גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת מטות ומסעי
פרק ל"ה ט–ל"ד
א.
דעות שונות לרבותינו בטעם מצות עשה שנצטוו בית דין של ישראל לשלח מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי המקלט שנ' (כ"ה)
והושיבו אותו העדה אל עיר מקלטו.
רמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר ג'
פרק
מ':
אמנם היות רוצח בשגגה גולה – הוא להשקיט נפש גואל הדם עד שלא יראה מי שבאה התקלה הזאת על ידו.
ספר
החינוך:
משרשי המצוה הזאת,
לפי שענין הרציחה חמורה עד מאד שבה השחתת העולם…
ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג –
מכיון שבאה תקלה גדולה כזו על ידי – שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים, ועוד יש תיקון העולם במצוה כמו שבאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגהו על לא חמס בכפיו, שהרי שוגג היה,
ועוד תועלת בדבר,
לבל יראו קרובי המוכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשה הרעה – וכל דרכי התורה נועם וכל נתיבותיה שלום.
שד"ל:
…והנה בדורות הראשונים בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים, ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת,
והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו. והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהיתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו:
הנח להם לשופטים הם יחקרו את הדבר,
ואם בן מות הוא ימיתוהו;
אבל כשהיתה ההריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט את הגואל, ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו ישאר ללא עונש,
כי היה נראה?
לו וליודעיו כאלו אינו אוהב את אביו;
מאחר שאינו נוקם את נקמתם.
והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת,
וראתה החכמה האלוקית שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא ימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת,
וגם יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג –
יתקומם העם על השופטים וירבו קלקול באומה.
לפיכך מה עשתה תורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח,
ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו.
מהי מטרת ערי המקלט לפי הדעות הנ"ל?
ב.
לה,
י"ד
רש"י:
את
שלש
הערים
וגו'
– אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים,
דכתיב (הושע ו, ח)
גלעד קרית פועלי און עקובה מדם:
רמב"ן
את
שלש הערים
– ואע"פ שבארץ כנען תשעה המטות וכאן אינם אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם,
כי בגלעד נפישי רוצחים דכתיב (הושע ו ח)
גלעד קרית פועלי און עקבה מדם, לשון רש"י מדברי רז"ל (מכות ט ב).
ואע"פ שאין המקלט אלא בשוגגין,
היו שופכי דמים במרמה ומראין עצמן כשוגגין,
והוצרך להרבות להם ערי מקלט לקלוט את כולן שלא נודע מי המזיד. ואם כן צוה הקב"ה זה על שם העתיד,
על דרך וקם העם הזה וזנה (דברים לא טז),
או שיאמרו שהיה אויר ארץ גלעד מגדלת רוצחים מאז היתה לגוי.
ואני תמה, כי על דעת רז"ל (מכות י א)
הכתוב שאמר (לעיל פסוק ו)
ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר,
כולם למקלט צוה בהם, והנה היו מהם בארץ כנען ל"ו ערים ובעבר הירדן ו'
וכולן קולטות לדעת רז"ל.
והנה היו המקלטים לכל ארץ ישראל ביושר והשויה, כי ארבע ערי מקלט יגיעו לשבט, גם חשב שבט מנשה בארץ כנען מפני שרובו שם היה. ואולי בערי המועדה ריבה ה'
בעבר הירדן לכבוד משה, שיבדיל הוא חציין,
אבל בכללן במדה ובמנין היו:
ועל דרך הפשט נראה בעיני,
כי ארץ עבר הירדן היתה גדולה מאד,
כי הם שני מלכי האמורי גדולים שהמקראות מפליגים בהם,
ואף כי עמון ומואב טהרו (ס"א נזהרו) בהם,
ומלכי ארץ כנען מלכי עיירות לכל מושל עיר יקראו לו מלך,
כאשר אתה רואה מלך ירושלם אחד מלך חברון אחד (יהושע יב י)
וביניהם מהלך חצי יום, וכן הזכירו חכמים (שמו"ר לב ב)
בין בית אל לעי ארבעת מילין שלזו מלך ולזו מלך. ויתכן שכן היה המנהג בדורות ההם שכל אדון עיר יקרא מלך,
או היה לכבוד ארץ ישראל כמדרש רז"ל.
מכל מקום לא היו מלכי ארצות רק מלכי עיר ועיר, וכן כתוב (שופטים א ז)
שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני. והנה היתה עבר הירדן גדולה מאד, ראויה לשלש ערי מקלט ככל ארץ ישראל מן הירדן והלאה, והיו אלה השש ערים לבדן קולטות, והארבעים ושתים למגרשי הלוים לא למקלט:
1. מה הן קושיות הרמב"ן על דברי רש"י וכיצד הוא מיישבן?
2. מה ענין הפסוק דברים ל"א ט"ז המובא בדברי הרמב"ן לכאן?
3. האם מתאימים דברי הרמב"ן האחרונים (החל מן ועל דרך הפשט נראה בעיני)
לידיעותינו הגיאוגרפיות היום?
ג.
לה,
כ"ה
וישב בה עד מות הכהן הגדול
אברבנאל:
למה תלה ישיבת הרוצח בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול.
מה עונים לשאלה זו:
רש"י:
עד
מות
הכהן
הגדול
– שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם,
והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו:
רשב"ם:
עד
מות
הכהן
– הגדול.
לפי פשוטו כל ימי השופט הגדול, דוגמת אסיריו לא פתח ביתה:
ספורנו,
עד
מות הכהן
הגדול. כבר ביאר שהגלות היא על השוגג. ובהיות מיני השגגות בלתי שוות,
כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים.
כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן.
וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו והאלהים אנה לידו:
רמב"ם
מו"נ
מאמר ג'
פרק
מ:
ותלה חזירתו במות האיש אשר הוא הנכבד בבני אדם והאהוב לכל ישראל; שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו,
שזה ענין טבעי לאדם, כל מי שתקראהו צרה –
כשתבוא גם כן לזולתו כיוצא בה או גדולה ממנה,
ימצא נחמה בזה על מקרהו,
ואין במקרה מות בני אדם אצלינו יותר גדול ממיתת כהן גדול.
אברבנאל:
ואמר שישב בה עד מות הכהן הגדול,
לפי שהיה שר וגדול בישראל וקדוש לאלוקיו ובמותו כל העם יחרד והחי יתן אל לבו,
כי ימי האדם כצל ולמה לא יסיר מרעיוניו נקמת דם קרובו ולהכרית ברציחות והריגות –
ומחר גם גואל הדם לקבר יובל, ולכן ישקוט לבבו ורתיחת דמו וסרה קנאתו…
עקידת
יצחק:
מפני שעיר מקלטו היא תחת ממשלת הכהן הגדול בכלל כל ערי הלויים והם נתונים לו לכל עבודת הבית… וכשבא הרוצח לשם,
זכה בו אדוני הארץ להיות כאחד מבני עירו לכל צרכי העיר,
מסיה ועבודותיה, וראתה החכמה האלוקית שלא ימשול בו רק ימי מלך אחד, ולזה במות הכהן שהוא מלך עליהם –
ישוב אל אחוזתו.
שד"ל:
הנכון כדברי ספורנו ואפשר לומר קרוב למה שכתב בעלת מנחה בלולה:
כדי שיהיה הכהן הגדול החדש אהוב לעם,
ותרבה השמחה בקומו כי ישובו הגולים לארצם.
אך קשה, כי הכתוב אומר:
"עד מות הכהן הגדול" ולא "עד עמד כהן אחר"… ואולי יש לומר,
כי הכהן מכפר על השגגות ע"י הקרבנות, והכה"ג מכפר עוד יותר, כי לכך צוה לשרת ביום הכיפורים, ומיתת הכה"ג היא כפרה שאין למעלה ממנה, והיא תכפר על הרציחה בשגגה,
שהיא קשה מכל שאר השגגות.
ומה ההבדל בין גישותיהם?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
פרשת מסעי
ל"ה ט–ל"ד
א.
שאלות כלליות
1. למה לא נתנו פרטי דיני רוצח בשגגה כאשר נזכרו בתורה לראשונה בפרשת משפטים (שמות כ"א י"ג)
ונתנו במקומנו זה?
**2.
למה נקבעו ערי המקלט מערי הלויים דווקא,
מה כוונת התורה בזה?
ב.
טעם ערי המקלט
דעות
שונות
לרבותינו
בטעם
מצות עשה
שנצטוו
בית דין
של ישראל
לשלח מכה
נפש בשגגה
מעירו ולהושיבו בערי המקלט שנ' (כ"ה)
והושיבו אותו העדה אל עיר מקלטו.
רמב"ם מורה נבוכים מאמר ג'
פרק מ':
אמנם היות רוצח בשגגה גולה – הוא להשקיט נפש גואל הדם עד שלא יראה מי שבאה התקלה הזאת על ידו.
ספר
החנוך:
משרשי המצוה הזאת,
לפי שענין הרציחה חמורה עד מאד שבה השחתת העולם…
ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג –
מכיון שבאה תקלה גדולה כזו על ידי – שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים, ועוד יש תיקון העולם במצוה כמו שבאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגהו על לא חמס בכפיו, שהרי שוגג היה,
ועוד תועלת בדבר,
לבל יראו קרובי המוכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשה הרעה – וכל דרכי התורה נועם וכל נתיבותיה שלום.
רבנו בחיי:
ונס
שמה רוצח
מכה נפש,
אבל אינו חייב מיתה כיוון שלא הרגו במזיד והדין הזה יורה שהלב עיקר האדם ועיקר כל המצוות וכל העבירות ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה ואין חיוב הענש במיתה, עד שיהיו הלב והגוף משותפין באותה רציחה,
הגוף בתנועתו והלב בכוונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך – גולה,
ואינו נהרג. וכן לענין המצוה הכל תלוי בלב שאם עשה מצוה ולא נתכוון בה בלבו לעשותה לשם שמים –
אין לו שכר.
(ודין תורה להיות רוצח בשגגה גולה, שכן מצינו באדם הראשון. זה שאמר הכתוב (תהלים כ"ה)
"זכור רחמיך ה'
וחסדיך כי מעולם המה" אמר דוד: רבש"ע,
רחמיך וחסדיך הם על הרוצח שאתה מכין לו ערי מקלט וגולה שם, כיוון שלא הרג במזיד… ואותן הרחמים מעולם הן, שכן עשית לאדם הראשון שהביא מיתה לכל הדורות ורחמת עליו להיותו גולה שנ'
(בראשית ג') "וישלחהו ה' מגן עדן" וכתיב "ויגרש את האדם").
שד"ל:
…והנה בדורות הראשונים בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים, ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת,
והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו. והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהיתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו:
הנח להם לשופטים הם יחקרו את הדבר,
ואם בן מות הוא ימיתוהו;
אבל כשהיתה ההריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט את הגואל, ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו ישאר ללא עונש,
כי היה נראה?
לו וליודעיו כאלו אינו אוהב את אביו,
מאחר שאינו נוקם את נקמתם.
והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת,
וראתה החכמה האלוקית שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא ימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת,
וגם יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג –
יתקומם העם על השופטים וירבו קלקול באומה.
לפיכך מה עשתה תורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח,
ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו.
1. מהי מטרת ערי המקלט לפי הדעות הנ"ל?
2.
איזה מהטעמים הנ"ל מתאים ללשון התורה "ונס שמה" ואיזה מהם מתאים ללשון המשנה (מכות פרק ב')
"גולה",
"להיכן גולה? לערי המקלט", "רוצח הגולה לעיר מקלטו" וכו'?
*3.
התוכל להסביר את השינוי הזה מלשון התורה ללשון המשנה?
4. במה דומה הטעם הניתן ע"י שד"ל לטעם חז"ל בדיני אשת יפת תואר (עיין גליון כי תצא תש"ב)
ולטעם אברבנאל במצוות המלך (עיין גליון שופטים תש"ז)
ולטעם הרב קוק בהיתר בשר תאוה (עיין גליון ראה תש"ה).
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
תש"ט תשט"ו
פרשת מסעי –
ערי מקלט
פרק לה
שים לב! בטעם ערי המקלט ראה דעות שונות בגליון מטות מסעי תש"ט שאלה ב
א.
שאלות כלליות
1.
אברבנאל
מקשה:
אם כבר נתן הדין שכל רוצח בכונה – מות יומת ושגואל הדם הוא ימית את הרוצח, למה חזר עוד "אם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות או באיבה הכהו",
כי זה כבר נכלל במה שאמר ראשונה ולמה נכפל?
נסה לישב תמיהתו!
2.
פס'
י"ט גואל
הדם
הוא
ימית
את
הרוצח
פס'
כ"א גואל
הדם
ימית
את
הרוצח…
והשווה דברים י"ט י"ב:
"ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת".
ומקשים:
אם מתנגדת התורה לגאולת הדם כמו שיראה מכל פרקנו וכן מן הנאמר בכמה מקומות שעל השופטים לעשות המשפט, אם כן למה צותה על השופטים למסור את הרוצח ביד גואל הדם?
ענה לשאלתם בהעזרך בדברי שד"ל הבאים:
שד"ל במדבר ל"ה י"ב ד"ה למקלט מגואל:
… והנה בדורות ראשונים בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת,
והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו. והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהיתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו:
הנח להם לשופטים,
הם יחקרו הדבר,
ואם בן מות הוא ימיתוהו;
אבל כשהיתה ההריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט את הגואל, ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו ישאר ללא עונש,
כי היה נראה?
לו וליודעיו כאלו אינו אוהב את אביו,
מאחר שאינו נוקם את נקמתם.
והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת,
וראתה החכמה האלוקית שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא ימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת,
וגם יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג –
יתקומם העם על השופטים וירבו קלקול באומה.
לפיכך מה עשתה תורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח,
ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו.
ב.
לה'
י"ט
גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו.
שד"ל:
נראה לי שאין זה ענין פגישה ומציאה כפירוש רש"י,
אלא הריגת אדם שאין בידו להתקומם ולהציל עצמו נקראת "פגיעה"
כמו (שופטים ח' כ"א)
"קום אתה ופגע בו"; (שמואל א' כ"ב י"ז)
"לפגוע בכהני ה'
"; (שמ'
ב'
א')
"גש ופגע בו";
(מלכים א' ב'
כ"ט)
"לך פגע בו".
ובמקראות הללו ההרוגים אסורים בזיקים.
וזהו טעם (דברים י"ט י"ב)
"ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת".
הסבר מה ראה שד"ל (בהתאם לפירושו הנ"ל)
שפרש "בפגעו בו" בדרך זו, ולמה לא קיבל את הפירוש הרגיל?
ג.
לה כ"ז
…
ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם.
רש"י
אין
לו
דם
– הרי הוא כהורג את המת שאין לו דם:
ראב"ע:
דם
– פירשתיו:
(א)
מה קשה לו?
**(ב)
השוה דבריו –
לראב"ע שמות כ"ב א'
ד"ה
אין לו
דמים: אין על הורגו שפיכות דמים;
שמות כ"ב א' רש"י
ד"ה אין לו דמים.
אין זו רציחה הרי הוא כמת מעיקרו.
כאן למדתך תורה:
אם בא להרגך השכם להרגו,
וזה להרגך בא,
שהרי יודע שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק – לפיכך על מנת כן בא,
שאם יעמוד בעל הממון כנגדו – יהרגנו.
1. מה ביניהם בפירוש המילים "לו"
– "דם"?
2. מה יש לומר לזכותו של כל אחד מן הפירושים האלה?
3.
התוכל להכריע ביניהם ולנמק את הכרעתך?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. פס'
י"ב
מגאל
– מפני גואל הדם שהוא קרוב לנרצח:
מה קשה לו?
2. פס'
ט"ז
ואם
בכלי
ברזל
הכהו
– אין זה מדבר בהורג בשוגג הסמוך לו,
אלא בהורג במזיד.
ובא ללמד, שההורג בכל דבר צריך שיהא בו שיעור כדי להמית,
שנאמר בכולם אשר ימות בו,
דמתרגמינן דהיא כמסת דימות ביה,
חוץ מן הברזל,
שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהברזל ממית בכל שהוא אפילו מחט,
לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור לכתוב בו אשר ימות בו.
ואם תאמר בהורג בשוגג הכתוב מדבר, הרי הוא אומר למטה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגו',
למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד הכתוב מדבר:
א.
מנין שפסוקים אלה מדברים במזיד?
ב.
היכן מצינו רעיון זה על הברזל ברש"י למקום אחר?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה אחת עשרה (תשי"ב)
פרשת מסעי ערי מקלט
פרק ל"ה
דעות שונות בטעם ערי המקלט הובאו בגליון מטות–מסעי תש"ט שאלה ב וכן ראה לפרק זה גם גליון תשי"א,
בייחוד דברי שד"ל א2.
א.
שאלות כלליות
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו':
הלכה
א. שלשה הם ההורגים בלא כונה;
ב.
יש הורג בשגגה והעלמה גמורה וזהו שנאמר בו (שמות כ"א)
"ואשר לא צדה…"
ודינו שיעלה לערי המקלט וינצל…;
ג.
ויש הורג ותהיה השגגה קרוב לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם, ודינו שהוא פטור מן הגלות,
ואם הרגו גואל הדם –
נהרג עליו; ד.
ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להזהר ולא נזהר ודינו שאינו גולה,
מפני שעוונו חמור,
אין גלות מכפרת לו ואין ערי המקלט קולטות אותו,
שאינן קולטות אלא את המחויב גלות בלבד,
לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והורגו –
פטור…;
ו.
כיצד?
הזורק אבן לרשות הרבים והרג…
הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט מפני שזו פשיעות היא, שהרי היה לו לעיין ואח"כ יזרוק…;
י"ב.
מי שהיה דולה את החבית להעלותה לגג ונפסק החבל ונפלה על חברו והרגתהו,
או שהיה עולה בסלם ונפל על חברו והרגו –
פטור מן הגלות,
שזה כמו אנוס הוא, שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים,
אלא כמו פלא הוא. אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חברו והרגתהו, היה יורד בסולם ונפל על חברו, היה מעגל במעגלה ונפלה על חברו והרגתהו – גולה…
שהרי דרך נפילה מצוי ברוב המקרים להזיק ודבר קרוב הוא להיות,
שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה והואיל ולא זרז עצמו ולא תיקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה.
1.
הסבר,
למה קצרה התורה בפרשת משפטים (במקום המוזכר ברמב"ם בהלכה ב')
בדברה לראשונה על ערי המקלט והאריכה במקומנו?
2. מה הם סוגי השוגגים הפטורים בישיבה בערי המקלט ומדוע?
3.
השווה לדברי הרמב"ם גליון שופטים תש"ד שאלות א,ב.
לאיזה משלשת סוגי השוגגים שמדבר עליהם הרמב"ם שייכים השוגגים שם?
4. מהי תכלית הישיבה בערי המקלט היוצאת מן האמור בדינים דלעיל, ואיזה דעה מקובלת אינה מתאימה כלל לדינים הנ"ל?
5.
השווה להלכה י"ב שבדברי הרמב"ם את דברי המשנה מכות פרק ג'
משנה א':
"אלו
הן הגולין:
ההורג נפש בשגגה.
היה מעגל במעגילה (רש"י:
טחין היו גגותיהם בטיט והגגות לא היו משופעים, אבל את הטיט משפעין מעט,
כדי שיזובו המים וטחין אותן בחתיכת עץ עבה וחלקה ובה בית יד ודוחפה לצד השפוע וחוזר ומושכה אליו וחוזר ודוחפה והטיט מתמרח ומחליק.
ובדחיפתו קורהו "מעגל"
ובמשיכתו קורהו "מושך",
ושם העץ "מעגילה"),
ונפלה עליו והרגתהו,
היה משלשל בחבית (מן הגג) ונפלה עליו והרגתהו,
היה יורד (רש"י:
ההורג בסלם ונפל מן הסלם והרג בגופו את חברו – גולה…)
בסלם ונפל עליו והרגו –
הרי זה גולה.
אבל אם היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתהו, היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו (החבית)
והרגתהו,
היה עולה בסלם ונפל עליו והרגו –
הרי זה אינו גולה. זה הכלל: כל שבדרך ירידתו – גולה,
ושלא בדרך ירידתו – אינו גולה.
א.
מה הוסיף הרמב"ם על דברי המשנה?
ב.
מאיזה פסוק בפרקנו יוצאים דינים אלה וכלל זה שנאמר בסוף המשנה?
ב.
לה'
י"ב
ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט
מכות י"ב ע"א:
רבי עקיבא אומר:
מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין אחר?
ת"ל:
"עד עמדו לפני העדה למשפט"
– עד שיעמוד בבית דין אחר.
וכן
ספר
החינוך
מצוה
ת"ט:
שנמנענו שלא להרג החוטא כשנראהו עושה מעשה החטא, שיתחייב עליו מיתה,
קודם שנביאהו לבית דין, אבל נתחייבנו להביאו לפני בית דין ונביא עליו העדים לפניהם והם ידינוהו כמו שנ' "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט"… ואפילו ראוהו בית דין הגדול שהרג, יהיו כולם עדים וישאו עדותם אצל בית דין אחר שידינוהו.
הסבר את טעם הדין הזה,
שאפילו בית דין הגדול שראוהו אין יכולים לדונו?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. פס'
י"ד
את
שלש
הערים
וגו'
– אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים,
דכתיב (הושע ו, ח)
גלעד קרית פועלי און עקובה מדם:
א.
מה קשה לו?
*ב.
הרא"ם
מקשה:
והלא ערי המקלט אינן אלא לשוגגין, והשוגגין לא יהיו אלא לפי ריבוי העם ומיעוטו?
נסה לישב שאלתו!
2. פס'
י"ט
בפגעו
בו
– אפילו בתוך ערי מקלט:
מה קשה לו ומה אלצו לומר כך?
3. פס'
כ"ג
או
בכל אבן
אשר ימות
בה –
הכהו:
הסבר,
למה הוסיף מלת "הכהו"
אין "אשר ימות בה"
ובין "בלא ראות"?
**ד.
לה כ"ג
והוא לא אויב לו ולא מבקש ראתו.
ספרי י"ז:
לפסול את השונאים מלישב בדין.
ומקשה בעל הכתב והקבלה:
ממקרא זה למדונו רבותינו שהשונא לבעל דין לא ידון אותו, דלא מצי להפוך בזכותו… ובהשקפה ראשונה יפלא זה, דהא קרא ברוצח ונרצח משתעי – לא בדיין?
נסה לתרץ קושייתו ולהסביר, מה הביאם לחז"ל להוציא פסוקנו ממשמעותו!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שתים עשרה (תשי"ג)
פרשת מטות ומסעי
ל"ה לג–לד
גליון זה הוא המשך ל גליונות מטות–מסעי תשי"א–תשי"ב,
העוסקים בחלקו הראשון של פרק זה, ברוצח בשגגה ובענשו.
א.
לה,
לג–לד
ל"ג:
ולא
תחניפו
את
הארץ
אשר
אתם
בה,
כי
הדם
הוא
יחניף
את
הארץ…
ל"ד:
ולא
תטמא
את
הארץ…
למושג של חנופת הארץ והחנפת הארץ:
רמב"ן:
ל"ה,
ל"ג
ד"ה
ולא
תחניפו
את הארץ:
"… וענין החניפה הוא הנאמר בקללות (דברים כ"ח ל"ה)
"זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף", "כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה… זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך… כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל", כי כל חנופה עשות ההפך הנראה והנדמה לעינים, והוא ענש בארץ בע"ז,
בשפיכות דמים ובגלוי עריות, כמו שאומר ירמיהו "הלא חנף תחנף הארץ ההיא"
(כ"ד,
ה)
"והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורה,
חלפו חוק, הפרו ברית עולם".
ועל פי דברי הרמב"ן האלה, מסביר הבאור לירמיהו את המושג הזה:
אף אם גזר האל לאחר המבול חוק ולא יעבור (בר'
ח'):
"עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחם וקיץ וחרף לא ישבותו", בכל זה תמצא במקום אחר לפי חוק העונש על ע"ז שפיכות דמים וגלוי עריות (דברים י"א):
"ועצר את השמים ולא יהיה מטר"; (ויקרא כ"ו):
ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה"
וכיוצא בזה, כי אם לא ישמרו בני ישראל את חקם באחת משלשת דברים אלה, אז גם הוא לא ישמור חוקו המושם בטבע ויצוה על העבים מהמטיר עליהם מטר ועל האדמה מלתת את יבולה,
וכמאמר חז"ל:
"אין העולם מתקיים אלא בשביל התורה, שנאמר (ירמיהו ל"ג כה) "אם לא בריתי יומם וליל,
חקות שמים וארץ לא שמתי",
וכמו שנאמר למטה (ירמיה ט' יא–יב)
"על מה אבדה הארץ…? ויאמר ה': על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם"
ועל הפרת ברית זו מישראל ועל חליפת והעברת החוק אשר שם ה' בשמים ובארץ ?????????
– כנראה מכוונת הרמב"ן – שם "חנף".
ובזה יובן היטב המקרא בישעיה כ"ד ה': והארץ חנפה תחת יושביה, כי עברו תורות,
חלפו חוק, הפרו ברית עולם"
ועל זה אמר פה "חנף תחנף הארץ ההיא" – כל העושה זאת יהיה גורם שתחנף הארץ ותעבור על חוקה המושם בה????
(ועיין
בובר: בין
עם לארצו,
ע'
16:
מה שהמקרא רוצה לבטא, הוא שתוף הויה של השניים – האדם והאדמה –
שתוף המתפתח ונעשה סולידריות מיוחדת.
האדמה נושאת את קללת מעשה האדם, היא ערבה בעדו…
האדמה שבמקרא אחראית לאשמתו של האדם… האדם הוא הגורם בעשיתו ובחדלונו לגורל האדמה ושוב היא נעשית גורלו…
הקשר בין אדם ואדמה מקבל ביטוי אחר וחזק עוד יותר בשעה שלא מדובר בתבל בכלל,
אלא דוקא בארץ כנען… עם או בן אדם החוטא "מחטיא"
את הארץ (דברים כ"ד ד) כלומר:
מביא אותה לידי מצב של התפוררות פנימית.
מצב זה מסומן בדיוק גמור במלת "חנף"
– חרג מן המסגרת….
הארץ יש לה שילוב וסידור טבעי, שהולכים לאיבוד באשמת האדם…
… האדם מושם תחת עול מצוות האל המגלה לו את רצונו, והוא ניתן על ידי מעשה הבריאה של אותו אל בחבור כה אמיץ עם האדמה, עד שהתיחסותו למצוה האלוהית גורמת במישרים לטובת האדמה או לרעתה.
ועיין שם כל הפרק "אדם ואדמה" עמ'
15-23).
1.
הסבר לפי דבריהם את המושג "חנף"
כשהוא מוסב על הארץ ואת המושג "החנפת הארץ"!
2. הבא ראיות לנכונות פירושם של הרמב"ן והביאור מתוך ירמיהו פרקים ב' ו–
ג'.
3.
כיצד נעזר הביאור בפירושו בפסוק כ"ה מפרק ל"ג שבירמיהו?
4. מצא מקומות בתורה שמדובר בהם על קלקול האדמה באשמת האדם.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ארבע עשרה (תשט"ו)
פרשת מטות מסעי – ערי מקלט
פרק לה, ט – לד
א.
טעם ערי מקלט:
דעות
שונות
לרבותינו
בטעם
מצוות
עשה
שנצטוו
בית–דין
של ישראל
לשלח מכה
נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי מקלט שנאמר: (במדבר לה,כה):
וְהִצִּילוּ
הָעֵדָה
אֶת
הָרֹצֵחַ
מִיַּד
גֹּאֵל
הַדָּם
וְהֵשִׁיבוּ
אֹתוֹ
הָעֵדָה
אֶל
עִיר
מִקְלָטוֹ
אֲשֶׁר
נָס
שָׁמָּה
וְיָשַׁב
בָּהּ
עַד
מוֹת
הַכֹּהֵן
הַגָּדֹל
אֲשֶׁר
מָשַׁח
אֹתוֹ
בְּשֶׁמֶן
הַקֹּדֶשׁ:
רמב"ם
מורה
נבוכים
– חלק
ג פרק
מ
ואמנם היות 'רוצח בשגגה' 'גולה'
הוא להשקיט נפש 'גואל הדם', עד שלא יראה מי שבאה תקלה הזאת על ידו.
(1) ספר החינוך –
מצוה תי
מצוה על בית דין להשליך מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט ועל הרוצח בעצמו ללכת שם:
שנצטוו בית דין של ישראל להשליך מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי מקלט,
שנאמר [במדבר ל"ה,
כ"ה],
והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו'
וישב בה עד מות הכהן הגדול. וגם המכה גם הוא בכלל מצות עשה זו, שנאמר עליו [שם,
כ"ח],
כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול:
משרשי המצוה, לפי שעון הרציחה חמור עד מאד שבה השחתת העולם,
עד שאמרו זכרונם לברכה שההורג נפש מזיד אפילו עשה כל המצוות אינו ניצול מן הדין,
שנאמר [משלי כ"ח,
י"ז],
אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס,
ולא ימלט, ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו,
שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצוה,
כמו שביאר הכתוב שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר לבלי יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה,
וכל דרכי התורה נועם:
רבינו בחיי על במדבר פרק לה פסוק יא
ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה –
אבל אינו חייב מיתה, כיון שלא הרגו במזיד. והדין הזה יורה שהלב עקר האדם ועקר כל המצות וכל העבירות,
ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה,
ואין חיוב העונש במיתה עד שיהיו הגוף והלב משותפין באותה רציחה,
הגוף בתנועתו והלב בכונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך גולה ואינו נהרג. וכן לענין המצות הכל תלוי בלב, שאם עשה מצוה ולא נתכוון בה בלבו לעשותה לשם שמים אין לו שכר מזה, שיצטרך האדם שיתכוין במצות לעשותה לשם שמים,
וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קיט) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי, ונשיאות כפים הוא הכוונה, כענין שכתוב (איכה ג) נשא לבבנו אל כפים:
רבינו בחיי על במדבר פרק לה פסוק יא
ודין תורה להיות רוצח בשגגה גולה, שכן מצינו באדם הראשון, זהו שאמר הכתוב (תהלים כה) זכור רחמיך ה'
וחסדיך כי מעולם המה, אמר דוד, רבש"ע רחמיך וחסדיך הם על הרוצח שאתה מכין לו ערי מקלט וגולה שם כיון שלא הרג במזיד ואינו ראוי למות, ואותן הרחמים מעולם הן, שכן עשית לאדם הראשון שהביא מיתה לכל הדורות ורחמת עליו להיותו גולה, שנאמר (בראשית ג) וישלחהו ה' אלהים מגן עדן,
וכתיב (שם)
ויגרש את האדם,
לכך נאמר זכור רחמיך ה'
וחסדיך כי מעולם המה:
שד"ל
:
… והנה בדורות הראשונים בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת,
והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו. והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהיתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו:
הנח להם לשופטים,
הם יחקרו הדבר,
ואם בן מות הוא – ימיתוהו; אבל כשהיתה ההריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט את הגואל, ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו נשאר ללא עונש,
יכ היה נראה לו וליודעיו כאילו אינו אוהב את אביו; מאחר שאינו נוקם את נקמתם.
והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת,
וראתה החכמה האלוקיתשאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה,
עדיין לא ימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם. ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת,
וגם יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא להורג – יתקומם העם על השופטים וירבו קלקול באומה. לפיכך מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח,
ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו.
1. מהי מטרת ערי המקלט לפי הדעות הנ"ל?
2.
איזה מהטעמים הנ"ל מתאים ללשון התורה "ונס שמה" ואיזה מהם ללשון המשנה מכות פרק ב "גולה",
"להיכן גולה? לערי מקלט", "רוצח שגלה לעיר מקלטו"
*3.
התוכל להסביר את השינוי הזה מלשון התורה ללשון המשנה?
4. במה דומה הטעם הניתן ע"י שד"ל לטעם חז"ל בדיני אשת יפת תואר (עיין גיליון כי תצא תש"ב)
ולטעם אברבנאל במצוות המלך (עיין שופטים תש"ז)
ולטעם הרב קוק בהיתר בשר תאווה? (עיין גיליון ראה תש"ה.
השאלות
המסומנות ב–
*קשות
והמסומנות ב –
**
קשות
ביותר,
יענה
כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שש עשרה (תשי"ז)
פרשת מסעי
ל"ה
גליון זה הוא המשכו של גליון מטות–מסעי תשט"ו שעסק בטעמי עיר המקלט בכללה.
א.
שאלות ודיוקים ברש"י:
**1. פס'
יא
ד"ה
והקריתם: אין הקריה אלא לשון הזמנה,
וכן הוא אומר (בראשית כ"ז כ'): "וכי הקרה ה'
אלוקיך לפני";
למה לא פירש רש"י מילה זו עם הופעתה לראשונה בספר בראשית (כ"ד י"ב)
"הקרה נא לפני היום".
2. פס'
כ"ג
ד"ה
בכל אבן
אשר ימות
בה: הכהו;
מה קשה לו?
3. פס'
כ"ז
ד"ה
אין לו
דם: הרי הוא כהורג את המת,
שאין לו דם.
(א)
מה קשה לו?
**(ב)
השוה דבריו –
לראב"ע שמות כ"ב א'
ד"ה
אין לו
דמים: אין על הורגו שפיכות דמים;
מדוע לא פרשו רש"י כך, שהוא נראה קרוב יותר לפשוטו של מקרא?
**(ג)
השווה דברי רש"י כאן לדבריו שמות כ"ב
א' שם:
אין זו רציחה הרי הוא כמת מעיקרו.
כאן למדתך תורה:
אם בא להרגך השכם להרגו,
וזה להרגך בא,
שהרי יודע שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק – לפיכך על מנת כן בא,
שאם יעמוד בעל הממון כנגדו – יהרגנו.
– למי מוסבת מלת "לו"
לדעת רש"י כאן ושם?
ד.
** – למה אין רש"י מסתפק בפרושו לפסוק ההוא בשמות, מה ראה צורך לשוב לפרשו במקומנו?
ב.
לה כ"ה:
וישב בה עד מות הכהן הגדול
ומקשה אברבנאל:
למה תלה ישיבת הרוצח בעיר המקלט במות הכהן הגדול?
ואלה אחדות מתשובות המפרשים:
רשב"ם:
לפי פשוטו כל ימי השופט הגדול, דוגמת (ישעיה י"ד,
י"ז)
"אסיריו לא פתח ביתה".
רמב"ם
מו"נ
ג' פרק
מ':
ותלה חזירתו במות האיש אשר הוא הנכבד בבני אדם והאהוב לכל ישראל; שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו,
שזה ענין טבעי לאדם, כל מי שתקראהו צרה –
כשתבוא גם כן לזולתו כיוצא בה או גדולה ממנה,
ימצא נחמה בזה על מקרהו,
ואין במקרה מות בני אדם אצלינו יותר גדול ממיתת כהן גדול.
עקידת יצחק:
מפני שעיר מקלטו היא תחת ממשלת הכהן הגדול בכלל כל ערי הלויים והם נתונים לו לכל עבודת הבית… וכשבא הרוצח לשם,
זכה בו אדוני הארץ להיות כאחד מבני עירו לכל צרכי העיר,
מסיה ועבודותיה, וראתה החכמה האלוקית שלא ימשול בו רק ימי מלך אחד, ולזה במות הכהן שהוא מלך עליהם –
ישוב אל אחוזתו.
ספורנו:
כבר באר שהגלות היא על השוגג, ובהיות מיני השגגות בלתי שוות,
כי מהן קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים,
כי מהם שתהייה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן;
וזה במשפט האל ית' היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו באמרו (שמות כ"א)
"והאלוקים אנה לידו".
שד"ל:
הנכון כדברי ספורנו ואפשר לומר קרוב למה שכתב בעלת מנחה בלולה:
כדי שיהיה הכהן הגדול החדש אהוב לעם,
ותרבה השמחה בקומו כי ישובו הגולים לארצם…
1. מה ההבדל בין גישותיהם?
**2.
לשם מה הביא רשב"ם את הפסוק בישעיה י"ד,
י"ז?
**3.
מהי כוונת ספורנו בהישענו על הפסוק בשמות כ"א י"ב?
4. מהי חולשת תשובתו של בעל מנחה בלולה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת עשרים ושתים (תשכ"ג)
פרשת מטות מסעי – רוצח בשגגה
פרק ל"ה
א.
שאלות ברש"י:
|
* א. ** ב. |
1. רש"י והקריתם: |
|
**א. ב. ירושלים לך יובילו מלכים שי, |
2. רש"י מגאל: |
|
** הסבר, |
3. רש"י שש ערי מקלט, עד שנבחרו שלש שנתן יהושע בארץ כנען. |
|
א. ב. |
4. רש"י את מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים דכתיב (הושע ו, |
|
** מה קשה לו שהצריכו להוסיף מילת "היכהו" |
5. רש"י או |
|
* א. ** – |
6. רש"י כל לפי |
ב.
לה,
לב:
ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן:
ספרי
פרשת
מסעי
פיסקא
קסא:
"ולא
תקחו
כופר
לנוס אל
עיר
מקלטו" – הרי שהרג את הנפש במזיד שומע אני אם יתן ממון יגלה ?! ת"ל:
"ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו".
רש"י
לה, לב:
ולא
תקחו כפר
לנוס אל
עיר
מקלטו, למי שנס אל עיר מקלטו שהרג בשוגג אינו נפטר מגלות בממון ליתן כופר לשוב לשבת בארץ בטרם ימות הכהן.
לנוס:
כמו לנס (בשו"א ובקמ"ץ)
כמו (מיכה ב, ח)
"שובי מלחמה" – ששבו מן המלחמה;
וכן (צפניה ג, יח)
"נוגי ממועד"; וכן (יהושע ה, ה)
"כי מולים היו",
כאשר תאמר "שוב"
על מי ששב כבר ו"מול"
על מי שמל כבר, כן תאמר "לנוס"
על מי שנס כבר, וקורהו "נוס"
כלומר מוברח.
וא"ת "לנוס"
– לברוח ותפרשהו: ולא תקחו כופר למי שיש לו לברוח לפטרו מן הגלות, לא ידעתי היאך יאמר "לשוב לשבת בארץ",
הרי עדיין לא נס, ומהיכן ישוב ?
רמב"ן
לה, לא–לב:
ולא
תקחו כפר
לנפש
רוצח: הנכון בכתוב הזה,
כי בתחילה הזהירנו מן המזיד ולא תקחו כופר פדיון ממון לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי על כל פנים יומת לא ינצל בשום עניין מן המיתה לא בגלות ולא במכות ועונשים אחרים,
ואחר כן אמר,
ולא תקחו כופר שינוס וישוב לארץ, עד מות הכהן,
ויחזור אל מחויבי הגלות אשר הזכיר שבהם עיקר הפרשה,
כאילו אמר, וכן לא תקחו כופר מן רוצח שינוס וישוב לשבת בארץ קודם שימות הכהן.
ולא היה הצורך לומר שלא ניקח כופר שלא ינוס שם כלל,
כי כל הורג נפש בשגגה מתחלה יפחד מגואל הדם,
שלא ימיתהו בחום לבבו, או שיחשוד אותו במזיד, ולא ידבר בכופר שלא ינוס שם, אבל אחרי נוסו,
ידבר בכופר שישוב אל ארצו ולא יתעכב שם כל ימי הכהן,
ואחרי שיברח ויעמוד לפני העדה למשפט ופטרו אותו לא יפחד, ואז ירצה לשוב אל ביתו קודם הזמן,
ועל כן הזהירנו הכתוב מזה.
או יחסר וא"ו מן לשוב,
ויהיה טעמו: "או לשוב".
*1.
מהו הקושי (או הקשיים)
שבפסוקנו ?
2.
מה ההבדל בין הספרי לבין רש"י ?
3.
מהי מעלתו ומהי חולשת כל אחד משני הפירושים ?
4.
האם מסכים הרמב"ן עם הספרי או עם רש"י או הולך בדרך שלישית ?
(שים לב:
היש בדברי הרמב"ן דעה אחת או שתיים)
5.
הסבר בדברי הרמב"ן (בפסקה ראשונה):
א.
"שינוס
וישוב
לארץ"
– מהיכן ישוב ?
ב.
"ויחזור
אל מחויבי
הגלות"
– מי יחזור ?
ג.
"כאלו
אמר וכן
לא תקחו
כופר"
– מה ראה להקדים לפסוקנו "וכן"
?
6.
נגד איזה פירוש פונים דברי הקטע השני ("ולא היה צורך לומר")?
7.
הסבר בקטע השני:
א.
"ולא
יתעכב
שם"
– היכן ?
ב.
"ופטרו
אותו"
– ממה פטרוהו בית–דין ?
**8.
מה ראה רש"י לפרש מילת "עד"
שבפסוקנו בלשון "בטרם"
?
ג.
שאלות כלליות:
רמב"ם
הלכות
רוצח
ושמירת
נפש פרק
ו:
הלכה
א: שלשה הם ההורגים בלא כוונה,
יש הורג בשגגה והעלמה גמורה וזהו שנאמר בו (שמות כ"א י"ג)
"ואשר לא צדה … " ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל.
הלכה
ב: ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם,
ודינו שהוא פטור מן הגלות,
ואם הרגו גואל הדם –
נהרג עליו.
הלכה
ג :
ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להיזהר ולא נזהר ודינו שאינו גולה מפני שעוונו חמור, אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו שאינן קולטות אלא המחויב גלות בלבד.
לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו –
פטור.
הלכה
ה :
כיצד ? הזורק אבן לרשות הרבים והרג … הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט מפני שזו פשיעות היא, שהרי היה לו לעיין ואחר כך יזרוק …
הלכה
יא :
מי שהיה דולה את החבית להעלותה לגג ונפסק החבל ונפלה על חברו –
והרגתהו או שהיה עולה בסולם ונפל על חברו והרגו – פטור מן הגלות,
שזה כמו אנוס הוא, שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים,
אלא כמו פלא הוא. אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חברו והרגתהו, היה יורד בסולם ונפל על חברו והרגו היה מעגל במעגלה ונפלה על חברו והרגתהו –
גולה … שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק ודבר קרוב הוא להיות שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה והואיל ולא זירז עצמו ולא תיקן מעשיו יפה בשעת ירידה –
יגלה.
1.
הסבר,
למה קיצרה התורה בפרשת משפטים (במקום המודפס ברמב"ם בהלכה ב )
בדברה לראשונה על ערי המקלט והאריכה במקומנו ?
2.
מהי תכלית הישיבה בערי המקלט היוצאת מן האמור בדינים דלעיל ואיזו דעה מקובלת אינה מתאימה כלל לדינים הנ"ל ?
3.
מה הם סוגי השוגגים הפטורים מן הישיבה בערי המקלט ומהי סיבת הפטור הזה ?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]
מסעי – רוצח בשגגה ורוצח במזיד
פרק לה
(בפרקנו זה עסקנו כבר פעמים מספר בגליונות של שנים שעברו)
בטעם מצוות הישיבה בערי המקלט עיין גיליון תש"ט.
בשאלות הנוגעות בגואל הדם עסקנו בגיליון מסעי תשי"א וכן עיין גם בגיליון מסעי תשי"ז.
המורה ייטיב לעשות אם יפתח בכיתתו (או בחוג של לומדים צעירים)
בשאלה ג ,
העוסקת בהבהרת המושגים העיקריים הנוגעים לענייננו:
שגגה גמורה,
שגגה קרובה לאונס,
שגגה קרובה לזדון.
מבחינה חינוכית יש להסביר ולחזור ולהדגיש לתלמידים,
שאין "שגגה"
היפוכה הגמור של "זדון",
ולא כל מי שלא עשה מעשה בזדון ובכוונה להרע –
כבר חף מפשע ואין להענישו.
הפטור מעונש –
החף מכל פשע,
אין זה בשוגג הגמור,
אלא רק ה"אנוס".
וזה ייתכן רק לו היו תוצאות מעשהו לא ניתנות כלל לשער,
והוא כמו "דבר פלא",
שאין זה דבר הקבוע להיות ברוב הפעמים.
אבל העושה מעשה אשר תוצאותיו גורמות נזק ואפשר היה לשער מראש שהתנהגות כזו עשויה לגרום לנזקים,
מפני שהתנהגות כזו או כיוצא בה עשויה להזיק "ודבר קרוב הוא להיות",
אינו אלא שוגג הקרוב קרוב למזיד ובוודאי ראוי הוא לעונש.
ואף השוגג בהעלמה גמורה,
דהיינו שמקומו באמצע בין מזיד לאנוס,
אף הוא אינו פטור מכל עונש,
שהרי אילו נזהר והתכוון שלא לפגוע –
לא היה פוגע.
ניתן להסביר את דברי הרמב"ם ע"י ציור מעין זה:
▼
|
◄◄ אונס |
שוגג קרוב ◄◄ לאונס |
שוגג בהעלמה גמורה |
שוגג קרוב למזיד ►► |
מזיד ►► |
יש להזהיר את הלומדים בייחוד את בני הנוער שלנו,
שה"סליחה,
אני לא התכוונתי"
אינה מתקנת שום דבר,
ולא די בכך שלא התכוונתי לפגוע,
כי איני פטור מלהתכוון שלא לפגוע .
השוגג הגמור שבו מדברת התורה,
זה שחייב גלות בעיר המקלט,
מפני שאין מעשהו חמור יותר מידי מלחייבו עונש גלות,
ושאין מעשהו קל יותר שאפשר יהיה לפוטרו מכל עונש,
השוגג הזה הוא אותו שנותנת לנו התורה כדוגמא:
הכורת עצים ברשות הרבים ונשל הברזל מן העץ.
יכול היה על ידי אמצעי זהירות להימנע מתוצאות של אסון –
לכן ענוש ייענש.
השאלות ברש"י הן קשות.
לשאלה 1
יש לזכור את הכלל הבא:
מדרך רש"י הוא להסביר מילה קשה או ביטוי קשה או ליישב תמיהה לשונית –
דקדוקית עם הופעת המילה או הביטוי או התמיהה הלשונית בפעם הראשונה במקרא.
עיין גיליון שופטים תשי"ב שאלה א
ויצא תשי"ח שאלה ב4
וירא תשכ"א שאלה א 5
(2)
דברים תשכ"א שאלה א 2
לשאלה א 5
נביא בזה את דברי באר יצחק:
"ר"ל שחסר מילת "הכהו"
והוא בכוח המאמר,
שאין לפרש שמחובר עם פועל "השליך"
שבפסוק שלפניו,
שאם כן אין כאן מקום לשימוש הבי"ת "בכל אבן"
והיה לו לומר "או כל אבן",
שהרי האבן הוא הפעול,
ר"ל המושלך,
ואין הבי"ת משמשת להוראת הפעול.
לכן צריך לומר שמחובר עם פועל ההכאה,
שלא נזכר בכתוב …
.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת עשרים ותשע (תש"ל)
פרשת מטות מסעי
פרק לה
גיליון זה הוא המשכו של גיליון מטות–מסעי תשט"ו שעסק בטעמי עיר המקלט בכללה.
א.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1.
במדבר
לה, יא:
וְהִקְרִיתֶם
לָכֶם
עָרִים
עָרֵי
מִקְלָט
תִּהְיֶינָה
לָכֶם
וְנָס
שָׁמָּה
רֹצֵחַ
מַכֵּה
נֶפֶשׁ
בִּשְׁגָגָה:
רש"י
והקריתם:
אין הקרייה אלא לשון הזמנה וכן הוא אומר (בראשית כז,כ):
כי הקרה ה'
אלהיך לפני.
* *
למה לא פירש רש"י מילה זו עם הופעתה הראשונה בספר בראשית כד,יב:
הקרה נא לפני היום ?
2.
במדבר
לה, כג:
אוֹ
בְכָל
אֶבֶן
אֲשֶׁר
יָמוּת
בָּהּ
בְּלֹא
רְאוֹת
וַיַּפֵּל
עָלָיו
וַיָּמֹת
וְהוּא
לֹא
אוֹיֵב
לוֹ
וְלֹא
מְבַקֵּשׁ
רָעָתוֹ:
רש"י:
או
בכל אבן
אשר ימות
בה: הכהו.
מה קשה לו ?
3.
במדבר
לה, כז:
וּמָצָא
אֹתוֹ
גֹּאֵל
הַדָּם
מִחוּץ
לִגְבוּל
עִיר
מִקְלָטוֹ
וְרָצַח
גֹּאֵל
הַדָּם
אֶת
הָרֹצֵחַ
אֵין
לוֹ
דָּם:
רש"י:
אין
לו דם:
הרי הוא כהורג את המת שאין לו דם.
א.
מה קשה לו?
ב.
השווה
דבריו
לראב"ע
שמות
כב,א
אין
לו דמים:
אין על הורגו שפיכות דמים.
מדוע לא פירשו רש"י כך, שהוא נראה קרוב יותר לפשוטו של מקרא?
**ג.
השווה
דברי
רש"י
כאן
לדבריו
שמות
כב,א:
אין
לו דמים:
אין זו רציחה,
הרי הוא כמת מעיקרו. כאן למדתך תורה:
אם בא להורגך השכם להורגו.
וזה להרגך בא,
שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק –
לפיכך על מנת כן בא,
שאם יעמוד בעל הממון כנגדו – יהרגנו.
א.
למי מוסבת מילת "לו"
לדעת רש"י שם וכאן?
ב.
למה אין רש"י מסתפק בפירושו לפסוק ההוא בשמות, מה ראה צורך לשוב ולפרשו במקומנו?
ב.
לה,
כה:
וְהִצִּילוּ
הָעֵדָה
אֶת
הָרֹצֵחַ
מִיַּד
גֹּאֵל
הַדָּם
וְהֵשִׁיבוּ
אֹתוֹ
הָעֵדָה
אֶל
עִיר
מִקְלָטוֹ
אֲשֶׁר
נָס
שָׁמָּה
וְיָשַׁב
בָּהּ
עַד
מוֹת
הַכֹּהֵן
הַגָּדֹל
אֲשֶׁר
מָשַׁח
אֹתוֹ
בְּשֶׁמֶן
הַקֹּדֶשׁ:
מקשה
אברבנאל:
למה תלה ישיבת הרוצח בעיר מקלט במות הכהן הגדול?
ואלה
אחדות
מתשובות
המפרשים:
רשב"ם
לה, כה:
עד
מות הכהן
הגדול: לפי פשוטו כל ימי השופט הגדול דוגמת:
אֲסִירָיו
לֹא
פָתַח
בָּיְתָה.
(ישעיה יד,יז):
שָׂם
תֵּבֵל
כַּמִּדְבָּר
וְעָרָיו
הָרָס
אֲסִירָיו
לֹא
פָתַח
בָּיְתָה:
מורה
נבוכים
– חלק
ג פרק
מ (תרגום
י. קאפח)
אבל מה שרוצח בשגגה גולה,
הוא להשקיט נפש 'גואל הדם', עד שלא יראה את זה שאירעה המכשלה הזו על ידו. ונתלתה חזרתו במות האיש שהוא הגדול בבני אדם והיותר אהוב על כל ישראל,
כי בכך תשקוט נפש נפגע אשר נהרג קרובו, כי דבר זה בטבע האדם,
כל מי שאירעו מפגע אם נפגע זולתו בכמותה או יותר חמורה ממנה מוצא בכך נחמה על פגעו – ואין בפגעי מות בני אדם אצלנו קשה יותר ממות כהן גדול.
עקידת
יצחק –
שער
פו
והנכון בעיני יותר,
מפני שעיר מקלטו היא תחת ממשלת הכהן הגדול בכלל כל ערי הלוויים, והם נתונים לו לכל עבודת הבית, נוסף על מה שהוא ראש בית אבותם,
וכשבא הרוצח לשם,
הרי זכה בו אדוני הארץ להיות כאחד מבני העיר לכל צרכי העיר: מסיה ועבודותיה, וראתה החכמה האלהית שלא ימשול בו רק ימי מלך אחד. ולזה במות הכהן הגדול, שהוא מלך עליהם,
הן לזמן קרוב או רחוק,
ישוב אל ארץ אחוזתו.
ספורנו
לה, כה:
עד
מות הכהן
הגדול: כבר ביאר שהגלות היא על השוגג. ובהיות מיני השגגות בלתי שוות,
כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שווה בכל השוגגים.
כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן.
וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו:
"והאלהים אנה לידו"
(שמות כא,יג).
שד"ל:
הנכון כדברי ספורנו ואפשר לומר קרוב למה שכתב בעל מנחה בלולה:
כדי שיהיה הכהן הגדול החדש אהוב לעם,
ותרבה השמחה בקומו כי ישובו הגולים לארצם
1. מה ההבדל בין גישותיהם?
**2.
לשם מה הביא רשב"ם את ישעיה יד,יז?
**3.
מה כוונת ספורנו בהישענו על שמות כא,יב?
4. מהי חולשת תשובתו של בעל מנחה בלולה?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ל]
מסעי
פרק לה
גיליון זה עוסק בשני עניינים נפרדים. בדיוקי רש"י ובטעמו של הדין של וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל.
המורה המלמד בכיתה או בקבוצה יפתח תמיד בכללים ורק אח"כ אם ירשה לו זמנו,
יפנה לפרטים, לעניינים דקים (מדוקדקים).
לכן עליו לפתוח תחילה בעניין עיר מקלט כולו.
המורה ייטיב לעשות אם לפני גישתו לפתרון השאלות יעיין תחילה עם תלמידיו מה הם המקומות השונים בתורה שבהם מדובר בנושא זה.
יפתח במשפטים (שמות כא,יג)
ויסביר שכאן מובא עניין רוצח בשגגה רק בסוגריים, כי עיקר הפרשה כא, יב–יז אינו אלא עבירות אשר עונשם 'מות יומת'. משם יעבור אל שופטים (דברים יט, א–יג),
אשר שם ניתנת הדוגמה הממשית לרוצח בשגגה אשר דינו ישיבה בעיר המקלט:
דברים
פרק יט
פסוק ה:
וַאֲשֶׁר
יָבֹא
אֶת
רֵעֵהוּ
בַיַּעַר
לַחְטֹב
עֵצִים
וְנִדְּחָה
יָדוֹ
בַגַּרְזֶן
לִכְרֹת
הָעֵץ
וְנָשַׁל
הַבַּרְזֶל
מִן
הָעֵץ
וּמָצָא
אֶת
רֵעֵהוּ
וָמֵת
הוּא
יָנוּס
אֶל
אַחַת
הֶעָרִים
הָאֵלֶּה
וָחָי:
מבחינה חינוכית יש להסביר ולחזור ולהדגיש שאין שגגה הפך גמור לזדון ושלא נכון הוא שאין להעניש אדם על שגגותיו.
הפטור מעונש – החף מכל פשע הוא ה"אנוס".
אבל השוגג אשם!
יש להזהיר את הלומדים – וביחוד את הנוער, שה"סליחה,
אני לא התכוונתי"
אינה פוטרת אדם מחובת הזהירות,
מתשומת–לב לתוצאות כל מעשיו, – אינה פוטרת אותו מאחריות.
השוגג שבו מדברת התורה, הכורת עצים ביער ברשות הרבים ונשל הברזל מן העץ,
אינו אנוס, יכול היה ע"י אמצעי זהירות להימנע מתוצאות של אסון – לכן ענוש ייענש.
הניסה לעיר המקלט נתפשת מצד המפרשים גם כהצלה לרוצח בשגגה, גם עונש גלות.
בדעות השונות האלה עסק גיליון מסעי תשט"ו,
אך התאריך המוזר,
התמוה – עד מות הכהן הגדול, העסיק ראשונים ואחרונים למצוא לו הסבר.
לשאלה:
מה ההבדל בין גישותיהם השונות של המפרשים בבואם לענות לשאלה זו,
אין להסתפק בתשובה החוזרת על דברי הפרשנים.
לא נשאל הלומד:
מה אומר הרשב"ם ומה אומר הרמב"ם וכד'. תשובה זו, היינו מסירת תמצית דבריהם או הסברת דבריהם,
יכולה להתקבל רק בשלב מוקדם,
כהקדמה לתשובה הנותנת את הבדלי הגישות. יש להבחין גם בנותן טעם רציונלי ומי הוא המניח מראש שפרטי מצוות סודות הם שאין למצוא להם טעם, מי הוא הרוצה למצוא טעם משפטי וכדומה (אגב:
לדברי בעל מנחה בלולה ראוי להשוות גם בראשית מ,
יב
ראב"ע
ד"ה
פתרונו). *)
*) אבן
עזרא
בראשית
פרק מ
פסוק יב
פתרונו:
פירושו.
ולא מצאנו מילת פתרון כי אם עם החלום. יש שואלים מאין ידע יוסף כי שלושה שריגים הם ימים ולא חדשים או שנים. ויתכן יום הולדת את פרעה כמו היום שנולד בו.
כי הנה היום יש מלכים שיעשו משתה ביום תקופת שנתם ויקראו לכל עבדיהם ויתנו להם מתנות. או יתכן שהגבירה היתה הרה והראשון קרוב אלי.
שאלות ודיוקים ברש"י – בפרט בגיליון זה – מופנים רק אל מתקדמים, אל המתעניינים במיוחד בדרך פרשנותו של רש"י.
לשאלה א1 יש להעיר: הכלל שרש"י מפרש "מילה קשה" – מילה נדירה, עם הופעתה הראשונה – יש לו כמה יוצאים מן הכלל. עמדנו עליהם כפעם בפעם, ועיין גיליון:
מקץ תש"ט א2 שופטים תשי"ב א
תרומה תשט"ז א3 מטות–מסעי תשט"ז ג2
וכן יש לשים לב במיוחד לשאלה א3
לדרכו של רש"י כפרשן יחסים תחביריים בפסוק ויש להשוות לך–לך תשי"ז שאלה ג וכן משפטים תש"ח שאלה ד4.
אך כאמור, כל השוואות מסוג זה – שאין בהם כל דמיון רעיוני וענייני,
כי אם רק דמיון מתודולוגי – אין מקומם אלא בחוג של מתקדמים המעונינים בדרכי פרשנות.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השלושים (תשל"א)
פרשת מסעי –
רוצח בשגגה
פרק לה, ט – לד
א.
שאלות כלליות
רמב"ם
יד החזקה
– הלכות
רוצח
ושמירת
נפש פרק
ו:
הלכה
א: שלשה הם ההורגים בלא כוונה.
הלכה
ב: יש הורג בשגגה והעלמה גמורה וזהו שנאמר בו (שמות כא, יג)
"ואשר לא צדה… " ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל כמו שביארנו.
הלכה
ג: ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם ודינו שהוא פטור מן הגלות ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו.
הלכה
ד: ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להיזהר ולא נזהר ודינו שאינו גולה,
מפני שעוונו חמור,
אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו,
שאינן קולטות אלא המחויב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו – פטור.
הלכה
ו: כיצד,
הזורק אבן לרשות הרבים והרג או הסותר כותלו לרשות הרבים ונפלה אבן והמיתה בין שסתרו ביום בין שסתרו בלילה הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט מפני שזו פשיעות היא,
שהרי היה לו לעיין ואחר כך יזרוק או יסתור.
הלכה
יב: מי שהיה דולה את החבית להעלותה לגג ונפסק החבל ונפלה על חברו והרגתהו או שהיה עולה בסולם ונפל על חברו והרגו –
פטור מן הגלות,
שזה כמו אנוס הוא,
שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים,
אלא כמו פלא הוא.
אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חברו והרגתהו,
היה יורד בסולם ונפל על חברו והרגו,
היה מעגל במעגלה ונפלה על חברו והרגתהו –
גולה שנ'
(במדבר לה,
כג)
ויפל עליו וימת עד שיפול דרך נפילה,
שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק ודבר קרוב הוא להיות,
שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה והואיל ולא זירז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה –
יגלה וכן כל כיוצא בזה.
1.
הסבר למה קיצרה התורה בפרשת משפטים (במקום המוזכר ברמב"ם בהלכה ב)
בדברה לראשונה על ערי המקלט והאריכה במקומנו ?
2. מהי תכלית הישיבה בערי המקלט היוצאת מן האמור בדינים דלעיל ואיזו דעה מקובלת אינה מתאימה כלל לדינים הנ"ל ?
3. מהם סוגי השוגגים הפטורים מן הישיבה בערי המקלט ומהי סיבת הפטור הזה ?
ב.
טעם ערי מקלט:
דעות
שונות
לרבותינו
בטעם
מצוות
עשה
שנצטוו
בית דין
של ישראל
לשלוח
מכה נפש
בשגגה מעירו ולהושיבו בערי המקלט שנאמר פסוק כה: "והושיבו אותו העדה אל עיר מקלטו".
ספר
מורה
נבוכים
– חלק
ג פרק
מ:
… היות 'רוצח בשגגה' 'גולה'
הוא להשקיט נפש 'גואל הדם', עד שלא יראה מי שבאה תקלה הזאת על ידו.
ספר
החינוך
–
מצוה
תי: משורשי המצווה, לפי שעוון הרציחה חמור עד מאד שבה השחתת העולם,
… ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג –
מכיוון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו – שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצווה,
כמו שביאר הכתוב,
שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו, שהרי שוגג היה.
ועוד תועלת בדבר,
לבל יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נועם.
לה,
יא:
והקריתם
לכם
ערים
ערי
מקלט
תהיינה
לכם
ונס
שמה
רצח
מכה
נפש
בשגגה:
רבנו
בחיי לה,
יא:
ונס
שמה רוצח
מכה נפש
בשגגה: אבל אינו חייב מיתה, כיון שלא הרגו במזיד. והדין הזה יורה,
שהלב עיקר האדם,
ועיקר כל המצוות וכל העבירות,
ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה,
לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה, ואין חיוב העונש במיתה, עד שיהיו הגוף והלב משותפין באותה רציחה,
הגוף בתנועתו והלב בכוונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך – גולה ואינו נהרג.
וכן לעניין המצוות הכל תלוי בלב, שאם עשה מצווה ולא נתכוון בה בלבו לעשותה לשם שמים אין לו שכר מזה…
ודין תורה להיות רוצח בשגגה גולה, שכן מצינו באדם הראשון, זהו שאמר הכתוב (תהלים כה) "זכור רחמיך ה'
וחסדיך כי מעולם המה", אמר דוד, רבש"ע,
רחמיך וחסדיך הם על הרוצח שאתה מכין לו ערי מקלט וגולה שם, כיוון שלא הרג במזיד ואינו ראוי למות,
ואותן הרחמים מעולם הן, שכן עשית לאדם הראשון שהביא מיתה לכל הדורות וריחמת עליו להיותו גולה, שנאמר (בראשית ג, ) "וישלחהו ה' אלקים מגן עדן",
וכתיב (שם)
"ויגרש את האדם",
לכך נאמר זכור רחמיך ה'
וחסדיך כי מעולם המה.
שד"ל:
לה,
יב:
למקלט מגואל: … והנה בדורות הראשונים בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת,
והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו. והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהיתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו,
הנח להם לשופטים,
הם יחקרו הדבר,
ואם בן מוות הוא ימיתוהו;
אבל כשהיתה ההריגה בשגגה, לא היה אפשר להשקיט את הגואל, ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו נשאר ללא עונש,
כי היה נראה לו וליודעיו כאילו אינו אוהב את אביו, מאחר שאינו נוקם את נקמתם.
והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת,
וראתה החכמה האלוקית שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנוקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא ימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת,
וגם יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע, שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו. גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג – יתקומם העם על השופטים וירבו קלקול באומה. לפיכך מה עשתה התורה ?
הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח,
ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהורגו…
1. מהי מטרת ערי המקלט לפי הדעות הנ"ל ?
2.
איזה מהטעמים הנ"ל מתאים ללשון התורה "ונס שמה" ואיזה מהם ללשון המשנה (מכות פרק ב)
"גולה"
רוצח
שגלה
לערי
המקלט
…"
3.
התוכל להסביר מה טעם לא דברה המשנה בלשון "נוס"
אלא רק בלשון "גלה"
?
4. במה דומה הטעם הניתן ע"י שד"ל לטעם חז"ל בעניין "אשת יפת תואר"
(עיין גיליון כי–תצא תשכ"ט ועלון הדרכה שם !
) ולטעם האברבנאל במצוות "שום תשים עליך מלך" (עיין גיליון שופטים תש"ז)
?
השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
מסעי – רוצח בשגגה
פרק לה, ט – לד
גיליון זה אינו עוסק בפרשנות פסוקים ולא בעיון מדויק ומדוקדק של פרטי לשון וסגנון או דיוקים ברש"י אלא רק במצווה בכללותה ובטעמי המצווה – ניסה לערי המקלט.
ייטיב המורה לעשות אם לפני גישתו לפתרון השאלות יעיין תחילה עם תלמידיו מה הם המקומות השונים בתורה שבהם מדובר בנושא זה:
יפתח במשפטים (שמות כא, יג)
ויסביר ששם מובא עניין הרוצח בשגגה רק בסוגריים, כי עיקר הפרשה כא, יב–יז אינו אלא עברות אשר עונשם "מות יומת". משם יעבור אל שופטים (דברים
יט, א–יג)
אשר שם ניתנת הדוגמה הממשית לרוצח בשגגה אשר דינו ישיבה בערי המקלט.
אשר
יבוא
ביער
לחטוב
עצים
ונדחה
ידו
בגזן
לכרות
העץ
ונשל
הברזל
מן
העץ
ומצא
את
רעהו
ומת
–
הוא
ינוס
אל
אחת
הערים
…
(ועיין גיליון שופטים תש"ך)
שאלה א עוסקת בהבהרת המושגים העיקריים הנוגעים לענייננו:
שגגה גמורה שגגה קרובה לאונס שגגה קרובה לזדון.
מבחינה חינוכית יש להסביר ולחזור ולהדגיש לתלמידים,
שאין "שגגה"
היפוכה הגמור של "זדון",
ולא כל מי שלא עשה מעשה בזדון ובכוונה להרע – כבר חף מפשע ואין להענישו.
הפטור מעונש –
החף מכל פשע,
אין זה בשוגג הגמור, אלא רק ה"אנוס".
וזה ייתכן רק לו היו תוצאות מעשהו לא ניתנות כלל לשער,
והוא כמו "דבר פלא", שאין זה דבר הקבוע להיות ברוב הפעמים.
אבל העושה מעשה אשר תוצאותיו גורמות נזק ואפשר היה לשער מראש שהתנהגות כזו עשויה לגרום לנזקים, מפני שהתנהגות כזו או כיוצא בה עשויה להזיק "ודבר קרוב הוא להיות", אינו אלא שוגג הקרוב למזיד ובוודאי ראוי הוא לעונש.
ואף השוגג בהעלמה גמורה, דהיינו שמקומו באמצע בין מזיד לאנוס, אף הוא אינו פטור מכל עונש, שהרי אילו נזהר והתכוון שלא לפגוע –
לא היה פוגע.
ניתן להסביר את דברי הרמב"ם ע"י ציור מעין זה:
▼
|
◄◄ אונס |
שוגג קרוב ◄◄ לאונס |
שוגג בהעלמה גמורה |
שוגג קרוב למזיד ►► |
מזיד ►► |
יש להזהיר את הלומדים ובייחוד את בני הנוער שלנו,
שה"סליחה,
אני לא התכוונתי"
אינה מתקנת שום דבר, ולא די בכך שלא התכוונתי לפגוע, כי אינך פטור מלהתכוון שלא לפגוע .
השוגג הגמור שבו מדברת התורה,
זה שחייב גלות בעיר המקלט,
מפני שאין מעשהו חמור יותר מידי מלחייבו עונש גלות,
ושאין מעשהו קל יותר שאפשר יהיה לפוטרו מכל עונש,
השוגג הזה הוא אותו שנותנת לנו התורה כדוגמא: הכורת עצים ברשות הרבים ונשל הברזל מן העץ. יכול היה על ידי אמצעי זהירות להימנע מתוצאות של אסון –
לכן ענוש ייענש.