גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה השניה (תש"ג)
פרשת וירא
פרק כ"א
א'.
רש"י כא, א
וה'
פקד
את שרה
וגו' – (ב"ק צב) סמך פרשה זו ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה שנאמר ויתפלל וגו'
וסמיך ליה וה'
פקד את שרה שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך:
מניין לו שפקדה קודם שרפא את אבימלך?
ראב"ע כא, ב
למועד
אשר דבר
אתו –
המלאך ששאל איה שרה אשתך גם שב אליו כי כן אמר לו. ולא הוסיף השם על שם יצחק ולא החליפו כי הוא צוה לקראו כן:
מה קשה לו?
מה פרוש "גם שב אליו כי כן אמר"?
ב'.
הרשב"ם
–
הפשטן – נוטה בפרושו לאחד מפסוקי פרקנו מדרך הפשט וגם מדרך לשון הכתוב.
באיזה פסוק ובאיזה דבור המתחיל?
ג.
מה היה חטאו של ישמעאל שבו העלה עליו את חרון שרה?
רש"י כא ט'
מצחק
– לשון ע"א כמו שנא'
(שמות לב) ויקומו לצחק. ד"א לשון גילוי עריות כמה דתימא לצחק בי. ד"א לשון רציחה כמה דתימא (ש"ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו':
שם י'
(י)
עם
בני וגו'
– מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ונוטל פי שנים ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כד"א (משלי כו) כמתלהלה היורה זקים וגו' ואמר הלא משחק אני:
עם
בני עם
יצחק –
(ב"ר)
מכיון שהוא בני אפילו אם אינו הגון כיצחק או הגון כיצחק אפילו אם אינו בני אין זה כדאי לירש עמו ק"ו עם בני עם יצחק ששתיהן בו:
ראב"ע ט':
מצחק
– כי כן מנהג כל נער ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה:
ספורנו ט'
את
בן הגר
… מצחק
– מלעיג על המשתה שנעשה בבית אברהם באמרו שנתעברה מאבימלך והטעם שלא קרה זה בעת לידת יצחק כי ישמעאל שמע כזאת אחר כך מליצני הדור ואם באולי בעת הלידה היה מצחק לא הרגישה בו שרה שהיתה אז טרודה:
ספורנו י'
גרש
את האמה
הזאת ואת
בנה –
כי בעצתה עשה הבן שהוציא דבה למען יירש בנה את הכל לפיכך גרש מפני שאינו דין שיירש אפי' בקצת':
ד.
פרק כא, פסוקים י' – י"א.
גרש…
ואת בנה.. בן האמה, וידע..
על אודות בנו.
למה בא שנוי זה בכנוי ללמדנו?
ה.
קרא רמב"ן ט"ז ו'.
ותענה
שרי ותברח
מפניה –
חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן,
ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי:
ובדומה לזה רד"ק שם:
עשתה עמה יותר מדי ועבדה בפרך… ולא נהגה שרה בה במדת המוסר. ולא כמדת חסידות:
לא מוסר כי אע"פ שאברהם מוחל לה על כבודו ואמר לה "עשי הטוב בעיניך"
לא היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה. ולא מדת חסידות ונפש טובה כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכלתו במה שתחת ידו,
ואמר החכם "מה נאוה המחילה בעת היכולת".
נמק מדוע אין המפרשין הללו אומרים בדברים האלה בפרקנו לפסוק י'!
ו.
פרק כא, י"ד.
1. רד"ק:
וישכם:
"לעשות מצות האל".
מה ראה רד"ק להוסיף שלש מלים אלה?
2. ראב"ע יד
לחם
וחמת מים
– נתן אל הגר ושם על שכמה ואמר לה קחי אתך בנך וישלחה ויתכן שנתן לה כסף וזהב ולא פי'
הכ'.
ונתן לחם ומים מה שיספיק לה עד באר שבע כי בגרר היה אברהם.
והנה היא הלכה ולא ידעה הדרך ותתע והנה בנה חלה מחסרון המים ואחר שלקחתו בחיקה וראתה שנפשו יוצא בצמא השליכתו:
וכן גם ספורנו יד
שם
על שכמה
– את החמת לאות שפחות על דרך והתעני תחת ידיה אבל לא חדל הצדיק מתת להם די מחסורם כמו שאמרו ז"ל ויהי אלהים את הנער לרבות חמריו גמליו ופועליו ולכן לא חסרו דבר זולתי המים בתעות' במדב'
ובהמצא המים ישב שם במדבר כטבעו כי הי' פרא אדם: ואת הילד. נתן לה גם את הילד:
היש למצוא בפרק סעד לדבריהם?
3. רמב"ן
ואת
הילד
וישלחה
– נמשך למעלה, ויתן אל הגר ואת הילד,
כי גם הילד נתן לה שילך עמה באשר תלך:
מה קשה לו?
4. במה שונה מעשה אברהם מדרישת שרה /פסוק י'/?
ז.
פרק כא, ט"ו–ט"ז.
היש לראות בהתנהגות הגר קשי–לב או רחמי אם?
אברבנאל:
כראות הגר שגרש בנה מבית אברהם כמעט שנתאכזרה עליו ונתיאשה ואולי שבחמה שפוכה השליכתהו תחת אחד השיחים באמרה שאם עזבו אביו למה תחוס עליו היא יותר ממנו ושעל כן היתה בוכה וצועקת על רוע מזלה…
ואולם רוב המפרשים מתנגדים לדעה.
היש להכריע בשאלה הנ"ל על פי פרטי תאור המעשה בשני הפסוקים הנ"ל?
ח.
פרק כא, י"ט.
ויפקח אלקים את עיניה.
במורה
נבוכים
חלק א',
פרק
ב'.
בדבר הרמב"ם על בראשית ב' ז'
מוזכר גם פסוקנו:
"והתבונן אמרו /ב'
ז'/
"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם"
לא אמר ותפקחנה…
ויראו,
כי כאשר ראו קודם הוא אשר ראו אח"כ לא היו שם סנורים על העין שהוסרו אבל נתחדש בו שגנה בו /אדם/
מה שלא היה מגנהו קודם.
ודע כי זאת המעלה פקח לא תפול בשום פנים אלא על עניין גלות ידיעה, לא ראות חוש יתחדש /וכן/
"ויפקח אלקים את עיניה ותרא באר…"
כיצד יש להבין לפי פרוש זה את עניין הבאר?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה תשיעית (תשי"א)
פרשת וירא
פרק כ"א
א.
שאלה כללית:
השוה את פרקנו לפרק ט"ז והסבר:
במה שונה התנהגות שרה בפרקנו,
מהתנהגותה שם ומהי סבת השוני,
ולמה נמצא בפרקנו,
שהסכים הקבה"ו עמה (פ'
י"ב)
ולא מצאנו הסכמה כזאת בפרק ט"ז?
ועיין:
רמב"ן ט"ז ו'
ותענה
שרי ותברח
מפניה –
חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן,
ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי:
במה שונה התנהגות אברהם בפרקנו מהתנהגותו שם ומהי סבת השוני?
ב.
שאלות סגנון:
1.
בכינויים שונים מכנה הכתוב את ישמעאל בפרקנו:
ט':
ותרא
שרה
את
בן
הגר
המצרית.
י"א:
וירע
הדבר
מאד
בעיני
אברהם
על
אודות
בנו
י"ד:…
ויתן
אל
הגר
שם
על
שכמה
ואת
הילד
ט"ו:…
ותשלך
את
הילד
תחת
אחד
השיחים
י"ז:…
וישמע
אלוקים
את
קול
הנער
כ':…
ויהי
אלוקים
את
הנער
הסבר,
מהי סבת השוני בכינויים בכל המקומות הנ"ל?
והשוה לשאלה זו גם גליון וישב תש"י שאלה ג.
והשוה לשאלה זו גם גליון וירא תש"ט שאלה ג
והשוה לשאלה זו גם גליון מקץ תש"ו שאלה ב
והשוה לשאלה זו גם גליון תזריע–מצורע תש"ט שאלה ה1.
2.
י'-י"א:
גרש
האמה
הזאת
ואת
בנה
כי
לא
יירש
בן
אמה
למה לא קראה לו בשמו "ישמעאל"
אלא קראה לו "בן האמה" בלבד?
ועיין:
שמואל
א' ב'
ל':
כי
בוחר
אתה
לבן
ישי
שמואל
כ"ב
ז': גם
לכלכם
יתן
בן
ישי
שדות
וכרמים
שמואל
כ"ב
ח': בכרת
בני
עם
בן
ישי…
ישעיה
ז' ד':
משני
זנבות
האודים
העשנים…
ובן
רמליה
ישעיה
ז' ט':…
וראש
שומרון
בן
רמליהו.
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
תימה, ועיין רש"י בראשית ד', ועיין רש"י ל"ט א' ד"ה ויוסף הורד עד "מגדולתו" ועיין בראשית כ"ה ל"ד, ועיין שמואל א' |
א' |
|
* מה קשה לו? ** לשם מה הביא רש"י כאן את דברי ת"א? ** לשם מה הביא רש"י על הפעל "דבר" |
ב' |
|
במה נוטה רש"י כאן מפשט הכתוב. (ועיין רמב"ן ז' ד"ה מי מלל" ** מה מאלצו לפרש כן? ** נסה להגן על פירוש רש"י למלת "מי" |
ז' |
ד.
פרק כא, י"ז.
וישמע אלוהים את קול הנער
אברבנאל:
"וישמע
אלוהים
את
קול…": על דרך (בראשית ד') "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה",
כי מיתתו של הבל היא הצועקת, – כן הדוחק והצער שהיה לישמעאל,
בו היה הקול ששמע אלוקים.
1. *
מה קשה לו ומה תיקן בפרושו?
2. **
ועיין שמות כ"ב כ"א "כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו". מהו הקשי בפסוק ההוא שאפשר לתרצו כדרך פרושו של אברבנאל כאן?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. בחר במתאים לך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושלש(תשכ"ד)
פרשת וירא
פרק כ"א
א.
שאלה כללית:
השוה
פרק זה
לפרק
ט"ז,
וראה שם דברי המפרשים:
פ'
ט"ז ו' רמב"ן:
ד"ה
ותענה
שרי ותברח
מפניה: חטאה אמנו בענוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן,
ושמע ה' אל עניה ונתן להן בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי.
רד"ק:
ד"ה
ותענה
שרי: לא נהגה שרי לא למדת מוסר ולא למדת חסידות;
לא מוסר, כי אע"פ שאברהם היה מוחל לה על כבודו,
היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו;
ולא למדת חסידות ונפש טובה,
כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו; ואמר החכם, מה נאוה המחילה בעת היכולת (כלומר בעת שהיכולת בידך גם לבלי למחול אלא להעניש).
ומה שעשתה שרה לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך אל הגר,
"כי שמע ה'
אל עניך" והשיב לה ברכה תחת עניה.
ואברהם לא מנע שרי מלענותה אע"פ שהיה רע בעיניו – משום שלום בית.
וכן זה הספור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המדות הטובות ולהרחיק הרעות.
הסבר למה נמנעו המפרשים האלה לדון את אברהם ואת שרה לכף חובה גם בפרקנו?
ב.
כא,
י
כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק.
שד"ל:
בכורי העתים תקפ"ז עמוד 140.
… ועתה נבין דברי שרה אמנו "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", אשר הם למראה עינים רק דברי קנאה,
וכדברי ראב"ע,
שלא היה ישמעאל עושה רעה,
רק שהיה מצחק כמשפט כל נער, ושרה קנאה בו בעבור שהיה גדול מבנה.
חלילה לאשת אברהם מעשות כדבר הזה! ואולם באמת, כי שרה בחכמתה,
כראותה את ישמעאל מצחק, ידעה והכירה בו (כי גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו), כי הוא יהיה פרא אדם,
דו בכל, לגזול ולחמוס ביד חזקה ובזרוע נטויה, והבינה כי אם יגדל בבית אברהם גם את הכל יקח, ולא יניח דבר קטן ודבר גדול ליצחק בנה; על כן אמרה לאברהם: "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"…
ומלת "עם"
בעניין זה כפי שמצאנוהו (איוב ט' ב')
"ומה יצדק אנו עם אל";
הטעם – כנגד האל. וכן (שופטים י"א כ"ה)
"הרוב רב עם ישראל אם נלחם בם",
– כנגד ישראל. וכן "וילחם עם ישראל".
שד"ל סומך פרושו הנ"ל על כך שלא אמרה שרה "כי לא ינחל בן האמה"
אלא אמרה "כי לא יירש".
השוה:
|
בראשית ט"ו. שמואל ב' י"ד ז'. ונשמידה את היורש וכבו את גחלתי אשר נשארה. דברים ב' ה'. |
דברים כ"א ט"ז. במדבר כ"ו נ"ו. משלי י"ז ב'. ובתוך אחים יחלק נחלה דברים ל"ב. |
1. מהו ההבדל בין "ירש"
ובין "נחל"
לפי הפסוקים הללו ובמה מסויע הבדל זה לפרושו של שד"ל לעניננו?
2. מה מאלץ את שד"ל לפרשת מלת "עם"
בפסוקנו שלא בהוראתה הרגילה?
ג.
כא,
ט"ז.
כי אמרה אל אראה במות הילד.
ר'
אברהם בן הרמב"ם:
אין זה ספק מצדה בהבטחתו יתעלה, שהבטיח לה (ט"ז י"ב)
"והוא יהי פרא אדם…", אלא על דרך יראת אברהם ויעקב, עליהם השלום, אשר הפתרון בו,
כמו שבארו המעתיקים ז"ל,
"קסבר שמא יגרום החטא".
1.
הסבר את המושג:
"שמא יגרום החטא".
2. **
הסבר לאיזה מקרים בחיי אברהם ובחיי יעקב הוא מתכוון?
ד.
כא,
י"ז.
כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם.
מנחה בלולה:
"אל
קול הנער"
שהוא כמו (בראשית ד') "קול דמי אחיך צועקים" רצונו לומר צער הנער באשר הוא שם בצער.
1. מה קשה לו בפסוקנו?
2.
הרמב"ן מיישב בדרך זו שהולך כאן בעל מנחה בלולה – את הפסוק שמות כ"ב כ"ב "כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו".
הסבר מה הקשי שם וכיצד ניתן לישבו בעזרת הפרוש הנ"ל לפסוקנו.
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לו? * כיצד אפשר ליישב קשי זה בדרך הפשט? ומקשים מפרשי רש"י: ** ישב קושיתם. * ר' ישב קושיתו! כיצד מפרש המדרש את הבטוי "אורחות דדגים" ומה פרושו לפי פשוטו? |
י"ז והיכן המית את ישראל בצמא? כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר (ישעיה כ"א) |
ו.
כא,
י"ט.
ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים
בראשית רבה נ"ג:
אמר ר' בנימין:
הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם. מן הבא: "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא".
האם פקיחת העיניים כאן מתפרשת לפי דבריו כפי שמתפרשת פקיחת העיניים של אדם וחוה שנאמר (ג'
ז')
"ותפקחנה עיני שניהם"
או שונה ההוראה כאן?
ועיין דברי הרמב"ם מורה נבוכים א' ג'
בגליון וירא תשי"ז.
ז.
כא,
י"ט.
ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער.
רד"ק
ד"ה
ותשק את
הנער: וכבר השקתה אותו ושתתה היא ואחרי כן מלאה את החמת מים,
להוליך עמה.
וכמו וי"ו זה רבים,
כמו (ישעיה ס"ד)
"הן אתה קצפת ונחטא", וכמו (שמות י"ד)
"וישם את הים לחרבה ויבקעו";
(שמות ט"ז כ') "וירום תולעים ויבאש|"
וכן רבים, ופרושו כי שאבה מים מן הבאר בחמת ומשקה את הנער.
1. זאת הגירסה בדפוסים שלנו וכן הוא בכתב יד פריס 193, ואולם בכתב יד מינכן 28
ובכ"י פריס 194
כתיב:
"וכן רבים, או פרושו כי שאבה מים…"
איזה משתי הלשונות הנכונה? נמק תשובתך.
2. מה הקשי בפסוקנו?
3. מה ראייתו מן הפסוקים בישעיהו ובשמות?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השש עשרה (תשי"ז)
פרשת וירא
פרק כ"א
א.
שאלה כללית:
השוה פרק זה לפרק ט"ז,
וראה שם דברי המפרשים:
פ'
ט"ז ו' רמב"ן
ותענה
שרי ותברח
מפניה: חטאה אמנו בענוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן,
ושמע ה' אל עניה ונתן להן בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי.
רד"ק:
ותענה
שרי: לא נהגה שרי לא למדת מוסר ולא למדת חסידות;
לא מוסר, כי אע"פ שאברהם היה מוחל לה על כבודו,
היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו;
ולא למדת חסידות ונפש טובה,
כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו; ואמר החכם, מה נאוה המחילה בעת היכולת (כלומר בעת שהיכולת בידך גם לבלי למחול אלא להעניש).
ומה שעשתה שרה לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך אל הגר,
"כי שמע ה'
אל עניך" והשיב לה ברכה תחת עניה.
ואברהם לא מנע שרי מלענותה אע"פ שהיה רע בעיניו – משום שלום בית.
וכן זה הספור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המדות הטובות ולהרחיק הרעות.
הסבר למה נמנעו המפרשים האלה לדון את אברהם ואת שרה לכף חובה גם בפרקנו?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לו? בעל גור אריה מקשה: ואם תאמר לדברי חז"ל, ** למה הוסיף רש"י אחרי פרשו המושג "מצחק" |
ט' שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר: |
|
* מה קשה לו? ** למה הקדים רש"י דרש לפשט? |
* י"א |
|
מה קשה לו? |
* ט"ז |
ג.
שאלות סגנון:
כא,
י"ב.
1.
אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך
רד"ק:
כי ידע האל שגם על האמה רע בעיניו, ששמשה אותו כמה שנים וכל שכן שהיה לו ממנה בן. ואע"פ שלא אמר אלא "על אודות בנו",
זכר בנו כי הוא העיקר ועליו היה מריב עם שרה – לא על האמה – אבל האל שידע את לבבו, אמר "על אמתך".
א.
מה קשה לו בפסוקנו?
ב.
הסבר,
כיצד אומר הרד"ק שלא אמר אלא "על אודות בנו"
– והלא אין אלה דברי אברהם,
כי אם דברי הכתוב?
ג.
** השוה פסוקנו לירמיהו פרק א'
ד'-ה'
מהי התופעה הדומה בפסוקנו ובנאמר שם?
2.
ט"ז.
ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת,
כי אמרה: אל אראה במות הילד
ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך.
למה חוזר כאן הפעל ישב פעמים?
ד.
כא,
י"ט.
ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים.
רמב"ם
מורה
נבוכים
א' ב':
והתבונן אמרו (על אדם וחוה בראשית ב'
ז')
"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם".
לא אמר "ותפקחנה…
ויראו",
כי אשר ראו קודם הוא אשר ראו אח"כ,
לא היו שם סנורים על העין שהוסרו,
אבל נתחדש בו (באדם)
עניין אחר, שגנה בו מה שלא היה מגנהו קודם.
ודע,
כי זאת המלה – פקח – לא תפול בשום פנים אלא על עניין גלות ידיעה,
לא ראות חוש יתחדש (בראשית כ"א י"ט)
"ויפקח אלוקים את עיניה".
איך יש לפרש – לפי דברי הרמב"ם האלה – את הגלות הבאר ומדוע לא ראתה מקודם את אשר ראתה אח"כ?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]
פרשת וירא
העונש העתיד לבוא על סדום לא נאמר בצורה של גזר דין אלא בצורת התראה: ארדה נא ואראה…
ועדיין יש שהות לתקן, לחזור בתשובה. רעיון זה של "החפוץ אחפוץ במות הרשע, הלא בשובו מדרכיו וחיה" (יחזקאל י"ח,
כ"ג)
– ראו אותו חז"ל לא רק במקומות שבו הוא נאמר במפורש אלא גם במקומות שאפשר למצוא לו רמז.
כבר בשאלה "אי הבל אחיך"
לקין ראו בו מתן אפשרות להתוודות.
רש"י ד' ט'
ד"ה
אי הבל
אחיך. אולי ישיב ויאמר אני הרגתיו.
לדור המבול נתנה שהות של מאה ועשרים שנה, עם התראה ברורה ע"י בנין התיבה שהיה עסוק בו נח לעיניהם:
ו'
י"ד:
עשה לך תיבה
תנחומא:
בא וראה למה אמר הקב"ה לנח שיעשה תיבה? כדי שיראו אותו יושב ועוסק בה ויעשו תשובה. וכי לא יכול היה הקב"ה להצילן בדברו או להעלותן לשמים באמונתו,
שאמר לו "עשה לך תיבת עצי גפר"?
למה כך? אלא אמר הקב"ה:
מתוך שאני אומר לו "עשה לך תיבת עצי גופר"
והוא עומד ועוסק בה וכורת ארזים,הם מתכנסין אצלו ואמרים לו:
"נח!
מה אתה עושה?"
והוא אומר: "תיבה!
שאמר לי הקב"ה שמביא מבול לעולם" ומתוך כך שומעין ועושים תשובה.
כך היה הקב"ה מחשב… ולא היו משגיחין עליו.
נוסח אחר: עמד נח ונטע ארזים והיו אומרים לו:
"ארזים אלה למה?"
אמר להם: "הקב"ה מבקש להביא מבול ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט אני וביתי". והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו.
והיה משקה אותן ארזים והם גדלים והיו אומרים לו:
"מה אתה עושה?"
ומשיב להם כעניין הזה, והיו מלעיגין עליו.
לסוף ימיו קצצן והיה מנסרן והיו אומרים לו: "מה אתה עושה?"
ואומר להם כך,
והיה מתרה בהם.
כיון שאל עשו תשובה…
בצורה חריפה עוד יותר, בראיית מתן אפשרות לתשובה אפילו ברגע אחרון ממש מפרשים חז"ל את אי ההתאמה בין פסוקים ז'
י"ב לבין ז'
י"ז
רש"י י"ב
ד"ה
ויהי
הגשם על
הארץ: ולהלן הוא אומר (ז'
י"ז)
"ויהיה המבול" – אלא כשהורידן – הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, כשלא חזרו היו למבול.
ומעניין
שבעל משך
חכמה ראה רעיון זה גם במקום שלא מצאוהו חז"ל מתוך שאמרו המלאכים "וישלחנו ה' לשחתה"
(י"ט י"ג)
הבין נח "כי עדיין תשובה מועיל, כי לזה שלח אותם השי"ת,
לכן "ויצא לוט וידבר אל חתניו"
כי דבר להם שיעוררו את בני העיר לשוב מדרכם הרעה, כי אם לא ישובו כלה ונחרצה. ויאמר "קומו צאו מן המקום כי משחת ה'
את העיר" ועדיין הגזר דין יכול להתקרע (כמו שמצינו בננוה)
ולכן ע"י יציאתכם מן העיר יתעוררו אנשי העיר לתשובה, וכמו שאמרו במדרש על בנין נח את התיבה, שזה גופא היה התראה לתשובה.
לשאלה ב2 עיינו בגליון כי–תשא משנת תשכ"ב שאלה ב.
לשאלה ג. בשעת סדום – המוזכרת לראשונה בבטוי כללי בפרק י"ג ומוצגת לפנינו בפרק י"ט ומדובר בה בפרוט ביחזקאל ט"ז מ"ט–נ'
– מתוארת בפי חכמינו באגדות רבות ושונות בפרוטרוט רב. שנים מהם הובאו בגליוננו (ג'
1-2), המעונין ימצא חומר רב (אם כי גם זה רק חלק קטן מאוצר מדרשנו)
בספר האגדה לביאליק כרך ראשון ספר ראשון.
רוב האגדות מבליטות את המיוחד שברשעת סדום בכך, שהרשעות היא חוקית,
דהיינו שאינה רשעות של בודדים רבים בתוך העיר4 העושים מעשים בלתי חוקיים, כלומר אינה רשעות של עיר שרבו בה פושעים ועוברי חוק. גם אינה עיר שרשעותה רשעות ספונטנית של הציבור כולה,
של ציבור המתפרץ ומפריע ופורק עול. אלא זו רשעות הנעשית על פי החוק,
בקביעות ובסדר – רשעות שהמשטר מחייב אותה.
קו זה שברשעותה של סדום מובלט ביותר באגדה הבאה מתוך פרקי דר' אליעזר (בגרסאות שונות במקצת גם במדרשים אחריהם).
פרקי
דר' אליעזר
כ"ה:
הכריזו בסדום ואמרו:
"כל מי שהוא מחזיק ידי עני ואביון וגר בפת לחם, ישרף באש!" פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום,
ראתה עני אחד מדוקדק ברחוב העיר ועגמה נפשה עליו.
מה היתה עושה?
בכל יום כשהיתה יוצאת לשאוב מים, היתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה וכלכלה אותו עני, אמרו אנשי סדום:
"מאין הוא חי?"
עד שידעו הדבר והוציאו אותו להשרף. אמרה:
"אלוהי עולם! עשה משפטי ודיני מאנשי סדום,
ועלתה זעקתה לפני כסא הכבוד.
אמר הקב"ה:
"ארדה וארה הכצעקתה הבאה אלי"
– אם כצעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום,
אהפוך יסודותיה שלה למעלה ופניה למטה.
ועיין:
רש"י
ד"ה
הכצעקתה: של מדינה.
ד"ה
באה עלי
עשו:… ורבותינו דרשו הכצעקתה צעקת ריבה אחת שהרגו מיתה משונה על שנתנה מזון לעני…