גיליונות נחמה – במדבר 33

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)

פרשת מטות ומסעי

פרק ל"ג נ–נ"ו

א.
פס'
נב – נג

והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם…

והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי…

רש"י נ"ב

הורשתם
– וגרשתם:

נ"ג

והורשתם
את
הארץ
– והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה,
ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה:

רש"י במדבר י"ד כ"ד

יורשנה
– כתרגומו יתרכינה, יורישו את הענקים ואת העם אשר בה,
ואין לתרגמו יירתינה,
אלא במקום יירשנה:

רש"י במדבר ל"ב

ויורש
– כתרגומו ותריך. שתיבת רי"ש משמשת שתי חלוקות לשון ירושה ולשון הורשה, שהוא טירוד ותירוך:

רמב"ן נ"ג

והורשתם
את הארץ
וישבתם
בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה – על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב)
במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה,
וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים,
באו ורשו את הארץ (דברים א ח).
אבל רש"י פירש, והורשתם את הארץ,
והורשתם אותה מיושביה,
אז וישבתם בה,
תוכלו להתקיים בה,
ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר:

רמב"ן
בהשגותיו
לספר
המצוות
להרמב"ם
בסוף
מצוות
עשה:

"מצוות שלא מנה אותן הרב (הרמב"ם)
ממצוות עשה כפי דעת הרמב"ן:
מצווה ד': שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל ית'
לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אמרו "והורשתם את הארץ וישבתם בה,
כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם"
ופרט אותה להם במצוה הזו כולה בגבוליה ומצריה, כמו שאמר (דברים א' ז':
"ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בעלרבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים…" שלאי יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצוה – אמרו יתעלה בענין המרגלים: (דברים א' כ"א)
"עלה רש כאשר דבר ה'
לך אל תירא ואל תחת".
ואמרו עוד (דברים ט' כ"ג):
"ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם"
וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב (דברים ה' כ"ג)):
"ותמרו את פי ה'… ולא שמעתם בקולו"
– הוראה שהיא מצוה – לא יעוד והבטחה…
ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה,
והוא דירת א"י,
עד שאמרו (כתובות ק"י)
"כל היוצא ממנה ודר בחו"ל יהי בעיניך כעובד ע"ז שנאמר (שמואל א' כ"ו י"ט)
"כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים",
וזות זה הפלגות גדולות שאמרו כן חז"ל – הכל הוא ממצות עשה שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה,
אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות,
כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה י"ב כ"ט):
מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בי אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטיא (מקום בחו"ל)
וזכרו את א"י,
זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה:
"וירשת אותם וישבת בארצם" וחזרו ובאו למקומם,
אמרו:
"ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".

ספורנו נג:

והורשתם
את הארץ.
כאשר תבערו יושבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם. שאם לא תבערו אותם, אף על פי שאתם תכבשו את הארץ,
לא תזכו להורישה לבניכם:

1. מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש המלה "והורשתם"?

2. מה ביניהם בפירוש המבנה הסינטקסטי של פסוק נ"ג?

3. מה הן מעלותיו ומגרעותיו של כל אחד משני הפירושים?

4. מה הקושי העומד בפני ספורנו?

5. במה שונה ספורנו משני המפרשים הנ"ל?

6. מהי חולשת פירושו?

(הערה:
לשון הגמ' בכתובות ק"י ע"ב,
שונה במקצת מזו המובאת בדברי הרמב"ן,
עיין בגמרא!)

ב.
לג,
נג

והורשתם את הארץ –

תרגום
אונקלוס: ותתרשון ית יתבי ארעא.

(ועיין גם:

בראשית
מ"א
מ"ז
ותעש
הארץ
–

ת"א:
וכנשו דיירי ארעא (וע'
רש"י!).

בראשית
מ"א
נ"ז וכל
הארץ
באו –

ת"א:
וכל דיירי ארעא אתו).

1.
מדוע מתרגם אונקלוס כאן "את הארץ" – יושבי הארץ?

**2.
האם סובר רש"י כאן כמותו?

ועיין:

רש"י שמות ט"ו ט'

אריק
חרבי
– אשלוף,
ועל שם שהוא מריק את התער בשליפתו ונשאר ריק נופל בו לשון הרקה,
כמו (בראשית מב לה)
מריקים שקיהם, (ירמיה מח יב)
וכליו יריקו. ואם תאמר אין לשון ריקות נופל על היוצא, אלא על התיק ועל השק ועל הכלי שיצא ממנה,
אבל לא על החרב ועל היין, ולדחוק ולפרש אריק חרבי, כלשון (בראשית יד יד)
וירק את חניכיו – אזדיין בחרבי, מצינו הלשון מוסב אף על היוצא (שיר השירים א ג) שמן תורק, (ירמיהו מח יא)
ולא הורק מכלי אל כלי,
לא הורק הכלי אין כתיב כאן אלא לא הורק היין מכלי אל כלי,
מצינו הלשון מוסב על היין.
וכן (יחזקאל כח ז)
והריקו חרבותם על יפי חכמתך,
דחירם:

ג ** לג.
נ"ד

והתנחלתם את הארץ

ראב"ע

והתנחלתם כמו והתאויתם (במדבר לד, י)
והפעול – הארץ.
וטעם להזכיר לרב תרבו לדבק אחריו ואם לא תורישו (נה):

מה קשה לו ולשם מה יביא פרק
ל"ד
י', ועי'
ראב"ע
שם.

והתאויתם
– תחת וי"ו והתוית תו (יחז'
ט,
ד),
ואם הם ב'
בנינים.
והתאויתם.
כמו עד תאות גבעות עולם (ברא'
מט,
כו):

ד.
לג,
נ"ה

והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם.

רש"י :

והיה
אשר
תותירו
מהם –
יהיו לכם לרעה:

לשכים
בעיניכם
– ליתדות המנקרות עיניכם.
תרגום של יתדות שיכיא:

ולצנינם
– פותרים בו הפותרים לשון מסוכת קוצים הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא:

וצררו
אתכם –
כתרגומו:

רמב"ן:

לשכים
בעיניכם
– ליתדות המנקרות עיניכם.
תרגום של יתדות שכים. ולצנינם – פותרין בו הפותרין לשון משוכת חדק הסובבת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא, לשון רש"י.
והנה ברור הוא כי "שכים"
קוצים חדים, מלשון הסר משוכתו (ישעיה ה ה),
הנני שך את דרכך (הושע ב ח),
הלא אתה שכת בעדו (איוב א י),
ושמת שכין בלועך (משלי כג ב),
דבר חד מקוץ או מברזל.

1. מה קשה לרש"י בד"ה והיה אשר תותירו?

2.
הרמב"ן מסכים לכאורה עם פירוש רש"י כאן.

מה הוא מוסיף עליו? במה שונה ממנו כאן?

**3.
בעל
דברי דוד
מקשה על
דברי
רש"י
ד"ה
וצררו:

מה תיקן בזה,
והרי גם בפרשת פנחס כ"ה י"ז כתיב "כי צוררים הם לכם" ותרגומו כמו כאן ולא הביאו רש"י?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)

פרשת מטות ומסעי

ל"ג

א.
לג,
א

אלה מסעי בני ישראל

רש"י:

אלה
מסעי
– למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות.
צא מהם י"ד,
שכולם היו בשנה ראשונה, קודם גזירה, משנסעו מרמעסס עד שבאו לרתמה.
שמשם נשתלחו המרגלים,
שנאמר (במדבר יב, טז)
ואחר נסעו העם מחצרות וגו'
(שם יג, ב)
שלח לך אנשים וגו'. וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה,
למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו,
כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו':

רשב"ם:

אלה
מסעי
– כל מסעות וחנייות חוזר ומונה כדי לפרש היכן היו חונים:

רמב"ם מורה נבוכים מאמר ג',
פרק נ':

…ומפני זה כשתראה בתורה
ספורים
בזולת
המצות
ותחשוב
שהספור
ההוא אין
צורך
לזכרו
או שיש בו אריכות,
אינו
רק להיותך
בלתי
רואה
הפרטים
המביאים
לזכור
מה שנזכר.
ומזה סדר זכר המסעות, יראה מפשוטו של ענין. יזכר מה שאין תועלת בו כלל; ומפני זאת המחשבה העולה על הלב, אמר "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פני ה' ". ומקום הצורך אליו גדול מאוד,
מפני שכל המופתים אינם אמיתיים רק למי שראם, אך
לעתיד
ישוב
זכרם
ספור
ואפשר
שיכזב
השומע... וממופתי התורה מן הגדולים שבהם עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה; והמצא בו המן בכל יום;
והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב (דברים ח ט"ו)
"נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים";
והם מקומות רחוקים מאוד מן הישוב, בלתי טבעיים לאדם (במדבר כ' ה')
"לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות"
ואמר בהם כם כן (ירמיהו ב') "ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם"
וכתוב בתורה (דברים כ"ט)
"לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם";
ואלו כלם מופתים גדולים גלויים נראים. וכאשר ידע ה'
ית'
שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד,
כמו שמפקפקין בשאר הספורים, ויחשב (השומע – המפקפק),
שעמידתם היתה במדבר קרוב לישוב,
שאפשר לאדם לעמוד בו, במדברות ששוכנים בהם הערביים היום,
או שהם מקומות שאפשר לחדש בהם ולזרע ולקצור או להזון באחד הצמחים אשר היו שם,
או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד,
או שיש במקומות ההם בארות מים; מפני זה הסיר המחשבות ההם כולם, וחזק עניני אלה המופתים כולם
בביאור
המסעות
הם, שיראו
אותם
הבאים
וידעו
גודל
המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה.
וכן אמרו (במדבר ט' כ')
"על פי ה'
יסעו ועל פי ה' יחנו".
היה מספיק בספור ויעלה בלב האדם מתחילת מחשבה, כי
כל מה
שבה אחריו
בזה הענין
הוא הארכת
דברים
אין צריך,
ר"ל (במדבר ט' י"ט)
"ובהאריך הענן…", "ויש אשר יהיה הענן…" ואני אודיעך טעם אלה הפרטים כולם: טעמם הוא לחזק הענין ההוא,
לסלק בו מה שהיו האומות חושבים אז ומה שיחשבו עד היום,
שישראל תעו בדרך ולא ידעו אנה ילכו,
באמרם "נבוכים הם בארץ"
וכן קוראים אותו הערביים עד היום "מדבר התעייה" ויחשבו שישראל תעו ולא ידעו הדרך, והתחיל הכתוב לדבר ולחזק כי
המסעות
ההם שהיו
בלתי
מסודרים
ושובם
בקצתם
פעמים, והיות זמן עמידתם בכל מסע חלוק (=שונה)
זה מזה, עד שהיה מעמדם במסע אחד שמונה עשרה שנה ובמסע אחר יום אחד, הכל בשעור האלוקי,
ולא היה תעיה בדרך –
רק לפי העלות עמוד הענן,
ומפני זה פרט הפרטים ההם כולם, וכבר בארה התורה כי הדרך ההוא קרוב וידוע וסלול,
ר"ל הדרך אשר בין חרב…
ובין קדש ברנע אשר היא התחלת הישוב,
כמו שנ' (במדבר כ' ט"ז)
"והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך". והדרך ההוא מהלך אחד עשר יום כאמרו (דברים א) אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" ואין זה מה שאפשר לתעות בו ארבעים שנה. אבל טעם העכוב הוא מה שכתוב בתורה.

וכן
כל ענין
שיעלם
ממך טעם
שכרו, יש
לו סבה
חזקה והנהיג הענין כולו על העיקר,
אשר העירו חז"ל עליו: (דברים ל"ב מ"ז)
"כי לא דבר ריק הוא מכם" – ואם ריק הוא – מכם הוא (ירושלמי פאה פרק א' הלכה א').

רמב"ן הקדמה לפרשתנו א

אלה
מסעי –
אחרי נקמת מדין שאמר לו הקב"ה למשה אחר תאסף אל עמיך (לעיל לא ב)
ואחרי שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעות. ונתכוין בזה להודיע חסדיו של הקב"ה עמהם, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו נעים ומטולטלין ממקום למקום תמיד ולא היתה להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעות, כמו שכתב הרב רש"י מדברי רבי משה הדרשן:

והוסיף הרב במורה הנבוכים (ג נ) תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע.
ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום,
והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון,
ואמרה התורה (דברים כט ה)
לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם,
וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר,
או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים.
על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה, כל אלו דבריו.
והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים,
או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו,
כי "על פי ה'"
דבק עם "ויכתוב משה", לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם "למסעיהם",
שכבר הודיענו זה (לעיל ט כ)
על פי ה'
יחנו ועל פי ה' יסעו:

ספורנו א'

אֵלֶּה
מַסְעֵי. רָצָה הָאֵל יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּכָּתְבוּ מַסְעֵי יִשְרָאֵל לְהודִיעַ זְכוּתָם 'בְּלֶכְתָּם אַחֲרָיו בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה', בְּאפֶן שֶׁהָיוּ רְאוּיִם לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ.

1. מהי השאלה העומדת בפני כולם?

2. מה הן התשובות השונות הניתנות לשאלה זו?

3. מהו ההבדל העקרוני שבין תשובת הרשב"ם לכל התשובות האחרות?

4.
הסבר את דברי הרמב"ם המודגשים.

5.
כנגד אלו דעות מוטעות נכתבה פרשתנו לדעת הרמב"ם?

6. באר את מדרש חז"ל המובא בסוף דברי הרמב"ם!
ומה הקשר בינו לבין פרשתנו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלוש עשרה (תשי"ד)

פרשת מסעי

ל"ג

א.
לג,
א

אלה מסעי בני ישראל…

רש"י:

אלה
מסעי
– למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות.
צא מהם י"ד,
שכולם היו בשנה ראשונה, קודם גזירה, משנסעו מרמעסס עד שבאו לרתמה.
שמשם נשתלחו המרגלים,
שנאמר (במדבר יב, טז)
ואחר נסעו העם מחצרות וגו'
(שם יג, ב)
שלח לך אנשים וגו'. וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה,
למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו,
כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו':

רשב"ם:

אלה
מסעי
– כל מסעות וחנייות חוזר ומונה כדי לפרש היכן היו חונים:

רמב"ם מורה נבוכים מאמר ג'
פרק ג'

…ומפני זה כשתראה ספורים בזולת המצוות ותחשוב שהספור ההוא אין צורך לזכרו או שיש בו אריכות, אינו רק להיותך בלתי רואה הפרטים המביאים לזכור מה שנזכר. ומזה סדר ????
זכר המסעות, יראה מפשוטו של ענין, שזכר מה שאין תועלת בו כלל; מפני שאת המחשבה העולה על הלב, אמר "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ". ומקום הצורך אליו גדול מאוד,
מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק למי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם ספור ואפשר שיכזב השומע… וממופתי התורה מן הגדולים שבהם,
עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה;
והמצא בו המן בכל יום;
והמדבר ההוא כמו שאמר הכתוב (דברים ח' ט"ו)
"נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים";
והם מקומות רחוקים מאוד מן היישוב, בלתי טבעיים לאדם (במדבר ?? ה')
"לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות"
ואמר בהם גם כן (ירמיהו ב') "ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם"
וכתוב בתורה (דברים כ"ט)
"לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם";
ואילו כלם מופתים גדולים גלויים נראים. וכאשר ידע ה'
ית'
שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד,
כמו שמפקפקין בשאר הסיפורים, ויחשב (השומע – המפקפק)
שעמידתם היה קרוב לישוב, שאפשר לחרש בהם ולזרע ולקצור או להזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד,
או שיש במקומות ההם בארות מים; מפני זה הסיר המחשבות ההם כולם, וחזק עניני אלה המופתים כולם בבאור המסעות הם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה.
וכן אמרו (במדבר ט' כ')
"על פי ה'
יסעו ועל פי ה' יחנו".
היה מספיק בספור ויעלה בלב האדם מתחילת מחשבה, כי כל מה שבה אחריו בזה הענין הוא הארכת דברים אין צריך, ר"ל (במדבר ט' י"ט)
"ובהאריך הענן…", "ויש אשר יהיה הענן…" ואני אודיעך טעם אלה הפרטים כולם: טעמם הוא לחזק הענין ההוא,
לסלק בו מה שהיו האומות חושבים אז ומה שיחשבו עד היום,
שישראל תעו בדרך ולא ידעו אנה ילכו,
באמרם "נבוכים הם בארץ"
וכן קוראים אותו הערביים עד היום "מדבר התעייה" ויחשבו שישראל תעו ולא ידעו הדרך, והתחיל הכתוב לדבר ולחזק כי המסעות ההם שהיו בלתי מסודרים ושובם בקצתם פעמים,
והיות זמן עמידתם בכל מסע חלוק (=שונה)
זה מזה, עד שהיה מעמדם במסע אחד שמונה עשרה שנה ובמסע אחר יום אחד, הכל בשעור האלוקי,
ולא היה תעיה בדרך –
רק לפי העלות עמוד הענן,
ומפני זה פרט הפרטים ההם כולם, וכבר בארה התורה כי הדרך ההוא קרוב וידוע וסלול,
ר"ל הדרך אשר בין חרב…
ובין קדש ברנע אשר היא התחלת הישוב,
כמו שנ' (במדבר כ' ט"ז)
"והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך". והדרך ההוא מהלך אחד עשר יום כאמרו (דברים א) אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" ואין זה מה שאפשר לתעות בו ארבעים שנה. אבל טעם העכוב הוא מה שכתוב בתורה.

וכן כל ענין שיעלם ממך טעם שכרו,
יש לו סבה חזקה והנהיג הענין כולו על העיקר,
אשר העירו חז"ל עליו: (דברים ל"ב מ"ז)
"כי לא דבר ריק הוא מכם" – ואם ריק הוא – מכם הוא (ירושלמי פאה פרק א' הלכה א').

רמב"ן הקדמה לפרשתנו

אלה
מסעי –
אחרי נקמת מדין שאמר לו הקב"ה למשה אחר תאסף אל עמיך (לעיל לא ב)
ואחרי שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעות. ונתכוין בזה להודיע חסדיו של הקב"ה עמהם, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו נעים ומטולטלין ממקום למקום תמיד ולא היתה להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעות, כמו שכתב הרב רש"י מדברי רבי משה הדרשן:

והוסיף הרב במורה הנבוכים (ג נ) תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע.
ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום,
והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון,
ואמרה התורה (דברים כט ה)
לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם,
וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר,
או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים.
על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה, כל אלו דבריו.
והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים,
או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו,
כי "על פי ה'"
דבק עם "ויכתוב משה", לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם "למסעיהם",
שכבר הודיענו זה (לעיל ט כ)
על פי ה'
יחנו ועל פי ה' יסעו:

ספורנו א'

אֵלֶּה
מַסְעֵי. רָצָה הָאֵל יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּכָּתְבוּ מַסְעֵי יִשְרָאֵל לְהודִיעַ זְכוּתָם 'בְּלֶכְתָּם אַחֲרָיו בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה', בְּאפֶן שֶׁהָיוּ רְאוּיִם לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ.

1. מהי השאלה העומדת בפני כולם?

2. מה הן התשובות השונות הנתנות לשאלה זו?

3. מהו ההבדל העקרוני שבין תשובת הרשב"ם לכל התשובות האחרות?

4.
הסבר את המקומות בדברי הרמב"ם המסומנים בקו.

5.
כנגד אלו דעות מוטעות נכתבה פרשתנו לדעת הרמב"ם?

6. באר את מדרש חז"ל המובא בסוף הרמב"ם.
מה הקשר ביו לבין פרשתנו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמש עשרה (תשט"ז)

פרשת מסעי –
מצוות יישוב א"י

פרק לג פסוקים נ –
נו

א.
1. לג,
נא:

דַּבֵּר
אֶל
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
וְאָמַרְתָּ
אֲלֵהֶם
כִּי
אַתֶּם
עֹבְרִים
אֶת
הַיַּרְדֵּן
אֶל
אֶרֶץ
כְּנָעַן:

נב:
וְהוֹרַשְׁתֶּם
אֶת
כָּל
ישְׁבֵי
הָאָרֶץ
מִפְּנֵיכֶם
וְאִבַּדְתֶּם
אֵת
כָּל
מַשְׂכִּיֹּתָם
וְאֵת
כָּל
צַלְמֵי
מַסֵּכֹתָם
תְּאַבֵּדוּ
וְאֵת
כָּל
בָּמוֹתָם
תַּשְׁמִידוּ:

1.
הסבר היכן נגמר כאן התנאי ומתחילה תשובת התנאי?

2.
השווה לשאלה זו:
גיליון ויצא תש"א שאלה ב
גיליון ויקרא תש"י שאלה ב
גיליון כי תצא תשי"ד שאלה ד
גיליון כי תבוא תשט"ו שאלה ב/2

2.
לג,
נב:
וְהוֹרַשְׁתֶּם
אֶת
כָּל
ישְׁבֵי
הָאָרֶץ
מִפְּנֵיכֶם
וְאִבַּדְתֶּם
אֵת
כָּל
מַשְׂכִּיֹּתָם
וְאֵת
כָּל
צַלְמֵי
מַסֵּכֹתָם
תְּאַבֵּדוּ
וְאֵת
כָּל
בָּמוֹתָם
תַּשְׁמִידוּ:

פסוק
נג: וְהוֹרַשְׁתֶּם
אֶת
הָאָרֶץ
וִישַׁבְתֶּם
בָּהּ
כִּי
לָכֶם
נָתַתִּי
אֶת
הָאָרֶץ
לָרֶשֶׁת
אֹתָהּ:

רש"י
לג, נב:

והורשתם:
וגרשתם.

רש"י לג, נג

והורשתם
את הארץ:
והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה.

ר'
וולף
היידנהיים: הבנת
המקרא:

כבר כתב הרב (רש"י)
כי כל לשון הורשה בבניין הפעיל הוא לשון גירושין ונופל על המגורשים, לא על הארץ.
(והבא בלשון הקל הוא לשון ירושה ונופל על הארץ…)

הסבר , איך יוכל הכתוב אם כן לומר "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ"?
ענה לשאלה בעזרת שמות טו,ט ד"ה אריק חרבי.

רש"י
טו, ט:

אריק
חרבי: אשלוף,
ועל שם שהוא מריק את התער בשליפתו ונשאר ריק נופל בו לשון הרקה,
כמו מריקים שקיהם;
(ירמיה מח) וכליו יריקו.

3.
לג,
נג:
וְהוֹרַשְׁתֶּם
אֶת
הָאָרֶץ
וִישַׁבְתֶּם
בָּהּ
כִּי
לָכֶם
נָתַתִּי
אֶת
הָאָרֶץ
לָרֶשֶׁת
אֹתָהּ:

רש"י
לג, נג

והורשתם
את הארץ:
והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה תוכלו להתקיים בה ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה.

מה בין הוי"ו של והורשתם לבין הוי"ו של וישבתם בה לפי רש"י?

ב.
לג,
נב:

וְהוֹרַשְׁתֶּם
אֶת
כָּל
ישְׁבֵי
הָאָרֶץ
מִפְּנֵיכֶם
וְאִבַּדְתֶּם
אֵת
כָּל
מַשְׂכִּיֹּתָם
וְאֵת
כָּל
צַלְמֵי
מַסֵּכֹתָם
תְּאַבֵּדוּ
וְאֵת
כָּל
בָּמוֹתָם
תַּשְׁמִידוּ:

נג:
וְהוֹרַשְׁתֶּם
אֶת
הָאָרֶץ
וִישַׁבְתֶּם
בָּהּ
כִּי
לָכֶם
נָתַתִּי
אֶת
הָאָרֶץ
לָרֶשֶׁת
אֹתָהּ:

רש"י לג, נג

והורשתם
את הארץ:
והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה תוכלו להתקיים בה,
ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה.

רמב"ן לג, נג

וְהוֹרַשְׁתֶּם
אֶת
הָאָרֶץ
וִישַׁבְתֶּם
בָּהּ
כִּי
לָכֶם
נָתַתִּי
אֶת
הָאָרֶץ
לָרֶשֶׁת
אֹתָהּ:

על דעתי זו מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות ק"י🙂
במצוות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה,
וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצווה הזו, כי הכתוב הזה היא מצוות עשה ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים,
"באו ורשו את הארץ" (דברים א, ח).

אבל רש"י פירש, והורשתם את הארץ,
והורשתם אותה מיושביה,
אז וישבתם בה,
תוכלו להתקיים בה,
ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר.

רמב"ן
בהשגותיו
לספר
המצוות
להרמב"ם
בסוף
מצוות
עשה– מצוות
שלא מנה
אותן הרב
הרמב"ם
ממצוות
עשה –
כפי דעת
הרמב"ן.

מצווה
ד: שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא–ל ית' לאבותינו,
לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אמרו להם: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָה.ּ וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אשר נשבעתי לאבותיכם. ופרט אותה להם במצווה הזו כולה בגבולותיה ומצריה, כמו שאמר (דברים א,ז):
פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצווה – אמרו ית' בעניין המרגלים: (דברים א,כא):
רְאֵה נָתַן ה'
אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'
אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת,
ואמרו עוד (דברים ט,כג):
וּבִשְׁלֹחַ ה' אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם… וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב:
וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ: – הוראה שהיא מצווה לא יעוד והבטחה …
…
ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה,
והיא דירת א"י,
עד שאמרו בכתובות (ק"י ע"ב)
כל היוצא ממנה ודר בחו"ל יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר (שמואל–א כו,יט):
… כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'
לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים.
וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה (חז"ל)
– הכל הוא ממצוות עשה שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה.
אם כן היא מצוות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות,
כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי:

ספרי
פרשת
ראה פיסקא
פ (עמוד
146^):

וירשת
אותם
וישבת: מעשה בר' יהודה בן בתירה ור' מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי ר'
יהושע ור'
יונתן,
שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה:
וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החקים האלה. אמרו ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

1.
בפני שתי סכנות שונות לגמרי זו מזו בא פסוקנו לשמור עלינו ולקומם אותנו נגדן. על אחת ידבר בפירושו לתורה כאן, על השניה בהשגותיו על ספר המצוות. הסבר מה הן שתי הסכנות!

2. מה ההבדל בין רש"י לרמב"ן בפירוש המילה "והורשתם"?

*
3. מה ההבדל בין רש"י לרמב"ן בפירוש המבנה התחבירי של פסוק נג?

**
4. למחלוקת זו בין רש"י לרמב"ן אומר בעל אור החיים:

אור
החיים
לג, נג

והורשתם
את וגו'
וישבתם:
רש"י ז"ל פירש שהמצווה היא והורשתם,
אבל וישבתם היא הבטחה, ורמב"ן ז"ל פירש שהמצווה היא וישבתם,
ומכאן סמכו לומר (כתובות קי ע"ב):
הכל מעלין לארץ ישראל.

הסבר מהי הראיה?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

1. רש"י
לג, נג:

והורשתם
את הארץ:
והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה תוכלו להתקיים בה ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה.

*
מה קשה לו?

פסוק
נה: וְאִם
לֹא
תוֹרִישׁוּ
אֶת
ישְׁבֵי
הָאָרֶץ
מִפְּנֵיכֶם
וְהָיָה
אֲשֶׁר
תּוֹתִירוּ
מֵהֶם
לְשִׂכִּים
בְּעֵינֵיכֶם
וְלִצְנִינִם
בְּצִדֵּיכֶם
וְצָרֲרוּ
אֶתְכֶם
עַל
הָאָרֶץ
אֲשֶׁר
אַתֶּם
ישְׁבִים
בָּהּ:

2. רש"י
לג ,
נה:

וְהָיָה
אֲשֶׁר
תּוֹתִירוּ
מֵהֶם: יהיו לכם לרעה.

*
מה קשה לו ומה תיקן בדבריו אלה?

3. רש"י
לג, נה:

וְצָרֲרוּ
אֶתְכֶם. כתרגומו.
ארי מעיקין אינון לכון.

**
בעל
דברי
דוד
מקשה:

מה תיקן בזה,
והרי גם בפרשת פנחס כה,
יז כתוב כי צוררים הם לכם ותרגומו כמו כאן,
ולמה לא הביאו רש"י שם ?

ד.
לג,
נה:

וְאִם
לֹא
תוֹרִישׁוּ
אֶת
ישְׁבֵי
הָאָרֶץ
מִפְּנֵיכֶם
וְהָיָה
אֲשֶׁר
תּוֹתִירוּ
מֵהֶם
לְשִׂכִּים
בְּעֵינֵיכֶם
וְלִצְנִינִם
בְּצִדֵּיכֶם
וְצָרֲרוּ
אֶתְכֶם
עַל
הָאָרֶץ
אֲשֶׁר
אַתֶּם
ישְׁבִים
בָּהּ:

רש"י
לג, נה:

לְשִׂכִּים
בְּעֵינֵיכֶם:
ליתדות המנקרות עיניכם.
תרגום של יתדות שיכיא.

ולצנינם:
פותרים בו הפותרים לשון מסוכת קוצים הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא.

רמב"ן
לג, נה

לְשִׂכִּים
בְּעֵינֵיכֶם:
"ליתדות המנקרות עיניכם.
תרגום של יתדות – שכים.
וְלִצְנִינִם,
פותרין בו הפותרין לשון כִּמְשֻׂכַת חָדֶק (עפ"י משלי טו,יט:
דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה. ברש"י:
גדר קוצים.) הסובבת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא" לשון רש"י.

והנה ברור הוא כי "שִׂכִּים"
קוצים חדים, מלשון הסר משוכתו (ישעיה ה, ה),
הנני שך את דרכך (הושע ב ח),
הלא אתה שכת בעדו (איוב א, י),
ושמת שכין בלועך (משלי כג, ב),
דבר חד מקוץ או מברזל.

"וְלִצְנִינִם",
גם כן סִלּוֹן מַמְאִיר (יחזקאל כח,כד),
מלשון וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ (איוב ה, ה),
צנים פחים בדרך עקש (משלי כב, ה),
שחסרו אות הכפל =(שורש צנן).
אבל הכוונה "בשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם", להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו, כמו כי השוחד יעור פקחים (שמות כג, ח),
וכן ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד)
על דעת רבותינו,
יאמר כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו, וילמדו אתכם ככל תועבותיהם ולעבוד את אלהיהם,
כמו שאמר (שמות כג, לג)
לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם.

ואחר שיהיו שִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם ויטעו אתכם לשוב מאחרי,
יהיו לִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז אתכם.

ואחר
כך
וְצָרֲרוּ
אֶתְכֶם, שילחמו בכם ויביאו אתכם במצור,
ואני אגלה אתכם מפניהם גלות שלימה, כי כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם על ידיכם,
שיגלו כולם מן הארץ ולא תותירו מהם ֹשָם, ולא שמעתם בקולי,
כן אֶעֱשֶׂה לָכֶם ולא אשאיר מכם בארץ גם אחד.

מה בין פירוש רש"י לפירוש הרמב"ן?

השאלות
המסומנות
ב–
*קשות
והמסומנות ב –
** קשות
ביותר,
יענה
כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ז]

מסעי – מצוות יישוב א"י

פרק לג פסוקים נ –
נו

לפסוקים המעטים העוסקים ביחסנו לארץ והנאמרים לישראל על סף כניסתם וכיבושם את הארץ יש להקדים קריאה ברש"י לבראשית א,א.
יתברר כי כל זכותנו על הארץ נובעת רק מתוך הנחת היסוד של התורה כולה, של ה' כבורא עולם, הוא בעליה ואדוניה של הארץ והוא ה"נותן"
אותה לאשר ישר בעיניו.

מכאן יש לעבור לתפילתו של האיש הישראלי אחר בואו לארץ בהביאו את ראשית פרי אדמתו ויש להראות כיצד הולך ונשנה שם הביטוי על הארץ אשר נתנה לנו.
(ועיין גיליון כי–תבוא תשי"ד)

ושוב
יש להדגיש
את אשר
נאמר
עמוס פרק
ט פסוק
ז:

הֲלוֹא
כִבְנֵי
כֻשִׁיִּים
אַתֶּם
לִי
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
נְאֻם
ה'
הֲלוֹא
אֶת
יִשְׂרָאֵל
הֶעֱלֵיתִי
מֵאֶרֶץ
מִצְרַיִם
וּפְלִשְׁתִּיִּים
מִכַּפְתּוֹר
וַאֲרָם
מִקִּיר:

שלא רק לעם זה נתן ה' את ארצו, אלא שהוא הוא אלוקי העולם הוביל כל עם ועם מארץ מגוריו הקודמת אל ארץ מושבו.

ורק אחרי כן יש לעבור לקטע שלנו המעמיד גם תנאים ודרישות לקבלת המתנה הזו. הדרישה העיקרית: השמדת כל עבודה זרה מתוכה,
ולזה יש להשוות את דברים יב, א–ג.

דברים פרק יב

(א)
אֵלֶּה
הַחֻקִּים
וְהַמִּשְׁפָּטִים
אֲשֶׁר
תִּשְׁמְרוּן
לַעֲשׂוֹת
בָּאָרֶץ
אֲשֶׁר
נָתַן
ה'
אֱלֹהֵי
אֲבֹתֶיךָ
לְךָ
לְרִשְׁתָּהּ
כָּל
הַיָּמִים
אֲשֶׁר
אַתֶּם
חַיִּים
עַל
הָאֲדָמָה:

(ב)
אַבֵּד
תְּאַבְּדוּן
אֶת
כָּל
הַמְּקֹמוֹת
אֲשֶׁר
עָבְדוּ
שָׁם
הַגּוֹיִם
אֲשֶׁר
אַתֶּם
יֹרְשִׁים
אֹתָם
אֶת
אֱלֹהֵיהֶם
עַל
הֶהָרִים
הָרָמִים
וְעַל
הַגְּבָעוֹת
וְתַחַת
כָּל
עֵץ
רַעֲנָן:

(ג)
וְנִתַּצְתֶּם
אֶת
מִזְבְּחֹתָם
וְשִׁבַּרְתֶּם
אֶת
מַצֵּבֹתָם
וַאֲשֵׁרֵיהֶם
תִּשְׂרְפוּן
בָּאֵשׁ
וּפְסִילֵי
אֱלֹהֵיהֶם
תְּגַדֵּעוּן
וְאִבַּדְתֶּם
אֶת
שְׁמָם
מִן
הַמָּקוֹם
הַהוּא:

העיקר הוא שאלה ב, מצוות ישוב ארץ ישראל.

כמה חשובה כאן הדגשת הרמב"ן נגד שאיפות אימפריאליסטיות לכבוש ארצות לא לנו,
שהיא כאן מבוססת שוב על אותו סדר שנקבע ב"מתן"
ארץ ליושביה ע"י בורא העולם.
אין הרמב"ן מנמק את האיסור לעוזבה בטוב הארץ,
ביופיה,
בפוריותה,
אלא רק בזה "שהיא ניתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה'
". מצד שני יש להדגיש בדברי הרמב"ן את האיסור "לעזבנה לשממה". וכאן על המורה להראות לתלמידיו "שכיבוש השממה" לא רק בארץ ישראל אלא במלוא רוחב כדור הארץ היא מצווה למין האנושי כולו – לפי דברי הרמב"ן:

רמב"ן
בראשית
א, כח:

וכבשוה:
נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות,
ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת,
וכיוצא בזה, וזה יכלול מה שאמר "ובכל הארץ" (לעיל פסוק כו).

הנה יש להדגיש שכל עבודה ציויליזטורית של שינוי פני תבל לצרכי בני אדם, של טיוב קרקע ושל התגברות על מכשולים טבעיים באמצעים טכניים היא לדעת הרמב"ן מצווה על המין האנושי כולו ומצווה על ישראל בארצם וזה מה שכלול – לדעת הרמב"ן – במילים

"וִישַׁבְתֶּם
בָּהּ
כִּי
לָכֶם
נָתַתִּי
אֶת
הָאָרֶץ
לָרֶשֶׁת
אֹתָהּ"
(לג,נג).

בדברי הרמב"ן מתוך השגותיו לספר המצוות של הרמב"ם יש להדגיש במיוחד את איסור "הירידה"
שעליו מדבר הרמב"ן ולשתי הראיות שמביא הרמב"ן (מתוך דברי חז"ל בכתובות על הפסוק בשמואל–א כו,יט;
ומתוך דברי חז"ל בספרי ראה)
יש להוסיף עוד ספרים ומאמרים המדברים בשבח ישיבה בא"י ואיסור היציאה ממנה. אותו מקום בכתובות ק"י ע"ב שהביא הרמב"ן
רק קטע
ממנו
ראוי
למורה
לקרוא
את כולו,
החל
מ–

תנו
רבנן:

הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות – כופין אותה לעלות.
ואם לאו –
תצא בלא כתובה.
היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות – כופין אותו לעלות.
ואם לאו –
יוציא ויתן כתובה.
היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת – כופין אותה שלא לצאת. ואם לאו –
תצא בלא כתובה.
הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת – כופין אותו שלא לצאת. ואם לאו –
יוציא ויתן כתובה.

תנו רבנן:

לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה,
וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה,
שנאמר:
"… לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (ויקרא כה,לח).
וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה ?! אלא לומר לך,
כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר: "… כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'
לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים"
(שמואל–א כו,יט).
וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים?
אלא לומר לך:
כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים.

וכן
גם מקום
כמו בבא
בתרא דף
צא ע"א
:

תנו
רבנן:

אין יוצאין מארץ לחו"ל אלא אם כן עמדו סאתים בסלע.
א"ר שמעון: אימתי?
בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא. וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר:
אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו,
ומפני מה נענשו?
מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ,
שנאמר:
וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי (רות א,יט).
מאי הזאת נעמי?
א"ר יצחק: אמרו:
חזיתם נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה?!

חומר רב ימצא המורה בספר האגדה של ביאליק "הארץ וישובה", "חיבת הארץ", "קדושת הארץ" (בהוצאה החדשה עמודים:
רפ"ה–רפ"ו).

ואל יחשוש המורה פן יטענו התלמידים מתוך אי רצון:
" צ י ו נ ו ת "
…, ראשית:
כל טוענים טענה זו היא בעיקר באשמת הכנסת רעיונות "צ י ו נ י י ם " למקומות שאין זו כלל מגמת הכתוב ולא כוונתו – ולא כש"הציונות"
היא לגופו של עניין. שנית:
בתקופה זו של התגברות הירידה ראוי להזכיר שוב נשכחות.
ושלישית:
במסגרת של לימוד תורה כדבר אלהים חיים המחייבים את לומדיהם, יש להסביר ולהזכיר שישיבת ארץ ישראל מצווה היא ולא פרוגרמה אנושית שרירותית.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת עשרים וארבע (תשכ"ט)

פרשת מטות מסעי

פרק לג'

א.
לג,
א'

אלה מסעי בני –
ישראל אשר יצאו מארץ מצרים…

רש"י:

ד"ה
אלה מסעי:
למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות;
צא מהם י"ד שכלם היו בשנה ראשונה קודם גזרה משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו המרגלים,
שנאמר (במדבר י"ב ט"ז)
"ואחר נסעו העם מחצרות", (במ י"ג)
"שלח לך אנשים"
וכאן הוא אומר (ל"ג י"ח)
"ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה" למדת שהיא במדבר פארן. ועוד:
הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים,
נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של ר' משה הדרשן.

ורבי
תנחומא
דרש בו
דרשה
אחרת:

משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו.
כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות אמר לו: "כאן ישננו, כאן הוקרנו (לשון התקרר והצטנן),
כאן חששת את ראשך וכו'.

(ההמשך במדרש תנחומא:
כך אמר לו הקב"ה למשה: "מנה להם כל המקומות, היכן הכעיסוני". לכך נאמר "אלה מסעי בני–ישראל".)

1.
ר'
חסדאי
אלמושנינו
משמרת
הקדש
(פירוש
על רש"י):

"מה שכתב הרב שכלם היו בשנה ראשונה – לאו דוקא".

מה ראה לומר כך ואיך יש לפרש דברי רש"י אלה?

**2.
דברי רש"י שהביא מיסודו של ר'
משה הדרשן עוררו תמיהה גדולה אצל רוב פרשניו ונסו לישב את דבריו ונדחקו –
ולא מצאו דרך להולמם.
מה היא התמיהה הגדולה על דברי רש"י אלה?

**3.
מה ההבדל בין שתי הדרשות המובאות ברש"י ולמה לא הסתפק בהבאת הראשון בלבד?
(הלא למדונו פרשני רש"י שאינו מביא שתי דרשות אלא אם כן לא נחה דעתו באחד מהם.)

ב.
לג,
א

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן.

ב'
–
ויכתב
משה
את
מוצאיהם
למסעיהם
על
פי
ה';
ואלה
מסעיהם
למוצאיהם.

הרכסים
לבקעה:

ד"ה
מוצאיהם: כמו (שמואל ב') "לדעת את מוצאך ואת מבואך",
ענין תנועת אדם (איהרע בעוועגונגען) ממסע למסע.

ביאור:

ד"ה
את
מוצאיהם: את כל המקומות שיצאו משם לנסוע אל מקום אחר כמו שמבאר "למסעיהם",
ר"ל:
את מוצאיהם לצורך מסעיהם.

שד"ל:

ד"ה
ויכתב
משה את
כל
מוצאיהם: אין הכוונה המקומות שיצאו משם,
אלא המקומות שהגיעו שמה, מקומות החניה, וזה מפני שלא היתה יצאתם אל ארץ נושבת וערי חומה, אלא למקומות שבמדבר;
והנה מצאנו (שמות ט"ו כ"ב)
"ויצאו אל מדבר שור", ולא אמר "ויבואו",
כי הביאה למקום פתוח –
יציאה תיקרא. לפיכך נכתב גם כאן "מוצאיהם"
על מקומות הביאה והחנייה.

העמק
דבר:

ד"ה
אלה מסעי:
…שהיו המסעות נחלקים:
ממצרים עד קדש ברנע היו נוסעים לתכלית ביאה לארץ ישראל, והיתה התכלית –
המסע כדי להתקרב לארץ ישראל.

מקדש ברנע שהיה מעשה המרגלים ונגזר שיהיו מתעכבים ארבעים שנה וגם יהיו נודדים ממקום למקום…
ואם כן היו מסעות אלו תכלית היציאה ממקום למקום.

ולאחר שבאו לקדש שבמדבר צין לארץ אדום החלו להתקרב לארץ ישראל לכנוס ולירש,
חזר תכלית הנסיעה להיות קרוב לארץ ישראל.
על כן כתב "אלה מסעי בנ"י…
לצבאותם"
היינו לתכליתם, כמו שבארנו בס'
שמות י"ב נ"א.^*

ד"ה ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם: זהו חלק השני,
שהעיקר היה היציאה ממקום שישבו וילכו נודדים…

ד"ה ואלה מסעיהם למוצאיהם: זהו חלק השלישי שהיה תכלית המסע גדי שיתקרבו לארץ ישראל וזהו תכלית היציאה מארץ מצרים,
והיינו למוצאיהם.

*1.
כיצד מפרש כל אחד משלושת הפרשנים הראשונים שהובאו לעיל את למ"ד של "למסעיהם"?

**2.
שלשת הפרשנים הראשונים שונים זמ"ז בפרשם את המלה "מוצאיהם",
אך מהי החולשה המשותפת לפרושיהם,
חולשה שמשתדל בעל העמק–דבר להתגבר עליה?

**3.
מהו היחס שבין פסוק א'
לפסוק ב'
לפי דעת שלשת הראשונים ומהו היחס שבין שני פסוקים אלה לפי דעת בעל העמק–דבר?

**4.
למה מפרש בעל העמק–דבר את המלה "לצבאותם"
שבפסוק א'
כפי פרושו השני שנתן בשמ'
י"ב נ"א ולא כפי פרושו הראשון שם?

ג.
לג,
א

אלה מסעי בני ישראל.

רמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר ג'
פרק
ג':

ומפני זה כשתראה ספורים בזולת המצות ותחשוב שהספור ההוא אין צורך לזכרו או שיש בו אריכות, אינו רק להיותך בלתי רואה הפרטים המביאים לזכור מה שנזכר. ומזה סדר זכר המסעות, יראה מפשוטו של ענין, שזכר מה שאין תועלת בו כלל; ומפני זאת המחשבה העולה על הלב אמר "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'". ומקום הצורך אליו גדול מאוד,
מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק למי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם ספור ואפשר שיכזב השומע… וממופתי התורה מן הגדולים שבהם עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה; והמצא בו המן בכל יום;
והמדבר הגדול ההוא כמו שאמר הכתוב (דברים ח' ט"ו)
"נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים";
והם מקומות רחוקים מאוד מן הישוב, בלתי טבעיים לאדם (במדבר כ' ה')
"לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות"
ואמר בהם גם כן (ירמיהו ב') "ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם"
וכתוב בתורה (דברים כ"ט)
"לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם";
ואלו כולם מופתים גדולים גלויים נראים. וכאשר ידע ה'
ית'
שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד,
כמו שמפקפקין בשאר הסיפורים ויחשב (השומע – המפקפק)
שעמידתם היתה במדבר קרוב לישוב,
שאפשר לחרש בהם ולזרע ולקצור או להזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד,
או שיש במקומות ההם בארות מים; מפני זה הסיר המחשבות ההם כולם, וחזק עניני אלה המופתים כולם בבאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה.
וכן אמרו (במדבר ט' כ')
"על פי ה'
יסעו ועל פי ה' יחנו"
היה מספיק בספר,
ויעלה בלב האדם מתחילה מחשבה כי כל מה שבא אחריו בזה הענין הוא הארכת דברים אין צריך,
ר"ל (במדבר ט' י"ט)
"ובהאריך הענן…" "ויש אשר יהיה הענן" ואני אודיעך טעם אלה הפרטים כולם: טעמם הוא לחזק הענין ההוא,
לסלק בו מה שהיו האומות חושבים אז ומה שיחשבו עד היום,
שישראל תעו בדרך ולא ידעו אנה ילכו,
באמרם "נבוכים הם בארץ"
וכן קוראים אותו הערבים עד היום הזה "מדבר התעייה" ויחשבו שישראל תעו ולא ידעו הדרך, והתחיל הכתוב לדבר ולחזק, כי המסעות ההם שהיו בלתי מסודרים ושובם בקצתם פעמים והיות וזמן עמידתם בכל מסע חלוק (=שונה)
זה מזה, עד שהיה מעמדם במסע אחד שמונה עשרה שנה ובמסע אחר יום אחד, הכל בשעור האלוקי,
ולא היה תעיה בדרך –
רק לפי העלות עמוד הענן,
ומפני זה פרט הפרטים ההם כולם. וכבר בארה התורה כי הדרך ההוא קרוב וידוע וסלול,
ר"ל הדרך אשר בין חורב…
ובין קרש ברנע אשר היא התחלת הישוב,
כמו שנ' (במדבר כ' ט"ז)
"והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך", והדרך ההוא מהלך אחד עשר יום כאמרו (דברים א') "אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" ואין זה מה שאפשר לתעות בו 40
שנה,
אבל טעם העכוב הוא מה שכתוב בתורה.
וכן כל ענין שיעלם ממך טעם זכרו,
יש לו סבה חזקה והנהיג הענין כולו על העיקר,
אשר העירו חז"ל עליו: (דברים ל"ב מ"ז)
"כי לא דבר ריק הוא מכם" – ואם ריק הוא – מכם הוא (ירושלמי פאה פרק א' הלכה א').

ספורנו:

ד"ה
אלה מסעי:
רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באפן שהיו ראויים להכנס לארץ.

ד"ה
ויכתב
משה: כתב מקום שיצאו אליו והמקום אשר נסעו ממנו, כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרע, והמקום שנסעו ממנו טוב.

ד"ה
ואלה
מסעיהם
למוצאיהם.
ולפעמים קרה היפך זה. וכתב גם כן ענין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה שהיה זה קשה מאד ובכל זה לא נמנעו.
ובכן נכתב בכל אחד מהם "ויסעו"
ממקום פלוני "ויחנו"
במקום פלוני, כי המסע והחניה היה כל אחד מהם קשה.

1.
הסבר את המקומות המסומנים בקו.

2.
מה ההבדל בין הרמב"ם וספורנו בטעם כתיבת המסעות?

3.
לפי דעת הרמב"ם יכול מקומנו לשמש כדוגמא למקומות אחרים מסוגו במקרא.
הסבר לאיזה סוג התכוון ובמה הוא יכול לשמש דוגמא.

4.
פרש את הרעיון הכלול בדברי חז"ל (בירושלמי)
המובאים בסוף דברי הרמב"ם ולאיזה צורך הביא אותם!