גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה רביעית(תש"ה)
פרשת לך לך
פרק ט"ז
א.
פרק טז, ב.
רמב"ן:
וישמע
אברם
לקול שרי
– לא אמר הכתוב "ויעש כן", אבל אמר כי שמע לקול שרי, ירמוז כי אף על פי שאברם מתאוה מאד לבנים לא עשה כן בלא רשות שרי,
וגם עתה לא נתכוון שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה, אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתבנה ממנה, שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה, או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן כדברי רבותינו (ב"ר מב ב,
עא ז):
ואמר
עוד ותקח
שרי –
להודיע שלא מהר אברם לדבר עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו והזכיר הכתוב שרי אשת אברם,
לאברם אישה, לרמוז כי שרה לא נתיאשה מאברם ולא הרחיקה עצמה מאצלו, כי היא אשתו והוא אישה,
אבל רצתה שתהיה גם הגר אשתו ולכך אמר לו לאשה, שלא תהיה כפלגש רק כאשה נשואה לו וכל זה מוסר שרה והכבוד
1.
שהיא נוהגת בבעלה:.
מה הן ארבע התמיהות שמתרץ הרמב"ן בדבריו?
ב.
פרק טז, ג.
אולי
אבנה
ממנה.
רש"י:
אולי
אבנה
ממנה –
לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס:
אבנה
ממנה –
בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי:
ספורנו
ב. ד"ה
אולי
אבנה
ממנה
אולי
אבנה
ממנה. אולי הקנאה תעורר הכח לפעולותיו:
לקול שרי. נטה לבבו שיהיה דעתה אמתי לפיכך קבל דבריה לא להתענג במשגל האשה:
אברבנאל:
שהבן אשר תלד הגר על ברכי אני אגדלהו ויהיה לי לבן יורש.
1.מה הן ארבע הדעות בפרוש המלים האלה ומה ההבדל העקרוני ביניהן?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י
א.
שפחה
מצרית –
בת פרעה היתה כשראה נסים שנעשה לשרה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר:
מה נימוק החיצוני והפנימי להביא מדרש זה?
ג'.
תקח
שרי –
לקחתה בדברים אשריך שזכית לידבק בגוף קדוש כזה (ב"ר):
מה קשה לו?
(ועיין דברים א'
ט"ו ד"ה ואקח)
ה'.
חמסי
עליך –
חמס העשוי לי עליך אני מטיל העונש כשהתפללת להקב"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי לא התפללת אלא עליך והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך ועוד דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק (ב"ר):
כיצד מפרש הכנוי של "חמסי"!
(השוה
שד"ל:
יש לי לזעק עליך חמס).
מה ההבדל בין שני הפרושים ולמה לא הסתפק באחד מהם?
(שים לב: לא נאמר בתחילת הפירוש השני "ד"א"
אלא נאמר "ועוד"
, משמע שהשני – המשכו של הראשון).
ד.
פרק טז, ו
ותענה
שרי
בבראשית
רבה מ"ה
ו':
ר'
ברכיה בשם ר'
אבא בר כהנא:
דליים ופנדיות (=
כלים שמשתמשים בהם בבית המרחץ)
הוליכה לה למרחץ.
ועיין רש"י ויקרא כ"ח ל"ט ד"ה עבודת עבד.
רש"י
ו.
ותענה
שרי –
היתה משעבדת בה בקושי (ב"ר):
1. מה כונת המדרש להדגיש בדבריו?
2. מה רצה רש"י ללמדנו, ואם לפרש המלה נתכון, למה לא פרשה כבר לפני כן פרק ט' פסוק י"ג ועבדום וענו אותם.
רמב"ן
ד"ה
ותעניה
שרי ותברח
מפניה.
ו.
ותענה
שרי ותברח
מפניה –
חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן,
ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי:
השוה
רמב"ן
י"ב
י' ד"ה
ויהי רעב
החל מן
"ודע
כי אברהם
אבינו
חטא".
ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו,
והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה,
מפני הרעב, עון אשר חטא,
כי האלהים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא:
מהו הקו המשותף בשני פרושיו אלה?
(השוה
לדבריו
רד"ק:
לא נהגה שרה בזה למדת מוסר ולא למדת חסידות,
לא מוסר כי אעפ"י שאברהם מוחל לה על כבודו, היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה.
ולא מדת חסידות ונפש טובה.
כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכלתו במה שתחת ידו. ואמר החכם: מה נאוה המחילה בעת היכולת.
ומה שעשתה שרה לא טוב בעיני האל,
כמו שאמר המלאך:
שמע ה' אל עניך והשיב לה ברכה תחת עניה…
ואברהם לא מנע שרי מלענותה אעפ"י שהיה רע בעיניו, מפני שלום בית וכן זה הספור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המדות הטובות ולהתרחק מן הרעות).
מפני מה נמנע הרמב"ן לומר כדברים האלה גם בפרק כ"א י'?
אברבנאל:
יוכתב הרמב"ן ששרה חטאה וכו' ואין הדבר כן.
כי שכבר כתב המדיני (אריסטו).
שתקון המוטבע במדה פחותה הוא בהטותו להכריחו לצד המנגד כמו… שיטו אותם לצד המנגד באופן שכאשר נשארו בטבעם יעמדו במצוע…
באר את דבריו ומה מאלתו לפרש כך.
ה.
פרק טז, ח:
הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנא תלכי.
רש"י:
ח.
אי
מזה באת
– מהיכן באת. יודע היה אלא ליתן לה פתח ליכנס עמה בדברים ולשון אי מזה איה המקום שתאמר עליו מזה אני בא:
ועיין גם:
רש"י:
ג'
ט'
איכה
– יודע היה היכן הוא אלא ליכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום (ב"ר)
וכן בקין (בראשית ד) אמר לו אי הבל אחיך וכן בבלעם (במדבר כב) מי האנשים האלה עמך ליכנס עמהם בדברים וכן בחזקיהו בשלוחי מרודך בלאדן (ישעיה לט):
אברבנאל:
איך לא יעלה על לבך מאין יצאת שהוא בית אברהן עשיר ונדיב לבב,
אוהב אותך ואנה תלכי במדבר השמם הזה.
התמצאי בו בית נכבד כבית אברהם, הביטי וראי גבול שממנו נסוגות וגבול מה שאליו תלכי.
והמפרשים אמרו שהוא כדי להכנס עמה בדברים והוא טעם תפל בלי מלח.
1.
מדוע אין אברבנאל מתנגד לפירוש רש"י זה בשאר מקומות ומתקיפו רק כאן?
2. במה שונה אברבנאל מן הפרוש הרגיל ומה מאלצו לפרש כן?
3. היש בדברי הגר תשובה לשתי השאלות או רק לאחת מהן?
ו.
פרק טז, י"ב.
פרא אדם ידו בכל ויד כל בו.
רש"י:
יב
פרא אדם
– אוהב מדברות לצוד חיות כמו שכתוב ויהי רובה קשת וישב במדבר פארן:
ידו
בכל –
לסטים:
ויד
כל בו
– הכל שונאין אותו ומתגרין בו:
ועל
פני כל
אחיו
ישכן –
שיהיה זרעו גדול (ב"ר):
רמב"ן:
יב
פרא אדם
– לשון רש"י,
אוהב מדברות לצוד חיות, כמו שכתוב (להלן כא כ)
וישב במדבר ויהי רובה קשת ידו בכל,
ליסטים ויד כל בו, הכל שונאין אותו ומתגרין בו:
והנכון כי פרא אדם סמוך,
שיהיה איש פרא למוד מדבר,
יצא בפעלו משחר לטרף, ויטרוף הכל, והכל יטרפוהו והענין על זרעו שיגדל ויהיו להם מלחמות עם כל העמים ורבי אברהם אמר ידו בכל,
שינצח מתחלה כל הגוים, ואחר כן יד כל בו,
שינוצח בסוף ועל פני כל אחיו, שהם בני קטורה,
ישכון,
שיגדל זרעו מהם:
אברבנאל:
והוא יהיה פרא אדם דרך שאלה ותמיהה.
כלומר:
והבן אשר תוליד האם יהיה פרא אדם?
אדם מדברי, כמו הפרא שאינו נכנס בישובי בני אדם…
באמת לא יהיה כן, כי ידו יהיה בכל ויד כל בו,
כלומר יהיה מדיני ובעל חברה.
נושא ונותן עם כל אדם ולא יהיה פרא. ואיך אם כן את, הגר,
תצאי מבית אברהם והתיחדי במדבר שמם? האם שם תגדלי בניך? האם שם יגדל ויעלה לכבוד ולתועלת?
1. במה שונה אברבנאל משאר המפרשים ומה הטעם העקרי שאלצו לבחר בדרך זו?
2. מהי חולשת פירושו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושתים (תשכ"ג)
פרשת לך לך
פרק ט"ז
א.
פרק,
טז ב'.
אולי אבנה ממנה.
רש"י:
אבנה
ממנה: בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי.
רד"ק:
אבנה:
הבן נקרא "בן"
לפי שהוא בנין האב והאם;
אמרה:
אם יהיה לך משפחתי בן,
אחשוב אותו כאלו הוא בני ויהיה לי כבן.
רלב"ג:
ד"ה אולי אזכה בסבתה שיהיה לי זרע,
וכמו זה הענין מצאנו ברחל שאמרה ליעקב,
ולא נתבארה לגו הסבה בזה.
וזה,
שאם היה זה הענין לבקש מה' יתברך שיתן לה זרע על צד ההשגחה הפרטית, היה יותר ראוי בזה התפילה לה' יתברך וההשתדלות שתדבק בהם ההשגחה האלוהית.
ומן הדומה (=
והנדמה לי) שהכונה היתה לה בזה להפוך מזגה בדרך שיתכן לה ההריון. וכבר דעת שהשומן והדשנות הוא סיבה למעוט הזרע, ואם היה המנע ההריון משרה ורחל לזאת הסבה, היה אפשר שיקחו תועלות בזה.
וזה,
כי הנשים שהן נשי איש אחד הן צרות זו לזו בהכרח,
ויקרה להן מזה צער נפלא,
באמור להן שפחותיהן דבר כנגדן,
עם שכבר יצטערו יותר ממה שיאמרו כנגדן להיותן שפחותיהן.
וההפעלות החזק המגיע להן מזה אולי יהיה סבה למעט השומן והדשנות אשר היה סבה להמנעות ההריון מהם.
עם שבזה תועלת להקים זרע לבעליהן, אם היה שתהיינה הן בלתי ראויות להריון.
ולזה בחרו להן זה הענין המצער אותן על שאר הדברים שאפשר שיצטערו בו.
זהו מה שנראה לי עתה בזה.
אבן
כספי: טירת
כסף והוא
ספר הסוד.
וראה אמרו (=
אמור הכתוב) "אולי אבנה ממנה",
רצוני שפרש בכאן בפועל מלת הצד* והוא צד האפשר,
ונכון גם כן להשמט (=
מותר מבחינה לשונית להשמיט מלת "אולי")
כמו שנשמט במאמר רחל באמרה "ואבנה"
(בראשית ל' ג'),
וטעמו בלי ספק כמו "ואולי אבנה" או "אפשר שאבנה". וכבר הודעתיך כי הצדדין* פעם יזכרו בפועל ופעם יושמטו ולא יזכרו בפועל. אבל יהיו שם בכח…
אמנם לזה האפשרות הנזכרת, רצוני שתהר העקרה בתת שפחתה בחיק אישה,
הנה אין אנחנו צריכין לתת סיבה לזה,
כי הנה מבואר שאינו הכרחי,
אבל אפשרי אמתי,
רצוני אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה. ונכון שיהיה האפשר היותו רחוק ועל המעט,
כמו האפשר לא היותו. ואם בשני אלו המעשים (=
מעשה שרה ומעשה רחל) יצא לפועל האפשר היותו, מצורף לזה כי שני אלו המאמרים אמרום נשים!
ואין רצוני לפרש ולזכור כל מה שאני חושב מאמתת אלו הענינים,
אבל אזכור ענין אחד לבד,
והוא שנכון אצלי שה' יתברך אשר רחמיו על כל מעשיו היה מרחם על העקרה בהשתפך נפשה בזה הפועל הנמרץ,
כי תתן שפחתה בחיק אישה,
וכמו שכתוב (בראשית כ"ט ל"א)
"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה".
* עיין הסבר המושג "צד"
בעלון הדרכה.
אברבנאל:
עתה שישבנו כל כך שנים בכנען בדבר ה' ולא נתקיים "ואעשך לגוי גדול"
אין ספק כי בשלי הצער הגדול הזה שצערנו ה'
מלדת,
ואין רצונו שיהיה הזרע ממני,
ולכן "בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה"
רצונה לומר, שהבן אשר תלד הגר אני אגדלנו ויהיה לי לבן יורש ואולי מפני הגידול יהיה לי נאמן כאלו יצא ממעי.
וזה ענין: אולי אבנה גם אנכי ממנה.
ספורנו:
אולי הקנאה תעורר הכח לפעולותיו ויתחזק להשיג זרע.
מלבי"ם:
שהבן הנולד לשפחתה הוא עבד של שרה וקניניה ונחשב כאלו הוא בן שלה.
אברהם
כהנא
("פירוש
מדעי")
אבנה:
השפחה יולדת והגבירה מגדלת והבנים קרויים על שכם הגבירה ומסירים חרפת העקרות מעליה.
1. כמה תפישות שונות לפנינו בשמונה המפרשים דלעיל?
סדרם לקבוצות!
2.
לאיזו מן התפישות השונות אפשר להביא סיוע מן הסעיפים הבאים של חוקי ח'מורפי?
146 כי יקח איש אשה ונתנה את שפחתה לבעלה ותלד בנים ואחרי כן תקנא בגברתה. (לפי תרגום הלועזי:
Buchard: that female slave has claimed equality with her mistakes)
על אשר ילדה בנים גבירתה בכסף לא תמכרנה.
לעבדות תשימנה ועם אמהותיה תחשבנה.
(she
may mark her with the slave mark and count her among the slaves.)
170
איש כי תלד לו אשתו בנים וילדה אמתו בנים,
ויאמר האב בחייו אל הבנים אשר ילדתם האמה "בני"
ואת (= ועם)
שני אשתו ימנם,
ואחרי כן הלך האב בדרך כל הארץ,
בני הגבירה ובני האמה נחלת בית אביהם יחדו יחלוקו.
בן הגבירה יבחר חלקו ויקח (= תהיה לו הזכות לבחור לו חלקו בראש).
(תרגומו של ד.ה.
מילר ואינו מדויק).
3.
הסבר את המקומות המסומנים בקו מתוך דברי רלב"ג ואבן כספי!
4. מה ראה אבן כספי להרבות דברים על מלת "אולי"
שבפסוקנו?
ב.
פרק ז, ו'.
ותענה שרי
רד"ק:
… ולא נהגה שרה בזה לא למדת מוסר ולא למידת חסידות; לא מוסר – כי אעפ"י שאברהם מוחל לה על כבודו ואמר לה "עשי לה הטוב בעיניך", היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו;
ולא למדת החסידות ונפש טובה,
כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו; ואמר החכם, מה נאוה המחילה בעת היכולת (כלומר בעת שהיכולת בידך גם לבלי למחול אלא להעניש).
ומה שעשתה שרה לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך אל הגר,
"כי שמע ה'
אל עניך" והשיב לה ברכה תחת עניה.
ואברהם לא מנע שרי מלענותה אע"פ שהיה רע בעיניו – משום שלום בית.
וכן זה הספר נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המדות הטובות ולהרחיק הרעות.
רמב"ן
ד"ה
ותענה
שרי ותברח
מפניה:
חטאה אמנו בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן ושמע ה'
אל עניה ונתן להם בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי.
1.
הסבר למה לא אמרו פרשנים אלה בקורת זו גם על דברי שרה בפרק כ"א י'?
2. **
יש מקשים על דברי הרמב"ן:
אם היה הדבר רע בעיני האל, למה זה צוה שליח האל עליה לחזור אל גבירתה?
3.
השוה דברי הרמב"ן דלעיל לדבריו בפרשתנו י"ב י' ד"ה ויהי רעב החל מן "ודע".
מה הקו המשותף בשני פרושיו אלה?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
** מה קשה לו? |
י"א ד"ה וקראת שמו: |
|
** מה קשה לו? |
י"א פרא אדם: |
|
* השוה דבריו לדברי ת"א: |
י"ג אתה אל ראי: נקוד חיריק, מפני שהוא שם דבר, אלוה הראיה, שרואה בעלבון של עלובין. |
ד.
פרק טז, י"א.
כי שמע ה'
אל עניך.
תרגום
אונקלוס:
ארי קביל ה'
צלותך (= תפילתך)
מקרא
כפשוטו
(אהרליך):
ערבוב לשונות של שני חושים יש כאן וכיוצא בו (שמות ה' כ"א)
"הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה".
(קהלת י"א ז') "ומתוק האור"
**
הסבר כיצד מגיע התרגום לפירושו,
שלא על דרך ערבוב שני חושים?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]
פרשת לך לך
פרק ט"ז
גליוננו זה עוסק בחלקו הראשון בהתנהגותה של שרה אמנו ובחלקו השני בפגישת הגר עם המלאך.
המעשה אשר עשתה שרה בתתה את שפחתה לאברהם מוזר הוא בעיני מי שחי בעולם ששולט בו החרם דרבנו גרשון.
אולם מאז נתגלו חוקי ח'מורפי לפני ששים שנה פרשוהו החוקרים כלם על רקע המקובל והנהוג בתקופה ההיא.
אך לאמתו של דבר – כלום משבירים החוקים הללו את כוונותיה של שרה במקרה שלפנינו?
הלא אין בהם אלא כדי להביננו שמעשה כזה אפשרי היה, חוקי היה, ואולי נהוג היה בכלל, אך אין בו כדי להסביר את משמעותו הסגולית של פרקנו, את יחודו של המקרה שלפנינו,
או בפשטות את המניעים המיוחדים שדחפוה לשרי במקרה זה,
ורבות ושונות דעות הפרשנים בשאלה זו.
החוקרים החדשים רובם ככולם רואים בהצעתה של שרה רצון לחפוץ בן אשר יולד לשפחה, ואשר יהיה על ידי כך לבנה של שרי, כדבר מוסכם וחוקי בהקדמה ההיא (ודווקא מתוך סע'
170 המובא בגיליון יתברר,
שאין הדבר כך!),
ומפרשים את הדחף למעשה כאנכיי ביותר, "כרצון השתלטות על בן השפחה,
למען תוסק ממנה חרפת העקרות"
1 ); כמה רחוקה תפישת רש"י (ע"פ חז"ל)
מתפישה זו. (ומענין שאברבנאל ובעקבותיו המלבי"ם קרובים לה).
הרמב"ן
בפרושו
לפ' ב'
פקח עינינו לקרא כל פרט וכל מלה על מנת ללמדנו בצרוף כל הפרטים את כונתה של שרה ואת אשר רצתה התורה ללמדנו בכלל הספור כולו.
ואלה דבריו:
ד"ה וישמע אברהם לקול שרי:
לא אמר הכתוב "ויעש כן", אבל אמר, כי שמע לקול שרי. ירמוז,
כי אע"פ שאברהם מתאווה מאד לבנים,
לא עשה כן בלא רשות שרי, וגם עתה… כל כוונתו לעשות רצון שרי,
שתבנה ממנה, שיהיה לה נחת רוח מבני שפחתה או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן.
כדברי רבותינו.
ואמר עוד: "ותקח שרי", להודיע שלאמהר אברהם לדבר, עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו;
והזכיר הכתוב "שרי אשת אברם..
לאברם אישה", לרמוז כי שרי לא נתייאשה מאברם ולא הרחיקה עצמה מאצלו, כי היא אשתו והוא אישה,
אבל רצתה שתהיה גם הגר אשתו. ולכן אמר לו "לו לאשה" שלא תהיה כפילגש,
רק כאשה נשואה לו.
וכל זה מוסר שרי והכבוד שהיא נוהגת בבעלה.
ודווקא הרמב"ן הרואה את "מוסר שרה" בפסוקים האלה, הרואה כמעט בכל מלה, ב"ותאמר שרה", "ותקח שרי" ובמלים "לו לאשה" את עדינותה של שרה ואת העדר כל מניע אנכיי,
דווקא הוא אינו משתדל כלל למד זכות עליה, בדברו על "ותענה שרי" ואינו מגייס הסברים פסיכולוגיים לשם המעטת אשמתה,
אלא אומר את הדברים החמורים והקשים המובאים בגיליון. וזו דרכו של הרמב"ן לשפוט גם גדולים וטהורים לפי מעשיהם – בלי משוא פנים.
בדבריו על הענש שנענשו בניה של שרה בתת ה'
להגר בן.
"שענה את זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי",
אולי נשמע הד העינויים שכבר הספיקו בני הגר לענות את זרע שרה עד ימיו של הרמב"ן.
בפרט זה הסכימו לו כמה מפרשים, כגון
ר' אליעזר
האשכנזי
בספרו
"מעשי
ה'" האומר אחרי הביאו את דברי הרמב"ן על ותענה שרי:
והנה דבריו ז"ל נכונים, אבל לא יתכן לומר כן,
אם לא בראיה מן הכתוב.
לכן ידמה היות ראיה וגלוי מופלג ממה שאמר לה המלאך "וקראת שמו ישמעאל"
כי שמע ה'
אל ענייך", שאם השמיעה היתה לשעבר – כמו שנאמר "שמע ה'" לפי זה היה ראוי לקרא אותו "שמעאל"
– לשעבר,
אבל צוה לקרא אותו "ישמעאל",
לגלות על העתיד,
שיענה זרע ישראל.
אך לא כל הפרשנים מסכימים עם הרמב"ן במשפטו הקשה על שרה ואברהם ויש המנסים להצדיקה בכל מני טענות – (ועיין דברי אברבנאל שהובאו בגליון לך לך תש"ח!).
ואף על הצדקת הענש יש מערערים. כגון
בעל העמק
דבר:
ומה שכתב הרמב"ן,
שום זה היה "פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני ענוי",
לא ידעתי. וכי בני ישמעאל לבדם התעללו בזרע אברהם,
ושרה יותר מכל אומות העולם,
זה בדור זה וזה בדור זה?! וכן להיפך: בני ישמעאל לא עם בני ישראל לבד התעללו, כי עם כל מי שהיה נכבש מהם בעת אשר רמה ידם – עשו פרעות.