גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ז)
פרשת במדבר
פרק ו' י"ח–כ'
רשב"ם:
(לפי הגירסה המתוקנת בהוצאת הרשב"ם של רוזין,
ברסלוי תרס"ב – הדברים משובשים מאד בחומשים שלנו)
"כבלע
הקודש":
כשסותרין את ההיכל נגלה, ואם יראו ימותו.
"כבלע":
כמו (איכה ב, ב)
"בלע ה' ולא חמל", וכמו (ישעיה ג, יב):
"עמי,
מאשריך מתעים ודרך אורחותיו בלעו",
וכמו (איכה ב, ה):
"היה ה' כאויב,
בלע ישראל, בלע כל אדמנותיה",
(ישעיה ט, טו):
"ויהיו מאשרי העם הזה מתעים ומאושריו מבולעים".
וכן כתב למעלה שמשעה שהיו מתחילין לפרק את המשכן,
היו מתרחקין בני קהת, כדכתיב (ד,
ה):
"ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך…
ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת…" (שם,
טו).
1. מהי חולשת פרושו ובמה אין כל הפסוקים המובאים בפרושו ראיה למקומנו?
ב.
ד,
כ
ולא
יבואו
לראות
כבלע
את
הקדש.
רש"י:
ד"ה
כבלע את
הקדש: לתוך נרתיק שלו,
כמו שפרשתי למעלה בפרשה זו.
ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלונית, ובלוע שלו הוא כסויו.
(כונת רש"י כאן לדבריו פסוק ה'
בפרקנו ד"ה ובא אהרן ובניו והורידו:
יכניס כל כלי וכלי לנרתיקו כמפורש לו בפרשה זו ולא יצטרכו הלויים בני קהתי אלא לשאת.)
הכתב
והקבלה:
אמנם בבמדבר רבה נאמר: אמר ר' לוי:
"כבלע"
זה שהוא נופל מן העין"
– פירש "כבלע"
כשעור הרף עין ("אויגענבליק")
שהעור מכסה את העין יורד עליו ומכסה אותו וחוזר ונגלה מהרה,
וזהו כהרף עין,
שנרפה העין מראיתו.
דומה לזה אמר חד מן המבארים: "כבלע"
ענינו זמן מועט,
כרגע והרף עין (כאיוב ז' י"ט)
"עד בלעי רוקי";
וטעם המקרא אף כרגע והרף עין לא יראו את הקדש.
1.
הסבר מה בין שני הפירושים של "כבלע".
2. *
לפי איזה משני הפרושים יש לפרש את פסוקנו ע"י סירוס?
ב.
ד,
י"ח – כ':
אל תשחיתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלויים. וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם אל קדש קדשים: אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש אל עבודתו ואל משאו ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו.
ר"ש.ר.הירש:
[למעלה נאמר שכלי הקדש שעל בני קהת לשאתם ינתנו להם רק אחרי כסוים,
בכדי שלא יגעו אל הקדש בגלויו. כאן נאסר עליהם להיות נוכחים בשעה שאהרן ובניו עסוקים בכסוים. "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש". אם לא נשגה בהבנתנו את האסור הזה,
הרי כונתו היא שכלי הקדש לא יהיו בעיני נושאיהם דברים שישיגום משיגי הגוף בלבד, אלא שיהיו להם דברים שבמחשבה ושבהם ובמסומל בהם ימלאו רוחם ונפשם.
חדירתם זו בעיני רוחם ושכלם למהותם של כלי הקודש שנמסרו לשמירתם היא היא החלק העיקרי של תפקידם,
ואלו היו משהים הבטתם החשנית,
הסתכלותם בעיני בשר בכלי הקדש בזמן כסוים,
היה נפגם ואף מתחלל מלוא תפקידם זה.
אברבנאל:
"וזאת
עשו להם"
רצונו לומר בעבורם,
ויחיו ולא ימותו בכרת בגשתם אל קדש הקדשים, כי נפש האדם בגשתו אל הקודש הכסוף לראות חוץ מגבולו, ולכן אתם צריכים לכסות ולהעלים,
כדי שלא ימותו בהרסם לראות.
1.* מה ההבדל בין שתי דעות אלה בטעם האיסור של "ולא יבואו לראות"?
נגד איזו תקלה מוסרית בא אסור זה להלחם לפי דעת כל אחד מן הפרשנים האלה?
2.
כיצד מתבארים הפסוקים שמואל א'
ו'
י"ב–כ"א בעזרת פסוקינו?
3.**
מה היו המניעים שגרמו לאנשי בית שמש לעבור על אסור זה שבפסוקנו? (עיין לשם תשובה בפרקים ו'-ד'-ה'-ו'
שם!)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת נשא –
פרשת נזיר
פרק ו.
דעות שונות לחז"ל ולמפרשים בענין הנזירות ובשאלה מהו חטא הנזיר אשר עליו לכפר בקרבן חטאת.
פסוק
י"א וכפר
עליו
מאשר
חטא
על
הנפש
מה הן דעותיהם?
סדרן לקבוצות!
ספרא:
וכפר
עליו
מאשר חטא
על הנפש
– וכי על איזו נפש חטא בה שצריך כפרה? על שצער עצמו מן היין.
הלא דברים קל וחומר: אם המצער נפשו מן היין צריך כפרה קל וחומר למצער נפשו מכל דבר.
ר'
ישמעאל אומר: בנזיר טמא הכתוב מדבר שנאמר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" שטמא למתים.
רש"י
ו, יא:
מאשר
חטא על
הנפש –
שלא נזהר מטומאת המת. רבי אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין:
להבנת דברי אלעזר הקפר:
כלי
יקר:… ועוד שהכתוב קראו קדוש, ואיך יאמר ר'
אלעזר שהוא חוטא?
ונראה שגם ר'
אלעזר מודה שבכל ימי המשך נזירתו הוא נקרא קדוש ולא חוטא,
כי נזיר אלקים הוא. אמנם אם נטמא במת, שדינו שימים הראשונים יפלו, אגלאי מילתא שהימים הראשונים לא היו בכלל הנזירות, וכאלו צער את עצמו בהם מן היין בלא טעם,
ועל כן הוא נקרא חוטא על אותם הימים הראשונים,
שאינו בהם כי אם בצער בעלמא בלא נזירות וקדושה.
ראב"ע
ו, יא
על
הנפש –
הוא על נפש מת כמו ושרט לנפש.
ואילו היה שחטא על נפשו,
לא היה השם מצוה אותו שיחזור לחטאתו:
מהי טענתו נגד ר' אלעזר הקפר?
רמב"ן
ו, י"ד
וטעם
החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו,
לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם,
וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו,
כענין שאמר (עמוס ב יא)
ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח)
כל ימי נזרו קדוש הוא לה'. והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם:
ספורנו
ו, ב.
כי
יפליא. יפריש עצמו מן הבלי ותענוגות בני האדם.
לנדור
נדר נזיר.
להיות נזור ופרוש מן התענוגים המורגלים.
להזיר
לה'. להפריש עצמו מכל אלה, למען יהיה כולו לה', להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו:
ספורנו
ו, ג.
מיין
ושכר
יזיר. לא יסגף עצמו בצום, שממעט במלאכת שמים כדבריהם ז"ל,
ולא יצער גופו במכות פרושים כמנהג צבועים וכומרים, אבל יפריש עצמו מן היין,
שבזה הוא ממעט את התיפלה מאד ומכניע יצרו, ולא יתיש כחו בזה כלל:
ספורנו
ו, ה.
תער
לא יעבור
על ראשו.
ובזה ישליך אחרי גוו כל מחשבת יופי ותיקון שער.
ספורנו
ו, ח.
קדוש
הוא לה'.
יזכה ליאור באור החיים, ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור.
ולזה נראה שכיוון אלקנה באמרו 'אך יקם ה'
את דברו' כלומר אני מסכים להדירו בנזיר,
ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד, זולתי שיקם את דברו –
שיהיה קדוש לה'":
רמב"ם
הלכות
דעות פרק
ג', הלכה
א'
שמא יאמר האדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם,
אפרש מהן ביותר,
ואתרחק לצד אחרון,
עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש לבוש נאה אלא השק והעפר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני עכו"ם,
גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא,
שהרי הוא אומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" – אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פרש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר עאכו"כ.
לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים.
כך אמרו חכמים:
לא דיך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!
ובכלל הזה אלה שמתענין תמיד אינן בדרך טובה. ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית.
ועל כל הדברים האלה וכיוצא בהם צוה שלמה ואמר:
"אל תהי צדיק הרבה ואל תחכם יותר,
למה תשומם" [קהלת ז', ט"ו].
מה פרוש המלה נזיר?
רש"י
ב',
נדר
נזיר –
אין נזירה בכל מקום אלא פרישה. אף כאן שפירש מן היין:
ראב"ע ו, ב',
נדר
נזיר –
פירוש נדר להיות נזיר. כי נזיר הוא תאר השם,
וינזרו – מגזירתו,
שירחיק מהתאוות. ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת השם. ובפרשת כי תצא מחנה ארמוז לך סוד:
ראב"ע ו, ז',
לאביו
ולאמו –
ואף כי לאשתו ולבתו ולאחרים.
ויש אומרים כי מלת נזיר מגזרת נזר,
והעד כי נזר אלהיו על ראשו, ואיננו רחוק. ודע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם, והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו –
כל מי שהוא חפשי מן התאוות:
פעמיים נאמר בענין הנזיר "קדש"
פסוק
ה': קדש
יהיה
–
פסוק
ח':
קדש
הוא.
רש"י ו, ה:
קדש
יהיה –
(ספרי)
השער שלו לגדל הפרע של שער ראשו:
רש"י
ו, ח.
כל
ימי נזרו
קדוש הוא
– זו קדושת הגוף מלהיטמא למתים:
ספורנו ו, ה:
קדוש
יהיה –
נבדל מן התאוות החמריות:
ספורנו ו, ח.
קדוש
הוא לה'.
יזכה ליאור באור החיים, ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור.
ולזה נראה שכיוון אלקנה באמרו אך יקם ה' את דברו, כלומר אני מסכים להדירו בנזיר,
ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד, זולתי שיקם.
כיצד מפרש רש"י כפל זה,
וכיצד מפרשו ספורנו?
ראב"ע
ו, י"א
אחד
לחטאת
ואחד
לעולה –
והסוד שהוא שאמרו חז"ל ושכר עבירה עבירה:
באר את "הסוד".
מה ענין מאמר חז"ל
אבות פרק
ד', משנה
ב' לכאן?
להבנת דברי ראב"ע כאן עיין דבריו שמות
כ"א
י"ג
ד"ה
אנה לידו:
אנה
לידו –
כמו כי מתאנה הוא לי.
מבקש סבות ועלילות.
והנה טעמו שהשם סבב ותקן עלילות שימות זה מיד זה ולא עלתה במחשבתו.
והשם סבב לו זה בעבור עון אחר שעשה כדי שיגלה ממקומו.
וכתיב לא יאונה לצדיק כל און:
ראב"ע
ט"ז
את
חטאתו –
בעבור שהזכיר באחרונה כי כן מנהג הלשון:
מהו "מנהג הלשון" שעליו מדבר כאן?
עיין:
רות,
ראב"ע א', ג'
ותשאר
האשה –
לבדה משני ילדיה
ומאישה. והזכירה הכתוב כי כן משפט,
כאשר יזכיר שני דברים, יאמר על האחרון.
או הזכירם בעבור רוב מכאוביה על בניה שהיו בחורים כי אישה זקן מת:
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
נשא – ברכות כהנים
פרק ו' כב–כז
א.
אברבנאל:
הברכה שם משותף:
כי יש ממנה מה' לנבראיו,
והיא השפעה והטבה.
כמו שנאמר (בראשית כ"ד)
וה'
ברך את אברהם בכל…
ויש ברכה שהיא מהנבראים אליו יתברך, והיא הלל ושבח,
כמו (דברי הימים א'
כ"ט)
ויברך דוד את ה'…
ויש ברכה שהיא מהנבראים קצתם לקצתם, והיא אינה שפע כמו ברכת ה' לנבראיו,
ולא שבח והודאה כברכת הברואים לבורא, אבל תפלה ובקשת רחמים על המתברך שישפיע עליו הקב"ה מברכתו.
ולזה ה' כאן "דבר אל אהרן ואל בניו כה תברכו…
אמור להם"… כי אינם אלא מתפללים בלבד על ברכתם – וזהו "אמור להם" שיהיה ענינם אמירה ותפילה עליהם בלבד –
לא דבר אחר.
1.
כנגד איזו דעה מוטעית אמר אברבנאל את דבריו?
2. מה הפסוק בפרשתנו המסייע לדבריו?
ב.
רש"י
כ"ג
ד"ה
אמור
להם: כמו 'שמור'
'זכור'.
עיין:
שמות רש"י י"ח כ"ב
והקל
מעליך –
דבר זה להקל מעליך. והקל – כמו והכבד את לבו, והכות את מואב,
לשון הווה:
שמות רש"י כ, ח
זכור
– זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.
וכן (שמות לא) מחלליה מות יומת (במדבר כח), וביום השבת שני כבשים, וכן (דברים כב) לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, וכן (ויקרא יח) ערות אשת אחיך (דברים כה), יבמה יבא עליה.
הוא שנאמר (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. זכור – לשון פעול הוא,
כמו (ישעיה כב) אכול ושתו (ש"ב ג) הלוך ובכה. וכן פתרונו: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת,
שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת (ביצה טז):
במדבר כ"ה י"ז
צרור
– כמו זכור שמור לשון הווה.
עליכם לאייב אותם:
באר את דברי רש"י במקומנו על פי שלשה המקומות הנ"ל ותרגם את דבריו למונחים דקדוקיים של זמננו.
ג.
ו,
כ"ד
יברכך ה' וישמרך
רש"י
ו, כ"ד
יברכך
– שיתברכו נכסיך:
וישמרך
– שלא יבאו עליך שודדים ליטול ממונך. שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו,
מה הנאה יש לו במתנה זו, אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר.
והרבה מדרשים דרשו בו בספרי:
ראב"ע
ו, כ"ד
יברכך
– תוספות חיים ועושר:
וטעם
וישמרך
– שישמור התוספת שלא יגזול אחר מה שהוסיף:
ספורנו
ו, כ"ד
יברכך.
בעושר ונכסים, אם אין קמח אין תורה.
וישמרך.
מן הגזלנים:
העמק
דבר:
יברכך:
נכלל בזה לכל אדם כפי הראוי לו להתברך. לעוסק בתורה –
בלימודו,
לעוסק במסחר –
בסחורתו,
תוספת לכל אדם במה שיש לו.
וישמרך:
דברכה בעי שמירה שלא תהפך לרועץ חו"ש;
בעל התורה בעי שמירה מן הגאוה וחלול השם וכדומה,
וכמשמעו – שלא ישכח. בעל הנכסים בעי שמירה שלא יהיה העשר לרעתו כמו בקרח ונבות.
וכמשמעו – מגניבה ואבידה וכדומה.
כל ענין הטעון ברכה, טעון שמירה מן הגורם לצער.
במה שונה האחרון מג' הראשונים?
ד.
באר את דברי רש"י ומה הניעו לפרש כך:
רש"י
ו, כ"ה
ויחנך
– (ספרי)
יתן לך חן:
על פי בראשית ל"ט כ"א
וַיְהִי
ה'
אֶת
יוֹסֵף
וַיֵּט
אֵלָיו
חָסֶד
וַיִּתֵּן
חִנּוֹ
בְּעֵינֵי
שַׂר
בֵּית
הַסֹּהַר:
שמות ג' כ"א;
וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:
רש"י
ו, כ"ו
ישא
ה' פניו
אליך –
יכבוש כעסו:
על פי במדבר רבה י"א (י"ד)
יעביר כעסו ממך.
ואין ישא אלא לשון הסרה,
כשנאמר (בראשית מ') ישא פרעה את ראשך מעליך.
פניו – אלה פנים של זעם, כשנאמר (ויקרא כ') ונתתי את פני בנפש ההיא והכרתי אותו.
כלומר:
אותם פנים של זעם שהיו ראויות לבוא אליך, יסירם ממך.
מה הצריך את המדרש להוסיף את דבריו האחרונים: כלומר…
ה.
ו,
כ"ו
ישא ה' פניו אליך:
גמ'
ראש
השנה דף
י"ז
ע"ב:
שאלה בלוריאה הגיורת את רבן גמליאל: כתוב בתורתכם (דברים י') אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד,
וכתיב (במדבר ו') ישא ה' פניו…?
נטפל לה ר'
יוסי הכהן, אמר לה: אמשל לך משל,
למה הדבר דומה?
לאדם שנושה בחברו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך ונשבע לו בחיי המלך;
הגיע זמן ולא נתן לו כלום. בא לפייס את המלך. אמר לו (המלך):
"עלבוני מחול לך,
לך ופייס את חברך". אף הכא נמי.
כאן (דברים י' – אשר לא ישא פנים) – בעבירות שבין אדם לחברו, כאן (במדבר ו') – בעבירות שבין אדם למקום.
במדבר
רבה י"א
(י"ד):
ישא
ה' פניו
– וכי הקבה"ו נושא? והלא כבר נאמר (דבירם י') אשר לא ישא פנים! אמר הקבה"ו:
כשם שהם נושאים לי פנים,
כך אני נושא להם פנים.
כיצד?
כתבתי בתורתי (דברים ח') "ואכלת ושבעת וברכת"
ואדם מישראל יושב הוא ובניו ובני ביתו ואין לפניהם כדי שביעה,
ונושאין לי פנים ומברכין, ודקדקו על עצמם עד כזית עד כביצה – לפיכך ישא ה'
פניו.
מה ההבדל בין שתי התשובות הניתנות בזה לאותה הקושיא?
ו.
רשב"א (ר'
שלמה בן אדרת,
בפירושו לאגדות עין יעקב, ברכות כ' ע"ב):
ישא
ה' פניו.
פנים – הוא שֶם לפני האדם ושאר בעלי חיים:…
ומפני שהכעס והרצון ניכר בפנים,
הושאל לכעס (שמואל א', א'):
ופניה לא היו לה עוד…
ולרצון:
(תהילים ל"א)
האירה פניך על עבדך. והושאל למעלה ולרחמנות (ויקרא י"ט ט"ו):
לא תשא פני דל…
וכבר ידעת שאין לפניו יתברך לא כעס ולא רצון,
ולא נאמרו מדות האלו בו יתברך אלא מצד פעולותיו והמקבל אותם.
כשיגמול החוטא ויענישהו,
יראה מצד הפעולה כאלו כעס ה' יתברך עליו; וכאשר יגמלנו הטוב על צדקותיו אשר עשה,
יראה כאלו רצון ה' עליו,
ומראה לו פנים של הדור.
והוא יתברך לא ישתנה חלילה,
ואינו מתפעל למדות האלה, רק שהמעשה משתנה מצד המקבל לפי מעשיו.
והוא אמרו (דברים ל"ב)
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.
מהו הקושי בפסוקנו (במקומות רבים בתורה)
שמתרץ הרשב"א,
וכיצד הוא מתרצו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
פרשת נשא –
פרשת נזיר
פרק ו'
א'-כ"א
דעות
שונות
לחז"ל
ולמפרשים
בהערכת
הנזירות
ובשאלה, מהו
חטאו של
הנזיר, אשר
עליו
לכפרו
בקרבן
החטאת –
פס'
י"א "וכפר
עליו
מאשר
חטא
על
הנפש".
ואלה קצת דרכיהם בשאלה זו:
תענית
י"א
ע"א:
אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא.
סבר כי האי תנא דתניא:
רבי אליעזר הקפר ברבי אומר:
מה תלמוד לומר (י"א)
"וכפר עליו מאשר חטא על הנפש"? וכי באיזה נפש חטא זה?
אלא – שצער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחמר: ומה זה שלא צער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה!
ר'
אלעזר אומר: נקרא קדוש שנאמר (ב')
"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ומה זה שלא צער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה…. ולר'
אלעזר – הא נקרא חוטא?
ההוא דסאיב נפשיה (רש"י:
פשט הכתוב "מאשר חטא על הנפש" – על שנטמא במת.)
רש"י
ו, י"א
מאשר
חטא על
הנפש –
שלא נזהר מטומאת המת. רבי אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין:
רמב"ם
שמונה
פרקים
פרק ד':
וזאת התורה השלמה המשלמת אותנו – כמו שהעיד עליה יודעה (תהילים י"ט)
תורת ה' תמימה…
מחכימת פתי…" – לא צוותה דבר מעין זה (מענויי הגוף) ואין כונתה אלא שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעי:
יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה בשווי, ויישב המדינות ביושר ובאמונה. לא שישכון במערות ובהרים, ולא שיובש השער ולא שיטריח גופו ויענה אותו. ונאסר עליו הדבר,
לפי מה שבא לנו בקבלה בנזיר (תענית י"א)…
[ומביא דברי ר'
אלעזר הקפר דלעיל].
רמב"ם
הלכות
דעות ג'
הלכה
א'
שמא יאמר האדם:
"הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך דעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון", עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש לבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני עכו"ם,
– גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא,
שהרי הוא אומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" – אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פרש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר עאכו"כ.
לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים.
כך אמרו חכמים:
לא דייך מה שאסרה תורה,
אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים? ובכלל הזה אלה שמתענין תמיד אינן בדרך טובה. ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית.
ועל כל הדברים האלה וכיוצא בהם צוה שלמה ואמר:
"אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר,
למה תשומם" קהלת ז' ט"ו.
רמב"ם
מורה
נבוכים
ג' מ"ח:
וטעם נזירות מבואר מאד, והוא הפרישות מן היין אשר הפסיד מן הראשונים והאחרונים רבים, ועצומים כל הרוגיו…
ובא מדין הגזרות מאסור כל אשר יעשה מגפן היין"
(ד')
– להרחקה יתירה… כי הנשמר ממנו נקרא "קדוש",
והושב במדרגת כהן גדול בקדושה,
עד שלא יטמא אפילו לאביו ולאמו כמונו – זאת הגדולה מפני שפירש מן היין.
ראב"ע
י"א
אחד
לחטאת
ואחד
לעולה –
והסוד שהוא שאמרו חז"ל ושכר עבירה עבירה:
על
הנפש –
הוא על נפש מת, כמו ושרט לנפש.
ואילו היה שחטא על נפשו,
לא היה השם מצוה אותו שיחזור לחטאתו:
רמב"ן
יא
וטעם
החטאת
שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו,
לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם,
וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו,
כענין שאמר (עמוס ב יא)
ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח)
כל ימי נזרו קדוש הוא לה'. והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם:
תורת
העולה
פרק ע"א:
… כמו שאמר הרמב"ם,
כי רפואת הנפש כרפואת הגוף…
צריך להדריך עצמו בהפך מדותיו הרעות עד שיעמוד על המצוע במדות (=בדרך האמצעית) שהוא הטוב בכל דבר… וזהו ענין הנזיר,
כי אם נזור מטעם שראה שנטה אל תאוות העולם,
צריך להפריש עצמו אל קצה האחרון השני בהרחקה גדולה – עד שירגיל עצמו לעמוד אחר כך בדרך המצוע. ולפיכך אמרה התורה "קדוש יהיה" (ה'),
כי עיקר קדושתו של נזיר יהיה לעתיד,
אחר השלמת ימי נזרו, שיעמוד אז בענין המצוע. לא בשעת נזרו,
שאז חטא, ולזה נאמר (י"א)
"וכפר עליו מאשר חטא…" כי הרחקת הנזיר הוא רע מצד עצמו,
מאחר שכל הקצוות רעות; ולא נצטווה עליו הנזיר אלא לתכלית הטוב,
שיעמוד על המצוע.
ר'
אנשלמה
אשטרוק, מדרשי
התורה:
"מאשר
חטא" – בעבור שתקף עליו יצרו, עד שהוצרך להזיר עצמו מן היין להכניע חומרו ורב תכונותיו, ולהסיר תאוותיו הגשמיות,
ונמנע מן היין המשמח אלוקים ואנשים למי שיהנה ממנו לפי הצורך.
ספורנו
ו, ב'
כי
יפליא. יפריש עצמו מן הבלי ותענוגות בני האדם.
לנדור
נדר נזיר.
להיות נזור ופרוש מן התענוגים המורגלים.
להזיר
לה'. להפריש עצמו מכל אלה, למען יהיה כולו לה', להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו:
ספורנו
ו, ה'
תער
לא יעבור
על ראשו.
ובזה ישליך אחרי גוו כל מחשבת יופי ותיקון שער.
קדוש
יהיה. נבדל מן התאוות החמריות:
ספורנו
ו, ח'
קדוש
הוא לה'.
יזכה ליאור באור החיים, ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור.
ולזה נראה שכיוון אלקנה באמרו אך יקם ה' את דברו, כלומר אני מסכים להדירו בנזיר,
ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד, זולתי שיקים את דברו –
שיהיה קדוש לה'":
1. מהן הדעות השונות בענין הנזירות?
סדרן לקבוצות?
2. במה שונה ר'
אנשלמה אשטרוק בפרושו את "החטא"
מכל שאר החכמים?
3.**
הסבר את "הסוד"
שאליו ירמז ראב"ע.
עיין:
ראב"ע שמות כ"א י"ג
אנה
לידו –
כמו כי מתאנה הוא לי.
מבקש סיבות ועלילות.
והנה טעמו שהשם סבב ותקן עלילות שימות זה מיד זה. ולא עלתה במחשבתו,
והשם סבב לו זה בעבור עון אחר שעשה, כדי שיגלה ממקומו.
וכתיב לא יאונה לצדיק כל און:
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית (תש"ח)
פרשת נשא –
פרשת נזיר
פרק ו'.
דעות
שונות
לחז"ל
ולמפרשים
בענין
הנזירות
ובשאלה
מהו חטא
הנזיר, אשר עליו לכפר בקרבן חטאת פסוק י"א "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" מה הן דעותיהם?
סדרן לקבוצות!
ספרא:
וכפר
עליו
מאשר חטא
על הנפש
– וכי על איזו נפש חטא שצריך כפרה?
על שצער עצמו מן היין.
הלא דברים קל וחומר: אם המצער נפשו מן היין צריך כפרה,
קל וחומר למצער נפשו מכל דבר. ר'
ישמעאל אומר: בנזיר טמא הכתוב מדבר, שנאמר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" – שטמא למתים.
רש"י
ו, יא:
מאשר
חטא על
הנפש –
שלא נזהר מטומאת המת. רבי אלעזר הקפר אומר, שציער עצמו מן היין:
להבנת דברי אלעזר הקפר:
כלי
יקר:
… ועוד שהכתוב קראו "קדוש"
ואיך יאמר ר'
אלעזר שהוא חוטא?
ונראה שגם ר'
אלעזר מודה שבכל ימי המשך נזירתו הוא נקרא קדוש ולא חוטא,
כי נזיר אלקים הוא. אמנם אם נטמא במת, שדינו שימים הראשונים יפלו, אגלאי מילתא שהימים הראשונים לא היו בכלל הנזירות, וכאלו צער את עצמו בהם מן היין בלא טעם,
ועל כן הוא נקרא חוטא על אותם הימים הראשונים,
שאינו בהם כי אם כמצער בעלמא בלא נזירות וקדושה.
ראב"ע
יא
על
הנפש –
הוא על נפש מת, כמו 'ושרט לנפש'. ואילו היה שחטא על נפשו,
לא היה השם מצוה אותו שיחזור לחטאתו:
מהי טענתו נגד ר' אלעזר הקפר?
רמב"ן
יא
וטעם
החטאת
שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו,
לא נתפרש. ועל דרך הפשט,
כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות,
כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם,
וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו,
כענין שאמר (עמוס ב יא)
ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח)
כל ימי נזרו קדוש הוא לה'. והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם:
ספורנו
ו, ב.
כי
יפליא. יפריש עצמו מן הבלי ותענוגות בני האדם.
לנדור
נדר נזיר.
להיות נזור ופרוש מן התענוגים המורגלים.
להזיר
לה'. להפריש עצמו מכל אלה למען יהיה כלו לה', להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו:
ספורנו
ו, ג.
מיין
ושכר
יזיר. לא יסגף עצמו בצום, שממעט במלאכת שמים כדבריהם ז"ל,
ולא יצער גופו במכות פרושים כמנהג צבועים וכומרים. אבל יפריש עצמו מן היין,
שבזה הוא ממעט את התיפלה מאד ומכניע יצרו, ולא יתיש כחו בזה כלל:
ספורנו
ו, ה.
תער
לא יעבור
על ראשו.
ובזה ישליך אחרי גוו כל מחשבת יופי ותיקון שער.
ספורנו
ו, ח.
קדוש
הוא לה'.
יזכה ליאור באור החיים, ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור.
ולזה נראה שכיוון אלקנה באמרו 'אך יקם ה'
את דברו', כלומר אני מסכים להדירו בנזיר,
ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד, זולתי שיקם את דברו –
שיהיה קדוש לה'":
רמב"ם
הלכות
דעות פרק
ג', הלכה
א'.
שמא יאמר האדם,
הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן,
ומוציאין את האדם מן העולם,
אפרש מהן ביותר ואתרחק לצד אחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש לבוש נאה אלא השק והעפר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני עכו"ם – גם זה דרך רעה היא,
ואסור לילך בה.
המהלך בדרך זו נקרא חוטא,
שהרי הוא אומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" – אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פרש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר עאכו"כ.
לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים.
כך אמרו חכמים:
לא דיך מה שאסרה תורה,
אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים? ובכלל הזה אלה שמתענין תמיד אינן בדרך טובה. ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית,
ועל כל הדברים האלה וכיוצא בהם צוה שלמה ואמר:
"אל תהי צדיק הרבה ואל תחכם יותר,
למה תשומם" [קהלת ז', ט"ו].
מה פרוש המלה נזיר?
רש"י
ב',
נדר
נזיר –
אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפירש מן היין:
ראב"ע ו, ב',
נדר
נזיר –
פירוש נדר להיות נזיר, כי נזיר הוא תאר השם,
וינזרו מגזירתו, שירחיק מהתאות. ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת השם. ובפרשת כי תצא מחנה ארמוז לך סוד:
ראב"ע ו, ז',
לאביו
ולאמו –
ואף כי לאשתו ולבתו ולאחרים.
ויש אומרים כי מלת נזיר מגזרת נזר.
והעד,
כי נזר אלהיו על ראשו,
ואיננו רחוק. ודע,
כי כל בני אדם עבדי תאות העולם,
והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו –
כל מי שהוא חפשי מן התאות:
פעמים נאמר בענין הנזיר "קדש"
פסוק
ה': קדש
יהיה
פסוק
ח':
קדש
הוא.
כיצד מפרש רש"י כפל זה,
וכיצד מפרשו ספורנו?
רש"י ו, ה:
קדש
יהיה –
(ספרי)
השער שלו לגדל הפרע של שער ראשו:
רש"י
ו, ח.
כל
ימי נזרו
קדוש הוא
– זו קדושת הגוף מלהיטמא למתים:
ספורנו ו, ה:
קדוש
יהיה –
נבדל מן התאוות החמריות:
ספורנו
ו, ח.
קדוש
הוא לה'.
יזכה ליאור באור החיים, ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור.
ולזה נראה שכיוון אלקנה באמרו 'אך יקם ה'
את דברו', כלומר אני מסכים להדירו בנזיר,
ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד, זולתי שיקם את דברו –
שיהיה קדוש לה'":
ראב"ע
ו, י"א
אחד
לחטאת
ואחד
לעולה –
והסוד שהוא שאמרו חז"ל ושכר עבירה עבירה:
באר את "הסוד".
מה ענין מאמר חז"ל אבות פרק ד', משנה ב' לכאן?
להבנת דברי ראב"ע כאן עיין דבריו:
ראב"ע שמות כ"א י"ג
אנה
לידו –
כמו כי מתאנה הוא לי.
מבקש סבות ועלילות.
והנה טעמו שהשם סבב ותקן עלילות שימות זה מיד זה ולא עלתה במחשבתו.
והשם סבב לו זה בעבור עון אחר שעשה, כדי שיגלה ממקומו.
וכתיב לא יאונה לצדיק כל און:
את
חטאתו –
בעבור שהזכיר באחרונה,
כי כן מנהג הלשון:
מהו "מנהג הלשון" שעליו מדבר כאן?
עיין:
רות ראב"ע א', ג'
ותשאר
האשה –
לבדה משני ילדיה ומאישה. והזכירה הכתוב, כי כן משפט כאשר יזכיר שני דברים,
יאמר על האחרון.
או הזכירם בעבור רוב מכאוביה על בניה שהיו בחורים כי אישה זקן מת:
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
פרשת נשא –
פרשת נזיר
פרק ו'
א'-כ"א
דעות
שונות
לחז"ל
ולמפרשים
בהערכת
הנזירות
ובשאלה, מהו חטאו של הנזיר, אשר עליו לכפרו בקרבן החטאת – פ'
י"א "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש".
ואלה קצות דרכיהם בשאלה זו:
תענית
י"א
ע"א:
אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא.
סבר כי האי תנא דתניא:
רבי אליעזר הקפר ברבי אומר:
מה תלמוד לומר (י"א)
"וכפר עליו מאשר חטא על הנפש"? וכי באיזה נפש חטא זה?
אלא – שצער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא צער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה!
ר'
אלעזר אומר: נקרא קדוש שנאמר (ב')
"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ומה זה שלא צער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה….
ולר'
אלעזר – הא נקרא חוטא?
ההוא דסאיב נפשיה (רש"י:
פשט הכתוב "מאשר חטא על הנפש" – על שנטמא במת.)
רש"י
י"א
מאשר
חטא על
הנפש –
שלא נזהר מטומאת המת. רבי אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין:
רמב"ם
שמונה
פרקים
פרק ד':
וזאת התורה השלמה המשלמת אותנו – כמו שהעיד עליה יודעה (תהילים י"ט)
תורת ה' תמימה…
מחכימת פתי…" – לא צוותה דבר מעין זה (מענויי הגוף) ואין כונתה אלא שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעי:
יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה בשווי, ויישב המדינות ביושר ובאמונה. לא שישכון במערות ובהרים, ולא שיובש השער ולא שיטריח גופו ויענה אותו. ונאסר עליו הדבר,
לפי מה שבא לנו בקבלה בנזיר (תענית י"א)…
ומביא דברי ר'
אלעזר הקפר דלעיל.
רמב"ם
הלכות
דעות ג'
הלכה
א'
שמא יאמר האדם:
הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך דעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש לבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני עכו"ם,
– גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא,
שהרי הוא אומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" – אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פרש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר עאכו"כ.
לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים.
כך אמרו חכמים:
לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים.
ובכלל הזה אלה שמתענין תמיד אינן בדרך טובה. ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלה וכיוצא בהם צוה שלמה ואמר: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר,
למה תשומם" קהלת ז' ט"ו.
רמב"ם
מורה
נבוכים
ג' מ"ח:
וטעם נזירות מבואר מאד והוא הפרישות מן היין אשר הפסיד מן הראשונים והאחרונים רבים, ועצומים כל הרוגיו…
ובא מדין הגזרות מאסור כל אשר יעשה מגפן היין"
(ד')
– להרחקה יתירה… כי הנשמר ממנו נקרא "קדוש"
והושב במדרגת כהן גדול בקדושה,
עד שלא יטמא אפילו לאביו ולאמו כמונו – זאת הגדולה (ל"ו)
מפני שפירש מן היין.
ראב"ע
י"א
אחד
לחטאת
ואחד
לעולה –
והסוד שהוא שאמרו חז"ל ושכר עבירה עבירה:
על
הנפש –
הוא על נפש מת, כמו ושרט לנפש.
ואילו היה שחטא על נפשו,
לא היה השם מצוה אותו שיחזור לחטאתו:
רמב"ן
יא
וטעם
החטאת
שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש.
ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם,
וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו,
כענין שאמר (עמוס ב יא)
ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח)
כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם:
תורת
העולה
פרק
ע"א:…
כמו שאמר הרמב"ם כי רפואת הנפש כרפואת הגוף… צריך להדריך עצמו בהפך מדותיו הרעות עד שיעמוד על המצוע במדות (=בדרך האמצעית) שהוא הטוב בכל דבר… וזהו ענין הנזיר,
כי אם נזור מטעם שראה שנטה אל תאוות העולם,
צריך להפריש עצמו אל קצה האחרון השני בהרחקה גדולה – עד שירגיל עצמו לעמוד אחר כך בדרך המצוע. ולפיכך אמרה התורה "קדוש יהיה" (ה'),
כי עיקר קדושתו של נזיר יהיה לעתיד אחר השלמת ימי נזרו,
שיעמוד אז בענין המצוע, לא בשעת נזרו,
שאז חטא ולזה נאמר (י"א)
"וכפר עליו מאשר חטא…" כי הרחקת הנזיר הוא רע מצד עצמו,
מאחר שכל הקצוות רעות; ולא נצטווה עליו הנזיר אלא לתכלית הטוב,
שיעמוד על המצוע.
ר'
אנשלמה
אשטרוק
מדרשי
התורה:
"מאשר
חטא" – בעבור שתקף עליו יצרו, עד שהוצרך להזיר עצמו מן היין להכניע חומרו ורוב תכונותיו ולהסיר תאוותיו הגשמיות ונמנע מן היין המשמח אלוקים ואנשים למי שיהנה ממנו לפי הצורך.
ספורנו
ו, ב.
כי
יפליא. יפריש עצמו מן הבלי ותענוגות בני האדם.
לנדור
נדר נזיר.
להיות נזור ופרוש מן התענוגים המורגלים.
להזיר
לה'. להפריש עצמו מכל אלה למען יהיה כלו לה', להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו:
ספורנו
ו, ג.
מיין
ושכר
יזיר. לא יסגף עצמו בצום, שממעט במלאכת שמים כדבריהם ז"ל,
ולא יצער גופו במכות פרושים כמנהג צבועים וכומרים, אבל יפריש עצמו מן היין,
שבזה הוא ממעט את התיפלה מאד ומכניע יצרו, ולא יתיש כחו בזה כלל:
ספורנו
ו, ה.
תער
לא יעבור
על ראשו.
ובזה ישליך אחרי גוו כל מחשבת יופי ותיקון שער.
ספורנו
ו, ח.
קדוש
הוא לה'.
יזכה ליאור באור החיים, ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור.
ולזה נראה שכיוון אלקנה באמרו אך יקם ה' את דברו כלומר אני מסכים להדירו בנזיר,
ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד, זולתי שיקם את דברו –
שיהיה קדוש לה'":
1. מהן הדעות השונות בענין הנזירות?
סדרן לקבוצות?
2. במה שונה ר'
אנשלמה אשטרוק בפרושו את "החטא"
מכל שאר החכמים?
3.**
הסבר את "הסוד"
שאליו ירמז ראב"ע.
עיין ראב"ע שמות כ"א י"ג
אנה
לידו –
כמו כי מתאנה הוא לי.
מבקש סבות ועלילות.
והנה טעמו שהשם סבב ותקן עלילות שימות זה מיד זה ולא עלתה במחשבתו.
והשם סבב לו זה בעבור עון אחר שעשה כדי שיגלה ממקומו.
וכתיב לא יאונה לצדיק כל און:
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
פרשת נשא –
ברכת כהנים
ו'
כ"ב–כ"ז
א.
שאלת מבנה
שים
לב למבנה
שלשת
הפסוקים:
יברכך
ה'
וישמרך
יאר ה' פניו אליך ויחנך
ישא ה' פניו אליךוישם לךשלום
1. מה המיוחד שבמבנה הפסוקים ומה המובע ע"י צורה זו?
2. **
הידוע לך עוד מקום בתנ"ך הבנוי בצורה ספרותית כזו?
ב.
ו,
כג
כה תברכו
את
בני
ישראל
ר'
ש.ר.
הירש
(תרגום
מגרמנית):
הכהן המברך אינו אלא מכשיר – כלי המבטא את הברכה. מיתתם של שני בני אהרן (ויקרא י') פרחי הכהונה הראשונים העמידה לחוק ולא יעבר שרק העבודה "אשר צוה ה'"
היא עבודה, ושעבודה "אשר לא צוה"
– מעשה איש ותחבולותיו – היא זרה והיפוכה של עבודת ה' הרצויה.
החוק הזה כחו יפה גם בנוגע לברכת כהנים –
"כה תברכו את בני ישראל"
– כך ולא שנוי,
זהו דין……. לפי זה הכהנים בברכתם מכשירים בפעלים הם,
רק אחרי הקראם ע"י הקהל, הם אומרים את הברכה אשר בא כח הקהל מקריא אותה לפניהם:
כך באמת מתוך גרונם של הכהנים מברך הקהל את עצמו בברכה שצוה ה'.
1. מהי התפישה המוטעית בענין ברכת הכהנים שנגדה נלחם הירש?
2.
התוכל להסביר את פרטי הדינים של נשיאת כפים המובאים להלן מתוך אותה מגמה שמצינה הירש?
סוטה
ל"ה:
"כה
תברכו" –
בלשון הקדש. "כה תברכו" – פנים כנגד פנים".
אתה אומר פנים כנגד פנים או אינו אלא פנים כנגד עורף?
ת"ל:
"אמור להם" כאדם האומר לחברו.
"כה תברכו" – בקול רם או אינו אלא בלחש? ת"ל:
"אמור להם" כאדם שאומר לחברו.
רמב"ם
הלכות
תפילה
י"ד
י"ד:
בכל מקום משתדלין שיהיה המקריא אותן ישראל,
שנאמר "אמור להם" – מכלל שאין המקרא מהם.
ג.
ו,
כה
ויחנך
ספרי
נשא כ"ה:
"ויחנך"
– במשאלותיך וכן הוא אומר (שמות ל"ג)
"וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם."
ד"א:
"ויחנך"
– יתן חנך בעיני הבריות וכן הוא אומר (בראשית ל"ט)
"ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן את חנו בעיני שר בית הסהר."
ד"א:
"ויחנך"
– בדעת ובבינה ובהשכל ובמוסר ובחכמה.
רש"י
ויחנך
– (ספרי)
יתן לך חן:
1. מה הן ההוראות השונות של מלת "ויחנך"
לפי הנ"ל?
2.*
מדוע בחר רש"י דוקא בהוראה זו (השניה מתוך דברי הספרי)?
3.
עיין במזמור תהילים ס"ז שהושפע מברכת כהנים. כיצד הבין המשורר בעל התהילים את מלת "ויחנך"
כאן?
4.
התוכל להביא מתפילת שמונה עשרה הוכחה לאחת מן הדעות הנ"ל?
ד.
ו,
כ"ו
ישא ה' פניו אליך.
גמ'
ראש
השנה דף
י"ז
ע"ב:
שאלה בלוריאה הגיורת את ר"ג:
כתוב בתורתכם (דברים י') "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד"
וכתיב (במדבר ו'): "ישא ה' פניו אליך"?? נטפל לה ר'
יוסי הכהן, אמר לה: אמשל לך משל,
למה הדבר דומה?
לאדם שנושה בחברו מנה וקבע לו זמן בפני המלך ונשבע לו בחיי המלך;
הגיע זמן ולא נתן לו כלום. בא לפייס את המלך. אמר לו (המלך):
"עלבונה מחול לך,
לך ופייס את חברך". אף הכי נמי,
כאן (דברים י' – "אשר לא ישא פנים") בעבירות שבין אדם לחברו, כאן (במדבר ו') – בעבירות שבין אדם למקום.
במדבר
רבה י"א
(י"ד):
ישא
ה' פניו
– וכי הקבה"ו נושא פנים?
והלא כבר נאמר (דברים י'): "אשר לא ישא פנים"! אמר הקבה"ו:
כשם שהם נושאים לי פנים,
כך אני נושא להם פנים.
כיצד?
כתבתי בתורתי (דברים ח') "ואכלת ושבעת וברכת"
ואדם מישראל יושב הוא ובניו ובני ביתו ואין לפניהם כדי שביעה ונושאין לי פנים ומברכין,
ודקדקו על עצמם עד כזית עד כביצה – לפיכך "ישא ה' פניו".
1.
הסבר,
מה מובן השאלה,
במה רואים המקשים כאן סתירה עמוקה?
(שים לב: שני הפסוקים הסותרים זא"ז אינם אלא מיצגים שני רעיונות מותרים זא"ז,
עליך להסביר מה הם הרעיונות האלה.)
2. מה ההבדל העקרוני בין שתי התשובות הניתנות בזה?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה כפי בחירתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה הארבע עשרה (תשט"ו)
פרשת נשא –
ברכות כהנים
ו'
כ"ב–כ"ז
א.
שאלה כללית
אברבנאל:
הברכה שם משותף,
כי יש מה'
לנבראיו והיא השפעה והטבה כמו שנאמר (בראשית כ"ד)
"וה'
ברך את אברהם בכל"…
ויש ברכה שהיא מהנבראים אליו יתברך והיא הלל ושבח כמו (דברי הימים א'
י"ט)
"ויברך דוד את ה'"…
ויש ברכה שהיא מהנבראים קצתם לקצתם היא אינה שפע כמו ברכת ה' לנבראיו,
ולא שבח והודאה כברכת הברואים לבורא, אבל תפילה ובקשת רחמים על המתברך שישפיע עליו הקבה"ו מברכתו.
ולזה גם כאן "דבר אל אהרן ואל בניו כה תברכו…
אמור להם…", כי אינם אלא מתפללים בלבד על ברכתם – וזהו "אמור להם" שיהיה ענינם אמירה ותפלה עליהם בלבד לא דבר אחר.
1.
כנגד איזו דעה מוטעית בהבנת הברכה אומר אברבנאל את דבריו?
2. מה הפסוק בפרשתנו הנותן חזוק לדבריו אלה?
3.*
הידועים לך פרטי דינים במצוה זו אשר מגמתם כנראה לחזק רעיון זה?
ב.
ו,
כ"ד
יברכך ה' וישמרך
רש"י:
ד"ה
יברכך: שיתברכו נכסיך.
ד"ה
וישמרך: שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו,
מה הנאה יש לו במתנה זו, אבל הקבה"ו הוא הנותן,
הוא השומר…
ספורנו
ד"ה
יברך: בעושר ובנכסים שאם אין קמח אין תורה.
ד"ה
וישמרך: מן הגזלנים.
העמק
דבר:
ד"ה
יברך: נכלל בזה לכל אדם כפי הראוי לו להתברך.
לעוסק בתורה –
בלמודו,
לעוסק במסחר –
בסחורתו,
הוספת לכל אדם במה שיש לו.
ד"ה
וישמרך: דברכה בעי שמירה שלא תהפך לרועץ, חס ושלום. בעל התורה בעי שמירה מן הגאוה וחלול השם וכדומה,
וכמשמעו – שלא ישכח. בעל הנכסים בעי שמירה שלא יהיה העשר לרעתו, כמו בקרח ונבות;
וכמשמעו – מגניבה ואבדה.
1. מה ההבדל בין "יברכך"
לבין "ישמרך"
לפי שלשתם?
2. מה מצריך את ספורנו לפרש "יברכך"
כמכוון לעשר ונכסים דוקא?
3.**
במה שונה בעל העמק דבר מקודמיו בפרשו את היחס שבין "יברך"
לבין "ישמרך"?
ג.
ו,
כה
יאר
ה'
פניו
אליך
במדבר
רבה י"א
ו':
שיביט בך בפנים מאירות ולא בפנים זעומות.
ד"א:
"יאר"
– זה מאור תורה,
שיאיר עיניך ולבך בתורה ויתן לך בנים בני תורה,
שנאמר:
"כי נר מצוה ותורה אור".
רש"י:
ד"ה
יאר: יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות.
הסבר מה ראה רש"י לבחור במדרש הראשון ולא בשני (ד"א)?
ד.
ו,
כו
ישא ה' פניו אליך
ראש
השנה י"ז
ע"ב:
שאלה בלוריאה הגיורת את ר"ג:
כתוב בתורתכם (דברים י') "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד"
וכתיב (במדבר ו') "ישא ה' פניו אליך"? נטפל לה ר'
יוסי הכהן, אמר לה: אמשל לך משל למה הדבר דומה? לאדם שנושה בחברו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך ונשבע לו בחיי המלך,
הגיע זמן ולא נתן לו כלום. בא לפייס את המלך. אמר לו (המלך):
"עלבוני מחול לך,
לך ופייס את חברך". אף הכא נמי:
כאן (דברים י' – "אשר לא ישא פנים") בעבירות שבין אדם לחברו, כאן (במדבר ו') – בעבירות שבין אדם למקום.
1. מה הם שני המושגים הנראים בעיניה כסותרים זה את זה?
2.
היכן מצינו שוב ביטוי לרעיון זה של עברות בין אדם לחברו שאין נמחלות כעברות שבין אדם למקום?
3. *
מפרשים העירו על כך, שלפי פשוטם של מקראות (דברים י' י"ז – במדבר ו' כ"ו)
אין כל סתירה ואין בכלל מקום לקושייתה של בלוריאה הגיורת.
4.
הסבר – מבחינה לשונית –
שאין כל סתירה!
ה.
ו,
כ"ז
ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.
חולין
מ"ט
א':
תניא ר' ישמעאל אומר: למדנו ברכה לישראל – ברכה לכהנים עצמם לא למדנו,
כשהוא אומר "ואני אברכם" – הוי אומר: כהנים מברכין לישראל והקבה"ו מברך לכהנים.
אלשיך:
יתכן כי בא יתברך לתת טוב טעם,
בל יאמר איש אחד: אם הברכה ממנו יתברך היא – למה ידברו הכהנים עם ישראל לומר "יברכך"?
הלא טוב הוא ידברו הכהנים אל ה'
ויאמרו אליו: "ברכם ה' ושמרם!"
לזה אמר "כה תברכו" ותתיחסו אתם למברכים באמור להם עצמם "יברכך",
לא שיאמרו לה',
והטעם,
כי הנה על ידי כך "ושמו את שמי על בני ישראל" – הם מכונים אותם לקבל הברכה ומשפיעים עליהם,
– מה שאין כן בדברם עמו יתברך "ברכם ה'" – אין אתם משימים שם ה'
על ישראל לכונם אליו.
(שד"ל:
– מליצה "שים שם על"
אין לה דוגמא).
1. מה בין הגמרא לבין האלשיך בפרוש המלה "אברכם"?
2.**
כיצד מפרש האלשיך את הביטוי הסתום "ושמו את שמי על בני ישראל"?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יענה כל אחד לפי הבנתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ו]
פרשת נשא –
ברכת כהנים
פסוקים מעטים אלה שבהם עוסק הפעם הגליון ידועים לקהל הלומדים היטב.
ואולם ככל שהפסוקים שגורים בפינו יותר כן גדולה הסכנה שלא ירגיש בהם ובטמון בם ולא נטעם עוד טעמם. ולכן משנה חשיבות בפסוקים כאלה להתעמק בהם ובדברי חכמים ומפרשים העוסקים בם, כדי שנצליח לראותם ראיה מחודשת.
עצם המצווה "כה תברכו את בני ישראל אמור להם"
כבר עוררה תמיהתם של ראשונים ואחרונים –
והיא פותחת פתח לאי הבנות ולשיבושי אמונות ודעות. בבעיה זו עוסקות שאלות א 1, 2, 3, . יש להעמיד מול פסוק "כה תברכו" את פסוק כז:
"ושמו את שמי…
ואני אברכם" – מתוך העמדת שני פסוקים אלה זה מול זה יתברר הרעיון.
לעזרת המורה בשאלה זו יובאו כאן עוד דברים אחדים מתוך דבריו של ר'
ש.
ר.
הירש בפירושו לברכת הכהנים:
ר'
ש.ר.
הירש:
(תרגום
מגרמנית)
כה
תברכו
את בני
ישראל: הכהן המברך אינו אלא מכשיר – כלי המבטא את הברכה. מיתתם של שני בני אהרן (ויקרא,
י)
פרחי הכהונה הראשונים העמידה לחוק ולא יעבור שרק העבודה "אשר ציווה ה'"
היא עבודה, ושעבודה "אשר לא ציווה"-
מעשה איש ותחבולותיו–
היא עבודה זרה והיפוכה של עבודת ה'
הרצויה.
החוק הזה כוחו יפה גם בנוגע לברכת כהנים –
"כה תברכו את בני ישראל"
– כך ולא בשינוי,
זהו הדין… לפי זה הכהנים וברכתם מכשירים נפעלים הם,
רק אחרי היקראם על ידי הקהל, הם אומרים את הברכה אשר בא–כח הקהל מקריא אותה לפניהם.
כך באמת מתוך גרונם של הכהנים מברך הקהל את עצמו בברכה שציווה ה'.
כשאנו ניגשים ללמוד את הברכות עצמן טוב להבחין בין הפעלים השונים הנראים במבט ראשון כשמות נרדפים ואף כמעט זהותיים.
והלא לא ייתכן שלא יהא כלול בכל ברכה תכן אחר. הוראת ה"יברכך"
כתוספת ברכה כבר מצאנוה בראב"ע בראשית ב,
ג ד"ה ויברך אלוקים.
וכן הוא מוסבר יפה במאמרו של פרופ'
ש.
ה.
ברגמן שצוטט בסוף הגליון.
הוראת "שמר"
כהגנה בפני העלול להזיק כבר כלול במושג המשפטי של שומר (חינם,
שכר)
ושמירה מפני מזיקים.
ובהשאלה:
ה'
ישמרך מכל רע (תהלים קכא, ז).
ואולם במיוחד יש להפנות את תשומת לב הלומדים לשאלה ב 3
ולדברי ה"עמק דבר" המעמיקים את דברי קודמיהם ורואים את הצורך בשמירה אחרי הברכה, לא רק כשמירה פן תינטל או תיגזל הברכה, אלא גם כשמירה בפני ההיזק שתוכל הברכה להביא עמה בעצם מציאותה (ולא באבדנה).
"דברכה בעי שמירה שלא תיהפך לרועץ".
(בקשר לכך אפשר להזכיר ללומדים,
שאין אנו מתפללים בברכת החודש,
שימלא ה' כל משאלות לבנו,
אלא שימלא כל משאלות לבנו לטובה.)
דברי הספורנו ושאלה ב 2
יובנו אם יעוין בדברי הספורנו לברכה השנייה.
לשאלה ד 1
יש להבהיר שאין כאן רק קושיה מפסוק על פסוק אלא שהגיורת מתקשית להבין את היחס השונה מצד הקב"ה לבריותיו המתואר בשני הפסוקים האלה (
וכן בפסוקים רבים אחרים –
אלא ששני אלה הביטויים נראים כסותרים זה את זה),
הלא הוא יחסו אלינו במידת הדין ויחסו אלינו במידת הרחמים. ושאלתה היא כיצד יתקיימו שני אלה יחד?
לשאלה זו הבאנו בגליון נשא תשי"א תשובה אחרת מתוך במדבר רבה ולתועלת הלומדים תועתק כאן:
מדרש
רבה במדבר
פרשה יא,
ז.
ד"א:
ישא ה' פניו – וכי הקב"ה נושא פנים?
והלא כבר נאמר (דברים י'): "אשר לא ישא פנים"!? אמר הקדוש ברוך הוא, כשם שהם נושאים לי פנים,
כך אני נושא להם פנים.
כיצד?
כתבתי בתורתי (דברים ח') "ואכלת ושבעת וברכת"
ואדם מישראל יושב הוא ובניו ובני ביתו ואין לפניהם כדי שביעה ונושאין לי פנים ומברכין,
ודקדקו על עצמן עד כזית עד כביצה – לפיכך "ישא ה' פניו".
ברכת כהנים
(ו'
כ"ב–כ"ז)
ב.
בעל עקדת יצחק מקשה:
מה תועלת במצוה הזאת, רצוני בשיֵאמרו (ה"י בצירי) הברכות האלה מפי הכהנים אל העם, כי הוא יתעלה הוא המברך,
ומה יוסיף ומה יתן, כי יברכו הכהנים או יחדלו,
וכי היה להם לסייעו?
והוא
מיישב
קושייתו
בהביאו
את דברי
הגמרא [שבת פט, ע"א]:
כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות.
אמר לו (הקב"ה):
משה,
אין שלום בעירך?
(רש"י:
אין דרך ליתן שלום במקומך).
אמר לפניו: ריבונו של עולם,
כלום יש עבד נותן שלום לרבו? אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני!
ר'
יוסף פולק –
פרשן העקידה –
מפרש דברי הגמרא הסתומים הנ"ל:
ששאלו הקב"ה:
ההשתדלת גם אתה כפי יכולת שמנהיג האנושי לשחר שלום החברה אשר אתה בתוכה וקיומה ושלמותה המוסרית ע"י הנהגה ראויה והישרה מוסרית?
אבל משה חשב שאין זה בכוח אנוש (לתת שלום בעירו)
כי הפירוד וההפסד אחוז כבר בחומר בני אדם, וגם אם יזכה ארחו וייטיב מעשיו, לא יסובב בזה קיומו וקיום החברה יותר זמן מאשר קצוב לו ולהם ע"פ טבעם מיד ה' יתב'
שהוא יוצר מנהיג ומקיים כל הטבע, וע"כ השיב: כלום יש עבד נותן שלום לרבו?! ועל כן הורה ה' ית'
: הן אמת שהכל תלוי בו וברצונו, אבל בכל זאת חוב האדם לטהר עצמו ולקדש עצמו והחברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה במידות ישרות,
כי רק באופן יהיו הוא והם נכונים ומתוקנים כראוי עד שיושפע עליהם שפע אלוקים, כחלקת ארץ אש כל עוד איננה עבודה וזרועה לא יוכלו הגשם והטל לפעול פעולתם הטובה עליה עד שתעבוד ותזרע כראוי; וזהו שאמר לו הקב"ה:
מכל מקום היה לך לסייעני!
1.
הסבר במה עונה הגמרא –
לפי פירוש זה הניתן לה – לקושיית בעל העקידה?
|
כז |
כג |
|
ושמו את שמי על בני ישראל ואני |
כה |
הסבר את הסתירה שבין שני הפסוקים ויישב אותם לפי דברי ר'
חיים יוסף פולאק.
2. מהו ההבדל שבין הוראת הפועל "ברך"
בפס'
כ"ג לבין הוראתו בפס' כ"ז?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)
פרשת נשא –
פרשת נזיר
ו'
א'-כ"א
א.
שאלה כללית.
י"א.
ועשה
הכהן
אחד
לחטאת
ואחד
לעולה
וכפר עליו מאשר חטא על הנפש
תענית
י"א
ע"א
אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא.
סבר כהאי תנא דתניא: רבי אליעזר הקפר ברבי אומר:
מה תלמוד לומר (י"א)
"וכפר עליו מאשר חטא על הנפש"? וכי באיזה נפש חטא זה?
אלא – שצער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחמר: ומה זה שלא צער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה!
ר'
אלעזר אומר: נקרא קדוש שנאמר (ב')
"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ומה זה שלא צער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה…. ולר'
אלעזר – הא נקרא חוטא?
ההוא דסאיב נפשיה (רש"י:
פשט הכתוב "מאשר חטא על הנפש" – על שנטמא במת.)
רש"י:
מאשר
חטא על
הנפש: שלא נזהר מטומאת המת. ר'
אליעזר הקפר אומר:
שצער עצמו מן היין.
ר'
יוסף
אבן כספי
ד"ה
מאשר חטא
על הנפש:
איך יובן זה?
רק על מה שקדם זכרו (פסוק ט') "וכי ימות מת עליו". והחטאים במינים שונים,
אם במזיד ואם בשוגג, וכתיב (משלי י"ב כ"א)
"לא יאונה לצדיק כל און",
הפך (שמות כ"א י"ג)
"והאלוקים אנה לידו".
והנה על קרבנותיו ביום מלאת לו ימי נזרו לא נאמר "מאשר חטא על הנפש"; והבאור בזה מותר!
אברבנאל:
אבל אם ימות על הנזיר מת פתע פתאום, ר"ל במקרה פתאומי,
כגון שנהרג או נחנק לפניו;
או שנכנס הנזיר באהל שהיה שם מת והוא לא ידעו, ובזה טמא ראש נזרו, הנה אז ישב בטומאתו שבעת ימים, וביום השביעי יגלח שער ראשו,
כשהוא כבר נטהר…
וביום השמיני יביא את קרבנו "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" – ר"ל מאשר חטא על נפש המת.
או יהיה פירושו על נפשו של הנזיר שהיתה בפרישותה ודבוקה והוא חטא עליה כשיפסיקה ממנו,
כי היה לו להזהר על זה יותר,
ולא יחטא, כי (משלי י"ב כ"א)
"לא יאונה לצדיק כל און".
וזה הפירוש האמתי בדרך הפשט ולא כדברי ר' ישמעאל (כנראה טעות וצ"ל ר' אליעזר הקפר) שדרש:
"כאשר חטא על הנפש" שצער עצמו בנזירותו מן היין,
כי הנה לפי פירושו היה ראוי לומר…
1.
מה הן שתי ההערכות של נזירות המתבטאות בפירושים אלה,
ואיזו מהן מסכימה עם דעת הרמב"ן (שהובאה בדברי רבנו בחיי בשאלה ג)?
2. מה ההבדל בפירוש המלה "נפש"
בפסוקנו בין שני הפירושים שבגמ'
בתענית?
3.
** כיצד אפשר לדחות את דעת ר'
אליעזר הקפר על פי הכתובים עצמם (וכדברי אברבנאל 'כי הנה לפי פירושו היה ראוי לומר…').
4.
השוה
לדברי
ר'
אליעזר
הקפר
את
דברי
הרמ"א:
"תורת
העולה"
פרק
ע'
–
… כמו שאמר הרמב"ם כי רפואת הנפש כרפואת הגוף… צריך להדריך עצמו בהפך מדותיו הרעות עד שיעמוד על המצוע במדות (=בדרך האמצעית) שהוא הטוב בכל דבר… וזה ענין הנזיר,
כי אם נזור מטעם שראה שנטה אל תאות העולם,
צריך להפריש עצמו אל קצה האחרון השני בהרחקה גדולה – עד שירגיל עצמו לעמוד אחר כך בדרך המצוע. ולפיכך אמרה התורה "קדוש יהיה" (ה),
כי עיקר קדושתו של הנזיר יהיה לעתיד אחר השלמת ימי נזרו,
שיעמוד אז בענין מצוע, לא בשעת נזרו,
שאז חטא ולזה נאמר (י"א)
"וכפר עליו מאשר חטא…" כי הרחקת הנזיר הוא רע מצד עצמו,
מאחר שכל הקצוות רעות; ולא נצטווה עליו הנזיר אלא לתכלית טוב,
שיעמוד על המצוע.
מה היא הקושיא שאפשר להקשות על דברי ר'
אליעזר הקפר,
המתישבת בדברי תורת העולה?
ב.
שאלה ברש"י
א'
ד"ה
כי יפליא:
… למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי נאוף.
ר'
אליהו
מזרחי:
(וכן פרשני רש"י אחרים) קבע כלל בדרישת סמוכין אצל רש"י (בכמה מקומות) כגון:
שמות
כ"א
א' לדברי
רש"י
"למה
נסמכה
פרשת
דינין
למזבח": והלא לא הביא רש"י מכל אותן שדרשו על סמיכות הפרשיות אלא אותן שאינן כתובות על הסדר – שהן קרובות לפשוטו של מקרא – אבל לא אותן שלא נתפרש בהן שהן לא על הסדר, מפני שאין צריך לתת טעם על סמיכותן.
לפי
הטעם
הזה
מקשה
הרא"ש
על
דברי
רש"י
למקומנו
(וכן
מקשים
פרשני
רש"י
אחרים)
מה ראה לדרוש סמיכות פרשיות כאן?
ישב קושיתו!
ג.
ו,
י"ג.
וזאת תורת הנזיר ביום מלאת נזרו
יביא
אותו
אל
פתח
אוהל
מועד
י"ד.
והקריב
את
קרבנו
לה'
כבש
בן
שנתו
תמים
אחד
לעולה
וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת
ואיל
אחד
תמים
לשלמים…
רבינו
בחיי:
ד"ה
ביום
מלאת ימי
נזרו טעם הקרבן הזה בנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתגלה, כי לא מצינו בכל התורה כלה קרבן כי אם על עון שקדם לשעבר,
וזה שקדם וזכה לעשות מצוה והיה כל ימי נזירותו קדוש ופרוש מתאוות העולם ועתה ביום מלאת ימי נזרו תחייבנו תורה להביא קרבן, הנה זה ענין נפלא ומחודש.
וכן אמרו חז"ל במסכת נזיר:
חדוש הוא שחדשה תורה בנזיר.
והרמב"ן
ז"ל
נתן בו
טעם על
דרך הפשט
ואמר:
וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש; ועל דרך הפשט,
כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות,
כי הוא עתה נזיר מקדושתו ועבודת ה',
וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלוהיו כענין שאמר (עמוס ב') ואשים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים: השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (ה')
"כל ימי נזרו קדוש הוא לה'". והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם.
ועם כל הטעם הזה (כלומר על אף הטעם שנתן הרמב"ן)
לא יצא קרבנו של הנזיר מן החדוש…
אבל טעם הקרבן והחדוש אינו מתבאר כי אם על דרך הקבלה…
** הסבר למה אין הטעם של הרמב"ן מישב את תמיהתו של רבנו בחיי?
ד.
שאלה בדקדוק
ה'
רש"י:
ד"ה
פרע: נקוד פתח קטן,
לפי שהוא דבוק ל"שער ראשו", – פרע של שער.
ופירוש של "פרע"
– גדול של שער,
וכן (ויקרא כ"א,
י')
"ואת ראשו לא יפרע".
מפרשי רש"י התקשו להבין דבריו אלה:
ר'
דוד
פארדו: משכיל
לדוד:
ד"ה
נקוד פתח
קטן. לא זכיתי להבין דברות קדשו בזה, שהרי בין סמוך בין מופלג (=בצורת נסמך, בצורת נפרד) כך משפטו להנקד,
שהרי שם "פרע"
על שם פעל,
בשני סגול, וכשהאות השלישית ח'
או ע' לא נשאר אלא סגול הראשון והשני נהפך לפתח, כמו "פתח",
"פתע".
וזה ברור…
1.
מהי הטעות שנפלה בדברי ר'
דוד פארדו?
היעזר בדברי
רש"י לבראשית
מ"א
ל"ה
ד"ה
את
כל
האוכל
היעזר בדברי רש"י
לבמדבר
י"א
ח'
ד"ה
לשד
השמן
לבמדבר
כ"ג
כ'
ד"ה
וברך
2.
** התוכל ליישב את דברי רש"י בדרך אחרת?
היעזר
בבמדבר
ט'
ב'
"את
הפסח
במועדו"
וע'
בעלון ההדרכה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)
נשא – ברכת כהנים
ו'
כ"ב–כ"ז
א.
בעל עקדת יצחק מקשה:
מה התועלת במצוה הזאת, רצוני,
בשיאמרו (ה"י"
בצירי)
הברכות האלה מפי הכהנים אל העם, כי הוא יתעלה הוא המברך,
ומה יוסיף ומה יתן, כי יברכו הכהנים או יחדלו,
וכי היה להם לסייעו?
השוה לקושיתו דברי המדרש ודברי ר' ש.ר.
הירש הבאים:
מדרש
תנחומא:
אמרה כנסת ישראל לפני הקבה"ו:
רבונו של עולם,
לכהנים אתה אומר לברכנו? אין אנו צריכים אלא לברכתך "השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך". אמר להם הקבה"ו אע"פ,
שאמרתי לכהנים שיהיו מברכין אתכם,
אני עומד ומברך אתכם!
ר'
ש.ר.
הירש
(תרגום
מגרמנית)
כה תברכו את בני ישראל:
הכהן המברך אינו אלא מכשיר – כלי המבטא את הברכה. מיתתם של שני בני אהרן (ויקרא י') פרחי הכהונה הראשונים העמידה לחוק ולא יעבור שרק העבודה "אשר צוה ה'"
היא עבודה, ושעבודה "אשר לא צוה"
– מעשה איש ותחבולותיו – היא זרה והיפוכה של עבודת ה' הרצויה.
החוק הזה כוחו יפה גם בנוגע לברכת כהנים – "כה תברכו את בני ישראל"
– כך ולא בשנוי,
זהו דין… לפי זה הכהנים וברכתם מכשירים נפעלים הם,
רק אחרי הקראם ע"י הקהל, הם אומרים את הברכה אשר בא כח הקהל מקריא אותה לפניהם:
כך באמת מתוך גרונם של הכהנים מברך הקהל את עצמו בברכה שצוה ה'.
1.
היש בדברי המדרש או בדברי הירש תשובה לקושית בעל העקדה או לא?
(או בדברי שניהם)
ואם כן – מה היא התשובה?
2.** על איזו מלה בפסוקנו נשען כל פרושו של הירש?
3.
למה מביא הירש הנה את שני בני אהרן שמתו – מה ענין זה לעניננו?
4. האם פרוש הפעל ברך בפ'
כ"ג ובפ' כ"ז הוא אחד לפי פירושים אלה או מופיע הפעל בשתי הוראות?
ב.
** בעל עקדת יצחק מישב קושיתו (שבשאלה א) בדברי הגמרא הבאים:
שבת
פ"א
ע"א:
כשעלה משה למרום מצאו להקבה"ו שהיה קושר כתרים לאותיות.
אמר לו (הקבה"ו):
"משה,
אין שלום בעירך?"
רש"י:
אין דרך ליתן שלום במקומך אמר לפניו (משה):
רבונו של עולם,
כלום יש עבד נותן שלום לרבו? אמר לו: מכל מקום היה לך לסייעני!
ופרש
דברי
הגמרא
הסתומים
האלה ר'
חיים
יוסף
פולאק, פרשן
ספר עקדת
יצחק:
"ששאלו הקבה"ו:
ההשתדלת גם אתה כפי יכולת המנהיג האנושי לשחר שלום החברה אשר אתה בתוכה וקיומה ושלמותה המוסרית ע"י הנהגה ראויה והישרה מוסרית?
אבל משה חשב שאין זה בכח אנוש,
("לתת שלום לעירו")
כי הפרוד וההפסד אחוז כבר בחומר בני אדם, וגם אם יזכה אותו וייטיב מעשיו, לא יסבב בזה קיומו וקיום החברה יותר זמן מאשר קצוב לו ולהם ע"פ טבעם מיד ה' יתברך,
שהוא יוצר מנהיג ומקיים כל הטבע. ועל כן השיב:
"כלום יש עבד נותן שלום לרבו?!" ועל כן הורה ה' יתברך:
הן אמת שהכל תלוי בו וברצונו, אבל בכל זאת חוב האדם לטהר ולקדש עצמו והחברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה במידות ישרות, כי רק באופן זה יהיו הוא והם נכונים ומתוקנים כראוי עד שיושפע עליהם שפע אלוקים,
כחלקת ארץ אשר כל עוד איננה עבודה וזרועה לא יוכלו הגשם והטל לפעול פעולתם הטובה עליה עד שתעבד ותזרע כראוי: וזהו שאמר לו הקבה"ו:
מכל מקום היה לך לסייעני!"
מהי תשובת הגמ'
לשאלתנו (ע"פ ההסבר הנ"ל)?
6.**
האם מפרש ר'
חיים פולק את שאלת הקבה"ו "אין שלום בעירך"
כרש"י או בפירוש אחר?
7. האם לפני פרושו הוראת המלה ברך בפ'
פ"ג היא אותה הוראה כמו בפסוק כ"ז?
8. במה עוזרים הפסוקים הבאים להבנת מצוות ברכת כהנים:
|
דברים ומל ה' אלוקיך את לבבך. |
דברים ומלתם את ערלת לבבכם |
|
יחזקאל ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה. |
יחזקאל ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה |
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
פרשת נשא –
ברכת כהנים
גליון זה הוא המשכו של גליון נשא תשט"ו.
אולם אז עסקנו יותר בפרוש הפסוקים עצמם,
בהבדל התכן שבין ברכה לברכה ובדיוקי – לשון, הפעם עומדת בפנינו שאלת המצוה הזו וטעמה בכללה וכל השאלות שבגליון מרוכזות סביב ענין מרכזי זה.
המורה למבוגרים ולנוער יטיב לעשות,
עם יעמיד בראש שעורו כאן את דברי חז"ל הידועים:
התורה הזו דומה לשני שבילין:
אחד של אור (=אש)
ואחד של שלג.
הטה בשל זו – מת באור (=נכוה באש),
הטה בשל זו מת בשלג.
מה יעשה? יהלך באמצע.
ירושלמי חגיגה, פרק ב' הלכה א'
הרואה את הכהנים כאנשים שיש בידם כח עצמאי להטיב או להרע,
הריהו כרואה את הברכה כאמצעי מגי ושוב אין לו חלק בתורת ישראל כי כבר נכוה באש של עבודה זרה,
של אמונה בקסמים ובכשפים,
באישים בלעי סגולות על אנושיות היודעים לפעל פעולות בעלות כח השפעה להכריח את הקבה"ו לרצונם,
חס ושלום.
ועליו יאמר "מת באור".
ואולם המבעט בברכת כהנים וטוען שאין לו צורך בה – בעט באחת ממצוות התורה ועליו יאמר,
שהוא "מת בשלג".
נגד התפישה הראשונה כבר נלחמו חז"ל בכמה וכמה ממאמריהם,
וכדי שיוכל המורה להוכיח דבריו אלה,
נביא בזה רק שנים מהם.
ספרי:
מנין שלא יהיו ישראל אומרים ברכותיהם תלויות בכהנים? והכהנים לא יהיו אומרים: אנו נברך את ישראל? תלמוד לומר: "ואני אברכם"!
ספרי
זוטא:
יכול אם רצו לברך את ישראל – הרי הן מברכין, ואם לא – אינן מבורכין?
תלמוד לומר: "ואני אברכם – בין רוצין,
ובין לא רוצין,
"אני אברכם" – מן השמים.
יקשר המורה לדברי חז"ל אלה את דברי ר'
ש.ר.
הירש המובאים בגליון – וכן יביא גם את דברי אברבנאל מתוך גליון תשט"ו שאלה א'.
גם פרטי הדינים הקשורים בברכת כהנים מכוונים לעקירת כל אמונה מגית בכחם העצמי של הכהנים.
ועיין לזה דברי גמרא ל"ה ודברי הרמב"ם הלכות תפילה י"ד,
(והובאו שניהם בגליון נשא תשי"א)
ואולם כנגד התפישה השניה של מאיסה בברכת כהנים בכללם,
תפישתם של אלה הרואים עצמם פטורים מכל הדרכתה של התורה בדרכים ובאמצעים להשגת הטוב האמיתי,
כנגדם יאמרו דברי הגמרא בהארתם של דברי ר' חיים יוסף פולאק,
אשר הובאו בשאלה 2.
לשם הבנת רעיון "הסיוע"
אשר על האדם לתתו לה',
שעליו מקשה בעל העקדה בשאלה א'
("וכי היה להם לסייעו"?) ושבו מסיים ה'
את דברו למשה בשבת פ"א (בשאלה 2) ("מכל מקום היה לך לסייעני")
הובאו הפסוקים בשאלה ב'
4 המראים את "הסיוע"
הצריך להנתן מאת האדם לפעולת ה'. ולכן ראוי למורה להעמיד את שאלה ב4
לפני ב1 ולהראות שזוג פסוקים המשלימים זה את זה השלמה של תנועה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה נמצאת גם בפסוקים שבהם אנו עוסקים:
|
כ"ז: ואני אברכם |
כ"ג: בני ישראל |