרתו על הצעת השבטים מדברי ההצעה כפי שניסחוה השבטים,
מה התיקונים והשינויים שהכניס משה?
2.
ההבינו השבטים את תיקוני משה?
הקיבלו אותם?
שאלות בטעמי מקרא
עורך:
מיכאל פרלמן
במדבר
לב, ג:
עטרות
ודיבן
ויעזר
ונמרה
וחשבון
ואלעלה
ושבם
ונבו
ונען
גמרא
ברכות
דף ח'
ע"א:
אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו.
רש"י:
ד"ה
ואפי' עטרות
ודיבון: שאין בו תרגום.
תוספות:
ד"ה
ואפילו
עטרות
ודיבון: פי'
רש"י אפי' עטרות ודיבון שאין בו תרגום שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי. וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ"מ תרגום ירושלמי.
היה לו לומר ראובן ושמעון או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל. ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבון אע"ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרות ג'
פעמים העברי מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום.
בעל
תורה
תמימה:
(אחרי הביאו את תוספות) והדוחק מבואר, לבד מה שקושייתם הראשונה במקומה עומדת. ובגה"ש הגיהו שצ"ל דיבן ועטרות לפסוק ל"ד שאין בו כל תרגום,
אבל גם בהג"ה זו לא תתיישב קושיית התוס' משמות אנשים, והרבה מפרשים טרחו בביאור דבר זה.
ואני תמה מי מלל לרבותינו דכוונת הגמרא קאי על אחד תרגום,
בעוד אשר לדעתי ברור הדבר דקאי גם על שנים מקרא, והביאור הוא דכל פסוק זה אינו דבוק ומוכרח להמשך הפסוקים לא לפניו ולא אחריו, כי גם אם ידלגו עליו כולו לא יחסר הכוונה והמשך עניין הפרשה, כי אפשר לעבור מפסוק ב'
לפסוק ד' – מבלי כל גמגום וחוסר כוונה…
והו"א דלכן אין חיוב בכלל לעבור זה מקרא שנים מקרא ואחד תרגום, אלא רשאי לדלגו או לומר רק פעם אחת. קמ"ל דדינו ככל פסוקי התורה.
1. מהן הדעות השונות בדבר כוונת מאמר חז"ל?
2. האם פירושו של בעל תורה תמימה מתיישב עם פיסוק הטעמים?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת עשרים וארבע (תשכ"ה)
פרשת מטות
פרק ל"ב
(עיין לפרק זה גליונות מטות תש"י,
תשי"א,
תשי"ז )
א.
שאלה כללית:
ר'
יצחק
עראמה
בעל עקדת
יצחק
מליץ
על שני
השבטים
על פי
הפסוק
בירמיהו
י"ב,ב..
"קרוב
אתה
בפיהם
ורחוק
מכליותיהם".
… וכל זה חשד גדול, שאחר שלא קרוב ה' בפיהם אפשר הוא רחוק מכליותיהם.
מה רמז מצא לדבריו אלה בפרקנו ?
ב.
לב,
ו.
האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה
ספורנו:
ד"ה
האחיכם
יבואו
למלחמה: האמנם תחשבו, שאחיכם ירצו לבוא להלחם כדי לכבוש.
ד"ה
ואתם
תשבו פה:
במה שכבר נכבש,
אין ספק שאינכם חושבים שיעלה זה בידכם,
ואין זה אלא להניא את לב אחיכם.
1. במה שונה פירושו מן הפירוש הרגיל של פסוקנו ?
2. מה הביאו לפרש כפי שפירש ?
ג.
השווה:
|
תשובת |
הצעת |
|
כ. אם תעשו את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה. כא. כב. כג. כד. |
טו. גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו יז. יח. יט.
|
במה שונים דברי משה בחזרתו על הצעת השבטים מדברי ההצעה כפי שניסחוה השבטים,
מה התיקונים והשינויים שהכניס משה ?
ד.
השווה לדברי השבטים טו. – יט.
את דבריהם הבאים:
פסוק
כה: ויאמר
בני
גד
ובני
ראובן
אל
משה
לאמר
עבדיך
יעשו
כאשר
אדני
מצוה:
פסוק
כו: טפנו
נשינו
מקננו
וכל
בהמתנו
יהיו
שם
בערי
הגלעד:
פסוק
כז: ועבדיך
יעברו
כל
חלוץ
צבא
לפני
ה'
למלחמה
כאשר
אדוני
דובר:
פסוק
לא:
ויענו
בני
גד
ובני
ראובן
לאמר
את
אשר
דבר
ה'
אל
עבדיך
כן
נעשה:
פסוק
לב:
נחנו
נעבר
חלוצים
לפני
ה'
ארץ
כנען
ואתנו
אחזת
נחלתנו
מעבר
לירדן:
1. האם סטו השבטים בפס' כה.
מהצעתם המקורית?
2. מה הגורם לשינוי זה?
3. מה ההבדל העקרוני בין דבריהם בפס' כה.
לדבריהם ב–כא.
?
*4.
באיזו נקודה לא ויתרו למשה ועמדו על שלהם ולבסוף ויתר משה להם ?
ה.
לב,
יט.
כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה.
רש"י:
ד"ה
כי באה
נחלתנו: כבר קבלנוה בעבר המזרחי.
רמב"ן:
ד"ה
כי באה
נחלתנו:(אחרי הביאו דברי רש"י)
ואינו הגון שידברו כך לפני משה, לומר "כבר קבלנוה", כי איננו בידם,
אבל ברצונו הדבר תלוי ולא קבלוה עד שיתננה הוא להם.
אבל כך אמרו:
לא תנחילנו איתם,
למעט נחלתם בארץ הטובה שלהם,
כי באה אלינו הנחלה הראויה לנו, שהיא ארץ מקנה,
ולנו המקנה יותר משאר השבטים,
והיא דרך בקשה,
לא דרך מריבה.
או שיאמרו "כי לא ננחל איתם", כי אפילו אם לא תחפוץ לתת לנו עתה את הארץ, נעבור עימהם אנו וכל אשר לנו, אבל לא ננחל איתם, כי נשוב אל הארץ זאת,
שהיא נחלתנו הראויה לנו ושאנחנו רוצים בה ואין שאר השבטים חפצים בה כלל.
1. מה תיקן רש"י בדבריו?
2. מהי טענתו של הרמב"ן על פירושו של רש"י?
**3.
כיצד תוכל להסיר תלונתו של הרמב"ן מעל רש"י?
*4. מה הבדל בין שני פירושי הרמב"ן?
5.
כיצד תופש הרמב"ן את הביטוי "באה נחלתנו אלינו"?
ו.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
**מה ראה רש"י להסביר זה שוב, והלא כבר פירשו ב–י"ד, |
.1 פס' |
|
מה קשה לו? |
.2 פס' |
|
א. ב. ג. |
3 פס' |
|
א. ב. ג. |
.4 פס' |
ז.
לדברי בני גד ובני ראובן פסוקים ג–ד.
בעל
אור
החיים
מקשה:
למה הוצרכו –
אחר שפרטו שמות המקומות –
לכללם "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל",
וכי היו לפניהם ארצות ששמם כשמם עד שהוצרכו לסמן את אלה ולומר: "אשר הכה ה'
לפני …" ומי לא ידע שהוא היכם?
בעל
עקדת
יצחק
מתרץ
יתור זה
בעזרת
הגמ' בבא
מציעא
ב' ע"ב:
"הוה אמינא: מציאה היא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורי ואמר:
' חבראי לאו מידי חסר בה – איזל ואיתפיס ואתפליג".(רש"י:
אינו מפסיד כלום,
בחינם באה לו,
בלא טורח).
1.
הסבר,
למה חריפה שאלת בעל אור החיים ביותר לאור מה שלמדנו בשאלה ג.
2.
כיצד מתיישבת קושייתו של בעל אור החיים בעזרת דברי הגמרא הנ"ל ?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.